אמרי שפר ו' אב ה'תשע"ח

אורח נדיר - שאלו לרבי משה לייב מסאסוב: מה טעם אמרו 'גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה'?  השיב רבי משה לייב: מלוא כל הארץ כבודו ותמיד ובכל מקום אפשר לקבל את פני השכינה, ואילו אורח, אינו מזדמן בכל עת ובכל שעה..

    אל תוותרו על שום מטרה, גם אם זה נראה בלתי אפשרי בינתיים.

    בספר "שארית מנחם" להרה"ק רבי מנחם מנדל מווישווא, ביאר בדרך רמז את דברי משה רבנו על שרי המאות והאלפים, כך: "והדבר אשר יקשה מכם", כאשר יש ליהודי צרה והוא מתפלל לקב"ה, העצה לקבלת התפילה היא "תקריבון אלי", שיכוון את כאבו על צרת אביו שבשמים, יתפלל על צער השכינה הנמצאת בגלות. דבר זה יגרום שמובטח לו "ושמעתיו", הקב"ה יקבל תפילתו . )במחשבה תחילה(

     האדם, ברוב סכלותו, ומחמת אי-סבלנותו, מכניס את עצמו לצרות ולייסורים שכלל לא נגזרו עליו. אם היה עוצר לרגע ממרוצתו, מרוצת - הנפש והבהלה, ועורך חשבון נפש נוקב עם ליבו, ומחליט להטיל את כל כובד - המשקל של העניין בו הוא עוסק, על הקב"ה, ומשים בו את מבטחו, מתוך ידיעה ברורה שהא-לוקים שהכניס אותו אל העניין הזה, יש בו כוח גם לחלצו מן המצר, הרי שללא ספק היה רואה בישועת ה' כהרף עין, הרבה יותר מהר ממה שחשב.

הקדרה שנשברה ) דברים טובים – נשא)

     הגאון הקדוש רבי ישועה בסיס זיע"א שמע ברוח קודשו, שמכריזים בשמים על פלוני, בעל המאפיה,  שהעולם כולו מסור בידו, אשר יגזור – יקום, ואשר יברך- יבורך. לשמע דברים אלו תמה הצדיק וביקש לברר לעצמו, מדוע זכות עצומה זו נפלה בחלקו.  לפיכך קם רבנו והלך אליו שאלו: "אמור נא לי בבקשה, איזו מצווה עשית שזכית בגללה לכוח זה?"  נבוך הלה וענה: "אדם פשוט אני ועמל לפרנסתי. איני יודע מאומה". אמר לו הרב: "חשוב ונסה להיזכר".  משך בכתפיו "דבר פשוט יש, אולי לכך מתכוון רבנו.

     ביום שישי, לאחר האפייה, בעוד התנור לוהט, באים בני הקהילה להטמין בו את החמין לשבת. בצהרי השבת שבים הם לקחת את קדרותיהם". "שבת אחת הוצאתי קדרת אישה אחת. אולם לא החזקתי בה כהוגן ונפלה מידי ונשברה. לתדהמתי הרבה, לא הייתה בתוכה אלא ביצה אחת. כה רב היה עונייה,  שלא היה לה דבר נוסף לשים בקדרה. ראיתי כמה הצטערה על קדרתה שנשברה ועל עונייה שנתגלה". אמרתי לה: "הנה כאן קדרה אחרת, קחי אותה" ולמעשה הצעתי לה את קדרתי. אולם היא מאנה לקחתה ואמרה: "אין זה שלי". בקשתי שתמתין מעט עד שכל בעלי הקדרות נטלו את שלהם. לאחר מכן אמרתי לה: "הרואה את, איש לא בא לקחתה, כנראה הפקירוה – שלך היא בדין". עתה למשמע דברים אלו נאותה לקחתה. "ומאז, בכל שבת מכין אני שתי קדרות האחת לי והשנייה – שאין איש בא לקחתה,  והאישה זוכה בה בכל פעם מחדש!"

     אנחנו הרבה משמחים אחד את השני ואנחנו כל כך שמחים בזה , יותר שמחים מזה שמשמחים אותו. כי אנחנו נותנים והוא מקבל. אך אם הוא ירבה במילים של הכרת הטוב ויחמם לנו את הלב, אז הוא עצמו הופך לנותן וכו' וכו'. אם רק היה אפשר לפתוח פתח קטן בשמים, לראות ולשמוע מה מתרחש שם כשעושים חסד עם השני, כשמוצאים נקודות טובות בשני, אם רק היה אפשר להבין מה זה טלית ותפילין, מה זה שולחן שבת, אם היינו מבינים אז ליצר הרע לא היה יותר שום סיכוי אצלנו. לשאת את הראש אל ה' זה לבקש ממנו יתברך שיעזור לך לקבל כל מה שעובר עליך באמונה, באהבה, בשמחה. להיות מרוצה מהחיים שלך, לדעת שכל מה שקורה לך זה ה' עושה לך וזה הכול לטובתך. "

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ז

 אחת מסגולותיו הידועות הינה אמירת 'אגרת רבי שמשון מאוסטרופולי', שעליה נאמר: "סוד גדול ונורא, כל מי שמעיין בסוד הנפלא והנורא הזה על מכונו, אפילו פעם אחת בשנה, ובפרט בערב פסח, מובטח לו שינצל באותה שנה מכל מכשול וממיתה משונה, ושום אדם לא ימשול בו, וכל אויביו יפלו תחתיו, והוא על במותיימו ידרוך, ובכל אשר יפנה יצליח ובכל עסקיו ירוויח, עד ביאת הגואל אמן סלה".

     בחת״ס כתוב שהבוכה בימים אלו על חורבן הבית זוכה לבנים טובים.

     ביעב״ץ כתב, ברור לי שכל הצרות והרדיפות שישנם לכלל ישראל, ואין יום שאין צרותיו מרובות משל חברו, הכול הוא עבור שאין מתאבלים על החורבן.

     בעולמינו אנו ישנן שבע יבשות, ושבעה ימים, עם ישראל מיוסד על שלושה אבות וארבע אימהות שהן יחדיו שבעה, יום הדין הוא בחודש השביעי (תשרי), וכן הלאה. גם בדרגת הספירה הגבוהה יותר- 70 שהיא שבע בכפולות של עשר אנו מוצאים שעם ישראל נבחרו מתוך שבעים אומות (המוזכרות בפרשת נח), והם הינם צאצאים של שבעים נפש שירדו למצרים, הם חוגגים שבעים ימים בשנה (52 שבתות ו-18 ימי חג מתן תורה), התורה נמסרה מדור לדור בנאמנות על ידי שבעים חברי הסנהדרין הגדולה, ולתורה ישנם שבעים פנים, והיא תורגמה לשבעים לשון על גבי שבעים אבנים כשעם ישראל היו בדרכם לירושלים לבנות את בית המקדש שלו שבעים עמודים, ובו הקריבו בחג הסוכות שבעים פרים כנגד שבעים האומות.

אין שאלות (דברים טובים – חקת)

     הכריז דיימונד בפעם המאה פלוס לאותו יום. 'כל רגע, יותר דפוק מקודמו, למה א-לוקים נותן לי לחיות את החיים הדפוקים האלו ?' אוסטין הביט בו בשעמום, ואמר: 'תירגע דיימונד,  במקום לשאול שאלות על א-לוקים, כדאי שתתחיל להתפלל אליו, אולי יעבור כאן איזה ברוקר ויניח לך בצלחת מאה דולר'. 'בטח' הגיב דיימונד במרירות. ' לא שמעת? הערב יגיע לכאן, לכניסה של מלון בלג'יו, ג'ורג' וושינגטון בכבודו ובעצמו, ויעביר לרשותי בטאבו את כל העיר לאס וגאס, אתה לא רואה שאני יושב כאן ומחכה לבואו'? התלונות של דיימונד בצירוף ההומור העוקצני, נמאסו על אוסטין והוא העדיף לשתוק ולא להגיב, אם דיימונד רואה את החיים במשקפיים שחורים זו זכותו המלאה , למה לו להתערב, אוסטין שישב כהומלס בכניסה למלון בלג'יו המפורסם וציפה לנדבותיהם של העוברים ושבים, השלים עם מצבו על עברו הנחמד.  את חייו הוא התחיל כאיש עסקים מצליח בלואיזיאנה. במשך חמש שנים הוא החזיק בית קפה מצליח עד שניהול כושל, בשילוב של תביעות משפטיות שרוששו אותו מכל נכסיו, והביאו אותו למצב שבו נאלץ להתגורר במכוניתו בלאס וגאס,  הרחק מלואיזיאנה, ולצפות לנדבותיהם של העוברים ושבים, כדי שיוכל לחיות ולהתחיל לשקם את חייו. בשונה מדיימונד שלא חדל להתלונן – אוסטין עוד האמין שיום אחד יתהפך עליו הגלגל, והוא יחזור להיות איש עסקים מצליח. כרגע הוא במשבצת של ההומלס רק 'בינתיים' אבל הוא משתדל לא להתלונן, ולא לשאול את א-לוקים שאלות מיותרות,  יבוא יום והכול יסתדר מאליו.

     כיוון שאוסטין ישן במכוניתו ולא היו ברשותו מוצרי היגיינה, היה נכנס מדי יום לבתי הקזינו המקומיים כדי להתרחץ לפני שהלך לישון את שנת הלילה במכוניתו. כדי להיכנס אל המקלחות הוא היה צריך להכניס אל המכונה שני דולר, ורק לאחר מכן נפתח השער האוטומטי ואוסטין יכול היה להיכנס אל המקלחות. אותו יום שבו דיימונד לא הפסיק להתלונן, היה באמת יום מאכזב במיוחד. האנשים לא טרחו להעיף עליהם אף לא מבט קלוש, והמשיכו בדרכם בלי לראות שהם קיימים, משל היו שקופים כמו אוויר. אם בכל יום היה מצליח אוסטין להגיע לנדבות של כמה עשרות דולרים, שאפשרו לו לקנות אוכל, להתקלח ואף לחסוך קצת כסף לימים קשים, היום הוא לא הצליח לקבל אפילו דולר אחד. בשעות הערב כשהבין אוסטין שאין לו אפילו כסף בשביל להתקלח, נעמד בכניסה למקלחות וביקש שני דולר מהיוצאים כדי שיוכל להיכנס. אחד האנשים נתן לו שני דולר ואוסטין בר המזל, התכונן להיכנס פנימה אל המקלחות. למזלו הטוב, בדיוק כשבא להכניס את הכסף למכונה יצא אחד המנויים של הברכה והשאיר את הדלת פתוחה. אוסטין הצליח להיכנס פנימה, כשבכיסו שני הדולרים שקיבל עבור הכניסה. הוא נכנס, התקלח וכשיצא מהמקלחות החוצה בדרכו אל המכונית, הכניס את הכסף במכונת המזל שבכניסה למלון. להפתעתו הגדולה,  הוא זכה כעבור דקות ספורות בסכום של חמשת אלפים דולר. 'דיימונד, תגיד תודה לא-לוקים, זכיתי בחמשת אלפים דולר!' שאג אוסטין בהתלהבות לידידו שישב אדיש ומתוסכל מול גרם המדרגות שבכניסה למלון. אבל דיימונד לא טרח להגיב,  והמשיך לשבת כשמבטו תקוע ברצפה. 'אתה תמשיך לשבת כאן ולשאול שאלות את   א-לוקים,  ואני אבוא עוד כמה ימים כדי לקבל את התשובות...' הפטיר אוסטין לכיוונו ומיהר להיעלם מהאופק.

     עם הכסף, קנה אוסטין ציוד עבור דוכן נקניקיות קטן והחל לעבוד כמוכר נקניקיות בשדרה המרכזית בעיר. בתוך תקופה קצרה הצליח אוסטין להגדיל את העסק וקנה דוכן נוסף, ולשם כך חזר למקום הקבוע שלו כהומלס כדי לשכנע את דיימונד להצטרף אליו לעסקי הנקניקיות. 'דיימונד, קיבלת תשובות מא-לוקים?' שאל אוסטין בחיוך כשהבחין בידידו המתוסכל. 'קיבלתי, אבל על שאלה אחת הוא לא ענה לי: למה הוא נתן לי ידיד שוטה כמוך,  שזוכה בחמשת אלפים דולר ונעלם עם הכסף בלי להשאיר אפילו דולר אחד לידיד קרוב כמוני?' השיב דיימונד. 'אז זהו, שהוא שלח אתי את התשובה: הוא נתן לך ידיד שוטה כמוני, שמסכים להעסיק אותך במשכורת של כמה אלפי דולרים בחודש כדי לנהל דוכן למכירת נקניקיות, למרות שכל אדם עם קצת שכל בקדקוד היה מעיף טיפוס נודניק כמוך לכל הרוחות...' דיימונד הביט בו באי אמון, הוא התרומם מרבצו, לחץ את ידו של דיימונד והצטרף אליו בדרכו אל הדוכן. בתוך תקופה קצרה התרחבו עסקיו של אוסטין והוא הפך ל 'מלך הנקניקיות' של לאס וגאס, הוא הקים עסק מצליח שמגלגל מיליוני דולרים בשנה. כמה שנים לאחר מכן, התארח אוסטין באחת מתכניות התקשורת וסיפר את סיפור הצלחתו המדהים, כשהוא מסכם אותו במשפט אחד: 'יש לי המון דברים לומר עליהם תודה לא-לוקים, אבל אני רוצה להודות בעיקר על שני דברים מרכזיים: האחד – שנתן לי את התקופה הקשה בחיי, כדי שאוכל לקום ממנה ולהגיע לפסגת הצלחותיי. השני – שנתן לי את דיימונד שבגללו למדתי להפסיק לשאול שאלות את א-לוקים...

     בפרשת השבוע אנו לומדים על מצוות 'פרה אדומה' שההיגיון לגביה נותר כסוד כמוס, אנו מצווים לקיים אותה כראוי מבלי להבין את פשרה. חלק מיסודות האמונה, והדרך להצלחה הם האמונה    בא-לוקים ללא היסוס וללא שאלות. כאשר איננו חוקרים ושואלים שאלות אלא מאמינים בצדקת הדרך אנו זוכים להצלחה א-לוקית בכל מעשה ידינו. כפי שאוסטין האמין ש 'יבוא יום והוא יצליח' וסירב להתלונן ולקטר על מצבו, כך אם נאמין בהשגחתו ובמצוותיו של הבורא ללא עוררין, נזכה להצלחה בכל מעשה ידינו. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט' תמוז ה'תשע"ז

     הדבורה, רודפת אחרי האדם כל ימי חייה, מטרידה ומציקה ללא הרף ואף עוקצת את כל מי שעומד בדרכה... עקיצתה כואבת, צורבת מאוד ולפעמים אף מביאה את האדם לידי סכנה... והנה דווקא מתוך הדבורה העוקצנית יוצא הדבש... המאכל המתוק ביותר שיש בבריאה... "פלאי פלאים!" מדוע עשה הקב"ה כך? אין זה בא, אלא ללמדנו יסוד חשוב: הבורא יתברך רצה להורות לנו, שדווקא מתוך רדיפות, צרות ועקיצות, יכולה לצאת לאדם טובה גדולה ומתוקה שאין כמותה!"

    הרה"ק רבי יצחק בלאזער אומר: "אעשה לו עזר כנגדו – זכה עזר, לא זכה כנגדו" (חז"ל(  אחד עושה מהעזר – כנגדו, ואחד עושה מהכנגדו – עזר

     זאת התורה אדם וכו' "זאת" ר"ת ת'חזיק א'ת ז'מנך, או א'ל ת'בזב ז'מן.

הארנק )מעובד ע"פ סיפור אמיתי שהובא ב'מרוה לצמא-מתוך מתוק מדבש'(

'     אם מישהו יחזיר את הארנק שלי אפריש לו עשרה אחוז מסכום הכסף שהיה בו' כך הכריזה האישה לבעלה כששמה לב שארנקה הלך לאיבוד בנסיעתה באוטובוס לביתה בבית"ר עילית.

     הוא עמד בתחנה על קוצים, הוא ממש באיחור, השיעור בישיבה כבר החל... הוא כבר לא בשיעור א' אלא כבר בשיעור יב' בישיבה הגדולה והוא לא אוהב לאחר ... לפתע הוא מבחין בזווית העין בארנק שנתקע בין הספסל לבין התחנה. הוא מושך אותו, פותח ורואה בתוכו שטרות כסף רבים, הוא מחפש סימן מזהה נוסף כמו אולי 'רב קו' או תעודה מזהה אך לא מוצא כלום.  הייתה שם רק חשבונית מקומטת, קבלה על הטענת ה 'רב קו' הוא מגיע לישיבה ולאחר סיום הסדר הוא מתקשר לחברת האוטובוסים שהנפיקה את ה 'רב קו' ומבקש את פרטי בעל הכרטיס לפי מספר החשבונית. הפקיד משתף אתו פעולה ולשמחתו הוא נותן לו את הפרטים. ' מצאת את הארנק?' נדהם הבעל שענה לטלפון 'איך ידעת שזה שלנו?' והמוצא סיפר את כל השתלשלות העניין. ' איפה אני יכול לפגוש אותך' 'אין צורך, אל תטרח להגיע לירושלים אני אגיע אליך לבית"ר עילית... המתחיל במצווה אומרים לו גמור'... אחרי כשעתיים הוא דופק בדלת ונכנס... בחור מבוגר יחסית, חיוך קל ועדין על פניו 'שלום כבוד הרב...'  ומושיט את הארנק. ' תודה רבה וישר כח על המאמץ' אומר הבעל 'אני רוצה לפצות אותך, הבטחנו לשלם עשרה אחוז למוצא הישר' 'כסף אני לא צריך' אומר הבחור בשקט 'אז מה כן?' שואל הבעל. ' אני אוסף ברכות... לזיווג הגון...' עונה הבחור בהיסוס 'תראו, אני כבר לא בחור צעיר, אבל אני לא מוכן לוותר על החלום שלי... בחורה שתהיה מוכנה שאקדיש את חיי ללימוד התורה, והאמת שבגיל כמו שלי (30) זה ממש לא מובן מאליו'. הבעל החל למלמל מילות ברכה בכוונת הלב ואז נגשה האישה ולחשה לבעלה 'נחמה...' והוא הבין.  נחמה הייתה בת עשרים ושבע. 'במקרה' (רק מה') היא התארחה בביתם בשבת והקסימה אותם באישיותה,  נבונה, כשרונית, אצילית, אבל מעוכבת שידוך... ' אני כבר לא צעירה בת שמונה עשרה' אמרה להם נחמה בשבת 'אבל קשה לי לוותר אפילו על גרם מהחלום שלי:  בעל שיושב ולומד ומקדיש את כל עתותיו לתורה הקדושה, נבון ובעל מידות טובת וזה לא מובן מאליו...'  המשפטים של נחמה הצטלצלו כעת במוחה של האישה מתערבים במילות הכאב של הבחור... ופתאום ממש בלי כוונה הם הפכו לשדכנים. טלפונים, בירורים, שמות והמלצות התעופפו מכאן לשם ומשם לכאן.  והשידוך קם והיה... '

     רק רציתי להחזיר לכם את האבדה' צחק יעקב החתן הטרי 'ומצאתי את האבדה שלי...'

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

חז"ל כתבו בפרקי אבות "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". חז"ל ראו בתאווה מידה בעלת כוח השפעה גדול מאוד, כזה שיוציא את האדם מהעולם.

בפרשתנו, פרשת "בהעלותך", נופלים בני ישראל במידה זו.

בני ישראל בהליכתם במדבר הרבו להתלונן.

תלונתם השניה בפרשה באה בתחום האוכל: "וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר, זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת-הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר-נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת-הֶחָצִ֥יר וְאֶת-הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת-הַשּׁוּמִֽים".

הם זוכרים רק את הדגה שאכלו במצרים בחינם אבל שוכחים את הסבל ושאר הצרות שהיו שם.

הם אפילו משתמשים בלשון עתיד "אשר נאכל" כי הם מצפים ורוצים לשוב למצרים כדי לאכול את הדגה שוב בחינם.

בעל העקדה מפרש שאין זו תאווה מיוחדת למאכלים מסוימים אלא מטרתה להשתחרר מכל סמכות מוסרית ורוחנית. שיצאו ממצרים השתחרר גופם ונפשם השתעבדה לאלוקים וכעת הם רוצים להשתחרר מהכבלים האלה.

אך אם נשים לב טענתם מתחילה בבשר ומסתיימת בדגים ובקישואים.

על כך מסביר אברבנאל שעיקר הטענה היה להשגת בשר אך שטענו להם שגם במצרים לא אכלו בשר ענו ששם לפחות אכלו דגים וירקות וכאן במדבר גם את זה אין להם.

בעל העקידה מסביר שלא היה חסר להם בשר אלא תיאבון. 

תלונתם הייתה שחסר טעם במאכלים מחוסר תבלין שיגוון וינעים את טעם האוכל.

בני ישראל "התאוו תאווה" והם צעקו על חסרונה של תאווה בקרבם לכל אוכל.

בשבילם האוכל במדבר תפל וחסר טעם לעומת מה שהיה שם במצרים.

אמנם המן אותו אכלו היה טעים כזרע גד לבן שהוא אחד מהתבלינים הטובים ואפשר היה לאפותו אבל הם רצו דווקא טעמים שאין בו.

החפץ חיים אומר על עניין התאווה שהאדם השלם עושה את כל אשר בידו להחליש תאוותו לעומת זאת האספסוף טיפח בעצמו תאוות. ולפי הכלי יקר התאווה לבשר הייתה רק אמצעי ומכשיר לתאווה גרועה יותר.

הבשר מחמם את הגוף ומרבה תאווה ולכך שאפו המתלוננים, ולפי חז"ל שמפרשים "בוכים למשפחותם" - על עסקי משפחותם.

שנזכה אנו להתגבר תמיד על מידת התאווה שבנו.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.

אמרי שפר ט"ו כסלו ה'תשע"ז

אלוף נחת. בדרך הלצה, למה אנו מאחלים "אידישע נחת", מפני שאלוף נחת היה מצאצאי עשו, ולכן אנו אומרים לא נחת כזה ח"ו רק אידישע נחת.

      ויקן את חלקת השדה. הגר"י אברמסקי זצוק"ל סיפר שכאשר בא להתיישב בארץ הקדש קנה חלקת אדמה קטנה בגליל מפני דבריו הקדושים של האבן עזרא בפרשתנו על הפסוק "ויקן את חלקת השדה" וגו' "חלקת השדה חלק בשדה והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל מי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא" עכ"ל האבן עזרא. ואמר הגר"י אברמסקי זצוק"ל שאף פעם לא היה שם ולא ראה את החלקה, ולא קנה אותה אלא רק מפני דברי האבן עזרא. (משמר הלוי עה"ת(

     ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. אומרים חז"ל שיעקב התפלל שאם ח"ו נגזר על ישראל צרות, לכל הפחות שלא יהיו הצרות בפעם אחת רק רווח יהיה בין צרה לחברתה.

    יש אומרים ויירא יעקב מאד ויצר לו, שיעקב הצטער על זה שהוא מפחד כלל, אחרי שה' הבטיח לו לשמרו.

המזוודה היקרה (תודתנו לדניאל גראסקי מירושלים, נכדו של בעל המעשה)

העיקול היה חד. גלגלי הרכבת הנוסעת במלוא המהירות חרקו, והקרון נטה הצִדה מעט. חפצים החלו ליפול. צבי-אלימלך שונפלד, המכונה הירשל, הרים את מבטו לעבר המזוודה שלו בדיוק ברגע שזו החלה לנוע ממקומה. הוא זינק לעברה, אך זה היה מאוחר מדיי. המזוודה התעופפה היישר לעבר החלון הפתוח ונפלה החוצה.

"התפילין!", נמלטה זעקה מפיו. "התפילין שלי במזוודה!".

אלה היו הימים שאחרי מלחמת העולם השנייה. הירשל התנער מן הגיהינום שעבר בשנות המלחמה והחל לפעול למען יתומי המלחמה ששרדו. הוא וחבריו אספו ילדים יהודים שנותרו בחיים והביאו אותם לבוקרסט, בירת רומניה. עתה ליווה קבוצת ילדים יהודים מדרבצן שבהונגריה לגרוסוורדיין שברומניה.

מה עושים עכשיו? התפילין! הוא שמר עליהן מכל משמר, במאמצים על-אנושיים, גם בשעות הקשות ביותר. עתה פתאום נלקחו ממנו בדרך מטופשת כל-כך.

הוא זכר היטב את הרגע שבו נכרתה ברית בינו ובין התפילין שלו. זה היה כאשר גויס למחנה כפייה. הוא וכמה מחבריו החליטו שלא להכניס לפיהם מאכלי טרֵפה. בקושי רב הצליחו לשרוד, על-ידי שהחליפו את מנות המרק הדלוח במעט לחם. או-אז גמלה בלבו ההחלטה שלא לעזוב את התפילין ולו לרגע אחד. לעיתים, כששמע על ביקורת מתקרבת, הטמין אותן בשלג. כל פרידה כזו מילאה אותו חרדה ששוב לא ימצאן. אך בדרך נס התפילין תמיד המתינו לו. רבים זכו להניח אותן בהיחבא, במסירות נפש ממש.

עם התמורות במצב הלחימה נשלחו הירשל וחבריו לחזית. שם אולצו לכרות שוחות, לפרק מוקשים ולהציב מכשולים נגד טנקים. הם היו בין הפטיש ובין הסדן. מולם הרוסים היורים לעברם, ומאחוריהם קלגסי השטן הנאצי, המשגיחים עליהם בשבע עיניים לבל יברחו. גם אז לא נפרדו הירשל והתפילין. הוא החזיק אותן על גופו, בכיס אחד תפילין של יד ובכיס השני תפילין של ראש.

בחורף תש"ד (1944) הגבירו הגרמנים את קצב משלוחי המוות של היהודים האומללים. הירשל וחבריו, שהיו עתה בהרי הקרפטים, החליטו להימלט. יום אחד ניצלו רגע של היסח הדעת וברחו ליערות. שם חפרו מחפורות מוסוות והסתתרו. בלילות היו מסתננים אל הכפרים הסמוכים, מתחננים לעזרת האיכרים ומבקשים מעט לחם או תפוחי אדמה כדי להחיות את נפשם. הללו ריחמו על האסירים הנמלטים, נמנעו מלהסגירם לידי מבקשי נפשם והעניקו להם מזון.

הימים חלפו בדריכות גדולה. הגרמנים סיירו ללא הרף ביערות במאמץ ללכוד את היהודים הנמלטים. בוקר אחד, כשסיים הירשל את תפילתו והעביר את התפילין לידי אחד מחבריו, נשמעה נביחה. המסתתרים בבונקר קפאו בפחד. אחרי הנביחה נשמעו פסיעות מתקרבות. כעבור רגעים שמעו את פסיעות הגרמנים מעל ראשיהם. הם כלאו את נשימותיהם והתפללו בלחש.

ופתאום פרץ כלב לתוך המחילה. היהודים נסוגו בבעתה לאחור, מביטים בחיה מטילת האימה, שאומנה לשסע בני-אדם לגזרים. זהו, בא קיצם.

לתדהמתם, הכלב לא השמיע קול. הוא עמד מולם כמשותק, לא הניע איבר. ולפתע הסב את ראשו כמחפש את פתח היציאה. הירשל סימן לחבריו והללו הצטופפו כדי לאפשר לכלב לזהות את דרכו. כעבור רגע כבר לא היה שם. דקות ארוכות עוד ישבו קפואים, עד שצעדי הגרמנים נדמו. רק אז קלטו את גודל הנס. "זה בזכות התפילין", אמרו זה לזה.

והנה, דווקא עכשיו, כשכל אימי המלחמה כבר מאחוריו – התפילין אבדו. דמעות זלגו מעיניו. "ארד מן הרכבת ואלך לחפש את המזוודה", אמר בנחישות לחברו. "יצאת מדעתך?", ניסה הלה להניא אותו מן הרעיון, אך לשווא. בתחנה הקרובה ירד הירשל מן הרכבת והחל לצעוד על המסילה בדרך ההפוכה.

זמן רב צעד, אך הוא לא חש כלל את העייפות. ופתאום הבחין במזוודתו בשולי הדרך. בשמחה גדולה מיהר לפותחה, ולא היה קץ לאושרו כשנשק לתפילין היקרות. הירשל פנה לשוב לתחנת הרכבת. כעת היו צעדיו קלילים יותר. בתוך כמה ימים הגיע לגרוסוורדיין, ומשם התעתד להמשיך את מסעו לבוקרסט.

כמעט עלה לרכבת הנוסעת לבירה, ופתאום חש מישהו אוחז בו מאחור. "הירשל", שמע לחישה, "אל תעלה אל הרכבת!". הוא הסב את פניו וראה מולו אחד מחבריו הצעירים. הלה היה נסער. "השלטון הקומוניסטי, שהשתלט על רומניה, החל לרדוף אותנו. סוכני חרש ממתינים ליד דירתך. כמה מחברינו כבר נתפסו".

"אני לא מאמין", מלמל הירשל, "התפילין הצילו את חיי פעם נוספת!". הוא סיפר לחברו מדוע ירד מן הרכבת. כשסיים, ביקש החבר הנרגש להניח את התפילין. "בשמחה", השיב הירשל.

כעבור זמן מה חזר הצעיר ועיניו לחות מדמעות. "אני מוכרח להתוודות לפניך", אמר להירשל. "מאז המלחמה לא הנחתי תפילין; אבל מהיום והלאה אני מקבל עליי שלא להחסיר יום אחד בלי להניח תפילין!".

הירשל היגר לארה"ב והקים משפחה גדולה. הוא נפטר בשנת תשע"ג, בהיותו בן 98.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת "וישלח" ה'תשע"ז

בפרשת השבוע, פרשת "וישלח", אנו ממשיכים לקרוא אודות האירועים הרבים שעוברים על יעקב אבינו.

יעקב הוא היחיד מבין שלושת האבות שהתורה ממש מפרטת את הצרות שפוקדות אותו, ורוב הצרות ממש מופיעות בפרשתנו.

הצרה הקשה מכולן, צרת עשו, אותה הוא "גורר" עוד מפרשת "תולדות" בא קיבל את ברכת הבכורה מאביו במקומו ומאז עשו רודף אחריו.

הצרה של עשו מביאה ליעקב סכנה מוחשית וקיומית לו ולביתו כפי שאמר בעצמו בתפילה בתחילת הפרשה טרם הפגישה עם אחיו: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים".

צרה נוספת שמופיעה בפרשה שלנו היא 'צרת רחל' שמתה בשעת לידת בנימין וצערו של יעקב היה גדול על מותה שאהבה אהבה יתרה, אהבה ששימשה דוגמא למחבר "שיר השירים".

צרה אחרת מופיעה בהמשך הפרשה והיא 'צרת דינה' וכל סיפור שכם ובני יעקב שמעון ולוי.

אולם כשם שהיה יעקב מיוחד בצרות הרבות שעברו עליו ובייסורים קשים, כך הוא גם היחידי מבין האבות שהכתוב פירש בו מעשים שנראים כפגמים במוסר.

המרמה בסיפור גניבת הברכה מיצחק וההאשמה של עשו ביעקב בכך, לבן מאשים את יעקב בגנבת דעת, יעקב איחר בתשלום הנדר שנדר בצאתו מהארץ ו ה' הוצרך לזרז אותו.

מכאן עולה שיעקב זקוק ל 'צריפה' מהסיגים שנדבקו בנפש שלו שהיה כידוע 'איש תם', ומקובלנו שייסורים הבאים על האדם ממרקים את הנפש החוטאת וצורפים אותה מכל סיגיה.

כבר דרשו חז"ל: "אין יסורין באים אלא לטובתן של ישראל" ובספר משלי כתוב: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה".

עלינו לזכור שיעקב היה האבא האחרון וממנו יצא עם ישראל.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

וישלח,שלושת האבות,צרות,גורר,רודף,הצילני נא,צרת רחל,בנימין,מרמה,מאשים,איש תם,

אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ה

אש כשמדליקים גפרור אז אם לא מכניסים כלום רק נדלק גפרור אז מתכבה מהר, אבל באם מוסיפים שם דברים אז נדלק ונשרף הכל ואין שליטה, כך גם מחלוקת אם לא מוסיפים יש קצת טענות ונשקט אבל אם מוסיפים אז מכלה הכל.

     בתניא מובא רוב הצרות בעולם בא ממחלוקת לשם שמים.

     החיים הם כמו אופניים, על מנת לשמור על יציבות צריך להמשיך לנוע.

     המהר"י אסאד זי"ע נסע עם בעל עגלה עם הארץ ובאמצע הדרך נפל העגלה, אמר הבעל עגלה להמהר"י, שהמהר"י אשם בגלל שלא אמר כדבעי תפילת הדרך, אמר לו המהר"י שאינו מוכרח שהוא אשם, האם כל תפילה מתקבלת אני רואה שאתה מבקש בכל יום אתה חונן לאדם דעת ועוד לא קבלת.

התרופה והסמל (מאורת דף היומי, גליון מס' 787)

     "מיימיהם לא פגשו זה את זה. אולי בעקבות הדברים הבאים יתוודעו זה לקורות חייו של זה", פתח הרב מגיד השיעור בדרמטיות. מאז החל למסור את שיעור הדף היומי, עשה לעצמו מנהג של קבע לשוחח עמם אחת לשבוע על רעיון שאפשר להפנימו.

     אתם רואים אותו כל יום, על הספסל שתחת עץ האלון ליד בית הכנסת. יהודי שעלה מרוסיה, עבר את גיל הגבורות ומצפה להמשיך כדי לשאת בגאווה את עיטורי העוז להם זכה במלחמת העולם השנייה. ישיש, לאה, אבל גאה. איש לא יטול ממנו את גאוותו המתנוססת לראווה על חזהו. עיטורים מסוגים שונים, אדומים, ירוקים, לבנים, צהובים. דהויים מיושן, אך בעיני בעליהם הרי הם כיין עתיק המשתבח עם השנים.  לו רק תצביעו על אחד מן העיטורים, יציע לכם בהתרגשות לשבת לצידו ויסחוף אתכם בקולו העמוק הרחק אל העבר, תקופת מלחמת העולם השנייה. אש. דם. מלחמה בעולם. העולם במלחמה.  מלחמת העולם. המלחמה הגדולה ביותר שידע העולם.  הוא אינו מצוי במתווים האסטרטגיים העולמיים שהובילו לניצחון בעלות הברית. עד היום כל מעייניו נתונים לשוחה שחפר עם חייליו בפאתי העיר סטלינגרד, כדי להתגונן מפני הגרמנים שתקפו מכל עבר והגיעו עד נהר הוולגה.  משך חודשים שימשה לו השוחה כבית. החלק המוסתר היה 'חדר השינה', המקום המוגן ביותר כונה 'המטבח', והיה גם חלק שכונה 'בית הקברות' , כי בו נהרגו מירב הלוחמים . העיטור הלבן, הוא מצביע באצבע גרומה, ניתן לי עבור השחלת רימון יד לתוך צריח של טנק גרמני,  שהתפוצץ על תחמושתו וגרם לעשרות הרוגים בקרב חיילי האוייב. העיטור האדום, זה כבר הסיפור בעצמו. היה זה אחר שלשה ימים רצופים בהם לא עצמתי עין . ממשקפתי הבחנתי ב...

     פעם ביקש ממנו מאן דהוא טובה 'קטנה'. יום הפורים התקרב ובנו חפץ עד מאד לשאול שתי מדליות ליממה אחת בלבד. את הלבנה ואת הצהובה. פניו של הישיש לבשו ארשת קרב, ונדמה היה כמצביא הרוכב על פילו ומתיז ראשים בחרבו במהלך דהירתו . הוא נמלט משם כל עוד נפשו בו.

     נניח לבעל העיטורים ונעבור אל... הספסל ממול.  גם שם יושב ברנש הראוי לסיקור.  הוא ניחון במין מבט משועשע שכזה, כאומר, מה זה משנה מה יקרה? אין דבר שעוד לא קרה. מה כבר יכול להיות.  לפני ארבע שנים זה קרה. הוא היה אז שבועיים אחר יום הולדתו החמישים ושמונה. היציאה לפנסיה בצבצה בקצה האופק, וחייו זרמו על מי מנוחות. בלילה הוא פקח את עיניו במחלקת טיפול נמרץ. לאפו הוחדרו צינוריות, את ראשו כיסה בלון חמצן וידיו היו נקבים נקבים מעירויים,  זריקות ואינפוזיות.

     שריר הלב שלך, הסביר לו הרופא, כבר לא מה שהיה. זה כל מה שהבין לאחר הרצאה ארוכה ומפורטת, על אופן עבודת הלב ותפקידו המדוייק של כל אחד מחלקיו. הוא היה איש של סיכומים, והפעם הסיכום היה חפיסת כדורים לבנבנים קטנים, אך הם היו אלה שחצצו בינו לבין השמים,  כפי שהגדיר הרופא. לאן שהלך, להיכן שפנה, היו הם איתו, או יותר נכון, היה הוא איתם. הם אינם זקוקים לו, הוא זה שזקוק להם.  הוא ידע זאת בכל לבו...

     פעם עמד על סיפו של אולם חתונות בעיר מרוחקת, אך בטרם דרכה כף רגלו על מפתן הפתח, חש בהעדרה של הבליטה הקבועה בכיס חולצתו. קופסת הכדורים נותרה בבית. כחץ מקשת הוא שב לביתו, מרחק שעתיים נסיעה, החתונה נגוזה ונעלמה. העיקר הכדורים.

     בוודאי הבחנתם, המשיך הרב מגיד השיעור, במכנה משותף בין החייל הוותיק לחולה הלב. שניהם צמודים לדבר. זה לאותות הכבוד וזה לכדוריו. לשניהם הם חשובים. שניהם לא יוותרו עליהם. החייל, מפני שאות כבוד הוא לו, והחולה - כי חייו תלויים בכך.  בעוד דקות אחדות ניגש להתפלל תפילת מעריב.  בברכתה השנייה נאמר: "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד. כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". מה פשר הכפילות? כבר אמרנו כי "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך", מדוע אומרים שוב "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה" ? פשוט ביותר, סיים מגיד השיעור להנאתם של השומעים: בתפילה זו אנו מביעים את ייחודיותה של התורה; היא תפארתנו ומעוזנו, עד שאיננו נפרדים ממנה, ולפיכך "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך". זאת, ועוד: "כי הם חיינו"! היא החיים שלנו, אי אפשר בלעדיה, היא מקיימת את העולם ולכן "בהם נהגה יומם ולילה".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/