אמרי שפר כ"ו ניסן ה'תשע"ח

אומרים בדרך הלצה שהלשון אין בה עצמות, כדי שיהא אפשר לסובב אותה בכל אופן שרוצה, וצריך לדאוג ולשמור שיהיה על צד הטוב.

   בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (י"ג - מ"ו) - מסופר: פעם בשעת צרת הכלל, ישב אצל הגה"ק רבי ישראל מסלנט זיע"א, יהודי אחד שהחל לפשפש במעשיהם של אחרים ולחפש תקנה לחטאיהם. אמר לו ר' ישראל, כשבאים נגעים על אדם שולחים אותו אל מחוץ למחנה, כדי שלא יראה את מעשיהם של אחרים ויהיה עסוק רק בתיקון עצמו.

    בדרש אמרו (אבות דר' נתן ספי"ג), נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם, ופניו כבושות בקרקע, מעלה לו כאלו לא נתן לו כלום, אבל המקבלו בפנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, הרי הוא כאלו נתן לו כל מה שבקש ממנו.

במצוות אחרות אפשר לומר שיש גם פנייה אישית בעשיית המצווה. שונה מצוות המילה, שאי-אפשר לומר שהאדם מקיים אותה לשם פנייה זרה כלשהי.(חתם סופר)

הכנת כוס קפה ("להתעדן באהבתך", עלון 197)

    אחת מבנותיו של ר' מאיר מפרמישלאן הכינה לו כוס קפה, ולאחר ששתה הגיב האבא במילים חיוביות מאוד על טעמו של כוס הקפה. כעבור זמן מה ניגשה בת נוספת של הרבי והכינה עבורו כוס קפה, ותגובתו הייתה קרירה למדי. הדבר עורר את תמיהתה של הבת השנייה, שכן גם היא שמעה את תגובת אביה על הכוס הראשונה. ראה אביה את תמיהתה, והסביר לה כדלהלן: אחותך שהכינה לי את הכוס הראשונה, הכניסה בתחילה את הקפה, שהוא בבחינת 'דין', ואחר כך את הסוכר, והסוכר 'המתיק את הדינים'; אבל את, הכנסת קודם את הסוכר, ואחר כך את הקפה, וממילא עוררת את הדינים!

    אמר על כך הגר"י זילברשטיין: אנחנו אין לנו כל מושג בדברים אלה של ר' מאיר'ל מפרמישלאן, אחד מגדולי הגדולים בדורות שלפנינו. מה שברצוני לומר הוא, שגם ר' מאיר'ל בעצמו לא התכוון ללמד את בנותיו את תורת המתקת הדינים, על כל מה שכרוך בה. לא זו הייתה כוונתו בדבריו. הרבי התכוון ללמד את בנותיו את צורת ההנהגה בבית היהודי, ומסר זה מתאים במיוחד לתקופתנו . יש הסבורים שאמנם ההנהגה בבית צריכה להיות ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר, אבל מאידך – כך הם חושבים – לא כל דבר המתרחש והנעשה בבית, נזקק לרמה שכזו... הם מוכנים להבין ש 'המעשים הגדולים' של הבית, אכן צריכים להיעשות מתוך רצינות המחשבה, ומתוך הכוונות היותר טובות, אבל האם גם הפעולות הקטנות, מעשי היום-יום, נכרכים בהנהגה זו של הבית היהודי? ולמעשה, כאשר אני מכין קפה, האם יש הבדל אם אניח את הקפה לפני הסוכר, או ההיפך? בא הרבי, ר' מאיר מפרמישלאן ולימד את בנותיו שגם דבר זה כלול בהנהגת הבית, וגם הפעולות הקטנות ביותר –  מן הראוי שתיעשינה בכוונה הראויה, ומתוך רצון לקדש שם שמים. כי הבית היהודי, בית מקדש הוא! ומי שמתייחס לביתו כך, הרי יבין מאליו שכמו שבבית המקדש הוא לא היה מזלזל בשום פעולה, וכל מילה שהיה מוציא שם מפיו הייתה בכוונה היותר ראויה, כך צריכה להיות הנהגתו בתוך ביתו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ' תמוז ה'תשע"ז

   ״בקנאו את קנאתי בתוכם״ (במדבר כה,יא). השבח הראשון שהתורה מונה בפינחס ושכל קנאי צריך להצטיין בו, הוא שככל שקנאתו של אדם אמיתית וכנה היא, עיקרה ״בתוכם״; שיישאר בתוכם, שלא יפרוש אל מחוץ למחנה ויבנה במה לעצמו. (רבי פינחס מקוריץ)

     ''המחפש את חסרונותיהם של אחרים חוטא לעצמו, שכן באותה שעה אין הוא מפשפש במומי עצמו" (רבי ישראל מרוז'ין)

     המשכים ומעריב לבית הכנסת זוכה לאריכות ימים כמבואר בגמ׳ וכתב ע״ז היעב״ץ (במגדל עוז עליות החיים), ז״ל : ״זה בחון והתאמת מאוד אפילו בעמי הארץ שנהגו בדבר זה״. וכן כתב שעל פי רוב - השמשים של בתי כנסיות מאריכים ימיהם.

    הרה"ק מראפשיץ זי"ע דיבר פעם בגודל שתיית לחיים, ואמר: שכשמשיח יבוא החסידים והמתנגדים יצאו לקראתו, המתנגדים "אם הגרויסע (הגדולות) גמרות" והחסידים אם "הליידיגע פלעשלעך ברוינפן (בקבוקי י''ש ריקים)", משיח ישאל המתנגדים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "למדנו"! משיח ישאל אותם: רק זה למדתם. הם יגידו "ווען די וואלסט געקומען שפעטער וואלטן מיר מער געלערנט! (אם היית בא מאוחר יותר היינו לומדים יותר) אח"כ ישאל החסידים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "שתינו לחיים", משיח ישאל אותם, כלום לא השארתם בשבילי. הם יגידו "ווען די וואלסט געקימען פריער וואלט נאך געווען פאר דיר! (אם היית בא מוקדם יותר אז היה נשאר גם לך).

     חז"ל אמרו (ברכות ו) כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, והיינו, שאדם יכול לבנות את חורבות ירושלים, על ידי שמשמח חתן וכלה. וצריך להבין מה הקשר בין שמחת חת?? וכלה לחורבות ירושלים, וכיצד נבנות חורבות ירושלים על ידי שמשמחים חתן וכלה. והביאור הפשוט בזה, כי אדם שמשמח חתן וכלה, מקיים מצות חסד ואהבת הבריות, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות אבל יד, א) שמקיימים בזה מצות ואהבת לרעך כמוך, וכיון שמשמחים חתן וכלה מתוך אהבת חסד ואהבת הבריות, מתקנים את חטא החורבן, שהיה מחמת שנאת חינם.

     חסד בבית - פעם ספרו להרה"ק בעל ה"בית ישראל מגור" זיע"א בשבחו של אחד מגבאי הצדקה שהוא עוזר להרבה נדכאים ושבורי לב. נענה ה"בית ישראל" ואמר, הכל טוב ויפה אבל אני רוצה לשמוע אם גם אשתו אומרת כך.

     יום אחד לפני תפילת שחרית סיפר המשגיח דישיבת לייקווד, הגה"צ רבי נתן ווכטפויגל שראה שני שבויים מעונים - 'ניסיתי לעזור להם ולא הצלחתי, רחמנות עליהם...' השומעים תמהו מאיפה המשגיח הגיע!? היכן פגש שבויים קודם שחרית... עד שסיפר שראה שני בחורים שלא קמו לתפילה ונשארו שבויים ביד המלך זקן וכסיל...       ("לקט רשימות")

     יש פעמים שהאישה אומרת דבר מסוים ומתכונת למשהו אחר לגמרי וצריך לדעת "לשמוע" אותה.

הבחירה היומית (דברים טובים – שלח)

     משה, הוא מנהל מסעדה. הוא תמיד במצב רוח טוב כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא תמיד עונה,  אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים. רבים מהמלצרים העובדים איתו התפטרו כשהוא שינה מקומות עבודה כדי שיוכלו לעבוד תחת חסותו כשהוא שינה מסעדה. מדוע? כי משה היה חדור מוטיבציה טבעית.  כשלעובד שלו לא היה מצב רוח, משה תמיד היה שם, מסביר כיצד לראות את הצד החיובי של המצב.  

     סיקרן אותי לראות את סגנונו, אז יום אחד ניגשתי למשה ושאלתי אותו: ”אני לא מבין! אף אחד לא יכול להיות כה חיובי כל הזמן! איך אתה עושה זאת?“ משה ענה: ”בכל בוקר כשאני קם אני אומר לעצמי שיש לי 2 בחירות הבוקר, אני יכול לבחור להיות במצב רוח טוב או רע. אני תמיד בוחר במצב רוח הטוב. כל פעם כשקורה משהו רע, אני יכול להיות הקורבן או ללמוד מכך. אני תמיד בוחר בלמידה. כל פעם כשמישהו מתלונן בפני, אני יכול לבחור לקבל את תלונתו, או להצביע על הצד החיובי בחיים. אני תמיד בוחר בחיובי. ”אבל לא תמיד זה קל“, מחיתי. ”זה קל“, אמר משה. ”החיים מלאי בחירות. תוציא את כל השטויות ותראה שכל מצב הוא בחירה. אתה בוחר כיצד להגיב. אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב רוחך, זו בחירתך כיצד לחיות את חייך.

     מספר שנים אח“כ, שמעתי שמשה עשה משהו שאסור לעשותו בתור בעל מסעדה. הוא השאיר את הדלת האחורית פתוחה.  בבוקר הוא נשדד ע“י 3 גברים חמושים. כשמשה ניסה לפתוח את הכספת, ידיו שרעדו מעצבנות, לא הצליחו לפתוח. השודדים נלחצו וירו בו. במזל,  משה נמצא במהירות והוחש לבית החולים. אחרי18 שעות ניתוח. ושבועות של טיפול, משה שוחרר מביה“ח עם רסיסים בגופו. ראיתי את משה 6 חודשים לאחר התאונה. כששאלתי לשלומו, הוא ענה: ”אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים, רוצה לראות את הצלקות שלי?“, סירבתי, אך שאלתי אותו מה עבר לו בראש בזמן השוד. ”הדבר הראשון שעבר לי בראש היה שהייתי צריך לסגור את הדלת האחורית“ הוא ענה. ”ואז, אחרי שהם ירו בי,  כששכבתי על הרצפה, חשבתי שיש לי 2 אפשרויות:  לבחור בחיים או במוות. בחרתי בחיים". ”לא פחדת?“ שאלתי, ”הפרמדיקים היו נהדרים,“ הוא המשיך, ”הם אמרו לי שאהיה בסדר“, אבל כשלקחו אותי לחדר מיון, שראיתי את הבעת הפנים של הרופאים והאחיות, התחלתי ממש לפחד. בעיניהם קראתי שאני אדם מת. ידעתי שאני צריך לעשות משהו. ”מה עשית?“ שאלתי, ”ובכן, הייתה שם אחות שצעקה לכיווני שאלות,“ הוא סיפר. ”שאלה אם אני אלרגי למשהו". ”כן,“ עניתי. ”הרופאים והאחיות הפסיקו לעבוד כשחיכו לתשובתי“, נשמתי עמוק,  וצעקתי: ”כדורים!“. כשהם צחקו, אמרתי להם, ”אני בוחר לחיות, אנא נתחו אותי כאילו שאני חי, לא מת“. משה חי תודות לכישורי הרופאים, אך גם תודות ליחס המדהים שלו. למדתי ממנו זאת. בכל יום יש לך בחירה ליהנות מחייך או לשנוא אותם.  הדבר היחיד שבאמת שלך ושאף אחד לא יכול לשלוט בו או לקחת ממך, הוא הגישה שלך, אז אם אתה יכול לשמור על כך, כל שאר הדברים בחיים הופכים להיות פשוטים יותר.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ז אב ה'תשע"ו

 

אדם לא צריך להשליך את שכלו כשהוא שומע מהרב דברים שהם לא כהלכה. כך אומר הפסוק: "הטה אוזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" - "הטה אוזנך ושמע דברי חכמים ללמד חוכמתם, ושים עם זה לבך לדעתי ולא תישען על דברי החכמים לבדם, רק במה שיסכים מהם עם מה שהודעתי לך המיוסד על יסודות התורה" (משלי כ"ב, ורלב"ג שם על פי חגיגה טו.( 

     אומרת התורה: תן צדקה, וכמה שתיתן - הנתינה תביא לך מזל. "עשר" (חלק בעשר) את המילה "תעשר": עשירית של האות ת' יוצאת האות מ'. עשירית של האות ע' יוצאת האות ז'. עשירית של האות ש' יוצאת האות ל'. עשירית של האות ר' יוצאת האות ך'. קיבלנו: "מזלך". המעשר - הוא מזלו והצלחתו של האדם.

     הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א שאל פעם את אחד מחסידיו הנה הגיע חדש אלול וצריך אדם לפשפש במעשיו, האם אתה עושה כן, ענה לו החסיד העולם אומר אלול בא ואלול חולף ובעל הבית לעולם עומד, א"ל הרה"ק ואנו אומרים בעל הבית בא ובעל הבית חולף ואלול לעולם עומד

     חכמה זה לדעת את הצעד הבא, כשרון זה לדעת איך לעשות את זה, וגדולה זה פשוט לעשות אותו.

'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. (דברים טובים – פרשת דברים)

     עשן סמיך היתמר מבין חורבות הכפר הסמוך לעיר יל. גדוד חיילים מותשים, רכובים על סוסים מאובקים, נכנס אל הכפר. אלו היו חיילי חטיבה 4 של הלגיון הצרפתי. החיילים רכבו בדממה ברחובות הנטושים עד שהתרכזו בכיכר המרכזית. קול רעמי התותחים נדם בשעות האחרונות, מאז נכנסה הפסקת האש לתוקפה . במשך ימים ארוכים נלחמו שני הצדדים,  הצרפתים והגרמנים, משני עברי קו הביצורים הידוע בכינויו 'קו מאז'ינו', עד שבצד הגרמני של הגבול הכריזו על הפסקת אש. מפקד הגדוד הצרפתי החליט לנצל את ההזדמנות ולקחת חלק מחייליו אל הכפר המרוחק כקילומטר וחצי מקו הביצורים, כדי להשיג אוכל ולהתארגן לקראת המשך הלחימה. החיילים ירדו מעל סוסיהם, ונשכבו למנוחה קצרה כשתרמיליהם משמשים להם ככרים למראשותיהם. טבחי הגדוד הבעירו אש במרכז הכיכר והעמידו עליה דוד ענק. הם שפכו לתוך הסיר חלב, סוכר וסולת,  על מנת להכין דייסה לגדוד החיילים הרעב והמותש. ריח הדייסה המגרה כבר החל להתפשט באוויר, והחיילים ציפו בקוצר רוח לסעודה, אבל אז הגיח רץ בהול מקצה הכפר. 'המפקד! המפקד!' קרא בקול חסר נשימה, 'הגרמנים החלו לתקוף! הם הצליחו להבקיע את קו הביצורים והם מתקדמים לעברנו!'

     תרועת חצוצרות פילחה את חלל האוויר. 'חיילים,' נשמע קולו הרועם של המפקד, 'אנחנו תחת התקפה! כולם לעלות על הסוסים! אנו יוצאים לכיוון החזית!' החיילים זינקו כאיש אחד על סוסיהם, והחלו לדהור לכיוון החזית. תוך דקות אחדות התרוקנה הכיכר מאדם ושקט מוחלט השתרר בה. רק מחלון אחת הבקתות החרבות, הציץ ראשו של טוראי ז'אן בוטאנקו, חייל צעיר מכפר קטן ליד מרסיי. הוא הביט לכל הכיוונים כדי לוודא שכולם עזבו, ואז יצא וניגש אל סיר הדייסה שנותר מבעבע על האש במרכז הכיכר . ז'אן היה חייל צעיר ומפונק שלא הורגל במלחמות, והרעב הציק לו. הוא שלף את שתי מימיות המתכת הקשורות בחגורתו, ומילא אותן בדייסה הרותחת. לאחר מכן קשר אותן משני צידיו של אוכף הסוס, ויצא בדהרה להדביק את חבריו לגדוד.

     מימיות הדייסה הרותחות הציקו לסוס, והוא פרץ בדהירה מטורפת. ז'אן הגיע אל הגבעה שסביבה התחפרו שני הצדדים, אך התקשה לעצור את הסוס. שתי המימיות רתחו והכאיבו לסוס, והוא המשיך בדהירה חסרת רסן לכיוון החיילים הגרמניים. ז'אן נופף בידיו לכל עבר כדי שמישהו יעצור את הסוס, ומפיו בקעו צרחות מבוהלות. אבל הגרמנים לא הבינו מה מתרחש. הם ראו פרש צרפתי בודד מגיח לעברם בלי פחד, כשהוא מנופף בידיו וצורח בכל כוחו. הגרמנים נבהלו ממתקפת היחיד של החייל הצרפתי הנועז, והחלו לסגת לאחור מהגבעה.  חיילי הלגיון הצרפתי שאגו בשמחה, הצליפו בסוסיהם, והסתערו בעקבות ז'אן אל תוך השטח הגרמני, כשהגרמנים נסוגים ובורחים כל עוד נפשם בם. המתקפה הגרמנית הסתיימה בכישלון חרוץ.

     ז'אן הפך לגיבור הגדוד, והמפקד המליץ להעניק לו את אות הכבוד של הלגיון הצרפתי על גבורתו הרבה. המלחמה תמה, וז'אן חזר לכפר מגוריו הקטן ליד מרסיי. גם שם הוא התקבל כגיבור מלחמה, ומועצת הכפר ערכה טקס קבלת פנים מיוחד לבן הכפר שהפגין אומץ כה רב והכריע בעצמו קרב גורלי. בתחילה ז'אן חשב לספר שהוא לא גיבור ולא אמיץ, ובסך הכול המימיות הרותחות מלאות הדייסה גרמו לסוס לדהור לכיוון הגרמנים, אבל זה היה מאוחר.  אביו ואמו התגאו בו והכפר כולו העריץ אותו. אם הוא היה מספר את האמת, הייתה נגרמת לכולם עגמת נפש ואכזבה רבה, והוא היה נידון לבוז ולקלון.

     ז'אן התחתן ונולדו לו ילדים. ומדי שנה הוא היה מוזמן לטקס הרשמי לכבוד מקבלי אותות הגבורה של הלגיון הצרפתי. אבל הסוד הגדול העיק עליו והכביד על ליבו. הוא ידע שהוא זוכה בכבוד הגדול בלי שום הצדקה, ולמעשה הוא בסך הכול פחדן שרצה לגנוב מעט דייסה כדי לשבור את רעבונו. אבל למי הוא יכול לומר את זה? עם מי הוא יכול להתייעץ? ברגע שהוא יגלה את הדבר לאיש אחד - זה כבר לא יהיה סוד, והדבר לא יהיה בשליטתו.

     ז'אן כבר היה זקן,  ולעת זקנה החל לחזור ולהיזכר בילדותו. הוא נזכר כיצד אמו הדליקה נרות בשבת, וכיצד אביו היה הולך בחגים לבית הכנסת. הוא נזכר כיצד פעם אחת סבו לקח אותו לרב יהודי זקן וחכם,  ורעיון חדש צץ במוחו: 'אולי אתייעץ עם רב', הרהר ז'אן. 'אני יהודי, וכשיש לי בעייה, עלי להתייעץ עם רב. הרב הוא אדם חכם, ונראה לי שהוא לא יגלה את הדבר לאיש בלי רשותי' . ביקש ז'אן להתקבל לשיחה אצל רבה של העיר הסמוכה לכפר מגוריו, ושטח לפניו את ההתלבטות שלו. 'אני חי בשקר כל ימי', אמר ז'אן, 'אנו זוכה בכבוד על דבר שלא עשיתי'. השיב הרב הזקן לז'אן: 'בתורה יש פסוק האומר: 'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. מי שעושה את המלחמות ומי שמחליט איזה צד ינצח הם לא החיילים ואפילו לא הגנרלים. הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, והוא קובע מי ינצח במלחמה.  גם הגיבור הגדול ביותר, לא היה מצליח לעשות את מעשה גבורתו, אם ה' לא היה נותן בליבו את האומץ. ובכן, מי שנתן את האומץ בליבו של האמיץ, הוא אשר נתן את הדייסה במימייה שלך.  אתה היית שליחו של הקדוש ברוך הוא להפחיד את הגרמנים ולגרום להם לברוח. ולכן, נצור את הסוד הזה בלבך, ותן לילדיך ולמשפחתך להעריך ולכבד אותך, והשתדל להיות אדם טוב וראוי,  כיאה למי שהקדוש ברוך הוא בחר בו להיות שליח'.

     הפסוק הזה, שאותו רב זקן ציטט, מופיע בפרשת השבוע שלנו, פרשת דברים. הפסוק הזה ממלא אותנו באמונה ובביטחון. הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו שהוא יילחם עבורנו בכל אויבינו, וינצח אותם. ככל שנחזק את האמונה שלא טילים ולא מטוסים עושים את המלחמה,  אלא הקדוש ברוך הוא מחליט מה יקרה, כך נזכה שה' יילחם למעננו, וימגר את כל אויבינו. אבל חשוב לזכור: הדבר נכון גם למלחמות הפנימיות שעוברות על האדם בימי חייו. לאדם יש מלחמות נגד היצר הרע, נגד תכונותיו ומידותיו השליליות ונגד הסביבה שלפעמים לא מעודדת אותו להשתפר. גם במלחמה הזו, מלחמת החיים שלנו, מבטיח לנו הקב'ה לעמוד לצידנו ולהילחם למעננו. מי שרק רוצה ומבקש - הקדוש ברוך הוא נותן לו את כל הכוחות להתקדם ולהתעלות, ונלחם בשבילו נגד כל המפריעים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/