אמרי שפר י"א תשרי ה'תשע"ט

איתא במדרש (תנחומא אמור פרק כב) "ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו יום הוא ואת אמרת ביום הראשון אלא ראשון הוא לחשבון עוונות" . בספר אמרי יצחק מפרש כך: הגמרא אומרת שהשאלה הראשונה שעליה נשאל האדם בבית דין של מעלה הוא "נשאת ונתת באמונה?" דהיינו האם עבר על איסור גזל, והגמרא במסכת סוכה דורשת מן הפסוק "ולקחתם לכם" – לכם ולא מן הגזול. וזה כוונת המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון – ראשון לחשבון עוונות שזה השאלה הראשונה בחשבון העוונות האם היה "לכם" או לא... 

     אם בעל הבית אינו יכול להשתתף בבניית הסוכה, ואיש מבני הבית אינו יכול גם הוא – ימנה את הבונה לשלוחו, ו"שלוחו של אדם כמותו"

     בפסח אין לבעלים לא תבואה ולא פירות ואין באפשרותו להזמין אורחים לכבדם באכילת סעודת החג וע"כ נאמר בלשון יחיד שבעת ימים תאכל מצות. אבל בסוכות שביתו מלא ברכת ה' וציווה ה' להזמין את ארבעה אורחים, הלוי והגר, היתום והאלמנה, כנגד ארבעה שלך, בנך בתך עבדך ואמתך, ואומר ה' אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך, ולכן נאמר בלשון רבים, ולקחתם, ושמחתם, תשבו, כי כולם יושבים יחד ושמחים יחד.

    "ולקחתם לכם" (ויקרא כג,מ). קחו את עצמכם אל הבורא יתברך. כפי שנאמר במדרש שהאתרוג דומה ללב, הלולב לשדרה, ההדס לעיניים, הערבה לשפתיים. האדם צריך לכוון את כל איבריו לה' יתברך. (חידושי הרי"ם)

 אתרוג מהלב (על-פי 'שיח צדיקים')

הוא רכן על הקרקע הרכה, חפן מעט מאדמתה, ומולל את העפר באצבעותיו. חיוך של אושר עלה על פניו. סוף-סוף חלומו מתגשם. הוא קם, ניער את האבק מבגדיו, ופנה לסכם את העסקה. חבל ארץ המשתרע על כמה דונמים, בכפר חיטין הסמוך לטבריה, עבר לרשותו.

הרב חיים-אלעזר וקס היה נרגש. במשך שנים הוא פועל מקאליש שבפולין למען ארץ ישראל ויישובה, ואף נבחר לנשיא 'כולל פולין בארץ ישראל'. מאמצים רבים השקיע למען חיזוק היישוב היהודי בארץ, ונחשב תומך בולט במתיישביה. סוף-סוף זכה להגשים חלום ישן: לנטוע פרדס אתרוגים בארץ הקודש. מי יודע, בעזרת ה' בעוד כמה שנים יברכו בפולין על אתרוגים מארץ הקודש.

השנים חלפו, השתילים צמחו. אושר מילא את ליבו כשקיבל לידיו את האתרוגים הראשונים שגדלו בפרדס. הוא התבונן בהם בחיבה, כאילו היו ילדיו, והחליט להעניקם לאישים דגולים. בין מקבלי האתרוגים הנדירים מארץ ישראל היה רבי יחיאל דנציגר, האדמו"ר הראשון מאלכסנדר, ששמח על האתרוג שמחה רבה.

שנה אחת הייתה מוכת בצורת. היובש פגע קשה במטע האתרוגים, וקשה היה למצוא בו אתרוג מהודר ונאה. ועם זה, משלוח של אתרוגים מארץ ישראל חצה את הים והגיע לידי הרב וקס. הוא מיהר לשלוח אתרוג אחד לרבי מאלכסנדר.

האתרוג נתקבל אחרי ראש השנה,   הרבי התבונן בו, וארשת אי-שביעות רצון עלתה על פניו. בדרך כלל נהג להפגין את התלהבותו מפרי עץ ההדר, ואילו הפעם הייתה תגובתו מאופקת. האתרוג לא היה מהודר דיו. "אינני חפץ באתרוג זה", אמר הרבי בצער. ליבו של השמש נחמץ. הוא החליט לדאוג לאתרוג אחר, נאה יותר, בעבור הרבי.

בלי שהיות יצא לפיוטרקוב, שבה כיהן הרב וקס באותה עת. הוא סיפר לו על תגובתו הצוננת של הרבי למראה האתרוג. התעצב הרב למשמע הדברים. פתאום צץ רעיון במוחו: לפני כמה ימים שלח אתרוג מהודר לאחד הרבנים באזור. "הבה ניסע אל אותו רב", הציע לשמש, "ונפציר בו לוותר על האתרוג, ולהעניק אותו לרבי". השניים לא השתהו, ויצאו מיד לדרך.

כאשר ראה אותו רב את הרב וקס בפתח ביתו, נבהל לרגע. מה גרם לרב וקס, הטרוד כל-כך בימים שבין כסה לעשור, להטריח את עצמו ולבוא אליו? "ברוך השם, הכול בסדר", חייך הרב וקס. "אשטח לפני כבודו את בקשתי, ונושא אני תפילה שיהיה קשוב לדבריי וייאות לה".

הבעת חוסר נחת עלתה על פני הרב בשומעו את הבקשה. לוותר על האתרוג המשובח?! הוא שמח כל-כך לקבלו, ועתה עליו להיפרד ממנו?! אלא שמפני כבודו של הרב וקס נעתר, וביד רועדת השיב לו את האתרוג. הרב וקס הודה לו בכל ליבו,   וציין את גודל הזכות להעניק לאדמו"ר מאלכסנדר את האתרוג המיוחד. הוא נפרד מעל הרב בהרעיפו עליו ברכות ותודות.

גם אושרו של השמש הרקיע לשחקים. בזכות יוזמתו וחריצותו יצליח לשמח את רבו, ולספק לו אתרוג שהוא כליל יופי. בלב עולץ משמחה נסע לבית הרבי, ובקושי הצליח לכלוא את התרגשותו: "רבי", קרא, "הבאתי לכם אתרוג חדש, נאה מאין כמותו!".

לנגד עיני הרבי פתח השמש את האריזה, ובזהירות רבה הוציא את האתרוג, שהיה עטוף היטב בבד רך. השמש כלא את נשימתו בציפייה כאשר הרבי נטל את האתרוג לידיו. פני הרבי נותרו חתומות. הוא סקר את האתרוג מכל עבריו, ולפתע קרא בבהלה: "אוי... מה אני רואה כאן? איזו מרה שחורה יש כאן! איזו מרה שחורה!".

השמש נחרד למשמע הדברים. "ספר לי על האתרוג הזה", ציווה הרבי. "מאין הבאת אותו?".

השמש השפיל את מבטו, ושטח לפני הרבי את הדברים כהווייתם – כיצד נסע עם הרב וקס לאותו רב, כדי ללחוץ עליו לוותר על האתרוג לטובת הרבי.

נאנח הרבי ואמר: "אנא השב את האתרוג לבעליו. אינני חפץ להחזיק באתרוג כזה, שנושא בתוכו את צערו העמוק של בעליו, על שנאלץ לוותר עליו".

האתרוג הוחזר, והאדמו"ר נותר בינתיים בלי אתרוג ראוי. חסידיו של הרבי טרחו ויגעו לחפש אתרוג מכובד בעבור רבם, אך מאמציהם עלו בתוהו. ופתאום אמר הרבי: "הלוא בכל שנה משגר אליי הרב מקאליש ארגז ובו אתרוגים פשוטים מארץ ישראל, לקשט בהם את הסוכה. אקח משם אתרוג אחד, ועליו אברך".

באין ברירה הובא הארגז אל הרבי. הרבי הכניס את ידו לקרבו, ובלי להביט פנימה הוציא את האתרוג הראשון שבו נתקלה ידו. נהרה עלתה על פניו למראהו. זה היה אתרוג חסר חן והדר, הרבה פחות יפה מן האתרוג הראשון, שעליו ויתר מתחילה.

מקורביו של הרבי עמדו סביבו, והביטו בשתיקה באתרוג העלוב שזכה לעלות מהארגז. הבחין הרבי באכזבתם ואמר: "לא כל מה שנראה נאה הוא אכן נאה, ולא כל מי שמבין באתרוגים – מבין גם בלבבות... אתרוג ולב – דבר אחד הם. כשהלב מרגיש באתרוג, אות וסימן הוא שזה האתרוג האמתי".  

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת השבוע "ויגש"

שיא המערכה בין יוסף והאחים מגיע בפתיחתה של פרשת השבוע, פרשת "ויגש". יוסף כמלך מצרים, עוד בסוף הפרשה הקודמת, פרשת "מקץ", תובע להשאיר את בנימין במצרים בעקבות מציאת הגביע בשקו. והנה, פותחת פרשתנו בלקיחת האחריות של יהודה על המצב. יהודה מרגיש, באופן טבעי כמובן, שהוא נמצא במשפט. זוהי שעת הכרעה על אחיו הקטן: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" המלבי"ם, בפירושו לפסוק הפותח את הפרשה, מנתח את המצב באופן מעניין: אדם שנמצא במשפט יש לפניו שתי דרכים לבוא אל הדין: האחת היא שילחם על זיכוי דרך המשפט או שיבקש מחילה על החטא דרך חסד. בין שתי הדרכים האלה, אומר המלבי"ם, ישנם שני הבדלים: 1. מי שרוצה זיכוי דרך משפט צריך להאריך בדברים ולהציע ראיות וזכויות,אבל מי שמבקש חסד צריך לקצר ורק להודות על עוונו ולבקש מחילה. 2. בדרך של משפט הוא יזכה אצל שופטים, אבל חסד אפשר לקבל רק אצל המלך, שלו הסמכות להעביר את העוון ולפטור מעונש. יהודה יודע בשעה זו שהוא לא יזכה במשפט, ועל כן הוא מבקש חסד ופונה ישירות למלך, ליוסף עצמו שרק בכוחו לגמול את החסד הזה. הוא פונה ליוסף המלך בדרך של בקשה (="בי אדוני") שכל כולה חסד ורחמים ולא פניה לדרך המשפט (="ידבר נא עבדך דבר"), וכל זאת רק באוזניו של יוסף כי רק בידיו הכח למחול לו מצד החסד (="כי כמוך כפרעה") ולא שאר השופטים שאין להם את היכולת למחול (="באזני אדוני"). בהמשך דבריו של יהודה אנו רואים עד כמה הוא דואג לשלום אביו יעקב שהוא מוכן לפשוט מעליו את האיצטלה של מלכות ולהיות לעבד למלך זר, וכל זאת רק כדי להציל את אחיו מהאישה האהובה של אביו. הדברים האלה משכנעים את יוסף שהסיבה לשנאת האחים והקנאה בו אינה היחס אל האישה האהובה אלא פגמים מוסריים שבו. כאשר יוסף משוכנע לחלוטין בכנות יהודה בחיר הבנים של לאה הוא כבר לא יכל להתאפק וחושף את האמת על עצמו לאחיו. שבת שלום ומבורך! תודות : צחי מכאלי חוויית השבוע שלי http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.