''גדולי החכמים -
היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים;
ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם". (הרמב''ם)
''האמת והצדק הם תכשיטי הנפש, ונותנים גבורה ובטח ונצח לגוף". (הרמב''ם)
''הבט נא השמימה וספור הכוכבים...כה יהיה זרעך" (ט"ו ה').
"הבט השמימה" למרות שיודע אתה מראש כי לא תוכל לספור את הכוכבים, הרי
אתה מביט השמימה ומנסה לספור. "כה יהיה זרעך" כך ינהגו בניך, הם לא יעריכו את הרצון במידת
היכולת, אלא את היכולת במידת הרצון. )רבי מאיר
שפירא(
''הוציא לחם ויין"
(י"ד י"ח). ס"ת "אמן", ללמדנו על ההשפעות הנפלאות הבאות
כתוצאה מעניית אמן בכוונה אחר כל ברכה. (וכל
מאמינים – בן גרני(
''ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמעות, ומה שתשמע מהם או תמצא
בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים
אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות - כל הדברים הללו
סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם". (הרמב''ם)
'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה', בששו"ן ראשי תיבות 'ב'ברכות
'ש'תים 'ש'הכל
'ו'בורא 'נ'פשות'
ותבא אליו היונה לעת ערב ועלה זית בפיה טרף בפיה (ח, י") אומר אני
שזכר היה (רש"י) מנין שהיה זכר? – פירשו דרך צחות, כי לו הייתה נקבה לא הייתה
יכולה להחזיק את העלה בפיה זמן כה רב בלי להוציא הגה.
''חברות היא הדבר היחיד שהתועלת שלו מוסכמת על כל בני האדם", (הפילוסוף קיקרו)
הטבחית (אפריון שלמה, עלון 227)
מעשה שהיה כאן
בעיה"ק ירושלים: אישה בת 35 ,אימא ל-9 ילדים, חלתה במחלה קשה
ב"מ. האימא
כבר 3 שנים שוכבת בהדסה עין כרם, ובשנה האחרונה התייאשו ממנה כבר כל הרופאים, וזו
שאלה של ימים ספורים. הבת הגדולה דבורי, בת 14 צמודה לאימא, ולא עוזבת
אותה לרגע . יום
אחד האימא פותחת את העיניים ומבקשת מדבורי שתצא מהחדר. דבורי מבינה שכנראה הגיע
הזמן, והאימא לא רוצה שיישאר לה זיכרון ורושם אחרון של מות אמה. טוב, דבורי רצה אל הדלפק והיא מתקשרת לאבא שלה
ובוכה... היא בקושי יכולה לדבר, והיא אומרת לו: "אבא
תבוא מיד... ואבא, אתה ביקשת ממני שאני אזכיר לך ברגעים האלה
להביא נרות נשמה, אז אני מזכירה לך...". האחות מתחילה להתכונן, גם היא מבינה שזו שעת שערי
מוות. האחות לוקחת את דבורי והן נכנסות לחדר של אימא. הן נכנסות לחדר ונשארות מאובנות. מה קרה? האימא הרימה את השמיכה מעל הראש, ופורצת בבכי... " ריבונו של עולם, אינני טיפשה, ואני מודעת היטב
למצב שלי. אני מרגישה שנשארה לי שעה, אולי שעתיים לחיות. אבא שבשמיים, אני רוצה לשאול אותך שאלה... איזו תועלת תהיה לך מעוד מצבה בהר המנוחות? איזו תועלת תהיה לך מעוד שני פרקי תהילים ביארצייט
שלי? אבא שבשמיים, אני רוצה לעשות איתך עסקה. אתה מלך
ממית ומחיה! אל רופא רחמן אתה! תן לי לחיות ותהיה לך ממני תועלת . אמנם אני פטורה מתלמוד תורה, אבל אני מבטיחה לך
שאני אהיה שפחה בשבילך, ואת כל הבקרים במשך כל החיים שלי אני מקדישה ללומדי תורה.
כל יום מ-8 עד 2 בצהריים, אני אעמוד ואבשל עבור לומדי התורה! בורא עולם תנסה אותי...". ככה האימא בוכה, ותוך כדי בכי היא נרדמת.
האחות חוזרת לדלפק
להירגע מעט, ודבורה'לה לא זזה. אחרי 20 דקות האימא מתעוררת ומבקשת מעט מים לשתות. כבר קרוב לשנה שהאימא לא לוגמת מים, אין ושט, הכול
רקוב שם. אבל דבורי יודעת שהצדיקים לפני שנפטרים מבקשים
מים, כדי לברך 'שהכול נהיה בדברו', להצדיק עליהם את הדין. דבורי יודעת שאם עכשיו האימא מבקשת מים זה הסוף... אבל היא ניגשת למלא את רצונה האחרון של אמה,
והאחות אומרת לה: "דבורי את תחנקי את האימא, אין לה ושט, אין לה קיבה, היא
תיחנק על המקום...". אבל דבורי לא יכולה לסרב... האימא מברכת 'שהכול נהיה בדברו', ולוגמת מן הכוס. לא, היא לא נחנקת... היא מסיימת את הכוס ורוצה עוד
כוס. האחות פרצה בזעקה... האחיות האחרות ששמעו את הזעקה
נכנסו לראות מה קרה, ולתדהמתם האימא שלא הכניסה לגופה כבר שנה מים, מתחילה לשתות
כוסות... הרופאים, וביניהם מנהל המחלקה, ראו שיש בלאגן,
נכנסו גם הם לחדר, והם לא מאמינים למה שהם רואים... האימא מסיימת כוסות של מים ומבקשת מדבורי משהו
לאכול...! המנהל אומר: אני כבר 40 שנה רופא, ולא ראיתי דבר
כזה מימיי!
פחות משבוע, והאימא יושבת במונית עם תעודת שחרור
בדרך הביתה. אבל היא מבקשת מבעלה שיעצור בשכונת בית וגן, הבעל עולה לישיבה אחת,
מספר לראש הישיבה את הסיפור, והיא מתקבלת לעבוד כטבחית... היא כבר עובדת שם 37 שנים!!! צעד קטן של שינוי כיוון, ואפילו על שערי מוות אפשר
להיוושע!
חליפה מענווה (עלינו לשבח(
ר' אברהם יעקב
בולימובסקי ז"ל, היה נוהג לספר פעמים רבות מעשה שהיה בימיו של רבי בונם
מפשיסחא, והדברים הותירו רושם רב. וכך סיפר:
בפשיסחא גר יהודי
שהתפרסם כחייט מוכשר, וכמי שמוציא בגדים נאים מתחת ידיו. רבים מאנשי הקהילה
היהודית וגם בכירי האצולה מבין הגויים הזמינו אצלו חליפות, והכול יצאו מרוצים,
ושיבחו את מעשי ידיו. יום אחד חזר הפריץ מביקור ממושך במדינות זרות,
והביא משם בד יקר-ערך, ועז היה חפצו לתפור מבד זה חליפה יוקרתית, בה יופיע רק
באירועים חגיגיים. יועציו אמרו לו שכדאי להזמין אליו את החייט היהודי, שאין כמוהו
בכל האזור מי שיידע להפיק את המרב והמיטב מהבד היקר. שמע האציל לעצתם, והזמין את
היהודי לארמונו, הראה לו את הבד המיוחד, וביקשו שיתפור ממנו חליפת-אצולה יוקרתית. היהודי שב לביתו שבפשיסחא וכולו קורן מאושר, על
הזכות שנפלה בחלקו לתפור חליפה לפריץ בעצמו ובכבודו. הוא לא היה מסוגל להתאפק,
וסיפר זאת לכל מי שבא עמו במגע, ברחוב ובבית הכנסת, כל מי שנכנס לחדר העבודה שלו
בשבועות שבהם היה עסוק במלאכת התפירה, שמע ממנו אודות ההזמנה המיוחדת של הפריץ. והחייט אכן השקיע במלאכה זו את כל מרצו וכישוריו,
ותפר לפריץ חליפה מהודרת ומיוחדת במינה . ויהי כאשר סיים את המלאכה, ארז את החליפה בצורה
מהודרת, ויצא לארמון הפריץ, ושוב – כשכולו קורן מאושר,
והפעם בגלל הכסף הרב שיכנס עוד מעט-קט לכיסו. הוא מתדפק על שערי הארמון, ומוזמן
להיכנס אחר-כבוד ללשכתו של הפריץ, ובתנוחת גאווה בלתי-מוסרית שלף את החליפה מתוך
האריזה. אך הנה שוד ושבר; הפריץ מתבונן בחליפה, ופניו
מצביעות על אי שביעות רצון מוחלטת מהיצירה של החייט היהודי. עיניו יוצאות מחוריהן
מרו?? כעס, עד שהוא נשמע צועק: 'תתבייש לך, זו החליפה שתפרת לי מהבד היקר שהפקדתי בידך?! האם
זו נקראת בעיניך יצירה מלכותית?! הרי אין בחליפה זו מאומה מן היופי, מן החן וההדר,
שציפיתי לראות בה! ועכשיו עוד הרסת לי את הבד, ותצטרך לשלם לי את מחירו המלא'!
היהודי לא ידע את נפשו מרוב תדהמה, ולא ידע מה דופי מצא הפריץ בחליפה זו. הוא רצה
לשאול את הפריץ על איזה פגם הוא מדבר, אבל זה השליך את החליפה מידיו מרוב כעס, עד
שהיהודי נאלץ לעזוב את הארמון בבושת פנים, והחליפה בידו...
עם שובו לביתו, נכנס
החייט למרה שחורה, ושכב במיטתו ללא נוע. הדיכאון העמוק פגע בו בהעלותו על לוח-לבבו
את הבושה שתהיה לו עתה מכל אלה שסיפר להם על 'התפירה המלכותית'. מה יענה עכשיו לכל מכריו וקרוביו שיבקשו לדעת מה
עלה בגורל החליפה? אבל, כאשר הפרנסה הציקה לו, קם היהודי והחליט לשאול בעצת הרבי
מפשיסתא, ולהיוועץ בו ובפקחותו הנודעת. אולי הוא יידע את דבר-הפגם שמצא הפריץ
בחליפה ! הרבי
שומע את הדברים, מליט את ראשו בכפות ידיו כמי ששוקע במחשבה עמוקה, ולאחר כמה דקות
הוא אומר לחייט: בוא ואיעצך עצה טובה. קח את החליפה שהפריץ החזירה
לך, תפרום אותה לחלוטין, ותתפור חליפה חדשה מאותו בד,
ובדיוק באותה גזרה שתפרת את הראשונה, ותביא אותה שוב לידי הפריץ . החייט הביט ברבי ולא יכול היה להאמין שהוא שומע את
הדברים יוצאים מפיו. הוא כבר היה בטוח שגם הרבי שוחק למשובתו... אבל הרבי חזר על
דבריו בשנית. 'לך ועשה כדבריי ותראה שלא תפסיד', אמר. בלית ברירה חזר החייט לביתו, ועשה כדבריו של הרבי, ובתוך ימים אחדים הביא את
החליפה 'המחודשת'
לארמונו של הפריץ. וראה זה פלא, כדבריו של הרבי כן היה. הפריץ התלהב
עד מאוד מהחליפה, ולא גמר לשבח את החייט היהודי על כישוריו המיוחדים. ואף קרא
לאשתו ולבני ביתו שיראו את החליפה ברוב הדרה. 'בדיוק לחליפה כזו ציפיתי', אמר
בהתפעלות, ושילם לו על כך בטבין ובתקילין.
עכשיו חזר החייט אל בית
מדרשו של הרבי, ושאלו לאמור, ילמדנו רבנו מה שונה החליפה ?הראשונה מן השנייה?
השיב לו הרבי: הפסוק אומר 'ולענווים ייתן חן', לכן בחליפה הראשונה שתפרת, והתגאית
בה בפני כל חבריך ומכריך, והוצאת את העיניים לכולם, לא מצאת חן בעיני הפריץ,
וממילא גם חליפתך לא מצאה חן בעיניו, והוא סילק אותך בבושת פנים. ברם, כאשר נפשך
הייתה שפלה, והתנהגת בענווה, ובצורה זו תפרת לו את החליפה. הרי שהקב"ה נתן את
חינך בעיניו, והסוף היה טוב. וזו גם הדרך לתשובה...
החוויה היהודית
