אמרי שפר כ"ז תשרי ה'תשע"ח

    "אלה תולדות נח...ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת( "ו 'י' .)מפרש רש"י :תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים . הכוונה בזה שאלה היו מעשיו הטובים של נח שלימד את ג 'הדברים: "את שם " לזכור תמיד את שם הא-לקים ,"את חם "לקיים כל מצווה בחום ובהתלהבות ,"ואת יפת "לעשות רק מעשים שהם תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (הרה"ק מפשיסחא)

     אמר המגיד מדובנא זצ"ל - כאשר אדם פשוט חוטא, עליו לתקן את דרכו ולשוב אל דרך הישר. לא כן הדבר כאשר החוטא הוא אדם גדול ומורה דרך לרבים, או אז הנזק הוא גדול, כי התועים אחריו סבורים שמעשה זה נכון וישר ומכשיל בעטיו את הרבים.

     הרמב"ן מסביר, למה לנח התיר הקב"ה לאכול בשר ולאדם לא, ומתרץ מפני שנח טרח עליהם בתיבה לכן מגיעה לו הזכות לאכול מבעלי חיים. וזה שאמר הכתוב ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל, בזה שתיקח ותכניס אותם תהיה לך הזכות לאכול מהם.

 יש כוח, יש תבונה שאינה נופלת מהתבונה של אי השימוש בו.

הצעיף הכתום (דברים טובים – כי תבוא)

     סיפר יהודי אחד: נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה, הרכבת החלה לנסוע. בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפייה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים,  הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון,  כאילו חיכה למשהו — הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני,  כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון", שאל-קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו. "ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין " , אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו.

     "הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. 'מדוע', אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה, ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבו של אבי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאבי עד כמה בנו הוא גנב,  ביישו אותו, גרמו לו צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאבי, בכל מקום אשר פנה הזכירו לו את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר, ואבי לא ידע מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אבא, להתחרט,  לבקש סליחה , אבל... לא ידעתי אם הוא יסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לו. ואז החלטתי לכתוב לו מכתב. "'אבא יקר' היה כתוב במכתב, כתבתי לו שאני בנו, רוצה לחזור לראותו, ואני מצטער על הכול, אך אינני יודע אם הוא עוד יחפוץ בכך שאשוב הביתה 'לכן אבא' כך כתבתי 'יש לי בקשה יחידה- אם אתה רוצה שאבוא ואשוב הבית, אני מבקש ממך שתתלה בתחנה צעיף כתום כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור', אבל..." פנה אלי הבחור בעיניים דומעות "אם לא יהיה בתחנה צעיף כתום, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, לנסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם..."עכשיו אתה מבין?" אמר לי "אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף כתום תלוי, אני מתבונן אולי אבא תלה את הצעיף בתחנה אחרת כדי לא להתבייש בי בעיירה שלו ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר". "והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך  ?" שאלתי  אותו. "בעוד מספר תחנות" ענה הבחור, "ואם שם לא יהיה צעיף כתום,  אמשיך הלאה לנסוע...." ענה בקול צרוד. עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הכתום. "בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי", הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בעוד תחנה,  נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו,  עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע....

     הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך. הצעיר מביט עמוק לתוך מראה התחנה הנשקפת, כולו מבולבל... לא, לא היה שם צעיף כתום...הא מסתכל שוב ומשפשף את עיניו בתדהמה... לא היה שם צעיף כתום...היו שם עשרות צעיפים כתומים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה... ואבא, אבא עמד שם מחכה, מצפה לבנו אהובו, ועל צווארו... צעיף כתום! אבינו מלכנו אין לנו אבא אלא אתה!

    

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ב' תמוז ה'תשע"ה

לכן נקרא יצר הרע מסית ומדיח, שמלבד שמסית את האדם להטותו מדרך הישר, הוא מוסיף להדיחו באמרו: “ראה כמה התרחקת”. (הרה”ק רבי מרדכי מצ’רנוביל)

     לכל סיפור מעשה ישנם שלושה צדדים - שלי, שלך.. והאמת

     למד להביע את מחשבותיך בקול רם. הדיבור מהווה גשר בין המופשט למעשי, ובעזרתו תוכל לבדוק עד כמה אתה באמת מאמין במה שאתה אומר. (הרב נח וינברג זצ''ל)

     למה אין לאדם מה שהוא רוצה? כי הוא לא רוצה מה שיש לו... אילו רצה מה שיש לו, היה לו מה שהוא רוצה! (הסבא מקלן)

     למה נקרא מבול, שבלבל הכול, שבלה הכול, שהוביל הכול, כולם ננערו בבבל. חז"ל אומרים שמי שאוכל עפר בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו.

     למות? זה הדבר האחרון שאעשה.

     למי שאין ציפיות אין אכזבות (שמואל אייזיקוביץ)

     למנצח – השלל (שמואל אייזיקוביץ

"הבאת בטעות את הילד הבריא"?! (ומתוק האור")

     סיפר הרב מנחם שטיין כי בפתח תקווה,  בסמיכות לבית החולים "בלינסון" ,הקימה אגודת "עזר מציון" בית מלון לחולים שנקרא "אורנית" ,המיועד לחולים מכל רחבי הארץ, שצריכים להגיע לטיפולים בבקרו של יום ומחפשים מקום שינה ללילה הקודם.

     באחד הימים הגיע למלון יהודי מסורתי מדימונה,  אב לתאומים,  אשר אחד מהם חלה ל"ע . הילד הספיק לעבור כבר שני טיפולים,  וכעת הוזמן לטיפול שלישי בשמונה בבוקר. בשבע בערב הגיע היהודי עם הבן,  השכיב אותו לישון,  והסתובב מעט בבנין.

     באחת הקומות הוא הבחין בבית כנסת,  ועל אף שהיה אדם לא דתי החליט להיכנס. בית הכנסת היה חשוך כמעט לגמרי,  רק נורות הזיכרון הבהבו מעט ...התיישב לו היהודי ופתח ספר תהלים. החושך שסביבו והיותו לבדו בצרתו פתחו את הלב.  הוא החל לקרוא מילה במילה,  וחש כאילו כל מילה של דוד המלך נכתבה במיוחד עבורו : "ה' א-לוקי, שוועתי אליך ותרפאני, ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בור...". עד מהרה הגיעו הדמעות.  הן הגיעו בשטף - אף אחד לא היה שם,  כדי

להתבייש ממנו.  איש לא ראה .השעות חלפו,  והיהודי שלנו יושב ובוכה ומנער את נפשו.  לבסוף חש הקלה מסוימת,  קם ויצא משם והלך לישון.

     בבוקר ניגש עם הילד לקבלת הטיפול.  ותחילה היה עליו לערוך בדיקה להערכת מצב, האורכת שעה. הוא ערך את הבדיקה וניגש עם  התוצאות לפרופסור. ''לא יצא טוב", מנענע הפרופסור בראשו, "צריך לעשות את הבדיקה יותר טוב, תאמר להם שיעשו את זה על הגב...". כעבור שעה, שוב הוא עם התוצאות אצל הפרופסור. " עוד פעם לא יצא טוב" , ממלמל הפרופסור. " כנראה הילד זז...  לכו שוב לבדיקה , הפעם תבקש צילום מן הצד...". אך גם בפעם השלישית הייתה בעיה. לבסוף קם הפרופסור והלך בעצמו אל הרופא שערך את הבדיקה.  בחוץ המתינו חסרי סבלנות האב והבן,  האם לעולם לא יצליחו לעשות את הבדיקה כמו שצריך?... פתאום נפתחה הדלת.  הפרופסור מסמן להם להיכנס: " יש לנובעיה מסוימת" - הוא אומר,  מעט נבוך - "אנחנו פשוט לא מאתרים את המחלה...

הסתכלנו בתיק הרפואי שלו וראינו שהוא תאום מתוך שניים...  אולי פשוט החלפת ביניהם , והבאת בטעות את הילד הבריא?"...

כזה הוא כוחה של תפילה שיוצאת מעומק הלב! "

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/