אמרי שפר כ"ו אב ה'תשע"ח

אומר רבנו האור החיים הקדוש שהעניים, הם המיוחדים בעם ישראל, ואין לזלזל בהם מחמת עניותם, ואדרבה, ה' יתברך עשה את העני, עני, כדי לזכות אחרים במצות צדקה ולהציל אותם מדינה של גיהינום. 

      ביום א' באלול מתחילים לתקוע בשופר, שופר פירוש שפרו מעשיכם.  שופר ר"ת ש'ורש פ'ורה ר'אש ו'לענה. פירוש להוציא את הרע. וע"י שופר אין פגע רע, שבזכות השופר לא יהיו עוד צרות. עוד ר"ת שופר ש'טן ו'אין פ'גע ר'ע.

      בעל ה"התעוררות תשובה" זצ"ל כתב: "כבוד אאמו"ר זצ"ל בעל ה 'כתב סופר' אמר לי בשם אביו-רבנו ה חת"ס זצ"ל: 'דע בני, כי לא רק לצורך הלימוד זקוק אדם לרבי, אלא גם ליראת שמים, כי גם זאת היא פרק קשה בחיים, לאחוז בה במידה נכונה ולהשתמש בה בכוון הדרוש". )"ספרא דמלכא" – אוצר אמרות החת"ס(

      ''דבר אחד בטוח, ששום דבר אינו בטוח''

ויהיו לאות לבני ישראל" – (דרך עץ החיים(

     סיפור סיפר רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: הדבר ארע בהיותי נער בישיבת "סלבודקא", בעיצומה של שמחת "שבע ברכות" בה השתתף ה"חזון איש" זצ"ל. קולות שמחה מהרחוב עלו באוזני המשתתפים, בעקבות תהלוכת הכנסת ספר תורה שהייתה ברחוב. שמחה רבה היא, אלא מאי? בית הכנסת אליו צעדו החוגגים, לא היה מהיראים לדבר ה'... החוגגים התלבטו: לצאת או לא לצאת? וה"חזון איש" פסק: יוצאים ללוות את ספר התורה!. ברם דעת אחד מתלמידי החכמים ששהה באותו מעמד, לא הייתה נוחה מהנהגת ה"חזון איש". הוא החליט להיוותר במקומו ולא לצאת ללוות הס"ת.

     ה"חזון איש" יצא ושב בדממה, בלא לומר על כך מילה. שמחת שבע הברכות התנהלה כסדרה וזמן ברכת המזון הגיע. חשובי היושבים כובדו בברכות, ותורו של אותו תלמיד חכם הגיע לברך "אשר יצר את האדם בצלמו". אך המילים שיצאו מפי הרב היו "אשר יצר את האדם בחכמה"! רחש של פליאה עבר בין היושבים,  כשהרב שהתעשת ושב לברך בשנית, חזר שוב על טעותו: "אשר יצר את האדם בחכמה". כששב בשלישית על טעותו, עלתה על פני הנוכחים בת צחוק של ממש. באוויר ריחפה התחושה כי התורה גובה עלבונה! הקב"ה נפרע על ביזוי תלמידי חכמים! אותו רב שישב על מקומו ופגע בכבוד ה"חזון איש" כשלא יצא עמו ללוות את הס"ת, לקה ג' פעמים בביזיון ממש, לעיני כל קהל הנוכחים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ו אדר ה'תשע"ח

''אדם אינו זקן, כל עוד שהחרטה לא לוקחת את מקומם של החלומות''

     אומר ה"פני מאיר". אם מדליקים מנר לנר, הוא לא מחסיר. אמר הקב"ה, מה שנותנים לי לא מחסירים כלום, כמו שלוקחים מאש ולא מחסיר. זהו שאמר שלמה ]משלי י"א - כ"ד[ "יש מפזר ונוסף עוד", מה שנותנים לצדקה לא מחסירים כלום, אדרבה, הנותן רק מרוויח מנתינתו

     אש - רבי נחמן מברסלב אומר, לאש יש שתי תכונות, האחת חימום ובישול, והשנייה שריפה. כך גם מטבע, אם יודעים מה לעשות איתה, יש לה חשיבות רבה ומועילה. אבל אם לא יודעים מה לעשות איתה, המטבע יכולה להיות אש!!!

    בבית חרושת יש מכונה בעלת גלגלים רבים, ורצועה עוברת עליהם , וכשתיפסק הרצועה כל המכונה היא גוש פלדה ללא חיות. כך יראת שמים היא הרצועה לכל, וכשאין יראת שמים תפסק החיות.

לא תחמוד"... )אמונה שלמה(

     רעייתו של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל בעל ה ״שאגת אריה״ הייתה אישה גדולה. המעשה הבא חושף את אורח החיים הסגפני שסיגלה לעצמה.

     על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל, שחי לפני כמאתיים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו ״שאגת אריה״, ״טורי אבן״, ״וגבורת ארי״ נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נשאים בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר, עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע, כי פעמים לא היה תחת ידו גיליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו.  מסופר כי בביתו לא היו צלחות לאכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית היו אוכלים מן השקעים באמצעות כפות מעץ. בעל ה 'שאגת אריה' לא חש כלל כי חסר לו דבר מה, כה היה שקוע בלימודו.  ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג זצ״ל, וכאשר נוכח כי רבי אריה לייב הסועד את לבו בכף עץ מן ״הצלחת״ - הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו. ה ׳׳שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרעש בשל כך, ואמר לו: "רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"...

לימים הוצע לו, לבעל ה ׳׳שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו לעיר רבנותו, שיחרו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב ביום היבחרו, ובני משפחות הרב מגישים לחוגגים קפה ועוגיות.  הסכים ה"שאגת אריה, לכינוס זה, אך בני העיר שידוע ידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו קפה, סוכר ועוגיות כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים .בהגיע השעה היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהבילות אל השולחן, והנוכחים התכבדו איש אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה כמנהג המקום.  הראשון הצליח להסתיר את העווית פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר בלי גרגר סוכר.  כעבור זמן מה סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה: מגש מלא ב... קוביות סוכר. התברר כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה. מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו, היא חשבה כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים...  כל ימי חייה, היא סבלה מעוני ומחסור, עד אשר סיגלה לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה.

"     איש צדיק היה בירושלים, רבי משה אהרן שטרן, ששימש כמנהלה הרוחני של ישיבת  קמניץ. הוא נולד בארצות הברית.  כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכול טורחים לרפואתך. כולם,  מלבדך..." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכשבעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה". הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות.

     באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה בירושלים, והמקום היה צר מהכיל את התלמידים הרבים, תכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..." "אם כך, לא אוכל לנסוע", הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו... לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: "לאן הרב צריך?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמינו הנהג. התברר, שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסמטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח בפניו את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו בחזרה לשדה התעופה...

     כשהיה הרב שטרן מספר סיפור זה, היו עיניו בורקות. וכך הוא אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי היה אמור לבוא מהיישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי?  הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!"...  כי "בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו..." עיקרון זה נלמד מבלעם בן בעור. הבורא לא רצה שבלעם ילך למדיין לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב, י"ב). אולם כאשר בלעם השתוקק ללכת, אמר לו הבורא: "קום לך איתם" (במדבר כ"ב, כ'). כלומר, אם אינך משנה את רצונך, למרות העובדה הידועה לך שה' אינו מעוניין בהליכתך, בבקשה, לך! סיפוק רב לא תנחל בדרך זו...

     את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו. ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות : "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני" , "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים.  ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו "בוחן לבבות".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ח טבת ה'תשע"ח

 את פחדייך שמור לעצמך אבל את האומץ שלך חלוק עם אחרים. 

    במסכת יומא אמרו: אוי להם לאותם שעוסקים בתורה ואין להם יראת שמים. מכריז ר' ינאי: חבל על מי שאין לו חצר, ועושה לו שער. התורה אינה אלא שער להיכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתהיה לו תחילה יראת שמים, ואז יוכל להיכנס דרך השער לחצר.

הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל משגיח ישיבת קמניץ, הבחין פעם באברך תוך שנה ראשונה לנישואיו, העומד ומשוחח לאחר סדר הישיבה. העיר ואמר לו: כאשר אינך לומד, מתבטל ומשוחח ולא הולך הביתה, עובר הנך על מצות "ושימח את אשתו". סיימת ללמוד, רוץ לביתך וקיים את המצווה כדבעי.

    הומור הוא סוג של כוח משיכה, הוא מושך אותך לצחוק.

    והחיד"א מביא ביאור הגמרא דשכר של נשים גדול יותר מאנשים, שלומדי תורה זוכים לשכר רק אם לומדים לשמה, אבל מחזיקי לומדי תורה, אע"פ שהלומדים - לומדים שלא לשמה מכל מקום המחזיקים, אם כוונתן לשמה, זוכים לשכר תורה מחמת כוונתן הטובה.

   ''והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" (ג, כא(  - הרה"ק ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע היה אומר על הפסוק אין והיה אלא לשון שמחה, וזה דבר הכתוב והיה כי תלכון אם תהלכו במידת השמחה הטובה. אזי לא תלכו ריקם – לא תחסרו כל טוב, כי השמחה היא בחלקכם.

    יש ביטוי 'המכשיר החשמלי היעיל ביותר במטבח זו האימא'. ויש מציאות שמקור ה 'חשמל הרוחני', האנרגיה הנפשית, החשובה ביותר, זו האימא. דמעותיה וחיוכיה, מילותיה ומבטיה. ּתוֹרַת אִמֶָּך לא ננטשת. שמורה לנצח.

   כל מזונו ו פרנסתו של האדם מוענקים לו מן השמיים כמתנת חינם, ואילו עבודתו ומלאכתו אינם אלא בגלל עוונותיו) .בשם הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א(

הסיפור של קהילת בולחווע)הרב י. טוורסקי(.

בשבת האחרונה, נערכה שמחת 'הכנסת ספר תורה' מעניינת בבית כנסת חשוב וצנוע במרכז הארץ. הסיבה שלא התקיימה 'הכנסת ספר תורה' רגילה – כמקובל עם תהלוכת לפידים ותזמורת רעשנית, ריקודים ומחולות ברחובות העיר – היא מפני ש 'ספר תורה' זה שהוכנס אינו חדש כלל. מדובר בספר תורה עתיק בן מאה שנים שכעת רק תוקן והוגה שיהיה כשר לקריאה. לכן הסתפקו בריקוד של כחצי שעה בעת הוצאת הספר לפני קריאת התורה . ברקע ריחפה פליאה כלשהי. מה הסוד הטמון בספר זה שעבורו הזילה משפחת התורמים מכיסה דמים מרובים למען תיקון הספר שהיה רצוף ומלא אותיות שבורות ומחוקות הנזקקות לתיקון. מתפללי בית הכנסת אף הם לא הבינו מה הסוד הגלום בעניין. רק כאשר החלו להתחקות אחר מקורו של הספר כדי לחקוק את השמות על המעיל החדש שנרכש, אז החלו לפתע להבין את שורש העניין.
    ספר התורה עתיק זה השתייך מלפנים ל"קהילה קדושה בולחווע חברה שומרי שבת"... קהילה שפעלה בוויליאמסבורג שבניו יורק, מצאצאי יוצאי העיירה הגליציאנית באלחווע. בירור קצר בין יודעי דבר העלה את פשר משמעות המילים – 'חברה שומרי שבת '. כפי שידוע, באותם ימים טרופים בארה"ב הייתה שמירת השבת כרוכה בניסיון מר וקשה מאוד. יהודים שומרי שבת נאלצו לחפש לעצמם מדי שבוע 'עבודה' חדשה, לאחר שפוטרו מעבודתם הקודמת בשל אי הופעתם לעבודה בשבת קודש. מצב זה גרם למציאות נוראה, לפיה בבתי כנסת רבים התפללו בשבתות בשעה מוקדמת, כדי שהציבור יוכל לצאת לעבודה בזמן... רחמנא לצלן. זהו אפוא הסבר הסמל והגאווה היהודית של קהילה קדושה זו שסימנה לעצמה מטרה להיחשב כ"קהילה קדושה, חברה שומרי שבת". בבית מדרש זה התפללו בשבת בבוקר בשעה מאוחרת יותר כנהוג אצל יהודים שומרי שבת, ושם התרכזה קהילה של יהודי מסירות נפש שהשליכו נפשם מנגד והגיעו עד פת לחם כדי לא לחלל את השבת. כעת הובן כל הסיפור, על מה ולמה זכה ספר תורה זה לקבל תיקון מושקע תמורת הון רב ולהיכנס אחר כבוד לבית כנסת חשוב בארץ הקודש, לעומת מאות ספרי תורה אחרים שלמרבה הצער הלכו לאבדון או מונחים כאבן שאין לה הופכין. אמנם "הכול תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל", אך כאן דומה כי ניתן להבין את סוד הישרדותו וזכותו של ספר התורה שנכתב על ידי קהילת שומרי שבת במסירות נפש.

    יהי סיפור זה לנו לחיזוק בימים אלו בהם השבת קודש שוב ניתנת למשיסה בידי בני עוולה.

ישועה נפלאה(פניני עין חמד, עלון 534)

    עד כמה עלינו להיות קשובים ל 'דעת תורה' ולהתחזק באמונה שלמה, במה שאומר הצדיק ואף אם אין אנו מבינים, מדוע ולמה אמר הצדיק, עלינו לדבוק במה שאמר ובעז"ה נזכה לראות ישועות, כפי שהתרחש בסיפורינו:
    בעל מוסד לקירוב רחוקים במרכז, הגיע לפני מספר חודשים אל מעונו של הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, כדי להתייעץ עימו. במהלך השיחה, פירט באוזני רבנו את בעיותיו הכלכליות הקשות בשנה האחרונה. "אני מצוי בחובות גדולים המסתכמים בסכום של עשרים וארבע אלף דולר!", אמר, "אני לא יכול להמשיך עם מלאכת קירוב הרחוקים, זה מקשה עליי ועל משפחתי" . רבנו שמע במשך דקות ארוכות את דבריו והשיב לו בחיוך: "אם אתה עוסק בקירוב, תמשיך למרות הקשיים המרובים. אל דאגה, יהיה בסדר". וכך, מביתו של רבנו הוא יצא עם החלטה חד משמעית להמשיך בדרך הקירוב, על אף שאינו יודע ומבין מהיכן תבוא הישועה . לא עברו מספר שבועות ומבנה המוסד, הממוקם בגוש-דן, היה זקוק לשיפוץ קל. מיודענו החליט לגשת למלאכה ותוך כדי השיפוץ הבחין במספר עכברים המתרוצצים במקום. הוא כבר לא ידע את נפשו, אך זכר את דברי רבנו והמשיך הלאה במלאכת השיפוץ, תוך שהוא רוכש פיתיון לעכברים כדי לבדוק , היכן המקום בו הם שוהים בתוך המבנה. לאחר שגילה כי מאחורי אחד הארונות ישנו חור קטן, הוא הרחיב אותו וגילה בו משפחה עֲנֵפָה של עכברים המסתירים שתי קופסאות מאובקות מלאות מטבעות כסף ישנות.

    בתחילה היה בטוח , כי מדובר במטבעות ששוויין אפסי, אך לאחר שפנה למומחה עתיקות גילה , כי מדובר במטבעות מזמן הבריטים וכי כל מטבע שווה 160 דולר. במקביל, פנה לאחד הרבנים, כדי להתייעץ עימו , אם מותר לו לעשות שימוש במטבעות. יחד הם עסקו בסוגיה בפרק 'אלו מציאות', ומצאו תוס' המתייחס למקרה כזה ומסיק , כי מותר לעשות בהן שימוש. הוא חזר לביתו, ספר את המטבעות וגילה כי בשתי הקופסאות יחד ישנם 150 מטבעות, כשסכום שוויין מגיע ל 24 אלף דולר. בדיוק הסכום שרבץ על כתפיו. רק אז הבין את דברי רבינו: "תמשיך בקירוב יהיה בסדר ." ֵ

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ב' חשון ה'תשע"ח

אברהם אבינו היה מצטיין בהכנסת אורחים, ותמיד היה מטכס עצות מה אפשר לעשות עוד למען האורח, אמר לו הקב"ה "לך לך מארצך" צא אברהם לדרך,  ותיהפך אתה בעצמך לעובר אורח נודד וגולה, אז תדע ותרגיש היטב מה חסר לאורח ומה אפשר עוד להיטיב עמו.

     בספר ׳אוצר אפרים׳ עמד על נקדה מעניינת המתגלה בעשרת הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו. הניסיון הראשון שלו היה: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״. הניסיון האחרון היה עקדת יצחק, וגם שם נאמר: ״לך לך אל ארץ המוריה״. מה משתף בין שני הניסיונות הללו? ב״לך לך״ הראשון ציווה הקב״ה לוותר על העבר שלו, וב״לך לך״ האחרון ציווה לוותר על העתיד שלו, לשחוט את בנו ממשיך דרכו. ובשני הניסיונות עמד אברהם אבינו.

     המילים, ״לך לך״ מורים כי על האדם להיות תמיד במצב של הליכה ועליה בתורה יראת שמים ומעשים טובים ולא במצב של עמידה ודריכה במקום כמו שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', כי כל עמידה במקום סופה ירידה.

     'ואעשך לגוי גדול' – סופי תיבות: כלי. שהוא ראשי תיבות – כוהנים, לויים, ישראל. בכך רמז ה' יתברך לאברהם כי עתיד לצאת ממנו עם ישראל המחולק לכוהנים, לויים וישראל ואשר עתיד לקבל את התורה שהיא 'כלי חמדה' – ורק אם ישמרו עם ישראל את התורה אזי יזכו להיות גוי גדול, גדול ברוחניות ובקרבתו לה' יתברך. 

הַתקֵּן עַצמָך בַפרֹוזדֹור-כדֵּי שֶתִכָּנֵּס לַטרַקלִין (ובחרת בחיים(

     מעשה ביהודי מאזור המרכז שהנכד שלו היה אמור לעשות בר מצווה, אלא שזה היה בארצות הברית אבל הסבא לא התעצל והזמין כרטיס טיסה והתכונן לחצות את האוקיינוס. כשהגיע לשדה התעופה הביא איתו מזוודה ועלה איתה למטוס אלא כשהוא בא להניח את המזוודה במטען מעל המושבים התברר שהמזוודה גדולה מדי והיא לא נכנסת, אז הוא הניח את המזוודה במעבר.. אלא שהדייל עבר בדיוק ואמר לו להכניס את המזוודה למטען ואמר לו הסבא שהמזוודה גדולה מדי והמטען קטן מדי... ואכן גם הדייל לא הצליח להניח את המזוודה במטען, אך אמר לסבא תדע לך שתצטרך להניח את המזוודה עליך כי זה מקום למעבר עם העגלות של האוכל והשתייה ואסור שתהיה פה מזוודה. בלית ברירה הוא הניח את המזוודה עליו, והרגיש סבל נורא ובפרט שזו לא טיסה קצרה אלא זה יותר מעשר שעות, ורק לחשוב שיישב עם המזוודה עליו כל כך הרבה זמן הוא נכנס לדיכאון, מה עושים? במעבר אי אפשר! במטען-לא נכנסת! הוא החליט לקום ולטייל קצת במטוס העיקר שלא ירגיש את הכובד של המזוודה עליו וכך הוא הולך וחוזר...

     והנה לפתע בצד של המטוס הוא רואה מדרגות והוא עלה את המדרגות והנה וילון והוא הזיז את הוילון ונתגלה מול עיניו סלון מפואר עם ספות מיוחדות והוא קפץ על המציאה והתיישב לו באחת הספות כשכולו מתרווח מעונג... אבל העונג לא נמשך יותר מדקות ספורות, כי נכנס הדייל וצועק עליו מה אתה עושה פה, זה מחלקה מיוחדת והמחיר כאן הוא הרבה יותר יקר, אמר לו הסבא כמה צריך להוסיף אני מוסיף, אני רוצה לשבת פה זה נוח מאוד, יש לי עוד תשע שעות טיסה אני לא יכול לשבת כשהמזוודה עלי, אבל הדייל אמר לו, אדון סבא את זה היית צריך לחשוב למטה לפני שעלית למטוס ועכשיו זה מאוחר מדי! הסבא שמע את הדברים וכמעט שזלגו מעיניו דמעות אבל לא על זה שהוא צריך לחזור למזוודה, אלא על המוסר שהוא שמע מהדייל...

     הוא פנה לדייל ואמר לו: 'היה שווה לי כל הטיסה הארוכה הזו עם המזוודה רק בשביל לשמוע את מה שאמרת לי'. הדייל הסתכל עליו במבט תימהוני. הסבא המשיך: 'דע לך למטה זה 'העולם הזה' ולמעלה זה 'העולם הבא'... והאדם יעלה אחרי 120 שנה לשמיים והוא יציג את התורה והמצוות שהוא עשה ויתנו לו מחלקה לפי מה שהוא הכין לעצמו, ויכול להיות מאוד שהמחלקה לא תמצא חן בעיניו ויהיה צפוף וחם ואולי גם יהיה עליו איזה מזוודה כבדה כי לא יהיה מקום במטען והוא ילך לחפש מחלקה אחרת והוא ימצא מחלקות עם הרבה יותר אוכל ומיזוג וספות יקרות והוא יבקש לשבת ולנוח... אבל יבוא המלאך ויגיד לו החוצה זה לא המחלקה שלך ואז הוא יאמר למלאך אני מוכן לשלם כמה מצוות שאתה רוצה אני ואעשה מה שתאמר לי, אני אקיים, רק תן לי לשבת פה אבל המלאך יגיד לו את זה היית צריך לעשות למטה 'בעולם הזה', עכשיו זה מאוחר מדי... 'אתה לימדת אותי מוסר נוראי', אמר הסבא לדייל, 'אני מהיום אתחזק יותר בעבודת ה'.. לפתע הסבא רואה שלדייל ירדו דמעות מעיניו.

     מוסר השכל: וזה האדם צריך להרגיש בעולם הזה שגם אם החיים כאן לא בדיוק כפי המתוכנן ויש פקקים באמצע החיים, יש לזכור, אנו בדרך אל הטרקלין שזה 'העולם הבא' וטובה שעה אחת של קורת רוח והנאה 'בעולם הבא' מכל התענוגים של 'העולם הזה'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט' תמוז ה'תשע"ז

     הדבורה, רודפת אחרי האדם כל ימי חייה, מטרידה ומציקה ללא הרף ואף עוקצת את כל מי שעומד בדרכה... עקיצתה כואבת, צורבת מאוד ולפעמים אף מביאה את האדם לידי סכנה... והנה דווקא מתוך הדבורה העוקצנית יוצא הדבש... המאכל המתוק ביותר שיש בבריאה... "פלאי פלאים!" מדוע עשה הקב"ה כך? אין זה בא, אלא ללמדנו יסוד חשוב: הבורא יתברך רצה להורות לנו, שדווקא מתוך רדיפות, צרות ועקיצות, יכולה לצאת לאדם טובה גדולה ומתוקה שאין כמותה!"

    הרה"ק רבי יצחק בלאזער אומר: "אעשה לו עזר כנגדו – זכה עזר, לא זכה כנגדו" (חז"ל(  אחד עושה מהעזר – כנגדו, ואחד עושה מהכנגדו – עזר

     זאת התורה אדם וכו' "זאת" ר"ת ת'חזיק א'ת ז'מנך, או א'ל ת'בזב ז'מן.

הארנק )מעובד ע"פ סיפור אמיתי שהובא ב'מרוה לצמא-מתוך מתוק מדבש'(

'     אם מישהו יחזיר את הארנק שלי אפריש לו עשרה אחוז מסכום הכסף שהיה בו' כך הכריזה האישה לבעלה כששמה לב שארנקה הלך לאיבוד בנסיעתה באוטובוס לביתה בבית"ר עילית.

     הוא עמד בתחנה על קוצים, הוא ממש באיחור, השיעור בישיבה כבר החל... הוא כבר לא בשיעור א' אלא כבר בשיעור יב' בישיבה הגדולה והוא לא אוהב לאחר ... לפתע הוא מבחין בזווית העין בארנק שנתקע בין הספסל לבין התחנה. הוא מושך אותו, פותח ורואה בתוכו שטרות כסף רבים, הוא מחפש סימן מזהה נוסף כמו אולי 'רב קו' או תעודה מזהה אך לא מוצא כלום.  הייתה שם רק חשבונית מקומטת, קבלה על הטענת ה 'רב קו' הוא מגיע לישיבה ולאחר סיום הסדר הוא מתקשר לחברת האוטובוסים שהנפיקה את ה 'רב קו' ומבקש את פרטי בעל הכרטיס לפי מספר החשבונית. הפקיד משתף אתו פעולה ולשמחתו הוא נותן לו את הפרטים. ' מצאת את הארנק?' נדהם הבעל שענה לטלפון 'איך ידעת שזה שלנו?' והמוצא סיפר את כל השתלשלות העניין. ' איפה אני יכול לפגוש אותך' 'אין צורך, אל תטרח להגיע לירושלים אני אגיע אליך לבית"ר עילית... המתחיל במצווה אומרים לו גמור'... אחרי כשעתיים הוא דופק בדלת ונכנס... בחור מבוגר יחסית, חיוך קל ועדין על פניו 'שלום כבוד הרב...'  ומושיט את הארנק. ' תודה רבה וישר כח על המאמץ' אומר הבעל 'אני רוצה לפצות אותך, הבטחנו לשלם עשרה אחוז למוצא הישר' 'כסף אני לא צריך' אומר הבחור בשקט 'אז מה כן?' שואל הבעל. ' אני אוסף ברכות... לזיווג הגון...' עונה הבחור בהיסוס 'תראו, אני כבר לא בחור צעיר, אבל אני לא מוכן לוותר על החלום שלי... בחורה שתהיה מוכנה שאקדיש את חיי ללימוד התורה, והאמת שבגיל כמו שלי (30) זה ממש לא מובן מאליו'. הבעל החל למלמל מילות ברכה בכוונת הלב ואז נגשה האישה ולחשה לבעלה 'נחמה...' והוא הבין.  נחמה הייתה בת עשרים ושבע. 'במקרה' (רק מה') היא התארחה בביתם בשבת והקסימה אותם באישיותה,  נבונה, כשרונית, אצילית, אבל מעוכבת שידוך... ' אני כבר לא צעירה בת שמונה עשרה' אמרה להם נחמה בשבת 'אבל קשה לי לוותר אפילו על גרם מהחלום שלי:  בעל שיושב ולומד ומקדיש את כל עתותיו לתורה הקדושה, נבון ובעל מידות טובת וזה לא מובן מאליו...'  המשפטים של נחמה הצטלצלו כעת במוחה של האישה מתערבים במילות הכאב של הבחור... ופתאום ממש בלי כוונה הם הפכו לשדכנים. טלפונים, בירורים, שמות והמלצות התעופפו מכאן לשם ומשם לכאן.  והשידוך קם והיה... '

     רק רציתי להחזיר לכם את האבדה' צחק יעקב החתן הטרי 'ומצאתי את האבדה שלי...'

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"א אייר ה'תשע"ז

 בלי קיום הציווי ״ולא תונו איש את עמיתו״, לא ייתכן ״ויראת מאלוקיך״. ליראת שמים מדומה אין כל ערך. (אמרי נועם)

     בשבת נכריז 'חזק חזק ונתחזק'. ביאר הרה"ק רבי בנציון מבאבוב הי"ד, כי זו שיח בין שניים. האחד פונה לחברו ומעודדו "חזק!" והלה משיבו בחיוב "חזק" אף אתה, מתוך גם "נתחזק" יחדיו, ושם שמים נמצא מתגדל ומתקדש.

''     ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" )כו, כט - ( בזמנים הקשים שרבים מבחורי ישראל נפלו ברשת הכפירה של ההשכלה, היה יהודי חסיד שהיה בכל יום היה שופך נחלי דמעות לבל ייתפס אחד מבניו חלילה, אכן תפילתו עלתה לו וזכה שכל בניו נשארו יראי א-לקים למקטנם ועד גדולם. פעם השתתף בשמחה של אחד מבניו, קם ואמר: התודה לק-ל שנתקיים בי מקרא שכתוב ''ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו'', תמהו האנשים לשמע דבריו, הסביר ואמר: רואה אני הרבה מחברי אשר נפלו בניהם ובנותיהם ופרקו עולם, וכאשר הולכים הם אצלם אינם יכולים לאכול מבשר הפיגולים המוגש לפניהם, ואלו אני ב"ה יכול לאכול בשר אצל בני ובנותיי בלי פקפוק וחשש.

     "טובה מרדות אחת (מחשבת מוסר) בלבו של אדם, ממאה מלקויות".

המלאך שהציל אותי מרעב )הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ ', פלורידה,(

הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ ', פלורידה, סיפור זה נעשה לסרט שנקרא הגדר. סיפור מצמרר על חייו של ילד בשואה ואיך הסיפור האישי שלו הופך לסרט עוצמתי על חיים הישרדות והצלה, סיפורי שואה. 

אוגוסט 1942. פיוטרקוב, פולין

השמים היו קודרים באותו בוקר כשחיכינו בקוצר רוח.

כל הגברים, הנשים והילדים של הגטו היהודי של פיוטרקוב הוצעדו לכיכר.

השמועה התפשטה שאנחנו מועברים.

האבא שלי מת רק לאחרונה ממחלת הטיפוס, שהשתוללה בגטו הצפוף.

הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמשפחה שלנו תופרד.

"מה שלא תעשה," איזידור, האח הבכור שלי, לחש לי, "אל תגיד להם מה גילך. אומר שאתה בן שישה עשר."
אני הייתי נער גבוה כבן 11, כך שיכולתי למשוך את זה. ככה אני הייתי עשוי להיחשב כעובד יקר ערך.

איש ס"ס ניגש אליי, מגפיו נקשו על המרצפות. הוא הביט בי מלמעלה למטה, ולאחר מכן שאל לגיל שלי.

"שש עשרה," אמרתי. הוא כיוון אותי לצד שמאל, שבו שלושת האחים שלי וגברים צעירים ובריאים אחרים כבר עמדו.

האימא שלי הייתה בצד ימין עם נשים אחרות, ילדים, חולים וקשישים.

לחשתי לאיזידור, 'למה?'

הוא לא ענה.

רצתי לצד של אימא ואמרתי שאני רוצה להישאר אתה.

"לא," היא אמרה בתקיפות.

"תתרחק. אל תהיה מטרד. תלך עם האחים שלך. "

היא מעולם לא דיברה כל כך בחריפות בעבר. אבל הבנתי: היא שומרת עליי. היא אהבה אותי כל כך הרבה שרק הפעם, היא העמידה פנים שלא.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

אחיי ואני הועברנו בקרון לגרמניה.
הגענו למחנה הריכוז בוכנוואלד לילה אחד מאוחר מאד והובלנו לצריף צפוף.

למחרת, הוצאנו מדים ומספרי זיהוי.

"אל תקרא לי הרמן יותר", אמרתי לאחים שלי. "תקראו לי 94983. "

שמו אותי לעבוד במשרפות של המחנה, לשים את המתים למעלית המונעת ביד.
גם אני, הרגשתי מת. קשוח, נעשיתי מספר.

לאחר זמן קצר, האחים שלי ואני נשלחנו ל Schlieben, אחד ממחנות משנה של בוכנוואלד ליד ברלין.

בוקר אחד חשבתי ששמעתי קול של האימא שלי.

"בן, "היא אמרה בשקט אך באופן ברור, "אני הולכת לשלוח לך מלאך".
ואז התעוררתי. רק חלום. חלום יפה.

אבל במקום הזה לא יכולים להיות מלאכים. הייתה עבודה בלבד. ורעב. ופחד.

כמה ימים לאחר מכן, הלכתי במחנה, סביב הצריפים, ליד גדר התיל בנקודה בה השומרים לא יכלו לראות בקלות. הייתי לבד.
בצד השני של הגדר, ראיתי מישהי: ילדה קטנה עם אור, תלתלים כמעט זוהרים. היא הייתה חבויה למחצה מאחורי עץ ליבנה.
העפתי מבט סביבי כדי לוודא שאף אחד לא ראה אותי. קראתי לה בשקט בגרמנית. "האם יש לך משהו לאכול?

היא לא הבינה.

התקרבתי עוד קצת לגדר וחזרתי על השאלה בפולנית. היא צעדה קדימה. אני היה רזה וכחוש, עם סמרטוטים כרוכים סביב הרגליים שלי, אבל הבחורה נראתה חסרת פחד. בעיניה, ראיתי את החיים.

היא משכה את התפוח ממעיל הצמר שלה וזרקה אותו מעבר לגדר.

תפסתי את הפירות וכשהתחלתי לברוח, שמעתי אותה אומר ברכות, "אני אראה אותך מחר."

חזרתי לאותה הנקודה ליד הגדר באותה השעה בכל יום. היא תמיד הייתה שם עם משהו לאכול עבורי - חתיכת לחם או, יותר טוב, תפוח.

לא העזנו לדבר או להתעכב. להיתפס משמעותו מוות לשנינו.
אני לא יודע עליה כלום, רק שהיא מסוג של ילדת חווה, פרט לכך שהיא מבינה פולנית. מה היה שמה? למה היא מסכנת את חייה למעני?

התקווה הייתה המצרך נדיר כל כך, והבחורה הזאת בצד השני של הגדר נתנה לי כמה כאלה, כמזינה דרכה לחם ותפוחים.
כמעט שבעה חודשים מאוחר יותר, האחים שלי ואני נדחסנו אל תוך קרון פחם ונשלחנו למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה.
"אל תחזרי," אמרתי לילדה באותו יום. "אנחנו עוזבים."

פניתי לכיוון הצריפים ולא הבטתי לאחור, אפילו לא אמרתי שלום לילדה הקטנה ששמה אני מעולם לא למדתי, ילדה עם התפוחים.

היינו בטרזין במשך שלושה חודשים. המלחמה הייתה לקראת הסיום וכוחות בעלות הברית התקרבו,
עדיין הגורל שלי נראה אטום.

ב -10 במאי 1945, הייתי אמור למות בתאי הגזים בשעה 10:00.
בשקט של שחר, ניסיתי להכין את עצמי. המוות כל כך הרבה פעמים היה מוכן לתבוע אותי, אבל איכשהו נשארתי בחיים. עכשיו, זה נגמר.
חשבתי על ההורים שלי. לפחות, חשבתי, נוכל להתאחד.

אבל בשעה 8 הייתה מהומה. שמעתי צעקות, וראיתי אנשים רצים לכל עבר במחנה. אני הדבקתי את האחים שלי.

חיילים רוסים שחררו את המחנה! השערים נפתחו. כולנו רצנו, כך גם אני. למרבה הפלא, כל האחים שלי שרדו.

אני לא בטוח איך. אבל ידעתי שהילדה עם התפוחים הייתה המפתח להישרדות שלי.

במקום שבו היה רוע נראה עכשיו ניצחון, הטוב של האדם אחד שהציל את חיי, נתן לי תקווה במקום היה שם אף אחד.
האימא שלי הבטיחה לשלוח לי מלאך, והמלאך בא.

בסופו של דבר עשיתי את דרכי לאנגליה שבו הייתי בחסות צדקה יהודית, ובהוסטל יחד עם נערים אחרים ששרדו את השואה התמחיתי בתחום אלקטרוניקה. אז הגעתי לאמריקה, שבה אחי סם כבר היה. שירתי בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה, וחזרתי לעיר ניו יורק לאחר שנתיים.

באוגוסט 1957 פתחתי חנות משלי לתיקון אלקטרוניקה. התחלתי להתיישב בעיר.

יום אחד, חבר שלי סיד שהכרתי מאנגליה קרא לי.
"יש לי דייט. יש לה חברה מפולין. בואו נארגן מפגש כפול."

פגישה עיוורת? לא, זה לא היה בשבילי. אבל סיד המשיך להציק לי, וכמה ימים לאחר מכן נסענו עד ברונקס לקיים את הדייט ועם חברתה רומי.

היה עליי להודות, בתור פגישה עיוורת זה לא היה כל כך רע. רומי הייתה אחות בבית חולים בברונקס. היא הייתה אדיבה, חכמה. יפה, גם עם תלתלים מתערבלים חומים ועיניים דמויי שקד שנצצו בצבע ירוק ומאד מלאי חיים.

ארבעתנו נסענו לקוני איילנד. עם רומי היה קל לדבר, ומאד חברותית. מתבררr שהיא לא הייתה לגבי דייטים עיוורים מדי!
שנינו פשוט עשינו טובה לחברים שלנו. יצאנו לטייל בטיילת, ונהניתי מהאוקיינוס האטלנטי המלוח עם משבי הרוח, ולאחר מכן אכלנו ארוחת ערב על החוף. אני לא זוכר שהיה זמן טוב יותר.

אנו נכנסנו בחזרה למכוניתו של סיד, רומי ואני במושב האחורי.

כיהודים אירופיים ששרדו את המלחמה, היינו מודעים לכך שהרבה לא נאמר בינינו. היא העלתה את הנושא, "איפה היית," שאלה בשקט, "בזמן המלחמה?"

"במחנות," אמרתי. הזיכרונות הנוראים עדיין חיים, האובדן בלתי הפיך. ניסיתי לשכוח. אבל לא תוכל לשכוח לעולם.
היא הנהנה. "המשפחה שלי הסתתרה בחווה בגרמניה, לא רחוק מברלין," היא אמרה לי. "האבא שלי הכיר כומר, והוא השיג עבורנו ניירות אריים. "

דמיינתי איך היא כמוני בטח סבלה מדי, פחדה, בן לוויה קבוע. ובכל זאת, הנה שנינו היינו הניצולים, בעולם חדש.

"היה מחנה ליד החווה." רומי המשיכה. "ראיתי ילד שם ואני נהגתי לזרוק לו תפוחים כל יום ".

איזה צירוף מקרים שהיא עזרה לאיזה ילד אחר. "איך הוא נראה? " שאלתי.

"הוא היה גבוה, רזה, ורעב. אני הייתי חייבת לראות אותו כל יום במשך שישה חודשים. "

לבי פעם בחוזקה. לא יכולתי להאמין לזה. זה לא יכול להיות.

"הוא אמר לך שיום אחד לא לחזור, כי הוא עוזב את Schlieben? "

רומי הסתכלה עליי בתדהמה. "כן!"

"זה אני הייתי!"

הייתי מוכן להתפרץ בשמחה וביראה, מוצף ברגשות. לא יכולתי להאמין לזה! המלאך שלי.

"אני לא אתן לך ללכת." אמרתי לרומי. ובחלק האחורי של המכונית שבפגישה עיוורת, הצעתי לה נישואים. אני לא רוצה לחכות.

"אתה משוגע!" היא אמרה. אבל היא הזמינה אותי לפגוש את ההורים שלה לארוחת ערב שבת בשבוע הבא.

היה כל כך הרבה להסתכל קדימה ללמוד על רומי, אבל הדברים החשובים ביותר שתמיד ידעתי:
כושר עמידתה, טוב הלב שלה. במשך חודשים רבים, בנסיבות הקשות ביותר, היא הגיעה לגדר ונתנה לי תקווה. עכשיו שמצאתי אותה שוב, אני לא יכול לתת לה ללכת.

באותו יום, היא אמרה שכן. ואני עמדתי במילה שלי. אחרי כמעט 50 שנות נישואים, שני ילדים ושלושה נכדים, מעולם לא נתתי לה ללכת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/