אמרי שפר ט"ז ניסן ה'תשע"ח

   אחד הדברים שנוצרו לפני בריאת העולם זו תשובה. נשאלת השאלה: איך אפשר לברוא מה שנועד לתקן טעויות עוד לפני שבוראים את העולם, עוד לפני שנעשו טעויות? ודרשו חכמי המוסר כי מכאן בהכרח שטעויות הם חלק מהבריאה, כדי לגדול אנחנו חייבים לעשות טעויות, ולכן נבראה התשובה – לתקן את הטעויות שעשינו. ללמוד איך להיות יותר טובים יכולים רק שמוכנים להסכים להודות ולהכיר בכך שעשינו טעות.

    אל תהיה קשה מדי עם עצמך. אתה תמיד נמצא בתהליך של שינו, וזה אומר שלאט לאט תגיע לאן שאתה צריך להגיע בלי לנסות לעשות את הכול בבת אחד.

   אמר הבעל ה"ישועות משה" מויז'ניץ זי"ע. כל העניינים הקשורים בפסח מדובר עם אש, בדיקת חמץ – לאור הנר. ביעור חמץ - בשריפה. מצות – באש. קרבן פסח – באש. אם כן כל המצות עם חמימות בפסח.

   "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו" (מן ההגדה). האדם חייב לראות את עצמו ולהתבונן במעשיו; לדעת בכל יום ויום היכן הוא עומד ומה הוא חסר. (תפארת שלמה

מדה כנגד מדה

    להלן סיפור מופלא המעובד מ 'אישַׁ לרעהו' ויש בו כדי ללמדנו כי מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם וכאשר האדם גומל חסד עם אדם אחר - בורא העולם דואג בעצמו לאותו אדם.

    לפני מספר חודשים התבקש לבית עולמו הישיש ר' אפרים ב"ר ישראל מינצר ז"ל. מוצאו היה מהעיירה 'גדוף' הסמוכה לקראקוב, פולין. משפחתו ניהלה שם מאִּפייה, אך יהיה נכון יותר לקרוא לעסק 'גמ"ח', שכן באופן קבוע הם חילקו לחמים ומאפים לעניים ללא תשלום. ואולי נכון יותר לכנות את העסק 'הכנסת אורחים' שכן התנור המּוסק משך אליו אורחים שונים שביקשו ללון במקום – וגם לזכות בארוחת חינם על הדרך...

    העיר קראקא, שאכלסה בעלי עסקים יהודים רבים, משכה אליה 'משולחים' לא מעטים. רבים מהם התביישו ללון בעיר, והעדיפו להגיע ל 'גדוף' בלילות. אם המשפחה הייתה מכינה להם מרק חם, והבנים בצעירותם - וביניהם ר' ישראל - היו מסייעים בחלוקת המזון, עד שהם עזבו ללמוד בישיבות. כך נמשך עד מלחמת העולם השנייה, שנפתחה עם כיבוש פולין בידי גרמניה.

    בד"כ דחקו הגרמנים את יהודי הפריפריה לכיוון הערים הגדולות (כדי שבהמשך יהיה קל להשמידם). אך בקרקוב פעל נוהל הפוך, גירוש יהודי העיר לפריפריה כדי שהעיר תהפוך במהירות לנקייה מיהודים. וכך החלו משפחות פליטים, על מטלטליהן, לגרור את עצמן לתחומי המאפייה של מינצר במגורי עראי-קבע... והמאפייה? היא המשיכה לעבוד! '

    חגורת החנק' הגרמנית הלכה והתהדקה. משפחת מינצר הבינה שעליה להיפרד מהמאפייה, בטרם ייטלו אותה מידיהם בכוח. בהחלטה מהירה העבירו את המאפייה לשכן גוי שהיה עימם בידידות. הלה התבקש בתמורה להמשיך לספק להם מאפים חינם. הגוי עמד בהסכם והעניק מזון בשפע לא רק למשפחת מינצר, אלא גם ליהודי הסביבה. חלפה תקופה וכל יהודי 'גדוף' הועברו לגטו. יום אחד, באמצע המסדר, הכריז גרמני בקול: "מי כאן פחח?" האח הגדול מבין ארבעת המינצרים הרים את ידו "תמיד הייתי בעסק הזה!" הוא היה בחור-ישיבה שמקסימום ידע משהו על אפייה, אבל הבין שכך גוברים הסיכויים לשרוד... "אתה בטוח?" שאל הגרמני- "בטוח!". שלושת אחיו החרו-החזיקו אחריו: "כולנו פחחים!".

    איזור תעשיה ענק. עוד אחד מרבבות תעשיות באירופה שהגרמניםִ שעבדו, שדדו, גזלו וחמסו לעצמם. ארבעת 'הפחחים' הועברו מהגטו, ונמסרו לידי בעל המפעל- גוי פולני. "אני לא אוהב יהודים", אמר המנהל בפגישתם הראשונה, "אבל את הגרמנים אני שונא יותר - הם גזלו ממני את מפעל חיי! אז אנחנו לא הולכים לעבוד כאן כדי לעזור לגרמנים הארורים"... "שניכם", פקד המנהל על שניים מתוך ארבעת האחים, "תישנו בעליית הגג. נעים שם. התפקידַ שלכם לעקוב. בכל פעם שאתם שומעים את מכוניות הפורד של הגרמנים מגיעים, אתם יורדים, מתריעים, וכולם מתחילים 'לעבוד' בפחחות... הגרמנים הטילו על הפולני הזה, את האחריות לתקינות כל גגות המפעלים באזור. מידי פעם, כאשר חשש שביקורת גרמנית תגלה שאין עבודה, ואז יפונו היהודים מהמקום, היה יוצא בלילות – לא יאמן כי יסופר! – ובעזרתַ פטישַׁ ענקַ חוללַ נזקיםַ קשיםַ לגגותַ של מפעליםַ באיזור. כמהַ פעמיםַ התקיימהַ ביקורת,ַ הואַ תמידַ ידעַ עלַ כך קודם,ַודאגַ לסדרַ 'עבודה'! מידי לילה היה יוצא הפולני, וחוזר עם עשרות כיכרות לחם. בין 35 ל- 40 !ומוסרַ אותםַ למינצרים. אזַל אַרקַ שהםַ לאַ רעבו ללחם, הםַ גםַ הרוויחוַ כסףַ מהכיכרותַ שמכרו. ותאמינוַ אוַ לא,ַ 'המלון' הזה נמשךַ במשךַ שנתייםַ שלמות!

    באחד מן הימים הודיע המנהל: "היום בלילה או לכל המאוחר מחר בלילה, הגרמנים מגרשים מכאן את כל היהודים. חבר'ה! המצב שלכם קשה, אבל אני אומר לכם מה לעשות. אל תסמכו על הבטחות הגרמנים, תתפסו ידיים ורגליים ותימלטו על נפשותיכם!" אבל איך נמלטים? הרי איזור התעשייה כולו משמש בפועל כמחנה כפייה לעובדים, והוא מוקף חומה. בתזמון מדויק להרהוריהם הושיט המנהלִ מספֵרי-ענק ופטישים ממאגר כלי העבודה של ביתַ החרושת... הם הבינו את המוטל עליהם! באותו לילה הייתה סערה חורפית אדירה. מזג אוויר מצוין לבריחה... המינצרים הודיעו על התכנון ליהודים רבים אשר עבדו במפעלי התעשייה. 85 מהם אזרו אומץ להצטרף. מצוידים במפה ובהוראות שמסר להם מנהל המפעל, פרצו 'הפחחים'ִּ פרצה ועשרות היהודים שעטו קדימה. "ישר! לא ימינה לכיוון הגרמנים, ולא שמאלה לכיוון הרוסים" - כהוראת הפולני. הם רצו לפחות עשר ק"מ במעבה היער, בגשם שוטף וברוחות סערה. רק אז הרשו לעצמם לעצור ולבחון את מצבם. הם המשיכו לשהות ביער, מידי פעם שמעו יריות קרובות או רחוקות ותיארו לעצמם שזאת החזית שמיקומה משתנה. בשלב מסוים שרקו היריות בקרבתם, והם נשכבו על הארץ במשך שלושה ימים! לפתע גילו אותם חיילים מונגולים, ששיתפו פעולה עם הרוסים. הם ניגשו להוציאם להורג, אך האח הבכור שדיבר רוסית הסביר, שהם נמלטים מהגרמנים-אויבם המשותף. המונגולים התרצּו, העבירו אותם מאחורי קו החזית וכך ניצלו. במשך כל שנות המלחמה (בפולין הייתה המלחמה ארוכה ביותר!( לא ידעו האחים לבית מינצר רעב. תמיד היה להם מזון ובשפע! מעולם לא הוצרכו לעבוד באמת ומעולם לא הוכו! ההסבר שלהם ברור: 'מידה כנגד מידה' על כל העזרה שהגישה המשפחה ליהודים באותה מאפייה ב'גדוף'!!!

    ברוך שנתן תורה... כנגד ארבעה בנים" הסמיכות של שני פסוקי ההגדה האלה מורה על כוח התורה. על ידי התורה יש תיקון לכל סוגי האדם והבנים.

    חרו"ת ראשי-תיבות חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול! שולחן שמכיל את כולם – רק הוא שלחן מלכים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"א ניסן ה'תשע"ז

 אצל מרן ה"חזון איש" לא כיבו את החשמל בשעת הבדיקה. (מהגאון רבי חיים קניבסקי, וכך נוהג רבינו שר התורה בעצמו - "נר לשולחן שבת"  ) בבית הגאון רבי יהודא שפירא היו מכבים את החשמל בשעת בדיקת חמץ.  ("נר לשולחן שבת" מפי נכדו הרה"ג צ"ש) סבר מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שאין צריך לכבות את אור החשמל בשעת הבדיקה . ואף שמבואר במשנ"ב (תל"ג א') דאור הנר אינו מאיר ביום כמו בלילה, זה דווקא באור השמש, אבל אור החשמל אדרבה מועיל להאיר יותר. ("שלמי מועד")  הקפיד רבי שלמה זלמן שאור החשמל יהיה דולק בעת הבדיקה. פעם נשרפה נורת החשמל באמצע הבדיקה, ולא המשיך רבנו עד שהתקינו נורה חדשה. ("נר לשולחן שבת" מפי ידידי, נכדו הרה"ג א"ד גולדברג) הגאון רבי יוסף שלום אלישיב אמר שאין לכבות את האור, שהרי אור כזה אינו מחשיך את אור הנר, אדרבה מסייע הוא לבדיקה, ורק אם אור החשמל מפריע לו לבדוק, כגון שמסנוור אותו אז צריך לכבותו.

     בי"ג ניסן, יום לפני בדיקת חמץ, ניגש אברך ירא שמים, מאותם האנשים שהעולם עומד עליו, ושאל את מרן הגאון רבי אלעזר מנחם שך: "האם אפשר לעשות בדיקת חמץ עם פנס?"  הרב שך שאלו: "איך אבא שלך עושה בדיקת חמץ?" והוא השיב: "עם נר". שאלו מרן: "אם אבא שלך עשה עם נר, מדוע אתה רוצה לעשות עם פנס?"  השיבו האברך: "אומרים שעם פנס רואים יותר טוב בחורים ובסדקים". ומרן מלטף לו את היד ואומר :"אתה תראה יותר טוב מאבא שלך?!"  ("פניני רבנו האבי עזרי")       

     ''הזמן הטוב ביותר להירגע הוא כשאתה בטוח שאין לך זמן לזה''

     הרב אליהו דסלר אומר : האהבה היא תולדת הנדיבות , כי למי שנותנים יותר אוהבים אותו יותר .

      ''ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל" )ז, טו(.  שאלו לאדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור: מה טעם נאכל קרבן תודה רק ליום אחד, שלא כשאר קרבנות?  השיב האדמו"ר: קרבן תודה מביאים אותו על נס, והרי בכל יום ויום מתרחשים אתנו נסים חדשים - ואיך יאכלו מנס של אמש על נס של היום... )ממעיינות הנצח(

     ''והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ז, יט(  מקשה על כך הר"מ מקוצק זצ"ל: מדוע כאשר טמא נוגע בטהור הוא מטמא את הטהור, ואילו כאשר הטהור נוגע בטמא,  הוא אינו מטהר את הטמא? הלא מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ולכאורה, היה מתאים שכתוצאה ממגע בין טהרה וטומאה, תשפיע הטהרה על הטומאה.  התשובה לכך היא, מתרץ הרבי, שהטמא הוא טמא באופן ודאי,  אולם על הטהור - אין לנו ערב שהוא, אכן, טהור.

      ''חוק מספר אחת הוא לא להילחץ מדברים הקטנים. חוק מספר שתיים הוא שכל הדברים הם קטנים''

     ''יותר מדי מכל דבר, איננו טוב עבורך''

הפגישה המופלאה לאחר שנים רבות של ניתוק  (להתעדן באהבתך,עלון 154)

     מעשה היה באברך שנשלח לכהן כרב בקהילה בדרום אמריקה. כאשר הגיע לשם הוא רואה שבית הכנס מוזנח מאוד וזקוק לשיפוץ מינימאלי כדי שיוכלו להיכנס ולהתפלל בליל פורים הקרוב.  והנה ב י"א באדר פקדה את האזור סערת שלגים שגרמה בין היתר לנפילת הטיח מהקיר המזרחי של בית הכנסת.  הרבה זמן לא היה לאותו רב, והוא פנה בזריזות לחפש בחנויות כיסוי כלשהו כדי לכסות בינתיים את הקיר המזרחי. והנה באחת החנויות הוא ראה מפת שולחן מיוחדת עם מגן דוד רקום באמצעה, וגודלה – לא יאומן, בדיוק כגודלו של הקיר המזרחי, שילם ויצא...

     בדרכו החל לרדת שלג והנה הוא רואה אישה מבוגרת רצה לכיוון התחנה לתפוס את האוטובוס, והאוטובוס חמק, עבר...  הרב הזמין אותה להמתין בבית הכנסת המחומם ואמר לה שכשהוא יגמור לתלות את המפה הוא ייקח אותה ברכבו ספיישל עד הבית...  הזקנה הסכימה והתיישבה בבית הכנסת והסתכלה על הרב איך שהוא תולה את המפה שרכש. " רבי, רבי", קראה בהתרגשות, "מהיכן השגת את המפה הזאת?!"  הוא אמר לה שהוא קנה את זה בחנות מסוימת האישה התקשתה להאמין וביקשה ממנו לבדוק בפינה למטה מצד ימין אם רקום שם האותיות באנגלית – ARC . הרב בדק ואכן אישר שהם אלו האותיות שרקומות שם אותיות אלו היו ראשי התיבות של שמה וכאן היא פתחה בסיפור מרגש במיוחד:

     לפני שלושים וחמש שנה בעודה בשואה הנוראה במחנה 'ברגן בלזן' שם היא רקמה את המפה הזו, יד ההשגחה העליונה עזרה לה לצאת מהתופת הנאצית ובעלה נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ ומאז לא ראתה אותו ואף לא קיבלה שם פיסת מידע מה עלה בגורלו.  הרב נדהם מהסיפור העומד אחר המפה ורצה להחזיר לה את המפה שיהיה לה מזכרת מימים טרופים.  היא סירבה וביקשה שישאיר את המפה תלויה בבית הכנסת שיהיה לה לזכות.  לאחר שהרב סיים לתלות את המפה הציע לה שתעלה לרכבו, והוא לקח אותה לביתה.

     ליל פורים הגיע, נערכה התפילה וקריאת המגילה ברוב עם, ולאחר התפילה פנה איש איש לביתו חוץ מיהודי זקן אחד שנשאר מאובן בכיסאו ומביט לעבר הקיר המזרחי כשכולו אחוז התרגשות ומעיניו זולגות להם הדמעות.  הרב ניגש אליו ואמר לו: "רבי יהודי פורים היום למה אתה כל כך בוכה?" להפתעת הרב, התעניין הזקן היכן השיגו את המפה שתלויה על הקיר שכן היא זהה למפה שאשתו רקמה בתקופת השואה ומאז הוא לא יודע מה עלה בגורלה.  הרב היה המום מצירוף המקרים, ומאחר שידע את כתובתה של האישה שהרי לקחה לביתה זכה להפגיש את בני הזוג ולאחד את המשפחה בליל פורים לאחר שלושים וחמש שנה של ניתוק מוחלט

ישועה באמריקה (שיחת השבוע גליון 1577)

היא הייתה דמות מוכרת בסמטאות הצפופות של שכונת בתי אונגרין בירושלים. אלמנה קשישה, שהתגוררה בגפה שנים רבות, ונודעה בצדיקותה. מדי בוקר נהגה להשכים ולפתוח את שערי בית הכנסת של החסידים, שבו הייתה מתפללת שחרית במניין ותיקין, ממקומה שבעזרת הנשים, והייתה מקפידה גם על תפילות מנחה וערבית. מעשי החסד שלה היו מפורסמים לכול. ואולם את סיפורה האישי המופלא ידעו מעטים בלבד.

דבורה-מרים קווין היה שמהּ. היא נולדה בשנת תרל"ג, בעיר דווינסק שבלטוויה, שבה חי שר התורה, הגאון הרוגוצ'ובי. משפחתה של דבורה-מרים השתייכה לחסידות חב"ד. בילדותה התייתמה מאביה, ואמהּ האלמנה נותרה לבדה עם ילדיה הקטנים. גיסהּ של האם, אחי בעלה, הכניסם לביתו ופרש עליהם את חסותו.

דבורה-מרים גדלה והתחנכה ליראת שמים ולמידות טובות. כשבגרה רצתה להינשא לבעל תלמיד חכם ולהקים בית של תורה, אולם הדוד ייעד אותה לבנו, ודבורה-מרים גנזה את חלומה. בשנת תרנ"ד, בהיותה כבת עשרים, הקימה עם בן-דודה בית בישראל.

השנים נקפו, ובני הזוג טרם נפקדו בילדים. דאגה החלה לכרסם בלבם. בשנת תרס"ד, כאשר הושלמו עשר שנים כאובות של אכזבה, החלו קרובי המשפחה לחשוב על פירוק החבילה.

לאחר התחבטויות נפש ממושכות החליטו השניים להביא את הסוגיה למפתנו של הגאון הרוגוצ'ובי. הגאון הקשיב לדבריהם והשיב: "אם שאלתכם היא אם מותר לכם להתגרש – התשובה חיובית; אך אם אמנם עליכם לעשות זאת, זו כבר איננה שאלה לרב אלא לרבי".

מביתו של הגאון יצאו השניים לעבר העיירה ליובאוויטש, אל רבי שלום-דובער שניאורסון, אדמו"ר הרש"ב. הם תינו את צרתם באוזני הגבאי, וביקשו להתקבל אצל הרבי ל 'יחידות'. הלה נאלץ להשיב את פניהם ריקם לנוכח התור הארוך שהשתרך על מפתן דלתו של הרבי.

הבעת הצער והאכזבה ניכרה היטב על פניהם של בני הזוג. הגבאי יעץ להם עצה: "עִמדו ליד הפתח, וכאשר הרבי יֵצא, יבחין בכם ויטה אוזן קשבת למצוקתכם".

ואכן, כאשר פנה הרבי לצאת מחדרו ראה את בני הזוג הממתינים בחוץ והזמינם פנימה. עוד בטרם הספיקו לפצות פה, הקדים הרבי ואמר: "העצה שיעצו לכם להתגרש אינה נכונה. עצתי שתקיימו את דברי חז"ל מְשַׁנֶה מקום מְשַׁנֶה מזל לטובה ולברכה. סעו לאמריקה, ושם יהיו לכם ילדים ותזכו לברכה רבה".

יצאו השניים מאת הקודש נדהמים ונרעשים, הן מרוח הקודש שהתגלתה לפניהם, הן מעצתו הבלתי-צפויה של הרבי. אמריקה של אותם ימים הייתה שממה רוחנית, כמעט בלי תשתית לחיים יהודיים ראויים.

אך חזקו עליהם דברי הרבי, וכבר למחרת החלו לארגן את הגירתם. הידיעה על עזיבתם התפרסמה בכל העיר. נסיעה לאמריקה לא הייתה דבר שבשגרה באותם ימים.

מצוידים גם בברכת הדרך מאת הגאון הרוגוצ'ובי יצאו בני הזוג קווין למסעם. בשנה הבאה כבר היו באמריקה, מנסים להתרגל למציאות הזרה. השניים החליטו החלטה נחושה שלא להיסחף אחרי התרבות האמריקנית ולשמור בכל התוקף את ערכי היהדות.

עד מהרה נעשו בני הזוג לעמודי תווך בהקמת היהדות ועולם התורה בארצות-הברית. בין היתר הקימו תלמוד תורה, כדי שילדיהם יזכו ל??תחנך על טהרת הקודש. לימים נהפך המוסד לישיבה המפורסמת 'תורה ודעת'. הם אף ייסדו שחיטה כשרה ועוד מוסדות דת.

ואכן, ברכת הרבי התקיימה אף היא. לבני הזוג נולדו שמונה ילדים, וכולם זכו לאריכות ימים ושנים. השניים התגוררו בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין והתפללו בבית הכנסת 'צמח צדק'. וכשבית הכנסת הזה נמכר מפני כמה וכמה סיבות, הועברו כספי המכירה לבית הכנסת חב"ד בירושלים.

בני הזוג קווין זכו וכל צאצאיהם נותרו יהודים נאמנים לדרך אבותיהם. דבורה-מרים התאלמנה מבעלה בשנת תרפ"ז והוסיפה להתגורר בארה"ב, עד הגיעה לגיל שמונים, ואז החליטה לעלות לארץ ישראל. נחישותה ואופייה הנמרץ הקלו את קשיי המעבר, והיא קבעה את משכנה בירושלים עיר הקודש.

דבורה-מרים זכתה לאריכות ימים מופלגת, וכל העת לא חדלה מלעסוק בתפילה ובמעשי צדקה וחסד. פעם אחת בא בנה לבקרהּ, והביא עמו מתנה יקרת ערך – מקרר חשמלי, שהיה אז מוצר חדיש ונדיר. כשבא לבקרה בשנה שלאחריה, נדהם לגלות שהמקרר איננו. "נתתי אותו להכנסת כלה", הסבירה אמו. הבן נאלץ לקנות בעבורה מקרר חדש, ולהתנות עמה שהמקרר נשאר בבעלותו והוא רק מעניק לה את הזכות להשתמש בו...

האישה המופלאה נפטרה בשנת תשד"מ, בשיבה טובה, בהיותה בת 111. נינהּ, הרב דניאל כהן, משמש   שליח חב"ד בחברון. לפני כמה שנים יזם הרב כהן את שיפוץ בית רומנו, שאותו קנה אדמו"ר הרש"ב, והפך אותו למגדלור להפצת ערכי החסידות. הוא ראה בכך סגירת מעגל – הנין שנולד בעקבות ברכת אדמו"ר הרש"ב זכה לעסוק בחידוש נכסיו בעיר האבות חברון.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ט אייר ה'תשע"ה

אדם גדול הוא שיודע עד כמה הוא קטן...

     כשמישהו נותן לך עלון ברחוב, זה כאילו שהוא אומר לך: "קח, תזרוק את זה אתה"

     כשמרתיחים מים, לוקח זמן עד שהם הופכים לצלולים כך לוקח זמן לאדם להזדכך. אבל צריך להיות על האש (עפ"י שיחות הר"ן עט)

      ''כשם שאין אומן בלא כלים, כך אין חכם בלא ספרים, והספרים הם לנו לעיניים ובלעדן לא ירים איש את ידו להיות מורה הוראות ודן דינים'' (פלא יועץ)

"     כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה" . (בירושלמי , ברכות ט)

     כשם שבדיקת החמץ צריכה להיות אף לאיתור 'משהו' בלבד, כך גם בענייני קדושה צריך כל אדם לשאוף שיהיה לו לכל הפחות 'משהו': ללמוד משהו, להשיג משהו, משהו במידות, משהו בעבודה בפועל. העיקר שתמיד יהיה לו 'משהו' של קדושה.(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

       כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך (רבי מנחם מנדל מקוצק זצ''ל)

     כשם שיש שמחה גדולה אצל האב, כאשר הוא מכניס את בנו ללמוד תורה, גם בשבת בראשית יש שמחה גדולה, כי בה הקב"ה מכניס את בני-ישראל ללמוד תורה.

ילד הוא כמו רב קטן (דקלה יוספסברג)

     רב גדול וידוע בתחום החינוך, הגיע ליום של פיקוח באחת מן הישיבות המוגדרות ”למתקשים“, באחת הערים במרכז. בסופו של יום, סימן ברשימה 12 שמות. ”אלה תלמידים מצטיינים“, פסק, ”אין להם מה לעשות בישיבה כזו. הם צריכים לעבור לישיבה רגילה“.

     בסוף אותה שנה 9 מתוך 12הילדים המסומנים אכן עברו לישיבה רגילה. ”איך ידעת שהם אכן תלמידים מצוינים?“ שאל ראש הישיבה את הרב בתמיהה. ”למען האמת אינני מכיר אותם כלל“, אמר הרב. ”סתם סימנתי שמות ברשימה...“. והדברים נוקבים ביותר!

     מה היה שם? לאחר אותו יום, סביר להניח שהרבנים המשיכו לראות את התלמידים המסומנים מתקשים כמקודם, אבל ידעו בבירור שהם תלמידים מצוינים כי הרב החשוב והבר-סמכא קבע כך... מחשבה זו בלבד אפשרה לתלמיד האמיתי שבו לצאת החוצה! במידה והרב היה אומר שאכן אלו ילדים מתקשים, אבל עם קצת יחס, עבודה ותרגול – יש להם פוטנציאל להצליח – ספק רב אם זה היה עובד. הידיעה הברורה - היא זו שחוללה את השינוי.

• • •

     לפני שנים רבות, זכיתי להיכנס אל הרבנית קוק הצדיקה מטבריה תחי‘. הגעתי אליה אחרי יום מתיש עם בני הקטן בן השנה. בין פרק תהילים למשנהו, שאלתי את הרבנית הצדיקה במה אני צריכה להשתפר. ”לא להגיד ’אוף‘ לילד“, ענתה לי, ”ילד הוא כמו רב קטן, כמו תלמיד חכם אבל קטן...“. ’באמת ייתכן שהבן שלי הוא רב גדול ועצום...‘, הרהרתי לפתע, ’אולי הוא אפילו הרבה יותר חכם או בעל מידות ממני...‘.

     שמעתי מרב ידוע ששאל באחת משיחותיו, מה היה קורה לו היינו מוצאים פתקה זעירה על אצבעו של התינוק שלנו שזה עתה נולד ובה כתוב: ”הילד הזה יהיה גדול הדור הבא“. איך היינו רואים אותו? הלא כל גרגור וזחילה הייתה סימן ודאי ומובהק להיותו אדם גדול... ”כל ילד“, המשיך ורעם קולו של הרב, ”נולד עם פתקה זעירה כזו!“...

ימי חמישי של אמא (מאת אביבה ורנר)        

     ברוך ה', החיים שלנו מלאים בדברים טובים. אולם עם ארבעה ילדים קטנים, הרגשתי לפעמים כמו פועלת בפס יצור, ולא כמו אמא. הייתי מגלגלת את הילדים שלי מהתלבשות, ללימודים, לשיעורים, למקלחות ולשינה, כמעט בלי ליצור איתם קשר, בגלל התוכניות הצפופות והמגוונות שלנו. ואז, הודות למנה בריאה של חוסר שינה, נתקלתי ברעיון שעזר לשנות את הכל.

     הרשו לי להסביר. בן ה-3 שלי, מאיר, שיחק בהנאה בלגו ופתאום נתקף באימה משתקת. הוא זרק את לבני הלגו ורץ אלי בצעקות, "אמא, אמא!" הוא תפס את החצאית שלי כל כך חזק, שפרקי אצבעותיו הקטנות הלבינו. "מה קרה, מאיר? ממה נבהלת?" שאלתי בקול הכי רגוע שהצלחתי לגייס. "זה מסתובב".

     ידעתי שזה מה שהוא יגיד. זה מה שהוא אומר תמיד בשנה האחרונה, כשהתקפות הסחרחורת שלו הפכו יותר תדירות ויותר מתמיהות. הבטתי בעיניו של מאיר כמו שהורה לי הרופא. הקשבתי לנשימה שלו ומיששתי את הדופק. בדקתי את זה ואת זה. אולם לא, זה לא נראה כמו התקף אפילפטי, מיגרנה או אפילו קינסתזיה. מה מטריד אותו? בחוסר אונים, החזקתי את הילד המתוק שלי בין ידיי הבטוחות לדקה או שתיים, עד שהסחרחורת חלפה. התפללתי בשקט שהילד הקטן שלי ישתחרר מהאימה הבלתי מוסברת הזאת. ואז הוא דחה את ידיי, גלש מברכי, וחזר בשמחה למשחקו.

     בשנה האחרונה, האפיזודות האלה הפכו אצלנו לתופעה רגילה. מאיר היה נתקף בסחרחורת פתאומית ומשתקת, שהוא תמיד תיאר כ"מסתובב". החדר הסתובב, המכונית הסתובבה או המיטה שלו הסתובבה. בהתחלה ההתקפים האלה היו מגיעים אחת לחודש, אולם ככל שהם נהיו יותר תכופים, כך הלכו ותכפו הביקורים אצל רופא הילדים, ולבסוף אצל הנוירולוג, בחיפוש אחר תשובות. מאיר התעקש עכשיו לישון על הרצפה מתוך פחד שהמיטה שלו "תסתובב" באמצע הלילה.

     הבדיקות הראשוניות חזרו ברוך השם תקינות. זאת לא הייתה מחלה נוראית, אולם זאת גם לא הייתה דלקת אוזניים פשוטה או בעיה כלשהי בלחץ הדם.

     הנוירולוג הפנה את מאיר לבדיקת EEG בשינה, כדי לשלול אפילפסיה או מיגרנות. הותר לו לישון לא יותר מארבע שעות בלילה שלפני הבדיקה. בתרגום פשוט: הייתי צריכה להחזיק ילד בן שלוש (ואת עצמי), ערה, לפחות עד 3 לפנות בוקר - 8 שעות אחרי זמן השינה הרגיל שלו! הבדיקה נקבעה ליום ששי בבוקר, כך שיום חמישי היה הלילה הכמעט לגמרי לבן שלנו. יום חמישי בלילה, הוא גם הזמן שבו אני מבשלת לשבת. בדרך כלל לא שיתפתי את הילדים שלי בבישולים, משום שזה האט את הקצב. היה לי זמן מוגבל להכנות, והייתי זקוקה ליעילות מרבית במטבח. אולם באותו לילה השתרעו לפנינו שעות ארוכות, כך שיכולתי "להרשות לעצמי" לשתף את מאיר בכל המשימות הקטנות ששמרתי לזמן בו ילדיי ישנים, כמו בישול, ניקיון וכביסה.

     במשך השעות הראשונות בישלנו. נתתי לו לבזוק את התבלינים על העוף, וליצור מהבצק נחשים כדי לקלוע מהם חלות. מאיר קילף את הירקות למרק, ערבב את התערובת לקוגל התפוחים, ויצר כדורי בצק לעוגיות השוקולד צ'יפס. הרשיתי לו אפילו ללקק את הקערות אחר כך (שזו הנאה שבדרך כלל אני לא מרשה לו). אחד אחד הלכו למיטותיהם אחיו הגדולים, ולבסוף גם אבא שלו, ומאיר עדיין נשאר ער לצידי, חוגג את החדשות שהלילה לא הולכים לישון. אחרי שהשבת הייתה מוכנה, עברנו למטלות אחרות. קיפלנו מטענים חדשים של כביסה והדחנו יחד כלים. ארזנו עבור שאר הילדים את ארוחות העשר, והכנו את התלבושת האחידה שלהם למחר. נתתי לבחור הצעיר שלי אפילו להעביר ניגוב רשלני על רצפת הסלון. באמצע כל העבודה הלא נעימה הזאת, משהו השתנה. איפשהו בין חצות ל-3 לפנות בוקר, באמצע קיפול הכביסה המשותף, מאיר חפן את פניי בכפותיו השמנמנות ונתן לי נשיקה רטובה על הלחי. "אני אוהב אותך", הוא אמר. "את האמא הכי טובה בכל העולם". הוא אמר את זה שוב ושוב בימים הבאים. "אמא, אני אוהב אותך", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" הוא אמר את זה שוב חצי שעה אחר כך, כשהדחנו את הכלים, ושוב כשהכנו את ארוחות העשר. הוא חזר על זה שוב ושוב במשך הימים הבאים, ונשמע כמו תקליט שבור. "אמא, אני אוהב אותך", "את האמא כי טובה", "אמא, את מרשה לי לתת לך עוד נשיקה?" נהניתי לשמוע את זה, כמובן, וידעתי בדיוק מאיפה זה מגיע - מתוך זמן האיכות שבילינו יחד באותו לילה ארוך; מתוך זה שהייתה לו אימא לעצמו בלבד; מהרגשות הטובים שבאו מהעזרה שהגיש לי; מתחושת ההישג שהייתה לו, כשהוא הגיש את המרק והקוגל, שהוא בעצמו הכין.

     כך נולדה מסורת משפחתית חדשה. אני קוראת לזה "ימי חמישי של אמא". בכל יום חמישי בלילה, אחד מילדיי זוכה להישאר ער שעה (או אפילו שעתיים, לפעמים), אחרי שעת השינה שלו. בזמן הזה אני רק שלו, ואנחנו מבשלים יחד לשבת, מטפלים בכביסות ומנקים את הבית. אני מנצלת את הזמן של אחד על אחד כדי לשוחח עם הילדים על בית הספר, חברויות וחייהם בכלל. אנחנו יוצרים קשר על קליפות ירקות. זאת גם הזדמנות נפלאה ללמד את ילדיי איך לבצע מטלות, כמו הדחת כלים וקיפול כביסה, משום שהם בעצם מצפים לזכות של יום חמישי של אמא, ואין אף אחד לידם כדי לעורר את המודעות העצמית שלהם לרמת הדיוק של עבודתם.

     מאז שהתחלנו עם המסורת הזאת, הצמדנו טבלה ליד לוח השנה, ובכל פעם אנחנו עוקבים תורו של מי להיות עם אמא ביום חמישי באותו שבוע, ואני מוצאת את ילדיי סופרים לאחור את הימים עד שמגיע תורם לעזור לאמא עם העבודות. הם מצפים לביצוע מטלות!

     אה, ולמקרה ששאלתם את עצמכם מה יצא מה-EEG של מאיר - אני שמחה לדווח שהתוצאות היו תקינות. ואני אפילו שמחה יותר לדווח, שהתקפות הסחרחורת של מאיר נעלמו לחלוטין באופן פתאומי. אני מניחה שאולי הן היו הדרך שלו לקבל תשומת לב מלאה מהאמא שלו (שעכשיו הוא מקבל, הודות לימי חמישי של אמא), או שהם היו הדרך של א-לוקים ללמד אותי על חשיבותו של זמן מיוחד עם הילדים שלי. בכל אופן, עכשיו אני מקדישה להם תשומת לב ראויה, כמו שאמא צריכה להשקיע בילדים שלה.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

נקודה שבועית חג הפסח ה'תשע"ה

בשעה טובה אנו מגיעים שוב לחג הפסח וביום חמישי בשעת ערב יסתיימו להם לחלוטין כל הניקיונות וההכנות הפיזיות שלנו לקראת החג והבית וכל הסובב אותו יהיה נקי ומצוחצח ונוכל לקיים את מצוות בדיקת החמץ כהלכתה.  

המוטיב החשוב ביותר של חג הפסח ובייחוד של ליל הסדר היא היציאה לחירות. 

אנו מזכירים כמה וכמה פעמים את יציאתם של בני ישראל מהשעבוד המצרי אל החירות הישראלית ועלינו להרגיש בערב מיוחד זה כאילו אנו עצמנו יוצאים ממש ברגע זה ממצרים אל החירות שלנו. אנחנו רוצים בלילה זה לעבור תהליך של זיכוך ושל הסרת כל השעבודים והתאוות ולהיות נאמנים לעצמיות הטהורה והמיוחדת של כל אחד מאיתנו.

אדם היוצא לחירות מרגיש כאילו נולד מחדש. הוא נכנס לעולם חדש מבחינתו. הכל נקי. הכל טהור. 

בפסח אנו חוזרים אל המקור והבסיס של המזון שלנו, המצה.

הרי גם המצה וגם הלחם שהוא חמץ באים מאותו מקור, הקמח והמים, אך המצה היא השלב הראשוני של הבצק. היא לא תופחת ועשויה רק מחומרים בסיסיים. היא המקור של הלחם ובפסח בו אנו מתחילים הכל מהתחלה אנחנו גם מקפידים ממש לאכול את המקור הראשוני של הלחם.

המצה היא סמל לחירות ולא לבריחה משיעבוד. היא הלחם המתוקן והשלם והבסיסי שהיה שייך לעבודת בית המקדש.

היא סמל לענווה ואיתה אנו טופחים לעצמנו שאיננו בעלי גאווה

לאור כל זה אנו רואים שהמצה מסמלת את המהות הפנימית שלנו כפי שהיא בטהרתה ללא כל תוספת: ישרה, פשוטה וטהורה. הבצק של בני ישראל לא הספיק לתפוח לא בגלל חולשה או בריחה ממציאות אלא שעם ישראל הגיע בשלב היציאה למצרים אל הפנימיות שלו ואל העצמיות שלו וכך אנו בעצמנו צריכים להרגיש בחג הפסח.

המצה נקראת בהגדה של פסח "לחם עוני" והעוני שבמצה הוא גם החירות שבה וגם היכולת שלנו להשתחרר מכל העושר החיצוני ולהיות קשורים לעצמיות שלנו ללא כל תוספת.

חג ראשון של פסח היה החג הראשון של בני ישראל והוא היום בו יצאו לחירות. הם יצאו ממ"ט שערי טומאה ונהפכו להיות עבדיו של ה' ולכן היה עליהם להקפיד היטב בקורבן פסח טרם היציאה מפני שהכל הולך לפי ההתחלה, ואם ההתחלה היא "לשמה" כך יהיה גם ההמשך. 

לאור זה אנו מבינים עד כמה חשוב בחג פסח ובטח בליל הסדר להקפיד במצוות מפני שזהו היום טוב הראשון של השנה וכל מעשנו בו יתנו את הרושם והעוצמה לכל השנה ומתוך שאיפה זו עלינו להמשיך את החירות והעוצמה הרוחנית במשך השנה כולה.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל הקוראים, המגיבים, התומכים שקוראים דבר תורה זה מידי שבוע. 

חג פסח שמח וכשר

ושבת שלום לכולם!

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

 לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם