אמרי שפר כ"ז תשרי ה'תשע"ח

    "אלה תולדות נח...ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת( "ו 'י' .)מפרש רש"י :תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים . הכוונה בזה שאלה היו מעשיו הטובים של נח שלימד את ג 'הדברים: "את שם " לזכור תמיד את שם הא-לקים ,"את חם "לקיים כל מצווה בחום ובהתלהבות ,"ואת יפת "לעשות רק מעשים שהם תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (הרה"ק מפשיסחא)

     אמר המגיד מדובנא זצ"ל - כאשר אדם פשוט חוטא, עליו לתקן את דרכו ולשוב אל דרך הישר. לא כן הדבר כאשר החוטא הוא אדם גדול ומורה דרך לרבים, או אז הנזק הוא גדול, כי התועים אחריו סבורים שמעשה זה נכון וישר ומכשיל בעטיו את הרבים.

     הרמב"ן מסביר, למה לנח התיר הקב"ה לאכול בשר ולאדם לא, ומתרץ מפני שנח טרח עליהם בתיבה לכן מגיעה לו הזכות לאכול מבעלי חיים. וזה שאמר הכתוב ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל, בזה שתיקח ותכניס אותם תהיה לך הזכות לאכול מהם.

 יש כוח, יש תבונה שאינה נופלת מהתבונה של אי השימוש בו.

הצעיף הכתום (דברים טובים – כי תבוא)

     סיפר יהודי אחד: נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה, הרכבת החלה לנסוע. בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפייה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים,  הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון,  כאילו חיכה למשהו — הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני,  כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון", שאל-קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו. "ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין " , אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו.

     "הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. 'מדוע', אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה, ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבו של אבי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאבי עד כמה בנו הוא גנב,  ביישו אותו, גרמו לו צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאבי, בכל מקום אשר פנה הזכירו לו את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר, ואבי לא ידע מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אבא, להתחרט,  לבקש סליחה , אבל... לא ידעתי אם הוא יסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לו. ואז החלטתי לכתוב לו מכתב. "'אבא יקר' היה כתוב במכתב, כתבתי לו שאני בנו, רוצה לחזור לראותו, ואני מצטער על הכול, אך אינני יודע אם הוא עוד יחפוץ בכך שאשוב הביתה 'לכן אבא' כך כתבתי 'יש לי בקשה יחידה- אם אתה רוצה שאבוא ואשוב הבית, אני מבקש ממך שתתלה בתחנה צעיף כתום כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור', אבל..." פנה אלי הבחור בעיניים דומעות "אם לא יהיה בתחנה צעיף כתום, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, לנסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם..."עכשיו אתה מבין?" אמר לי "אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף כתום תלוי, אני מתבונן אולי אבא תלה את הצעיף בתחנה אחרת כדי לא להתבייש בי בעיירה שלו ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר". "והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך  ?" שאלתי  אותו. "בעוד מספר תחנות" ענה הבחור, "ואם שם לא יהיה צעיף כתום,  אמשיך הלאה לנסוע...." ענה בקול צרוד. עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הכתום. "בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי", הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בעוד תחנה,  נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו,  עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע....

     הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך. הצעיר מביט עמוק לתוך מראה התחנה הנשקפת, כולו מבולבל... לא, לא היה שם צעיף כתום...הא מסתכל שוב ומשפשף את עיניו בתדהמה... לא היה שם צעיף כתום...היו שם עשרות צעיפים כתומים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה... ואבא, אבא עמד שם מחכה, מצפה לבנו אהובו, ועל צווארו... צעיף כתום! אבינו מלכנו אין לנו אבא אלא אתה!

    

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט' אלול ה'תשע"ז

אדם שחייב לאחרים ממון ואין לו משלו לא יקנה ספרים "ולא ייתן צדקה" וכו' שם. והזכירו בברית עולם )על ספר חסידים( שלו )סימן שצה(.

    הובא בספר "בישישים חכמה": האדמו"ר מאוסטרובצה זצ"ל היה אצל הרב ממזריטש והשמיע באוזניו פלפול חריף כדרכו. אמר הרב ממזריטש הרבי הוא גברא רבה. אמר הרבי: כשרוצה הגמרא להוכיח גדולתם ומעלתם של חכמים היא מביאה את הפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" שחז"ל דרשו שהכוונה לשלושים ותשעה. ולכאורה, מדוע לא מביאים ראיה לכך מפסוק שנאמר לפני כן (ויקרא כג, טז): "תספרו חמישים יום", שגם בו דרשו חז"ל שהכוונה רק לארבעים ותשעה יום? מכאן ראיה שהיכולת לומר פלפול אינה מוכיחה כי אתה אדם גדול. מי שיכול להפחית מכה אחת מיהודי – זה אדם גדול!

     המילים: ואני אתנהלה לאיטי לרגל הם ראשי תיבות ״אלול״, ורמז לנו בזאת כך: אתחיל בחודש אלול לשוב בתשובה לאט לאט, לגודל המלאכה אשר לפני, כי בבת אחת לא אוכל לתקן כל מה שפגמתי, ולא אוכל לבנות בפעם אחת כל מה שהרסתי, אלא אני זקוק למשך זמן, כל חודש אלול, כדי לעשות בו הכנות לראש השנה ויום הכיפורים. ולפי דבריו, מי שאינו שם לב להזדמנות שיש לו לתקן את מעשיו בחודש אלול, ובא בפתע פתאום לעשות תשובה בראש השנה וביום הכיפורים ללא שום הכנה, ח״ו אין כמעט תקווה שתשובתו תתקבל.

     הרה״ק מהרי״ד מבעלזא זי״ע ששאל פעם בימי אלול את אחד משמשיו באיזה זמן הוא מתעורר לתשובה? ענה לו השמש: ב״מן המיצר״! (פסוקים שאומרים לפני התקיעות בר״ה). נענה הרבי ואמר: ״או ויי! במן המצר זה כבר מאוחר..." החסידים פירשו את כוונת הרבי בתרתי משמע: בפשט פשוט, שהתשובה צריכה להתחיל מוקדם בחודש אלול, ולא לחכות לרגע האחרון ב״מן המיצר״... ובפשט עמוק יותר: שיהודי צריך לשוב בעת שהוא נמצא ברווחה, ולא ח״ו להתעכב עד שיהיה בעת צרה ח״ו - במן המיצר.

ביל גייטס (אפריון שלמה, עלון 221)

     בדרום אפריקה מתגורר לו יהודי שומר תורה ומצוות שמבין בכלכלה, קוראים לו קיווי ברנהרד. הוא הוציא ספר שתורגם ל-8 שפות כיצד לאמץ תכונות מעולם הנמרים וליישם אותם בעולם הכלכלי. כמובן שהוא הפך להיות מרצה מבוקש בכל הועידות הכלכליות, ויום אחד מתקשר אליו סמנכ"ל מייקרוסופט להזמין אותו לנאום הפתיחה של הכנס הכלכלי השנתי של החברה שהוצאותיו נאמדים בכ-80 מליון דולר!  הוא שמח מאוד ונענה להזמנה, אך כשהוא פתח את היומן הוא גילה כי ההרצאה שלו נופלת ביום שבת.  הוא אמר לסמנכ"ל: "אני מאוד מצטער אבל אני לא אוכל להגיע, אני לא עובד בשבת".  המנהל לא התבלבל ואמר לו: "הבנתי מה שאתה אומר,  תקבל תוספת, במקום מליון דולר, מליון וחצי...". אמר לו קיווי: "אני לא רוצה תוספת, אני יהודי ואני לא יכול לעבוד בשבת ...". "טוב, הבנתי.", אמר, "אני חוזר אליך עוד חצי שעה".

     המנהל התקשר לאחר חצי שעה ואמר: "קיווי, יש אישור,  אני שולח לך צ'ק פתוח, תחתום כמה שאתה רוצה...". אמר לו קיווי: "לא הבנת אותי, אני בשבת לא עובד!".  לא היתה למייקרוסופט ברירה, הם מאוד רצו את המרצה המבוקש, כי אי אפשר לפתוח ועידה כלכלית רצינית בלעדיו,  והם נאלצו להוציא עוד עשרות מיליונים, ולדחות את הכנס,  את המוזמנים ואת האולם ליום ראשון.

     שבוע לאחר הכנס, מתקשר הסמנכ"ל לקיווי ואומר לו : אתה חייב לשמוע מה שקרה, אתמול טסתי עם ביל גייטס במטוסו הפרטי ודיברנו על הכנס שהיה, וכמה שנהנו מההרצאה שלך...  ואז פנה אלי ביל ואמר לי: "אני חושב שזה טירוף שדחינו כזה כנס בכיר בעלות אדירה, בשביל שיחה של יהודי אחד.  לא יכולת לשמן את המערכת טיפה?"  אמרתי לו: "אני הצעתי לו צ'ק פתוח, הוא לא הסכים...". אמר לי ביל גייטס: "אני יכול לקנות בכסף שלי הכול!  אם בא לי גורד שחקים – אני קונה. בא לי יאכטה – אני קונה. אבל אני לא יכול לקנות שבת אחת של יהודי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח תמוז ה'תשע"ז

  אדם גדול - אומר הפתגם - מורכב ממעשים קטנים.

     בברכת המזון מבקשים אנו: "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה ועל שלחן זה שאכלנו עליו", ומיד אחרי כן מוסיפים לבקש: "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב". מדוע הבקשה על הברכה בבית נאמרת לפני הבקשה לביאת אליהו הנביא לבשרנו על הגאולה השלמה? אלא, שישנם אנשים המצפים למשיח רק כדי שיפתור את כל בעיותיהם הכלכליות, שימחק את המינוס בבנק וישפיע שפע של חיי רווחה חומריים... זו איננה צפייה אמתית ונכונה למשיח! לכן, קדם מבקשים ש"הרחמן ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה" - שנזכה לשפע גשמי, ועם כל זאת מבקשים שגם אז "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות"

     בשם המגיד מישרים רבי מרדכי דרוק זי"ע  מובא, כשרצה להסביר מהו קנאות אמתית היה אומר בצחות: כי הנה אצל פינחס (ברש"י סוף פרשת בלק) כתוב: "ראה מעשה וכו' ומיד וייקח רומח בידו", והנה היום לדאבוננו רואים הרבה פעמים שקודם "לוקחים רומח ורק אחר כך מחפשים את המעשה"...

      בתהילים "אשא עיני אל ההרים", אל תיקרי אל ההרים אלא "אל ההורים".

השועל והיעל (דברים טובים – שלח)

     מעשה בשועל ערמומי שנפל לתוך באר עמוקה ולא הצליח לטפס ולעלות בחזרה. ישב השועל בתוך המים וניסה למצוא דרך לצאת החוצה מתוך הבאר.  והנה למזלו עבר במקום יעל גדול, ולו שתי קרניים גדולות וארוכות. היעל היה צמא מאוד, והצימאון הציק לו. הוא עצר ליד הבאר מביט בערגה אל המים הרחוקים ממנו ולשונו משתרבבת בצמא. והנה הוא מבחין בשועל היושב למטה ולוגם בהנאה ממי הבאר. 'איך המים?' שאל היעל, 'האם הם ראויים לשתייה?'. 'לא תמצא עוד מים כאלו בשום מקום '. אמר השועל, 'אלו המים הטובים ביותר ששתיתי אי פעם, מי באר צלולים וזכים. אתה מוזמן ידידי!'.  היעל הצמא לא חשב פעמיים, הוא ניתר פנימה וקפץ אל תוך המים הזכים. הם היו קרירים וטעימים להפליא והוא שתה עד שרווה. 'תגיד', פנה היעל אל השועל אחרי ששתה, 'יש לך מושג איך יוצאים מכאן? יש אולי יציאה חלופית?'. 'יש לי דרך מצוינת ליציאה!' אמר השועל, 'אם רק תסכים, נצליח לצאת מכאן בקלות'. 'אני מקשיב!', אמר היעל. 'פשוט מאוד, אתה תרים את רגליך הקדמיות, תישען על הקיר ותזקוף קרניים הכי גבוה שאתה יכול. ואני אטפס עליך ואצא החוצה'. 'ומה איתי?' מיהר היעל לשאול. 'פשוט מאוד', הסביר השועל לאט ובקול ברור, 'כשאהיה למעלה אחזיק בקרניים שלך ואמשוך אותך החוצה'. היעל הסכים, זקף את קרניו,  הרים את רגליו הקדמיות והשעין אותם על קיר הבאר, והשועל מיהר לטפס ולקפץ על קרניו של היעל, ובן רגע הוא היה בחוץ, מביט מלמעלה אל תוך הבאר וצוחק. 'מה אתה צוחק', התמרמר היעל. ' תמשוך כבר!' 'נראה לך?!' התגלגל השועל מצחוק, ' נראה לך שאני מסוגל למשוך יעל במשקל מאתיים קילו. 'אז למה אמרת לי לרדת?! רשע ערמומי שכמותך!' פרץ היעל בבכי. גנח השועל ונאנח בהזדהות מאולצת, 'מסכן שכמוך, אני ממש מרחם עליך. אבל אילו היה לך שכל בראש לפחות כמספר השערות שיש לך בזקן לא היית יורד אל הבאר לפני שהיית בודק איך יוצאים ממנה.

     כשהיצר מנסה לפתות אותך להיכנס לתוך הבור ולהפיל אותך בפח, תבדוק בבקשה איפה היציאה הקרובה. ובדיוק על זה אמרו חכמינו: 'איזהו חכם הרואה את הנולד'.  כשאתה עושה משהו, תבדוק תמיד את התוצאה שלו. אל תהיה תמים, אל תתפתה להאמין שאפשר ליהנות כאן ועכשיו בלי לחשוב על המחר. לחיות את הרגע בלי לקחת בחשבון את הרגע שאחר כך.  לכל מעשה יש תוצאה, כל דבר מוביל אותך למשהו. תבדוק לפני שעשית משהו האם לקחת בחשבון את התוצאה שלו, את כל ההשלכות שלו, את המחיר שיהיה עליך לשלם. רק אם ראית את הנולד, אם לקחת את הכול בחשבון אתה יכול להיות שלם עם ההחלטה שלך, עם הבחירה שלך.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"א טבת ה'תשע"ז

 היה אדם גדול, הצדיק הקדוש רבי שמעון מירוסלאב זצ"ל. האריך ימים והפליג למעלה מגיל מאה בבריאות איתנה. מלבד מאור עיניו שכבה. גם לעת זקנותו המופלגת כתת רגליו ונסע אל צדיקי דורו, מהם שהיו נכדים של חבריו. הגיע אל הצדיק הקדוש רבי אליעזר מדז'יקוב זצ"ל שקבל פניו בכבוד מלכים, ושאלו: "אל נא יקפיד עלי מר, לא לקנטר כוונתי. תורה היא, וללמוד אני צריך. במה זכה לכזו אריכות ימים" . לא הקפיד, וענה: "מעולם לא היו לי קושיות על הנהגת השם יתברך" . לא הבין הרבי מדז'יקוב: "נאה ויאה, אך מה לזה ולאריכות הימים" . "אה, אסביר למעלתו. אם יש קושיות, עונים לך: בוא תעלה ונסביר הכול. אני אין לי קושיות, ומשאירים אותי כאן" ...לא כדאי להקשות קושיות.

     החיים שלנו זה בדיוק האוטובוס. אנחנו הנהג של כל מסע חיינו ואסור לנו להסתובב ולהסתכל אחורה ולתת לעבר שלנו לנהל אותנו, אלא לקחת אחריות על ההגה ולהסיע נכון את חיינו, עלינו לקחת אחריות ולא להיות כבולים אחורה בשלשלות ברזל ומשהו אחר ייסחב אותנו.

     וירא בסבלותם" (שמות ב,יא). משה לא חיפש את חטאי ישראל, אף שהיו עובדי עבודה זרה. הוא לא הביט על זה כלל, אלא "וירא בסבלותם" – ראה את צרות ישראל. (רבי אהרון רוקח מבעלז)

     זה שמי לעולם. האמת הוא שהקב"ה הוא למעלה מכל השמות והכינויים, אלא לצורך העולם יש לו שם שיוכלו לקרוא אליו – זה שמי הוא צרך לעולם . (בעל שם טוב(

הבעל-קורא שלא קרא (ברכי נפשי).

     אנחנו מדברים הרבה על ענייני אמונה והשגחה, וכמעט שאין שמים על לב שאירועים כאלה, המצביעים במפורש על השגחתו הפרטית של השי"ת, מתגלגלים לנו ממש בין האצבעות.

     סיפר לנו אחד המשגיחים על מקרה שהיה בישיבתו עם אחד הבחורים המוכשרים והמצטיינים ביותר, ממנו אפשר ללמוד כיצד מנהל הקב"ה את עולמו. בחור זה, לבד מהתמדתו העצומה בתורה, וכל יתר מעלותיו, מגלה אכפתיות למען כלל הבחורים בישיבה בתחומים רבים, ובכל מקום שבו זקוקים לעזרה, הוא נמצא שם בראש.  והנה, בשבת אחת היה הבעל-קורא נאלץ להיעדר בצורה פתאומית, כך שלא היה באפשרותו להודיע על כך מראש,  והגבאי חיפש בעל-קורא שיחליף את מקומו. וכמובן, למי פונים, אל הבחור ההוא, שניאות על-אתר להקדיש מזמנו בליל שבת, וללמוד את הפרשה בטעמיה ישר והפוך.

     הייתה זו פרשת מטות-מסעי המכילה פסוקים רבים. הבחור שלנו לא נרתע, וישב בליל שבת עד 3.30 לפנות בוקר,  ועמל להכין את הפרשה הארוכה, עד ששלט בה באופן מעולה.  בבוקרו של יום השבת, מתעורר לו הבחור, והנה קולו אינו נשמע... הוא נצרד בצורה מוחלטת, עד שלא היה יכול להוציא הגה מפיו, וכמובן שלא היה ביכולתו לקרוא בתורה.  נו, ננסה לחשוב מה הייתה תגובתו של בחור ממוצע, שלא היה חדור באמונת-תום, ובכך שכל מה שעושה השי"ת, לטובה הוא עושה? אין ספק שהוא היה מתרגז עד למאוד, ואומר לעצמו; עד שישבתי והכנתי, ותרמתי מזמני, והנה לפתע-פתאום לוקחים לי את הקול, בצורה כה מוזרה ופתאומית?!...  ובאמת שהדבר היה לא מובן; רק 3 שעות לפני כן הלך הבחור לישון, וקולו נשמע כרגיל, בלי זכר לצרידות כלשהי,  והנה הוא קם ממיטתו ואין באפשרותו להוציא הגה... אלא שהבחור שלנו הבין שדווקא בגלל הפתאומיות הזו,  ובשל האירוע שעבר עליו, דווקא בשל כך ברור עוד יותר שהכול מכוון מן שמיא.

     כיום מותר כבר לגלות, שבאותה שבת הגיע לישיבה מי שעתיד להיות ה'שווער' של הבחור ההוא, שביקש לתהות על קנקנו של המשודך שהוצע לבתו המופלגת.  והנה, עוד בטרם בואו לישיבה, קבע לעצמו כלל שהוא אינו רוצה שהבחור המוצע יתעסק ברברים אחרים, לבד מלימוד תורה, וגם אם ישמע שהוא בעל-קורא בישיבה, הוא אינו רוצה לקחתו לחתן לבתו (דבר המנוגד כמובן לכל כללי ההיגיון, אבל לא נכנס עתה לשיקולים הלא-מובנים של השווער, שאינם מענייננו). במציאות, זה היה השידוך שקבעו בשמים לבחור ההוא, והשי"ת גלגל את העניינים כך שהבחור לא יקרא בתורה... השידוך יצא לבסוף אל הפועל, "וברור כשמש – כך אמר השווער לאחר מכן – שאם הייתי שומע את הבחור קורא בתורה, הייתי פוסל את ההצעה על הסף". לא הייתה ברירה אחרת אלא להטיל צרידות בקולו של הבחור, כדי שהשווער המיועד לא יוכל לפוסלו מלהיות חתן לבתו...

     הסיפור המדהים הזה שהתרחש באחת הישיבות הגבוהות, וסופר בשמחת האירוסין (תוך הדגשת העובדה שהסכמתו לקרוא בתורה הינה חלק מאישיותו של החתן, הנרתם לכל דבר שבכוחו לסייע לציבור, ללא כל קשר לעמלו הכביר בתורה וביראה), מוכיח לנו בפעם המי-יודע-כמה שהלוואי והיינו סומכים על הבורא-עולם בכל מה שהוא עושה אתנו כאן בעולם הזה, ולא היינו מתרעמים על מאומה.  צריך רק להאמין באמונה שלימה שהכול-הכול לטובה, ולטובה ממש. ואם הכול לטובה, הרי ברור שיש באפשרותנו לשמוח ולעלוז בכל מה שקורה לנו. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט' ניסן ה'תשע"ו

אומרים בדרך הלצה,  שטענת הרשע היא שאינו מתנהג כמו שצריך, ואינו מקפיד על

פאות וזקן, מפני שגם כשנולד נולד בלעדיהם, לכן אומרים לו, שגם שיניו צריכים להוציא,  שהרי נולד בלעדיהם.

התובנה היא ש"אני לא צריך להיות אדריכל גדול. אני צריך להיות אדם גדול".  

     זאת תהיה תורת המצורע (יד', ב') - כשמתקשרים אליכם ולכל אדם בעולם, המילה הראשונה שאומרים היא 'הלו' ומדוע באמת? התשובה היא: 'הל"ו' זה ראשי תיבות לשון הרע ורכילות. ולכן בלי לשים לב אנו מזהירים בפתח השיחה את עצמינו ואת זה שעל הקו: 'הלו' תיזהר מלשון הרע ומרכילות.

     יש גורסים כהא לחמא עניא. והמכוון, שהגם שכל מערכות העולם מתקדמות בצעדים ענקיים עם הטכנולוגיה המתקדמת עם כל המכשירים המתקדמים למיניהם, אבל מצוות התורה לא נשתנו מאומה ולא תהא תורה אחרת, וזה "כהא" לחמא עניא ללא שום שינוי.

כוחה של ברכה (פניני עין חמד, עלון 536)

     להלן סיפור המעובד מהחו' "מאת ה' הייתה זאת" ויש בו כדי ללמדנו, מה כוחה של ברכה.

     סיפר הגה"צ רבי שלמה ברעוודא זצ''ל: נסעתי פעם במונית לומר שיעור בעיר רחובות. התלוו אליי למונית זוג ישישים, שרצו לנסוע לרחובות לבקר את בתם ואת הנכדים, בדרך סיפר לי הישיש את המעשה הבא: " עברתי את כל מראות השואה ל"ע, והגעתי בתור פליט לאחר המלחמה. הייתי בחור מבוגר ובודד, ולא ידעתי אנה אני פונה.  פגשתי ידידים והם יעצו לי: 'ישנו צדיק נשגב בבני ברק וקוראים לו הצדיק הרב ישעיהו אברהם קרליץ המכונה 'ה חזון אי"ש , ' תסע לבני ברק כנס לצדיק ותבקש ממנו ברכה , לכל מה שאתה צריך. אנשים רבים פנו לצדיק - ונושעו. ברכותיו עושות פרי ולכן כדאי לך לנסוע אליו".

     נסעתי לבני ברק ונכנסתי אל החזון אי"ש סיפרתי לו את כל מה שעבר עליי. אמר לי הרב ": דבר ראשון אתה זקוק לפרנסה.  מה הייתה מלאכתך לפני המלחמה? " אמרתי לו שהייתי מלמד לתשב"ר וכשהחלה המלחמה , נפסק הכל.ו אמר לי החזון אי"ש: " אם כן, אתה צריך לקבל משרת מלמד תינוקות בישראל! השי"ת יעזור לך! ותכף אחרי זה אתה צריך גם שידוך טוב והגון, השי"ת יברך אותך! ." בזה נסתיימה פגישתי עם החזו" א.  

     ממשיך מיודענו לספר: "אך יצאתי מביתו של החזון אי"ש, פניתי ימינה לכיוון רחוב ר ' עקיבא. לפתע אני פוגש ידיד שלי משנות הנעורים, שמחנו מאד להיפגש ובכינו מרוב התרגשות. סיפרתי לידידי , שרק לפני יומיים הגעתי לארץ ישראל ושלחו אותי לקבל ברכה מהחזון אי"ש והוא אמר לי לחפש משרת מלמדות! ". אמר לי הידיד: "אני זוכר, שהיית מלמד בחול" דע לך, אני מנהל כאן בית הספר וכרגע אני מחפש מלמד. יש לך משרה אם אתה מעוניין! ואני גם חושב עתה על שידוך הגון בשבילך!" המשודכת שהציע, זו אשתי היושבת עכשיו על ידי", סיים הלה, "וכל העסק הזה של הצעת הפרנסה והשידוך נמשך רק עשרה רגעים... זאת מיד אחרי שקיבלתי את ברכתו של החזון אי"ש.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ד תמוז ה'תשע"ה

"אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" (במדבר כג,יג). כאשר אתה מוצא חסרונות בישראל, אין זה אלא ב"קצהו", ביחידים, ולא בכלל ישראל. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

     לרבה של קובנא הגה"צ רבי לייב שפירא זצוק"ל הציעו פעם שידוך את בנו של גביר העיר שהיה בור וע"ה גמור, אמר הרב לשדכן שא"א לגמור את השידוך כי שם החתן הוא כשמי, תמה השדכן ואמר והרי שמו של החתן הוא משה ולא לייב כשמו של הרב, א"ל הרב הרי אחז"ל כל המשיא בתו לע"ה כאילו כפתה לפני ארי ונמצא לפי"ז כי ע"ה נקרא בשם ארי (לייב) וא"כ שמו כשמי. (מאורה של תורה)

     לתת זה לקבל.

     "מאחורי אדם גדול עומדת אישה גדולה"

'בחינה' לצדיק

     בעיר קרמנצ'וג שבאזור פולטבה באוקראינה, שימשו שני רבנים ענקי תורה וחסידות. האחד - הגאון רבי יוסף תומרקין, רבה של עדת חסידי חב"ד, והשני - הגאון רבי ישראל-יעקב יעבץ, רבם של חסידי צ'רנוביל.

     פעם אחת הובא לפניהם דין-תורה סבוך ומורכב. כדי להכריע בדיון זה ביקשו לצרף אליהם דיין שלישי. הם בחרו בגאון רבי יהושע, מהעיר ליובאר, שכונה בפי כול 'ר' יהושע'לה חריף'. כשמו כן הוא - היה חריף ובקי בכל חדרי התורה.

     הדיון התארך והשלושה ישבו כמה ישיבות, שנמשכו ימים אחדים. במשך כל אותה עת עשה ר' יהושע בקרמנצ'וג. יום אחד התקבצו סביבו כמה מצעירי החסידים וביקשו ליהנות מחוכמתו ומחסידותו. הגאון נודע גם בדבקותו הרבה בצדיק רבי ישראל מרוז'ין. באותה הזדמנות גילה הגאון כיצד התקרב לחסידות: כל ימי גדלתי וחונכתי בעולמה של תורה, בישיבות שאליהן החסידות לא הגיעה כלל, סיפר הגאון. בכל אזור מגוריי לא נמצא אפילו בית-כנסת אחד של חסידים. אני המתתי את עצמי באוהלה של תורה, שבה מצאתי סיפוק לנפשי, וכל עניין החסידות והחסידים לא העסיק אותי כלל.

     יום אחד הגיע לישיבתנו יהודי עשיר ותלמיד-חכם, שחיפש חתן לבתו. ראש-הישיבה המליץ עלי לפניו והשידוך נגמר בכי-טוב. התחתנתי ועברתי להתגורר וללמוד בבית חותני. לאחר נישואיי חשתי פתאום צורך להכיר גם את חלקי התורה הידועים לי פחות. על לימודי הגמרא, המפרשים, הרמב"ם, השולחן-ערוך ונושאי-כליו, הוספתי אפוא גם עיון בספר הזוהר הקדוש. במשך הזמן נוכחתי בתועלת שלימוד זה הביא לי ביראת- שמים. חותני, שמעת לעת נהג לפלפל עמי בתורה, נמנה עם חסידיו של הצדיק מרוז'ין. לא אחת ביקשני להתלוות אליו אל רבו, אך אני סירבתי. "מה לי ולמנהגים משונים של 'עריכת שולחן' ו 'שיריים'", הרהרתי בליבי. נוסף על כך גם חששתי מפני ביטול התורה הכרוך בנסיעה. אולם חותני לא נואש ולא חדל מלשדלני. "אם תראה פעם אחת צדיק-אמת, תדע עד כמה הייתה נשמתך כלואה ולא ראתה אור", נהג לומר לי. אבל אני הרגשתי שלא חסר לי דבר וסירבתי לנסוע.

     פעם אחת נכנסו דברי חותני באוזניי והסכמתי להתלוות אליו בנסיעתו הבאה אל רבו. מובן שהידיעה על כך שימחה את ליבו מאוד. אולם החלטתי שלא לבוא ריקם. מכיוון שלאחרונה התחבטתי קשות בקושיה חמורה שהציקה לי, החלטתי להביאה אל הצדיק. למעשה התכוונתי שלא להציגה לפניו, אלא לראות אם יידע עליה מעצמו ויתרצה לי מיוזמתו. אז אדע שרוח-הקודש מפעמת בו...

     הוטרדתי אז מסתירה מפורשת שמצאתי בין דברי הגמרא לבין הזוהר הקדוש. בגמרא (נדרים טז,ב) מבאר אביי את ההבדל שבין נדר לשבועה, ומסביר, שבנדר נאסר החפץ על האדם ואילו השבועה מחייבת את האדם. משום כך נדר יכול לחול רק על דבר שיש בו ממש, לעומת שבועה שיכולה לחול על כל דבר, מכיוון שהיא מחייבת את הנשבע. ואילו בזוהר (שמות קטו,ב) נאמר במפורש להפך: "שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש"!

     איני זוכר איזה יום בשנה זה היה. כשהגענו לבית-מדרשו של הרבי, נכחו שם חסידים רבים, שהגיעו ממקומות רחוקים. הרבי ישב במרכז השולחן וסקר בעיניו את המוני המסתופפים. לפתע צדה עינו חסיד זקן ונשוא-פנים ושמו ר' לייב, והוא הזמינו לשבת לימינו.

     כשהתיישב, פנה אליו הרבי: "מילא 'אותנו' אין מחשיבים בעולם כלמדן, אף שאנו מסיימים בכל חודש את הש"ס. אבל סבי הקדוש, המגיד הגדול ממזריטש, שהכול הכירו בגאונותו האדירה, גם אותו ניסה פעם לבחון 'ליטוואק' (ליטאי) אחד...

     "ומעשה שהיה כך היה: אותו 'ליטוואק' הגיע יום אחד לבית-מדרשו של המגיד וביקש לראות אם יגלה את הצפון במחשבתו. מיד כשהתקרב אל סבי המגיד, פתח ואמר: 'יש כאן יהודי ליטאי שבראשו מנקרת קושיה עצומה מן הגמרא בנדרים על מאמר הזוהר הקדוש בפרשת משפטים, בהבדל שבין נדר לשבועה'... חשתי סחרחורת בראשי. עתה כבר היה ברור כי הרבי קרא את מחשבותיי. וזאת אף- על-פי שכל אותה שעה לא פנה אלי כלל ואף לא הביט לעברי אפילו פעם אחת! הצדיק המשיך ואמר, שלא יחזור כעת על התשובה שהשיב סבו המגיד לאותו 'ליטוואק', והשיב באריכות תשובה משלו שהתבססה על דברי הגמרא במסכת בבא- מציעא, בעניין המחלוקת שבין קודשא-בריך-הוא לבין מתיבתא-דרקיעא. כשסיים להסביר את העניין ל ר' לייב שישב לצידו, הפנה אלי לפתע את ראשו ושאל בפנים מאירות: "נו, אברך, הכבר תהיה חסיד?". בדברו הגיש לי את מקטרתו, כדי שאצית בה אש -דבר שנחשב בין החסידים קירוב גדול מאוד.

     מאז - סיים ר' יהושע'לה חריף את סיפורו - נקשרתי לצדיק ואני חש כיצד כל נסיעה אליו, לא זו בלבד שאינה גורמת לי ביטול תורה, אלא היא מביאה לי תוספת עצומה הן בלימוד התורה והן באהבת ה' ויראתו.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ה

אדם גדול הוא שיודע עד כמה הוא קטן...

     כשמישהו נותן לך עלון ברחוב, זה כאילו שהוא אומר לך: "קח, תזרוק את זה אתה"

     כשמרתיחים מים, לוקח זמן עד שהם הופכים לצלולים כך לוקח זמן לאדם להזדכך. אבל צריך להיות על האש (עפ"י שיחות הר"ן עט)

      ''כשם שאין אומן בלא כלים, כך אין חכם בלא ספרים, והספרים הם לנו לעיניים ובלעדן לא ירים איש את ידו להיות מורה הוראות ודן דינים'' (פלא יועץ)

"     כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה" . (בירושלמי , ברכות ט)

     כשם שבדיקת החמץ צריכה להיות אף לאיתור 'משהו' בלבד, כך גם בענייני קדושה צריך כל אדם לשאוף שיהיה לו לכל הפחות 'משהו': ללמוד משהו, להשיג משהו, משהו במידות, משהו בעבודה בפועל. העיקר שתמיד יהיה לו 'משהו' של קדושה.(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

       כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     כשם שיש שמחה גדולה אצל האב, כאשר הוא מכניס את בנו ללמוד תורה, גם בשבת בראשית יש שמחה גדולה, כי בה הקב"ה מכניס את בני-ישראל ללמוד תורה.

ילד הוא כמו רב קטן (דקלה יוספסברג)

     רב גדול וידוע בתחום החינוך, הגיע ליום של פיקוח באחת מן הישיבות המוגדרות ”למתקשים“, באחת הערים במרכז. בסופו של יום, סימן ברשימה 12 שמות. ”אלה תלמידים מצטיינים“, פסק, ”אין להם מה לעשות בישיבה כזו. הם צריכים לעבור לישיבה רגילה“.

     בסוף אותה שנה 9 מתוך 12הילדים המסומנים אכן עברו לישיבה רגילה. ”איך ידעת שהם אכן תלמידים מצוינים?“ שאל ראש הישיבה את הרב בתמיהה. ”למען האמת אינני מכיר אותם כלל“, אמר הרב. ”סתם סימנתי שמות ברשימה...“. והדברים נוקבים ביותר!

     מה היה שם? לאחר אותו יום, סביר להניח שהרבנים המשיכו לראות את התלמידים המסומנים מתקשים כמקודם, אבל ידעו בבירור שהם תלמידים מצוינים כי הרב החשוב והבר-סמכא קבע כך... מחשבה זו בלבד אפשרה לתלמיד האמיתי שבו לצאת החוצה! במידה והרב היה אומר שאכן אלו ילדים מתקשים, אבל עם קצת יחס, עבודה ותרגול – יש להם פוטנציאל להצליח – ספק רב אם זה היה עובד. הידיעה הברורה - היא זו שחוללה את השינוי.

• • •

     לפני שנים רבות, זכיתי להיכנס אל הרבנית קוק הצדיקה מטבריה תחי‘. הגעתי אליה אחרי יום מתיש עם בני הקטן בן השנה. בין פרק תהילים למשנהו, שאלתי את הרבנית הצדיקה במה אני צריכה להשתפר. ”לא להגיד ’אוף‘ לילד“, ענתה לי, ”ילד הוא כמו רב קטן, כמו תלמיד חכם אבל קטן...“. ’באמת ייתכן שהבן שלי הוא רב גדול ועצום...‘, הרהרתי לפתע, ’אולי הוא אפילו הרבה יותר חכם או בעל מידות ממני...‘.

     שמעתי מרב ידוע ששאל באחת משיחותיו, מה היה קורה לו היינו מוצאים פתקה זעירה על אצבעו של התינוק שלנו שזה עתה נולד ובה כתוב: ”הילד הזה יהיה גדול הדור הבא“. איך היינו רואים אותו? הלא כל גרגור וזחילה הייתה סימן ודאי ומובהק להיותו אדם גדול... ”כל ילד“, המשיך ורעם קולו של הרב, ”נולד עם פתקה זעירה כזו!“...

ימי חמישי של אמא (מאת אביבה ורנר)        

     ברוך ה', החיים שלנו מלאים בדברים טובים. אולם עם ארבעה ילדים קטנים, הרגשתי לפעמים כמו פועלת בפס יצור, ולא כמו אמא. הייתי מגלגלת את הילדים שלי מהתלבשות, ללימודים, לשיעורים, למקלחות ולשינה, כמעט בלי ליצור איתם קשר, בגלל התוכניות הצפופות והמגוונות שלנו. ואז, הודות למנה בריאה של חוסר שינה, נתקלתי ברעיון שעזר לשנות את הכל.

     הרשו לי להסביר. בן ה-3 שלי, מאיר, שיחק בהנאה בלגו ופתאום נתקף באימה משתקת. הוא זרק את לבני הלגו ורץ אלי בצעקות, "אמא, אמא!" הוא תפס את החצאית שלי כל כך חזק, שפרקי אצבעותיו הקטנות הלבינו. "מה קרה, מאיר? ממה נבהלת?" שאלתי בקול הכי רגוע שהצלחתי לגייס. "זה מסתובב".

     ידעתי שזה מה שהוא יגיד. זה מה שהוא אומר תמיד בשנה האחרונה, כשהתקפות הסחרחורת שלו הפכו יותר תדירות ויותר מתמיהות. הבטתי בעיניו של מאיר כמו שהורה לי הרופא. הקשבתי לנשימה שלו ומיששתי את הדופק. בדקתי את זה ואת זה. אולם לא, זה לא נראה כמו התקף אפילפטי, מיגרנה או אפילו קינסתזיה. מה מטריד אותו? בחוסר אונים, החזקתי את הילד המתוק שלי בין ידיי הבטוחות לדקה או שתיים, עד שהסחרחורת חלפה. התפללתי בשקט שהילד הקטן שלי ישתחרר מהאימה הבלתי מוסברת הזאת. ואז הוא דחה את ידיי, גלש מברכי, וחזר בשמחה למשחקו.

     בשנה האחרונה, האפיזודות האלה הפכו אצלנו לתופעה רגילה. מאיר היה נתקף בסחרחורת פתאומית ומשתקת, שהוא תמיד תיאר כ"מסתובב". החדר הסתובב, המכונית הסתובבה או המיטה שלו הסתובבה. בהתחלה ההתקפים האלה היו מגיעים אחת לחודש, אולם ככל שהם נהיו יותר תכופים, כך הלכו ותכפו הביקורים אצל רופא הילדים, ולבסוף אצל הנוירולוג, בחיפוש אחר תשובות. מאיר התעקש עכשיו לישון על הרצפה מתוך פחד שהמיטה שלו "תסתובב" באמצע הלילה.

     הבדיקות הראשוניות חזרו ברוך השם תקינות. זאת לא הייתה מחלה נוראית, אולם זאת גם לא הייתה דלקת אוזניים פשוטה או בעיה כלשהי בלחץ הדם.

     הנוירולוג הפנה את מאיר לבדיקת EEG בשינה, כדי לשלול אפילפסיה או מיגרנות. הותר לו לישון לא יותר מארבע שעות בלילה שלפני הבדיקה. בתרגום פשוט: הייתי צריכה להחזיק ילד בן שלוש (ואת עצמי), ערה, לפחות עד 3 לפנות בוקר - 8 שעות אחרי זמן השינה הרגיל שלו! הבדיקה נקבעה ליום ששי בבוקר, כך שיום חמישי היה הלילה הכמעט לגמרי לבן שלנו. יום חמישי בלילה, הוא גם הזמן שבו אני מבשלת לשבת. בדרך כלל לא שיתפתי את הילדים שלי בבישולים, משום שזה האט את הקצב. היה לי זמן מוגבל להכנות, והייתי זקוקה ליעילות מרבית במטבח. אולם באותו לילה השתרעו לפנינו שעות ארוכות, כך שיכולתי "להרשות לעצמי" לשתף את מאיר בכל המשימות הקטנות ששמרתי לזמן בו ילדיי ישנים, כמו בישול, ניקיון וכביסה.

     במשך השעות הראשונות בישלנו. נתתי לו לבזוק את התבלינים על העוף, וליצור מהבצק נחשים כדי לקלוע מהם חלות. מאיר קילף את הירקות למרק, ערבב את התערובת לקוגל התפוחים, ויצר כדורי בצק לעוגיות השוקולד צ'יפס. הרשיתי לו אפילו ללקק את הקערות אחר כך (שזו הנאה שבדרך כלל אני לא מרשה לו). אחד אחד הלכו למיטותיהם אחיו הגדולים, ולבסוף גם אבא שלו, ומאיר עדיין נשאר ער לצידי, חוגג את החדשות שהלילה לא הולכים לישון. אחרי שהשבת הייתה מוכנה, עברנו למטלות אחרות. קיפלנו מטענים חדשים של כביסה והדחנו יחד כלים. ארזנו עבור שאר הילדים את ארוחות העשר, והכנו את התלבושת האחידה שלהם למחר. נתתי לבחור הצעיר שלי אפילו להעביר ניגוב רשלני על רצפת הסלון. באמצע כל העבודה הלא נעימה הזאת, משהו השתנה. איפשהו בין חצות ל-3 לפנות בוקר, באמצע קיפול הכביסה המשותף, מאיר חפן את פניי בכפותיו השמנמנות ונתן לי נשיקה רטובה על הלחי. "אני אוהב אותך", הוא אמר. "את האמא הכי טובה בכל העולם". הוא אמר את זה שוב ושוב בימים הבאים. "אמא, אני אוהב אותך", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" הוא אמר את זה שוב חצי שעה אחר כך, כשהדחנו את הכלים, ושוב כשהכנו את ארוחות העשר. הוא חזר על זה שוב ושוב במשך הימים הבאים, ונשמע כמו תקליט שבור. "אמא, אני אוהב אותך", "את האמא כי טובה", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" נהניתי לשמוע את זה, כמובן, וידעתי בדיוק מאיפה זה מגיע - מתוך זמן האיכות שבילינו יחד באותו לילה ארוך; מתוך זה שהייתה לו אימא לעצמו בלבד; מהרגשות הטובים שבאו מהעזרה שהגיש לי; מתחושת ההישג שהייתה לו, כשהוא הגיש את המרק והקוגל, שהוא בעצמו הכין.

     כך נולדה מסורת משפחתית חדשה. אני קוראת לזה "ימי חמישי של אמא". בכל יום חמישי בלילה, אחד מילדיי זוכה להישאר ער שעה (או אפילו שעתיים, לפעמים), אחרי שעת השינה שלו. בזמן הזה אני רק שלו, ואנחנו מבשלים יחד לשבת, מטפלים בכביסות ומנקים את הבית. אני מנצלת את הזמן של אחד על אחד כדי לשוחח עם הילדים על בית הספר, חברויות וחייהם בכלל. אנחנו יוצרים קשר על קליפות ירקות. זאת גם הזדמנות נפלאה ללמד את ילדיי איך לבצע מטלות, כמו הדחת כלים וקיפול כביסה, משום שהם בעצם מצפים לזכות של יום חמישי של אמא, ואין אף אחד לידם כדי לעורר את המודעות העצמית שלהם לרמת הדיוק של עבודתם.

     מאז שהתחלנו עם המסורת הזאת, הצמדנו טבלה ליד לוח השנה, ובכל פעם אנחנו עוקבים תורו של מי להיות עם אמא ביום חמישי באותו שבוע, ואני מוצאת את ילדיי סופרים לאחור את הימים עד שמגיע תורם לעזור לאמא עם העבודות. הם מצפים לביצוע מטלות!

     אה, ולמקרה ששאלתם את עצמכם מה יצא מה-EEG של מאיר - אני שמחה לדווח שהתוצאות היו תקינות. ואני אפילו שמחה יותר לדווח, שהתקפות הסחרחורת של מאיר נעלמו לחלוטין באופן פתאומי. אני מניחה שאולי הן היו הדרך שלו לקבל תשומת לב מלאה מהאמא שלו (שעכשיו הוא מקבל, הודות לימי חמישי של אמא), או שהם היו הדרך של א-לוקים ללמד אותי על חשיבותו של זמן מיוחד עם הילדים שלי. בכל אופן, עכשיו אני מקדישה להם תשומת לב ראויה, כמו שאמא צריכה להשקיע בילדים שלה.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il