אמרי שפר ט"ז כסלו ה'תשע"ז

   אולי עדיין לא הגעתי. אבל אני יותר קרוב מאי פעם. (שמואל אייזיקוביץ)

     באנו... אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו". כלומר, עשו מגיע יחד עם 400( ת'(, אם נחבר את האות ת' יחד עם עֵ שָׂ ו יצא המילה - 'תִּ וָ ש ע'. ללמדנו, היכן שיש את הצרה שם נמצאת ההצלה, כפי שאנו אומרים בכל בוקר בתפילת שחרית ב'ברוך שאמר': "ה' גוזר ומקיים", דהיינו שבאותה שעה שנותן את הגזרה הקב"ה מקיים את האדם, אך עלינו לזכור אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים כי אין עוד מלבדו.

     בגמ' סוכה [נג, א'] מובא, דהלל הזקן דרש על פסוק זה בזה"ל: תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אמר הקב"ה לישראל, אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, ואם אתה לא תבוא אף אני לא אבוא, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", עכ"ל הגמ' [ע"פ גירסת ה'עין יעקב'].  ובא הלל הזקן ללמדנו, דע"י שאדם בא לביהכ"נ מעשרה הראשונים המביאים את השכינה, אזי מלבד מה ששורה עי"ז ברכת ה' בביהכ"נ [וכמש"נ לעיל], גם שורה ברכה זו במיוחד על כאו"א מעשרה הראשונים מפני שהם הביאו את השכינה, וממילא בשכר זאת גם כשיבואו אח"כ לביתם יבוא הקב"ה עמהם וישרה את שכינתו בביתם, וממילא יתמלא ביתם מברכת ה'. [ומשחרי ימצאונני]

     בעל הטורים כאן כתב בזה"ל: "אבוא" עולה עשרה, לומר שאם אמצא עשרה בבית הכנסת "אבוא אליך וברכתיך" [ברכות ו, א] עכ"ל. וכ"כ ב'אורחות חיים' מלוניל [תפילה סי' ע"ה] וז"ל : טעם למה שאמרו ז"ל [שם כא, ב] כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה, שנאמר "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", כלומר, כל זמן שיהיו שם כמנין אבו"א והיינו עשרה, "אבוא אליך וברכתיך", עכ"ל [וכעי"ז כתב בקצרה בספר הרוקח עה"ת, עיי"ש[

     הבדלה בסגנון דיבור ושירה, צורת הליכה ולבוש, ועוד ועוד, ככל שאנו 'מצוינים' ומזוהים ביהדותנו, כך תישמר קדושתנו. בפרשתנו מתפלל יעקב הַצִילֵנִי נָא מִיַּד ָאחִי מִיַּד עֵשָו, ואמרו צדיקים שהוא ירא מֵהָאחְוָה יותר ממה שירא מֵהָרֶשַע. הקב"ה יוסיף לְשַבְחֵנּו 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְכֹן ּובַּגוֹיִם ֹלא יִתְחַּשָב'. נזכה לשלמות דורותינו, כדרשת ה 'בני יששכר' זי"ע עה"פ בפרשתנו וַיָבֹא יַעֲקֹב שָלֵ"ם, נוטריקון שם לשון מלבוש, יעקב שמר עליהם והם שמרו עליו. לא קל לחנך לשמירת 'מרחק-בלימה' מהעולם המפתה. לחנך ולא לכפות, מתוך אמונה בצדקת דרכנו.! (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     ההיסטוריה מוכיחה, שאל מול "רוחות הקור העזות" שנשבו מן הגויים - אל עם ישראל, בכך שניסו לכפות עליהם לאבד את אמונתם ולמנוע אותם מקיום התורה והמצוות, הם נתקלו ב"עם קשה עורף", שהתעטף בטליתו והתבצר ביתר שאת - באמונתו ובשמירת התורה. לעומת זאת, כאשר האומות פרשו את ידיהם לקראת היהודים וקירבו אותם, דווקא אז הפשירו את "מנגנון ההגנה", והצליחו להשפיע עליהם ולפגוע ב"כף הירך". בשונה מגלות מצרים, בבל, או רומא. דווקא היוונים - על ידי החיבוק שלהם ובעזרת הקדמה ו"תרבות יוון , " פגעה יותר מכל ברוח היהודית והפילה חללים מתוך מחנה ישראל, הלא הם הידועים בכינוי "המתייוונים''.

"     וַיִּזְרַח לוֹ הַשּמֶשׁ - וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ ". רוצה לומר, דווקא "כשיזרח השמש - וחשכת הגלות מתמעטת והאיר להם, אז הוא צולע על ירכו - פוסעים על שתי סעיפים, ונאה עניותא לישראל עד יבוא גואל צדק. "

     וישלח יעקב מלאכים...' רמז לצדיק ירא ה' שעסק בתורה וקיים מצוות ומעשים טובים ונבראו מלאכים מהמצוות שקיים, הרי ביום פטירתו הוא שולחם כדורון לפניו, ככתוב 'והלך לפניך צדקך'.

אמא לא טעתה (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א. גיליון 104)

     משפחת ברין התגוררה בשכונת בורו פארק, ברוקלין. בשלהי שנת תשס"א החליט אבי המשפחה לשפץ באופן יסודי את ביתם הישן, לצורך כך היה עליהם לעבור למשך מספר חודשים לדירה שכורה. עם תחילת עבודות השיפוצים, אמור היה האב להעביר לקבלן מקדמה בסך עשרים אלף דולר. סכום זה, אותו הוא חסך בעמל רב במשך מספר שנים, הופקד על ידו למשמרת אצל אחד מבעלי קופות הגמ"ח באזור מגוריו.  מר ברין ביקש מרעייתו שתיגש למשרדי הגמ"ח ותפדה את הסכום לצורך תשלום לקבלן.  בשעת בוקר מוקדמת נכנסה הגב' ברין אל משרדי הגמ"ח,  קיבלה את כל הסכום, הניחה אותו בתוך מעטפה לבנה, תחבה אותה עמוק בתוך תיקה ויצאה לקנות עוד מספר קניות הנחוצות לדירה הזמנית.

     בשעת צהרים מאוחרת היא שבה לביתה, בעלה המתין בקוצר רוח למעטפה כדי להעבירה למחרת בבוקר לקבלן, אלא שמיד עם כניסתה של רעייתו הבין כי דבר מה אינו כשורה.  בפנים חיוורות סיפרה לו רעייתו כי היא לא מבינה כיצד אירע הדבר? בשלב מסוים היא הבחינה שהתיק שלה נעלם ובתוכו המעטפה, היא מנסה לשחזר היכן קרה הדבר אך ללא הצלחה.  בני הבית ניסו לצאת לחיפושים בכל המקומות בהם הייתה האם אך העלו חרס בידם, הם חזרו שפופים לביתם והאב הציע כי כולם ישבו ויתפללו לישועת ה'.  כל בני הבית ישבו ואמרו פרקי תהילים ברגש ומעומק הלב. לאחר כשעה ארוכה מתקשר אדם בשם 'ויליאם', האיש אומר כי הוא אינו יהודי וכי הוא מצא ברחוב את התיק והוא מבקש להשיבו אליהם, הוא מבקש את כתובתם ומודיע כי הוא יגיע לביתם בשעות הערב המאוחרות.

     בני המשפחה המתינו והתפללו כי אכן הכסף יימצא בתיק.  בשעה אחת עשרה בלילה נשמעות דפיקות בדלת, בפתח עומד גוי שחום עור ובידו התיק האבוד, הוא מוסר את התיק לבעל הבית, הגב' ברין מבקשת את סליחתם וניגשת עם התיק לחדר השינה, היא פותחת את המעטפה ומוצאת שאכן כל הכסף נמצא ולא חסר אפילו לא דולר אחד. ' כיצד נוכל לגמול לך על חסדך?' שואל מר ברין והאיש עונה כי אין הוא מבקש כל תמורה. 'רק דבר אחד... אני מבקש שתברכו אותי לחיים טובים, ברכה והצלחה' . 'תראו' הוסיף הגוי ' אמי המנוחה הייתה אומרת לנו כבר מילדות כי לברכה של יהודי יש ערך מיוחד, לכן אני מבקש שתברכו אותי מעומק הלב והיה זה שכרי'. מובן שכל בני הבית העתירו עליו ברכות עד בלי די, האיש הודה להם נרגשות ופנה לשוב לביתו.

     עם הגיעו לביתו סיפר הגוי לאשתו את כל אשר עבר עליו,  האישה במקום לשמוח בשמחתו על הברכות שקיבל לעגה לו 'טיפש שכמוך, מה שווים הברכות של היהודים הללו?  היה עדיף לך לקחת את הכסף... ידעתי שבעלי טיפש אבל לא תיארתי שעד כדי כך.' האישה הוסיפה ללעוג לו אך הוא לא התייחס אליה והלך לישון.  והנה באמצע הלילה מתעורר ויליאם משנתו כשהוא לופת את בטנו וגונח מכאבים עזים.  האישה שהתעוררה, במקום להשתתף בצערו סנטה לעברו 'מה הועילו לך הברכות של היהודים', והוא תוך כדי כאביו האיומים עונה לה 'אמא שלי אף פעם לא טעתה וגם הפעם אני בטוח שהיא לא טעת. ויליאם לא ישן כל אותו הלילה כשהוא מתפתל מכאבים ולא מבין מה מקורם. עם אור ראשון מתקשר ויליאם למנהל במקום עבודתו ומודיע כי הוא לא חש בטוב ולכן הוא לא יגיע הבוקר לעבודתו, במקביל הוא מתקשר למוקד הרפואי וקובע ביקור בית של רופא.  חלפה שעה ארוכה והרופא מתבושש להגיע... ויליאם לא מבין והחל לחשוב 'אולי אשתי צדקה? אולי באמת אין ממש בברכתם של היהודים ?' תוך כדי מחשבה מצלצל הטלפון, על הקו הייתה אחותו שנשמעה היסטרית לחלוטין 'הו תודה לא-ל... ויליאם אחי היקר אתה בבית? הכל בסדר אתך?'

     מה שקרה הוא שבאותו הבוקר, אחד עשר בספטמבר למניינם, אירע הפיגוע הנורא במגדלי התאומים בניו יורק ע"י מחבלי אלקעידה.  המשרד בו עבד ויליאם היה ממוקם בקומה השמונים ותשע של אחד הבניינים, כל יושביו נקברו יחד עם עוד אלפי אנשים באחד האסונות הנוראים בכל הזמנים. כשכולו אחוז צמרמורת ומרוגש עד עמקי נשמתו, התקשר ויליאם למשפחת ברין והודה להם בחום על 'כאבי הבטן' להם הוא 'זכה' 'בזכות' ברכתם. ואז הוא הוסיף ואמר: ' כעת אני יודע שאמא שלי לא טעתה, ברכה של יהודי שווה הרבה יותר מכסף... היא שווה חיים כפשוטם!'. את זה הגויים יודעים, אך האם אנו יודעים זאת?

המכתב שמוען ל'אבינו שבשמים' (סיפר המגיד ר' פסח קראהן בשם מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל (והובא בספרו 'מסביב לשלחן המגיד' ובספר 'אור דניאל'),

     בעיירה מיר השוכנת ליד הגבול שבין פולין וליטא, גרה נערה שהתייתמה בגיל צעיר. כשבגרה הנערה והגיעה לגיל השידוכין נתקלה בקשיים רבים במציאת השידוך. הקושי התעצם כאשר כל חברותיה נישאו זה מכבר והיא נשארה רווקה. נתונים שונים גרמו לעיכוב השידוך, היא הייתה נמוכת קומה, ענייה ויתומה, אבל הסיבה שהקשתה ביותר, הייתה שאיפתה האיתנה להינשא לאדם שיקדיש את חייו ללימוד התורה. כדי להינשא לאדם כזה היא הייתה זקוקה לתמיכה כלכלית מצד משפחתה, אך ללא אב, לא היה מי שיוכל לסייע לה להגשים את חלומה הנעלה. למען מטרה זו יצאה הבחורה לעבוד כספרנית, וניסתה לחסוך את רוב הכסף שהרוויחה.

     השנים נקפו, חברותיה הקימו בתים והיא נשארה בודדה ועצובה, ועל אף כל זאת לא ויתרה על שאיפתה הטהורה להינשא לבן תורה. יום אחד כאשר ישבה בספרייה מהרהרת ברוע מצבה, ומנסה לחשוב מה עוד ניתן לעשות, עלתה מחשבה בלבה, כי רק ריבונו של עולם יוכל לעזור לה. היא אמנם הרבתה בתפילות, אבל תמיד הסתמכה על השתדלות נוספת שתוכל לעזור, כעת הגיעה למסקנה ששום השתדלות אין בכוחה להושיע מלבד עזרתו יתברך.  החליטה לכתוב מכתב לאחד היחיד שיכול לעזור לה, לאביה שבשמים...  על דף נייר שהיה מונח לפניה רשמה את כל התפילות שהיו שגורות בפיה בשנים האחרונות, והנייר שימש לה כפורקן למטען הכאב שנשאה בליבה. שוב תיארה היא את סוג הבעל שחיפשה כל כך: שקוע בלימוד,  בעל מידות טובות אשר לא יראה את עניותה כנטל.  את כל כוחות לבה השקיעה בכתיבת מצבה האומלל. היא סיימה את המכתב במילים: 'אתה ה' מפרנס עניים ומגביה שפלים ודאי תוכל להיענות לתפילותיי. אני סומכת עליך בכל עת, בתך המסורה שיינא מרים '. היא הכניסה את המכתב לתוך מעטפה אשר עליה כתבה מבחוץ לכבוד 'אבי שבשמים', ושמה פעמיה לעבר הגינה שמחוץ לעיירה מיר.  שם נעמדה והחזיקה את המכתב ברפיון לכיוון האוויר שמעליה, וברגע שהרגישה במשב רוח, פתחה את ידה והביטה כיצד מכתבה נישא ברוח...  אחר כך שבה מיד לביתה, באמונה תמימה כי המכתב יגיע ל'יעדו.

     ימים אחדים אחר שיגור המכתב, יצא אחד מתלמידי ישיבת מיר לשוח בשדה, תוך כדי שינון הסוגיה שעסק בה. לפתע, צדה את עיניו מעטפה סגורה שהייתה מונחת בין השיחים. הוא התכופף להרימה כדי לקיים מצות השבת אבידה ומה מאוד הופתע כשראה מכתב שמיועד ל'אבי שבשמים'. סקרנותו גברה עליו והוא פתח את המכתב וקרא אותו בהתפעלות. כמה וכמה פעמים קרא את המכתב והתרגש מהכאב והכנות שבהם נכתב. כשחזר לבית המדרש, ניגש להתייעץ עם ראש הישיבה, לימים רבה של מיר, הג"ר אליהו ברוך קמאי זצ"ל. הבחור הביע בפניו את הסכמתו לשאת נערה זו לאישה. הבירורים נעשו והוא נשא לאשה את כותבת המכתב אף על פי שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים!  כפי שייחלה הנערה, התעלה בעלה הצדיק, הלא הוא ר' יצחק יחיאל דוידוביץ והגיע למעלות גדולות בתורה וביראה, לימים נעשה למשגיח של ישיבת מינסק, והיה לרבם של מנהיגי הדור באמריקה הגר"י קמינצקי,  הגר"י רודרמן והגר"א קלמנוביץ זכר צדיקים לברכה.

     מעשה מרטיט זה סיפר המגיד ר' פסח קראהן בשם מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל, וכולו חיזוק עצום בהבנת כח התפילה ומעלתה. אם ישכיל האדם להשתמש בכח זה, לדעת שרק הקב"ה הוא ואין בלתו יכול להושיעו, ולהרגיש מכח זה קרבת ה' בכל תפילה ותפילה, הרי שימנע מעצמו סיבות ל'מעוררים' שאין דעת אנשים נוחה מהם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח ניסן ה'תשע"ה

  

אתם תחרישון (יד, יד). פעם כאשר הלכו קבוצה אל הגאון ה'חזון איש' זצ"ל, ביקשו ממנו שיאמר לפניהם דברי תורה. ענה להם כי אין בכחו לומר כעת דברי תורה, היות ושוכב במיטתו ולא חש בטוב. לאחר מכן פתח החזון איש ואמר, איתא במסכת מגילה )יח.) אמרי במערבא, מלה בסלע משתוקא בתרין [אם תרצה לקנות הדיבור בסלע תקנה השתיקה בשתים. רש"י] ומשמע מכאן שהשתיקה חשובה יותר. אולם לכאורה החשבון אינו מדוקדק, משום שעל השתיקה מקבלים שכר פעם אחת, מה שאין כן על הדיבור מקבלים שכר על כל מלה. אלא, משמע מכאן שגם בשתיקה מקבל שכר כפול על כל מילה ומילה שרצה לדבר ומונע את עצמו מלאמרה ושותק. ושפיר אמרו חכמינו ז"ל מלה בסלע משתוקא בתרין. (אוצר אפרים)

     ויסע מלאך וכו' ההולך לפני מחנה ישראל (יד, יט( ה'הולך ל'פני מ'חנה י'שראל ר"ת "מילה" שבזכות מצות מילה נגאלו ונבקע להם הים כידוע בכל המדרשים. (קרבן העני להרה"ק רבי יעקב קטינא זי"ע בעל "רחמי האב")

     זה קלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו (טו, ב). יש לפרש בדרך צחות, 'זה קלי' אם אדם עמל בעצמו כדי להגיע לידי הכרת השם יתברך, 'ואנוהו' הרי זה נאה ויאה. אבל אם 'אלוקי אבי' כאשר אדם סומך על ייחוסו ואומר אב גדול לי, אזי 'וארוממנהו', הרי זה סימן של גאווה, של התרוממות בעיני עצמו. (פנים מאירות)

     יהודים רבים, ולא משנה עד כמה הם רחוקים, חוזרים "הביתה" לכל נדרי ביום כיפור, ולליל הסדר בפסח. בספר 'נתיבות שלום' כתוב שישנו קשר עמוק בין שני החגים האלה. ביום כיפור אנחנו חוזרים לא-לוקים מתוך יראה, פחד מתוצאות הנתק. אולם בפסח, אנחנו חוזרים הביתה מאהבה. אהבה למקום שממנו באנו. אהבה לאלה שריפדו וערסלו את ילדותנו במילותיהם ובחיוכיהם. אהבה לאחד שמחזיר אותנו שוב הביתה.

לחישה באוזן (שיחת השבוע 1475)

     המתפללים מיהרו להסיר את תפיליהם ולקפל את טליתותיהם. ערב פסח היום. בעוד זמן קצר יחול זמן איסור חמץ. היום קצר, וההכנות לסדר מרובות. אל קדמת בית הכנסת בעיר סלונים פסע בצעדים מהירים ר' נחום, איש חסד ידוע בעיר. הוא ניגש אל רבי יהושע-אייזיק שפירא, רב העיר, שגם הוא סיים את תפילתו והתכונן ללכת לביתו. "רבי", קרא ר' נחום, "ימחל-נא לי על שאני טורדו בשעה דחוקה כל-כך, אבל זה עניין של פיקוח נפש ממש". "פיקוח נפש אתה אומר?", נדרך הרב, שכונה בפי כול 'ר' אייז'ל חריף', בשל שכלו החריף ושנינותו הידועה. "במה העניין?".

     ר' נחום הביט לצדדים, כדי לוודא שאיש אינו שותף לשיחתם, והנמיך את קולו: "ובכן, מדובר בר' נטע-הירש הגביר. הוא התרושש מכל נכסיו ונהפך לחסר כול ממש. נודע לי כי מצבו חמור כל-כך עד שאין לו אפילו מצות ויין לחג הפסח. אין לו ולבני משפחתו מה לאכול בפסח, והוא מתבייש לבקש עזרה". "ועכשיו אתה מספר לי?!", נזף בו הרב. "הלוא בעוד שעות אחדות ייכנס החג!". "מה אעשה ורק הלילה נודע לי הדבר", נאנח ר' נחום. "השאלה הגדולה היא איך אפשר לסייע לר' נטע-הירש ולמשפחתו, שאינם רוצים כי מצוקתם תיוודע ברבים. יאמר לי רבנו מה עושים".

     רבי אייז'ל חריף הרהר לרגע ואמר: "גש אל נטע-הירש ואמור לו שהערב, אחרי תפילת ערבית, בשעה שהקהל כולו ניגש אליי לברכני בברכת החג, יברכני הוא בלחישה, על אוזני, בלי שאיש ישמע מה הוא אומר".עיניו של ר' נחום נפערו בתימהון, אולם רבי אייז'ל המשיך: "אם יעשה כדבריי, מבטיחך אני נאמנה שמאומה לא יחסר משולחנו של נטע-הירש, להפך, הוא יתברך בשפע וביד רחבה!". "במחילה מרבנו...", העז ר' נחום לשאול, "וכי הלחישה תביא לו מצות, יין, דגים ובשר?". "לא עת להקשות קושיות", גער בו הרב, "הזמן דחוק והמלאכה מרובה. גש מהר אל נטע-הירש ומסור לו את דבריי, והערב תיווכח בעצמך".

     נפרד ר' נחום מהרב ומיהר אל ביתו של הגביר לשעבר. ליבו נצבט כשהביט בבית המפואר, שהסתיר היטב את המחסור השורר בין כתליו. הוא מסר לנטע-הירש את דבריו של רבי אייז'ל, והוסיף ואמר בכנות שאינו מבין את פשר ההוראה.

     "ומה הרב מבקש להשיג בברכה הסודית שאלחש באוזנו?", תהה הגביר.

     השיב ר' נחום: "אינך מכיר את רבנו? הלוא חריף ושנון הוא. עשה כדבריו ותראה בעצמך".

     שקל הגביר את הדברים, ואף שלא הצליח לרדת לסוף דעתו של הרב, ניאות לשתף פעולה עם התכנית המסתורית.

     הערב ירד וליל הפסח התקדש. בבית הכנסת הסתיימה התפילה, והמתפללים ניגשו לעבר מקומו של רבי אייז'ל חריף כדי לאחל לו חג שמח, כנהוג. איש לא הבחין בפניו העגומות של נטע-הירש הגביר ובמצב רוחו הקודר. הן בביתו אין דבר כדי לחגוג את חג הפסח. עני ואביון הוא, אך עדיין הכול רואים בו את עשיר העיירה. עם זה, חזקה עליו בקשתו של רבי אייז'ל, והוא התייצב בתור העובר לפני הרב. כשהגיע סמוך אליו עמד כמהסס. רבי אייז'ל הבחין 'פתאום' בגביר העומד לידו וארשת נבוכה על פניו, וביקש מהקהל שהתגודד סביבו: "סלחו לי רגע, אני רואה שר' נטע-הירש מבקש לשאול אותי שאלה בפרטיות. אנא, התרחקו קמעה". המתפללים נסוגו מעט לאחור, ונטע-הירש ניגש אל הרבי, לחץ את ידו, וכמסוכם רכן אל אוזנו ואיחל לו בלחש: "מברך אני את רבנו בחג פסח כשר ושמח".

     רבי אייז'ל חריף הזדקף באחת, ועטה על פניו ארשת חמורת סבר. "אוי!", קרא בקול גדול, שהגיע לאוזני כל המתפללים. "הכול חמץ! חמץ גמור! אסור לאכול שום דבר ממה שיש בבית!".

     עוד בטרם הספיק נטע-הירש לעכל את ההכרזה הפתאומית, המשיך רבי אייז'ל וקרא בקול רם: "אל תדאג, ר' נטע-הירש, אין דבר, הרי אינך יהודי בודד בעיירה נידחת. ברוך השם אתה שרוי בין אחינו בני ישראל, שבוודאי ישמחו להטות שכם ולסייע לך בצורכי החג במקום אלו שנפסלו, ותוכלו לחגוג את ליל הסדר ביד רחבה...".

     שמע הקהל את דברי הרב ומיהר להתגייס לעזרה. "אני אביא יין!", הכריז מאן דהו, ואחר קרא אחריו: "אני אשלח דגים!". שלישי הודיע כי יביא בשר, ורביעי הציע בנדיבות מצות. החמישי הבטיח לשלוח את סימני הסדר, והשישי הצהיר כי יש בביתו מרק בשפע. בתוך זמן קצר הגיעו לביתו הריק של נטע-הירש שליחים נושאי סירים ומצרכים. שולחן הסדר הריק התמלא לפתע בכל טוב, והגביר נטע-הירש עמד לו משתאה בפתח הבית, ולא ידע את נפשו מתדהמה. תוגת משפחתו נהפכה לשמחה, והכול בזכות פיקחותו המיוחדת של רבי אייז'ל חריף.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il