אמרי שפר ו' כסלו ה'תשע"ח

בעלי הרמז אמרו: כי "תתי" במספר קטן תשע. גם לאה יוצא תשע. "מתתי" במספר קטן שלוש עשרה וגם רחל יוצא שלוש עשרה. וזה שרמז לו לבן הארמי, "תתי" כלומר "לאה" אתן לך, ואילו "מתתי "  כלומר "רחל" מיועדת לאיש אחר

      בשריפת חמץ מכניסים לתוך השריפה גם את הכף והנוצה והנר שבדקו איתם אמש את החמץ, ונשאלת השאלה למה, הניחא הכף והנוצה , מובן הטעם שהם נשרפים, כי הם ממש נגעו ונדבקו בחמץ, אך מדוע צריכים גם לשרוף את הנר, הרי הנר לא נגע בחמץ, הנר הרי רק האיר לראות ולחפש במקומות שאפשר שנמצאים שם חמץ, ולפ"ד ניחא: כי נר שמחפש ועוזר למצוא 'חמץ', דינו בשריפה.

     בתהילים (קכו, ו) כתיב: "הלוך ילך ובכֹה נושא משך הזרע". מי שכל מעלתו היא ייחוסו, שהוא "נושא משך הזרע", אבל מעצמו אין לו כלום, הוא בבחינת "הלוך ילך ובכה"; אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנושא אלומה ויבול משל עצמו, הוא "בוא יבוא ברינה ".    (רבי משה חפץ זצ"ל (   

     בתוך העופות טמאים נחשב גם עוף ששמו "ראה", ועל העוף הזה אומרים חז"ל (מס' חולין) למה נקרא שמה ראה, מפני שרואה למרחוק, עומדת בבבל ורואה נבלות בא"י. וקשה, אם לעוף כזה יש ראייה כל כך טובה שמבטה מגיעה מבבל לא"י, למה נחשב בין עופות טמאים, אלא תירץ הרה"ק מקוצק זי"ע - עוף שרואה רק נבילות - סימן שהיא טמאה.

     גדר  -  קמצן העיירה סירב להשתתף במגבית לבניית גדר לבית הקברות. "אינני נותן לדברים מיותרים", הסביר. "המתים לא יכולים לצאת מהקברים והחיים לא רוצים להיכנס אליהם, אז בשביל מה גדר ".

     זה הכלל: כל אדם גם אם ירצה וגם אם לא – הוא יהפוך להיות כמו אלה שהוא מסתובב איתם .

     טוב שברופאים - למה נקרא שמם רופאים, היה אומר רבי אייזל חריף – ללמדך שהם דומים לרפאים; מה המתים לא יודעים כלום, גם הם לא יודעים מאומה.

      כתוב במשלי פרק כ"ח פסוק ט' "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", למה לא כתוב מלימוד תורה, אלא הפשט הוא שאם אומרים למישהו דבר תורה והוא אומר כבר שמעתי, אז הקב"ה אומר לו גם אני כבר שמעתי את התפילה שלך אתמול, מה אתה מבקש עוד פעם  ) בעלי המוסר (

האבא ,  הבן והעפיפון

ביום בהיר אחד יצאו אבא ובנו לפסטיבל עפיפונים ענק כדי לצפות במופעים שנערכו במסגרתו .  כשהם הגיעו למקום הבן הקטן התמלא בפליאה ואושר למראה השמיים ,  שהיו מלאים בעפיפונים ענקיים בכל הצורות והצבעים שניתן להעלות על הדמיון .  התלהבותו הייתה כל כך גדולה ,  עד שהוא הצליח לשכנע את אביו לקנות לו עפיפון קטן באחד מדוכני האירוע כדי שגם הוא יוכל להעיף אותו בשמיים .

האבא והבן טיפסו על גבעה קטנה ,  קשרו את העפיפון לגליל חוט שקנו גם כן ,  ומהר מאוד הם הצליחו להעיף אותו גבוה בשמיים .  ההתרגשות הרבה של הבן דעכה לאחר כמה רגעים כשהוא שם לב שהעפיפון הקטן שלו לא מגיע לגובה הרב של כל שאר העפיפונים הגדולים שהוא ראה לפני כן .

" אבא ,  אני חושב שהחוט הזה מושך את העפיפון שלי למטה .  אולי אם נחתוך אותו הוא יוכל לעוף גבוה יותר בשמיים ממש כמו ציפור  "  אמר הילד הקטן .

" זה לא רעיון טוב חמוד שלי ",  אמר האבא , "   אם נעשה את זה הוא ייפול ."

" אבל אבא !!!"    התלונן הילד הקטן , "   אני רוצה שהעפיפון יעוף גובה ואתה מחזיק אותו עם החוט ... תשחרר אותו !"

האבא הסתובב אל בנו ופתח את פיו כדי לענות לו ,  אבל ברגע האחרון הוא התחרט ,  לקח את גליל החוט שהחזיק את העפיפון ,  וקרע אותו .  באותו הרגע העפיפון זינק למעלה בפתאומיות ונסחף עם הרוח והילד הקטן צעק בהתרגשות ובאושר .  אך כעבור כמה שניות הוא התחיל לאבד גובה בפתאומיות והתרסק על האדמה במרחק רב מהם .  האבא התבונן על בנו הקטן וראה שהוא מאוד מבולבל ,  והוא אף פנה לאביו בעודם הולכים לעפיפון שהתרסק ושאל אותו :

" אבא ,  אני רציתי לחתוך את החוט כדי שהעפיפון יעוף גבוה באוויר ולא יהיה שום דבר שיחזיק אותו או ימשוך אותו למטה ,  למה הוא נפל ככה ?"

בעודם ממשיכים ללכת הסביר האבא לבנו את הסיבה : " אתה חשבת שהחוט מכביד על העפיפון ומונע ממנו לעוף גבוה ,  אבל האמת היא שהוא עזר לו להישאר בשמיים ולא ליפול .  הרוח לא תמיד חזקה מספיק כדי לתמוך בו , ולפעמים היא חזקה מדי ואי אפשר להתמודד איתה בלי עזרה .  כשחתכנו את החוט העפיפון איבד את התמיכה וההכוונה שהוא היה צריך כדי להתמודד עם הרוח .  לפעמים כשאנחנו נמצאים גבוה בשמיים ,  אנחנו רק מחפשים את מה שקושר אותנו לאדמה ומגביל אותנו ,  את מה שמונע מאיתנו לעוף אפילו יותר גבוה .  יכול להיות שהחוט שלנו היה קצר מדי ,  או שהעפיפון היה קטן מדי ,  אבל אי אפשר לנתק את האחד מהשני בלי שיהיו לכך השלכות ."

השניים מצאו לבסוף את העפיפון שלהם ,  לקחו אותו לביתם ותיקנו אותו ביחד .  הם החליפו את החוט הקצר בחוט חדש וארוך יותר ,  אבל כשהם יצאו להעיף אותו בשמיים פעם נוספת ,  הילד הקטן כבר לא רצה שאביו ייתן לעפיפון לעוף רחוק וגבוה מדי .  הילד הקטן הבין את מוסר ההשכל החשוב שאביו רצה ללמד אותו :

לפעמים יש לנו הרגשה שאנחנו מתקדמים מהר מאוד בחיים ומגיעים לגבהים מדהימים ומסעירים .  במצב הזה אנחנו תמיד נתפתה להתנתק מהדברים שמונעים מאיתנו לעוף אפילו יותר גבוה ,  מהדברים שקושרים אותנו לעבר ולמקומות בטוחים יותר .  בהרבה מאוד מקרים הדברים האלה הם המשפחה והחברים שלנו .  הבעיה היא שאנחנו שוכחים שהאנשים שאוהבים אותנו למעשה עוזרים לנו להגיע גבוה לשמיים בזכות התמיכה וההכוונה שלהם .  הם לא רוצים לעכב אותנו או למשוך אותנו למטה ,  אלא רק שנהייה בטוחים ,  שלא נתרסק ושלא נלך לאיבוד ונאבד את הקשר איתם .  אם נבחר להתנתק מהם לחלוטין ,  כמו העפיפון של הילד הקטן ,  הגורל שלנו עלול להיות זהה לשלו ...

הדג הטורף  ) מתוך הספר דורש ציון (

     סיפר לי יהודי מצרפת, שעוסק בחקר בעלי חיים באוניברסיטה: עשו מחקר על דגים. בנו אקווריום ענק, בגודל של חדר שלם, הכניסו לתוכו סוגים שונים של דגים ועקבו אחריהם. באחד הימים הכניסו לאקווריום קבוצה של דגים טורפים ,   לא לפני שבנו במרכז האקווריום מחיצת זכוכית אטומה, להפריד בין הדגים הטורפים לבין יתר הדגים . '

     ראש הלהקה' של הדגים הטורפים רצה להפגין את כוחו, והסתער על הדג ששחה מעבר למחיצה. כמובן, הוא התנגש בזכוכית וספג מכה קשה. אך הוא לא ויתר! הוא שחה בעוצמה חזקה יותר, מתוך נחישות גדולה להצליח, והפעם ספג מכה קשה יותר. כך השאירו את המחיצה למשך מספר ימים, במהלכן ניסו הדגים הטורפים לטרוף את הדגים האחרים, אך כל ניסיון הסתיים במכה עצמית .   לאחר תקופה הוציאו את המחיצה המפרידה, וראה זה פלא: הדגים הטורפים לא ניסו לטרוף את הדגים האחרים! מדוע? הם למדו שכל ניסיון נגיעה בהם  – מסתיים במכה עצמית כואבת !   

     הרי לנו לימוד מוסר מדגים! זה מסוכן לגעת בזולת, זה כמו לגעת באש !   הקב"ה נתן חכמה לבעלי החיים, כל אחד והתכונה המיוחדת לו, ונתן חכמה בלב האדם ללמוד מהם. על ידי התבוננות בכל בעלי החיים – "נעשה אדם ".  

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ז

 אדם הנתקף בתאווה מתעלם מהאמת כי האמת מפריעה למילוי רצונו.

     אלול ר"ת אסור ל 'התייאש ו 'רק ל 'התחזק.

     דרושה חכמה כדי להבין חכמה.

     החיים לימדו אותי ששני אנשים יכולים להסתכל בדיוק על אותו הדבר ולראות משהו שונה לחלוטין.

האדמו"ר ישעיהל'ה מקערעסטיער זצ''ל (קובי לוי(

     המעשה התרחש בשנים האחרונות, קבלן שיפוצים יהודי בבורו פארק – לצורך הסיפור נקרא לו ר' משה.  לר' משה יש שותף שהיה לו %50 ממניות העסק לאחר שנתן לו הלוואה שחלקה הפך מענק, מפני שר' משה הסתבך עם הבנקים ועמד בפני פשיטת רגל.  ממש בשעות האחרונות, לפני שנציגי הבנק עמדו לעקל את נכסיו ולהופכו לפועל זוטר וחסר כל, הוא הצליח לשכנע את סטיבן הוקברג, קבלן חשמל נוצרי, להלוות לו חצי מיליון דולר.

     במהלך חמש שנות השותפות החל הוקברג לזנב בר' משה, לנהל משא ומתן מאחורי גבו, ואף נתפס לא פעם ולא פעמים בגניבות ציוד וכסף.  הסכסוך בין השנים צבר תאוצה מבהילה כאשר בוקר אחד ניסה ר' משה לפתוח את דלת משרדו וגילה שהוחלף המנעול. מעטפה הודבקה לדלת הפלדה, ממונעת לר' משה. הוא פתח אותה וקרא: "יהודי נבל,  מהיום העסק כולו שלי ועדיף שתנטוש אותו מבלי לצייץ הרבה... ואתה מספיק חכם להבין..."  האיום היה ברור. בעקבותיו הוא נאלץ לנהל כמה שיחות קצרות עם כמה טיפוסים מפוקפקים, שמבלי לדבר הרבה רמזו לו שאם הוא לא פורש לחלוטין מבלי שום תביעות ממניות משותפות, אזי הוא צפוי להיעלם, ה' ישמור.

רבי משה התחיל לרעוד מבלי שליטה. לחץ הדם עלה לו פלאים. הרופא גילה אצלו סוכר 400 , ובקיצור תקפה אותו חרדה איומה. אחד משכניו, חסיד חביב ששמע מה עובר על שכנו השיפוצניק, הציע לו הצעה מיוחדת. ר' משה, סע לאדמו"ר ישעיהל'ה מקערעסטיער, תבכה על קברו, בקש שיסנגר עליך, בקש ישועה,  מובטחני שלא תצא מאוכזב, לאדמו"ר יש ניסיון מצויין עם גויים רשעים שמתעללים ביהודים.

     לאחר התייעצות עם רעייתו המודאגת שתחי' ובליעת כמה כדורי הרגעה, הזמין כרטיס טיסה, וכבר למחרת טס לאירופה לציון של האדמו"ר. הוא הרטיב את השיש בדמעותיו והתחנן שהאדמו"ר יסנגר עליו בפני בית דין של מעלה, ויסיר מעליו את הרעה החולה הזו בדמותו של השותף הגוי, שממלווה הפך לנושה ואחר כך למאיים.  אחרי יומיים וחצי, בג' אייר, ביום היארצייט של האדמו"ר, חזר ר' משה לבורו פארק ולתדהמתו נודע לו כי לפני מספר שעות שותפו המורשע עבר שבץ מוחי, וכל הניסיונות להצילו עלו בתוהו – ובאה הרווחה ל ר' משה.

     יושב לו ר' משה בינו לבין עצמו על מרפסת דירתו רגוע, שליו, נושם לרווחה, ומחליט שהוא חייב לאדמו"ר הכרת הטוב עצומה. מה עושים? פשוט מאד, "אני כותב ספר תורה לעילוי נשמתו של האדמו"ר ע"י סופר ירושלמי צדיק, חסיד וירא אלוקים מרבים, יעלה כמה שיעלה" – חשב.  החליט ועשה, ומיד אחרי שבת קודש עלה על מטוס בקו ניו יורק – תל אביב. ערך בדיקות ותחקירים מקיפים בקרב מכריו וידידיו בישראל, עד שקיבל את כתובתו של סופר סת"ם מעולה, מטופל במניין צאצאים, אברך אציל במידותיו והנהגותיו.  

     בשעת לילה נוקש ר' משה על דלתו של הסופר עדין הנפש – ר' בנימין אלתר הכטמן (שם בדוי). ונכנס לתוך דירה צרת מידות שרצפתה גדושה מזרונים ועליהם בניו המתוקים הנמים את שנת הלילה לקראת בוקר של תורה. לאחר שהשניים דילגו וקיפצו מעל גדולי הדור הבא, התיישבו להם על כסאות פלסטיק בפינת האוכל ושוחחו. " ר' בנימין מכובדי, שמעתי עליך גדולות ונפלאות. בוא נחתום עוד הלילה חוזה על כתיבת ספר תורה.  המחיר הוא החלק הזניח בעסקה בינינו. אני משלם מה שתבקש ולא מתמקח. ברור לי שאתה מקיים את כל ההידורים ההלכתיים. אם אתה משיב לי "כן", אני משאיר אצלך במזומן מקדמה, ומבחינתי עוד 18 חודש שהספר תורה יהיה מוכן במלוא הדרו", כך אמר ר' משה הנרגש, וליבו גדוש בהכרת הטוב לר' ישעיהל'ה.  ר' בנימין אלתר הסופר הביט בעין אוהבת בקבלן השיפוצניק ושאל: ר' משה, דע לך, אני לא זול!  כל מחיר מקובל עלי.. כבר אמרתי לך, קטע הקבלן את דברי הסופר, שתבין ר' בנימין, הספר שתכתוב הוא לעילוי נשמת האדמו"ר שלי שהציל את חיי, ר' ישעיהל'ה שטיינר קערעסטיער, זצוק"ל, והחיים שלי שווים כל מחיר ! ר' בנימין אלתר הזדקף ומבט משתאה הבזיק בעיניו: ר' ישעיהל'ה? הייתי לפני שבוע, בג' באייר יום פטירתו, על ציונו! ומה בקשת? שאל הקבלן. מסוקרן עד קטון הנימים של דמו.  מה אגיד לך ר' משה, אני אומנם סופר סת"ם מאוד אהוד, ומחזיקים ממני גדולי הרבנים והאדמורים, אך בשנה וחצי האחרונות לא כתבתי מילה. נסתמו הבארות המעין יבש... אפילו מזוזה קטנה לא הזמינו ממני. וכבר כלתה פרוטה מן הכיס ועוללי שואלים ללחם, ואין. יש לי שכן, חסיד חביב, ששמע על מצוקתי והציע לי: ר' בנימין, קח ממני הלוואה 300 דולר וסע לציונו של ר' ישעיהל'ה, בקש ממנו שיסנגר עליך,  ובעזרת ה' יפתחו לך מעיינות הישועה. בכיתי שם בדמעות והנה אתה כאן מזמין ספר תורה!

     שני יהודים יקרים שאינם מכירים זה את זה, האחד מבורו פארק, במצוקה עקב איומים, ורעהו מירושלים במצוקת מזומנים, מגיעים יום אחר יום לציון הצדיק מסלובקיה ומעתירים לישועה, ויד ההשגחה העליונה מחברת ומדביקה ביניהם באופן מדהים, ומקיימת את בקשתם כמעט באותו יום. ולא פחות חשוב – הנה הם שותפים לכתיבת ספר תורה לעילוי נשמת האדמו"ר ישעיהל'ה, המגלם, כמו קדושים רבים לפניו ואחריו את המימרא "צדיקים במיתתם קרויים חיים. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ג' סיון ה'תשע"ז

בדרך אגב סיפר האדמו"ר מבאבוב שליט"א, שפעם נכנס חסיד אחד אל אביו הרה"ק מבאבוב זי"ע, ואמר לו שהוא רוצה להתחיל להוציא עיתון מטעם חסידות באבוב, וכאשר הרבי התנגד ושלל רעיון זה מכל וכל, התעקש האיש ושאל "למה נגרע? – למה נהיה שונים מחסידות פלוני ופלוני שיש להם עיתון מטעם החסידות?" השיב לו הרבי בנועם שיחו, וכך אמר לו: עיתון – ציייטונג – הרי הוא "פה" – אם יהיה לנו עיתון, נצטרך לומר על כל דבר ודבר "מיינונג", ולחוות דעות על דא ועל הא – וזה אינני נועם במדבר תשע"ז שיח ד רוצה! – אני רוצה לשבת בפינה שלי, ולקרב כל יהודי באשר הוא אל אבינו שבשמים – אני רוצה "פה" – הלא הוא "פה סגור"...

      הורה טוב מלמד את ילדיו לאן להביט, ולא מה לראות.

      הרה"ק בעל "פני מנחם" מגור זי"ע דקדק על הנאמר במשנה (מסכת אבות פ"א, משנה ו'): והוי דן את כל האדם לכף זכות, למה נאמר "לכף" זכות, ולא נאמר סתם "והוי דן את כל האדם לזכות" – מהו ה"כף" – ברם, כשיש קדירת חמין, ורוצים לחפש חתיכת בשר שמן הטמון בתחתית הקדירה למטה, אזי משתמשים עם כף כדי לחפש אחר הטמון למטה למטה, ולכן אומרת המשנה: הוי דן את כל האדם "לכף" זכות – עם כף – שתחפש חיפוש אחר חיפוש אצל האדם לדונו לזכות... 

    ''ויחן״ לשון יחיד. רק בכוח האחדות מסוגלים בני ישראל לעמוד ״נגד ההר״, נגד הר השנאה הסובבת אותם. (רבי משה מקוברין)

הדמיון  (סיפורים לפרשה)

     אדם שהלך ביער ואיבד את דרכו. בעודו תועה בין עצי היער, הוא מבחין לפתע בקוף גדול, ורגעים אחדים לאחר מכן מנצנץ רעיון במוחו.  הוא קורא לקוף ואומר לו: "אתה יודע שיש בינינו איזשהו דמיון"... "לא שמעתי על כך מעולם"- אומר הקוף- אבל מה העניין?" "הסתבכתי"- משיב לו האדם- "אולי תוכל להראות לי את הדרך החוצה?" "אין בעיה"- ענה הקוף, והשנים החלו ללכת בסבך העצים.

     לא חולף זמן רב ולפתע נשמע שאגה אדירה של אריה, וכעבור רגעים אחדים הם מבחינים באריה אימתני רץ לכיוונם.  האדם החוויר כסיד, אולם הקוף לא איבד את עשתונותיו. הוא עזר לאדם לטפס על העץ הקרוב שהיה שם ואמר לו: "אל דאגה,  לכאן הוא לא יגיע"...  האריה העומד למטה התנפל על הגזע ואיים בקול מבשר רעות: " אני רעב, לא אזוז מפה עד שאחד מכם ירד"... "אל תדאג"- מניח הקוף יד על האיש הרועד מפחד- "הכל יהיה בסדר" . הזמן חלף באיטיות מרגיזה, שעה ועוד שעה... הלילה ירד, והקוף פנה אל האדם: "כעת לילה, עלינו לערוך תורנות שינה, מי יהיה הראשון שיישן?" "לך לישון"- אומר האדם- "אני אשאר לשמור, בין כה וכה לא אצליח להירדם מרוב פחד" ... והקוף נתלה בזנבו על אחד העצים ונרדם.  נותר לו האדם לבדו עם הארי שמתחתיו, מי יודע עד מתי אהיה תקוע כאן, כמו עלה לעץ? הרהר בתסכול.  לפתע עלתה בו מחשבה כלשהי: אני אדם, והוא בסך הכל קוף...  האריה אמר שהוא רוצה אחד משנינו, אם כן- מי חשוב יותר? הוא עבד לאט לאט את רעיון, ואז נתן לקוף מכה חזקה והעיף אותו מהעץ...  הקוף התעורר בבת אחת, וברגע האחרון נתפס באחד הענפים ונצל מלועו הפעור של האריה.  כעת לא ידע האדם היכן לקבור את עצמו מרוב בושה... מה יעשה? הוא לא העז להרים את עיניו אל הקוף, מצילו היקר, אשר הוא השיב לו רעה תחת טובה... בלית ברירה חיבק את הענף שעליו ישב ונרדם.

     שעות אחדות לאחר מכן, העיר אותו הקוף ואמר לו: "קום, האריה הלך"... הוא עזר לו לרדת למטה, והראה לו את הדרך לצאת מן היער הנורא ולהגיע לישוב בני אדם.  מתחיל האדם ללכת, וכעבור רגעים ספורים הוא חש בטפיחה על שכמו. הוא מסתובב לאטו, הקוף עומד שם ואומר לו : "עשה לי טובה, ידידי, כשאתה מגיע לשם, אל תספר לאף אחד שיש בנינו דמיון" ... כזה הוא האדם, מחד גיסא הוא נזר הבריאה ותפארתה, ומאידך גיסא - מידותיו הרעות עלולות להפוך אותו לגרוע ולפחות בין בעלי החיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/