אמרי שפר ח' טבת ה'תשע"ז

  אדם נקרא ע"ש האדמה שתמיד נושאת בתוכה את הבכח של העתיד שצריך לצאת ממנה, הפוטנציה מונחת בתוכה, כך האדם הכול מכל כל המשאבים והכוחות שצריך נמצאים בתוכו צריך רק לחדש להצמיח ולחדש בפועל.

     אדם שמציל מישהו שטובע בים עשה מעשה גבורה והציל נפש אחת מישראל. אבל אדם שמציל מישהו שטובע בעבירות מביא שפע עצום ומונע גזירות קשות שיכלו להגיע בעקבות אותן עבירות על כל ישראל. הוא לא הציל רק נפש אחת, אלא הציל רבבות.

     ''איÌֶֽ אֱעֶלה אל אָבי?" היא תפילה שלא שבה ריקם. "ה', תשמח לי את אבא ואת אמא ולמה – מפני שהם ילדו אותי וזהו".

     אנחנו יודעים שכל בן אדם הוא ''עיר קטנה'' ולפעמים בליבנו חומה, דייק ואנחנו כל כך מדויקים עם מי שסביבנו: "הוא אמר לי? אני אומר לו. היא לא עשתה לי? אני לא עשה לה". וה' אומר: זה מצור נוראי. צאו מהדיוק. קומו, תתערבו לאחיכם!  יהיה בידיכם כוח להושיע אותם. (הרבנית ימימה מזרחי)

     אנשים בוחרים לעשות את הדברים שהם רוצים או שנוחים להם,  ואז כדי להתאים את המציאות לרצונות שלהם הם מתרצים תירוצים  כדי לחשוב שהם בסדר.  הם ממציאים כל מיני סברות כוזבות כדי לנקות את המצפון ומשקרים לעצמם כדי לא להיות מוטרדים מכך שהם חיים בסתירה והולכים נגד האמת.

     במסכת כלה (פ"ג) מובא שז' נכנסו חיים לגן עדן וא' מהם היא שרח בת אשר. הסיבה שנכנסה לגן עדן בחייה, מובא בתרגום יונתן כאן וז"ל: "ושרח אחתהון דאידברית כד היא קיימא לגינוניתא על דבשרת ליעקב דיוסף קיים" - פי' ששרח בת אשר נלקחה בחייה לגן עדן בזכות שהודיעה ליעקב שיוסף חי. )ועיין שו"ת תורה לשמה סי' תקכ"ב).בפלא יועץ (ערך בשורה) למד מכאן שמצוה רבה תיחשב לאדם שמבשר בשורה טובה לחברו, וכ"ש לאיש צדיק שהגורם שתחיה רוחו חיים יוסיפו לו חיים, וראיה משרח בת אשר שכיון שבשרה ליעקב על יוסף שהיה חי זכתה ליכנס בחיים לגן עדן.

     הכרת טובה לגויים באה לידי ביטוי גם בהזכרת גויים לטובה על מעשים טובים, כך מובא בספר חסידים (סי' תשמ"ו ותתקפ"ב) "שכשאדם מדבר בשבח צדיקים בין על יהודים בין על גויים, כגון שאומר אותו פלוני עשה לישראל טובה, יאמר זכרונו לברכה". וכתב שם (סי' תש"צ) שמותר לבקש מהקב"ה שיקל בדינו של נכרי שעשה טובות ליהודי

.      חשבתן פעם על פשר המילה "הורים"? והלא ההיריון הוא השלב הקצר יותר בהורות. תשעה חודשים בלבד ורק לאחריהם מתחילה העבודה המשמעותית של הגידול. אז למה כל החיים קוראים לנו "הורים" ולא "מגדלים" או "מחנכים"? כי ההיריון הוא הציפיה, הוא הבדיקות, המתח, ההימתחות של הגוף. (הרבנית ימימה מזרחי)

ההזמנה

     סיפר אדם אחד, שידיד טוב שלו אירס את בתו, וסיפר לו שהוא לא שולח הזמנות פרטיות לקראת החונה, כאשר הגיע ליל שישי שלפני העלייה לתורה של חתנו, החליט לבדוק היכן ה"אויפרוף" ניגש לבניין מגוריו, שם הייתה תלויה הזמנה עבור שכני הבניין, ובדק את המיקום והזמן שהיו רשומים על ההזמנה, מיד אחר כך ניגש להשתתף בשמחת בר מצוה, ושם הבחין בידיד הנ"ל. המפגש עם הידיד בשמחת ה"בר מצוה" כמעט גרם לסיום הידידות ביניהם ועל כך נסוב הסיפור.

     בכל לוח מודעות של בית כנסת, ומעל כל "שכונתון" רענן, אנו מתבשרים על "נישואי בננו היקר... עב"ג". בכל ההזמנות בהן נתקלים מבחינים בבקשה לקחת אותן "אישית". ספק אם אכן התכוון המזמין לכל מילה כתובה ספק אם רק סבר ש"כך נוהגים לכתוב בהזמנות". אחדים מוסיפים"הזמנות פרטיות לא נשלחו" כאשר ההגדרה של "נשלחו" נתונה להגדרות שונות.  כאשר התבשר א. שהידיד לא מחלק הזמנות, הוא קיבל את הדברים כפשוטם, אך לתדהמתו הבחין כיצד ניגש ידידו לאדם ומגיש לו הזמנה, היה זה במהלך אירוע הבר מצוה בו השתתפו שניהם. מיודענו מספיק כנה כדי להצהיר שזה בהחלט הפריע לו. "חשבתי לעצמי, אם החליט לבסוף כן לחלק הזמנות אז מדוע אני לא קיבלתי, הקשרים בינינו מספיק חזקים כדי לקבל הזמנה, הלא כן, ואם תאמר שהקשרים לא כ"כ הדוקים, אם כן מדוע עלי להשתתף גם ב"אויפרוף" די להשתתף בחתונה עצמה. עדיין לא סיפרנו שה"אויפרוף" היה אמור להתקיים במיקום מרוחק. למרות זאת תכנן תחילה מיודענו להטריח עצמו למקום כדי להשתתף בשמחה, כעת, משהבחין שאינו כל כך נחשב בקרב בעל השמחה, סבר לשנות את התכניות ולא להיסחב ל"אויפרוף".

     לפני קבלת ההחלטה החליט לנקוט בצעד פשוט אך אמיץ, הוא ניגש לבעל השמחה ושאל "האם גם אני יכול לקבל הזמנה", הלה השיב "כן, בשמחה רבה", ומיד הסתקרן ושאל "אבל למה לך?" בתוך כדי דיבור קלט בעל השמחה מה גרם לידידו לבקש הזמנה... "ההזמנה שראית" , הבהיר בעל השמחה, "שנתתי מקודם לאיש פלוני, הייתה כדי שהוא יתלה אותה בבית הכנסת שלו... עם כל לחץ ההכנות קשה לי להגיע אישית לכל בית כנסת, ולפיכך ביקשתי מפלוני שיתלה שם עבורי הזמנה...". ומיד הוסיף, ברור שאם היינו מחלקים הזמנות היית אתה מהראשונים שהיו מקבלים אותן . על אתר החליט מיודענו להשקיע מאמץ ולהשתתף ב"אויפרוף" למרות טרחת המרחק והזמן הכרוכים בזה. זו הייתה החלטתו הראשונה, והשנייה? לא לשמור בבטן. כאשר חשים קפידה מסויימת על הזולת, אזי יש לגשת אליו ולפתוח את הנושא, להוריד את הכאב על השולחן ולטפל בו.  באופן זה מתברר שבמקרים לא מעטים מדובר פשוט באי הבנה ותו לא.

העיתון ההפוך – (רבי יעקב גלינסקי - להגיד(

     אימי ע"ה הייתה מנוייה על עיתון של אגודת ישראל בפולין, שקראו לו "טאג בלאט", העיתון גמא מרחקים עד שהגיע אל בתינו בעיירה בשעות אחר הצהריים.  הוא היה מוקד משיכה לנשים רבות בסביבת מגורינו, כדלהלן.  חרוט בזכרוני מימי ילדותי פרט מעניין שהתרחש סביב העיתון.  באזורינו התגוררו נשים שלא ידעו לקרוא בשפת המדינה הכתובה, הן ידעו לקרוא לשון הקודש, ולדבר פולנית, אבל לא ידעו לקרא ולכתוב בפולנית. וכיוון שהם – כמו כולם- רעבים היו לחדשות מהעולם, הרי שלפנות ערב, היו אותם נשים מפנות לעמן קצת זמן ונכנסות לבתינו לשעה קלה, אימי הייתה קוראת להם את ה'חדשות' הכל טוב ויפה.

     ויהי ערב.  אחת השכנות, אשה מבוגרת, הקדימה לבוא. היא נכנסה לבית בשעה שאמא עדיין הייתה עסוקה בקילוף תפוחי אדמה במטבח. כאשר ראתה שהעיתון כבר מונח בפתח הבית, הגביהה אותו והסתכלה על כתבה בעמוד הראשון, בנושא בניית אניה חדשה (האנגלים בנו אז אניה חדשה( לפתע, נזעקה הישישה בקול גדול, האשה שלא ידעה לקרוא רצה פנימה עם העיתון וצעקה: - " דבורקי (לאמי קראו דבורה) מה קורה לך, ספינה טובעת בים ואת עומדת ומקלפת תפוחי אדמה במטבח?!...  אמא שעדיין לא עלעלה בעיתון, מיהרה לקראתה, יצאה מהמטבח עם הסינר.  נטלה את העיתון והביטה בו. מיד הבחינה בטעותה של הישישה:  כיון שלא ידעה לקרוא, היא אחזה את העיתון הפוך – וראתה ספינה הפוכה...  אמי סנטה בה בידידות: מה איתך? כך קוראים עיתון?! הלא כתוב כאן שבונים אניה! את לא יודעת לאחוז עיתון. תביני באנגליה בנו אניית פאר חדשה".

     כילד, המילים האלו נחרטו במוחי, עם מוסר השכל שבהן:  האדם קורא את המציאות בצורה הפוכה, הוא לא יודע לקרוא, חושב שהספינה טובעת, בו בזמן שההיפך הוא הנכון – בונים אניה חדשה...  אין לנו השגה באבות הקדושים, אך מה שאנו כן יכולים ללמוד מפרשתינו, שהם,  ידעו לקרוא ואנו לא.. . יוסף הצדיק ע"ה הסתובב במקומות קשים ורעים, מי בכלל יכול להעלות על הדעת את הסבל שלו עשרות שנים. הוא החזיק מעמד למה כי "ה' עמו"". יוסף ידע שה' מנהל אותו ו"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" – לא אני מנהל את העולם . ולבסוף? התגלה כי הצרות רק הועילו לו להרוויח כפל כפליים.  גם עם יעקב אבינו ע"ה היה כך. "ביקש יעקב לישב בשלווה" ולא עלה בידו. חייו המשיכו להתפתל בשבילי הצער והייסורים, והוא בטח באלוקי השמים והארץ,  וכידוע, צרות אלו בנו את העתיד, עתיד האומה – את כל שבטי קה.

     מנגן רבי יעקב בקול בוכים מלא בטחון ואמונה – רבותי, גם בימינו צריך לדעת.  האוניה לא טובעת. ההיפך הוא הנכון – בונים אוניה!. רק שבדרך כלל אנחנו לא יודעים לקרא את החדשות...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ה

איפה שיש רצון, יש גם דרך.

     אמרתי לשמחה: ''אם תבואי – אני אחייך'', ענתה לי השמחה: ''אם תחייך – אני אבוא...''

     אני מאמין שאני יכול לא בגלל מה שאני, אלא בגלל מי שאני כאשר אני מאמין באמת.

     אנשים שלא מצליחים מסבירים שאין להם משאבים: אין להם כסף, אין להם זמן, קשרים, כלים, ידע, מזל. אנשים מצליחים פשוט עובדים עם מה שיש.

     האמונה מחייה אותך. היא ממלאת את ימיך בטוב. כשבאות צרות , דע שכל מה שקורה הוא לטובה.

     לבורא לא משנה כמה נכשלת, משנה לו כמה התגברת

     מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות;

     מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם

בזכות השבת (יהודה נויימן / עיתון 'המודיע' )

מעשה-פלא שארע אצל ה"חפץ חיים" זי"ע ושנרשם מפיו של עד-ראיה הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל מלוצק

     צעיר אחד ממשפחה הגונה בעיר אשר בה כיהנתי בתור רב ואב"ד, רצה לעלות לארץ הקודש ולתכלית זו החליט ללמוד את מקצוע הנהגות; זה היה לפני כארבעים וחמש שנה, ובעירי לא היה אז רכב ממונע. אחרי שלמד את המקצוע הזה, רכש לו אותו צעיר מונית (אלא שבינתיים לא השיג את הסרטיפיקט, הרשיון, לעליה), והחל להפעיל את המקצוע בעירנו, היינו להיות מוביל נוסעים אל הרכבת וממנה. לאט לאט נכשל בחילול שבת, דהיינו שהחליף את הסדר האמור בזמירות: "מאחר לבוא אל השבת וממהר לצאת"; שהיה מאחר בערב שבת עם הנסיעות והובלת נוסעים עד שעת החשיכה בלילי שבתות ומאידך היה מזדרז להתחיל לקבץ נוסעים בשבתות, מבעוד היום גדול והשעה טרם הגיעה ל"שלוש סעודות". שלחתי אחריו והוא הבטיח לחדול מזה, אך לא קיים הבטחתו. כה עשיתי כמה פעמים ללא הועיל. אביו, שהיה בעל בית נכבד, חלה בשיתוק חלקי ושכב זמן רב בבתי חולים שונים בוורשה ובוילנא; סכנה היתה לדבר עמו מזה ולגרום לו עגמת נפש בשעת מחלתו הקשה, פן יקראנו אסון – והפירצה של חילול שבת על ידי בנו עמדה להתרחב בעירי, חס ושלום ולגרוף עוד פורצי גדר, שילמדו ממנו.

     ויהי היום ונתקיים בוילנה כינוס רבתי של רבני ליטא שבאו אליו כשלוש מאות רבנים, ראשי ישיבות ועסקני חינוך. הכנס נתקיים תחת נשיאותם של הגאון הצדיק ה"חפץ חיים" והגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, כשעל סדר היום: עניני חינוך בכלל ועניני "ועד הישיבות" בפרט. אחרי ישיבות רבות במשך כמה ימים, נתפזרנו איש לעירו. הרכבת, שבה נסע החפץ חיים ורבני הסביבה ואני בתוכם, עמדה משעה שבע בבוקר עד יציאת הרכבת בשעה 8, הקרון, שנכנסו אליו, נתמלא תיכף יהודים עד אפס מקום, שנתאספו כדי לראות ולשמוע את החפץ חיים ולהיות במחיצתו. החפץ חיים התחיל לעשות הכנות לתפילת השחר. אך אני (מכיון שהקדמתי והתפללתי במלון, טרם צאתי אל הרכב), עזבתי את הקרון והלכתי לראות מישהו בחוץ, ברחבה שלפני התחנה. פתאום נפגשתי עם אביו החולה של אותו צעיר, בעל הטקסי, המחלל את השבת. החולה התהלך נשען על מקלו ותחבושת על פניו, ומתקרב אל הרכבת. דרשתי לשלומו ושאלתיו, האם הרופאים כבר הרשו לו לעזוב את בתי החולים ולנסוע הביתה? ויענני האיש: אינני נוסע הביתה כי אם לראדין, אל החפץ חיים.

     והוא פתח לספר לי את סיפורו, את מעשה החלום שחלם בלילה זה, והנה הסבתא שלו שנפטרה זה כמה שנים, עומדת לפניו ולוחשת לו עצה: ..."אך לשוא אתה מחפש תרופה למכתך אצל הרופאים, רב לך לשכב בבתי חולים, סע אל החפץ חיים ותקבל ממנו ברכה ותתרפא ממחלתך!" ויקץ משנתו והנה חלום ותפעם רוחו, ויחליט תיכף לעזוב את בית החולים ולנסוע אל החפץ חיים, על מנת להתברך מברכות פיו. לתכלית זו הנה הוא בא עתה אל הרכבת...

     השתוממתי לשמוע את החלום הזה ואמרתי לו: אינך צריך אפילו לנסוע לראדין, כי החפץ חיים נוסע עתה ברכבת זו ונמצא בקרון זה העומד לפנינו... התרגש האיש מאוד, כי ראה בזה אות מן השמים, לאמת את דברי הסבתא. הוא מיהר אל הקרון, בו ישב החפץ חיים. מצאנו אותו עומד בתפילתו הזכה והברורה, מילה במילה, "כאילו מונה מעות", וכל הקהל הקשיב ברב קשב לכל מילה שיצאה מפיו הקדוש.

     פתאום נצנץ רעיון במוחי: לגלות לחפץ חיים מן הפירצה שבנו של בעל בית זה עושה בעירי לחלל את השבת, כדי שבהזדמנות זו ישפיע עליו שיצווה על בנו לשמור את השבת. לתכלית זו קראתי את בעל נכדתו של החפץ חיים, הגאון רבי הלל גינזבורג, שליוה אותו בדרכו. ביקשתיו לצאת עמי החוצה וסיפרתי לו את כל העניין. אמרתי לו, כי תיכף נשוב אל הקרון ואני אקרא את החולה-החולם החוצה, שם אדבר עמו ארוכות, כדי שיספיק רבי הלל למסור לחפץ חיים את מבוקשי להשפיע עליו בענין שבת, ובטרם תזוז הרכבת נשוב אל הקרון והחפץ חיים בודאי ידע איך להשפיע עליו.

     הסכים רבי הלל לעשות כחפצי. אולם עד שובנו אל הקרון נוכחנו לראות, כי איחרנו את המועד. החפץ חיים סיים כבר את תפילתו והאיש החולה הקדים אותנו וניגש אל החפץ חיים. לבקש ממנו ברכה... היטב חרה לנו הדבר, אבל את הנעשה אין להשיב, התחלנו, איפוא לשמוע את הדו שיח שהתקיים בין הגאון והצדיק לבין החולה המבקש את ברכתו. הוא ניגש אל הסבא קדישא באימה ורתת, באמרו: רבי! הנני חולה אנוש זה יותר משנה, הייתי בבתי חולים בוורשה ובוילנא, אין תרופה למכתי; ובשכבי לילה זה בבית החולים בוילנא, באה אלי אמי זקנתי מעולם האמת ואמרה לי: עזוב את הרופאים והרפואות וסע אל החפץ חיים, הוא יעניק לך ברכה ותתרפא!" כשמוע החפץ חיים שמחזיקים אותו לבעל מופת (וכל מקורביו ובאי ביתו ידעו היטב – עד כמה שנא לשמע דבר כזה) קפץ ממקומו וקרא בקול: מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר? (והרי היה זה שמו הפרטי של החפץ חיים) ותועיל לך? חס ושלום! הברכות אינן מסודרות בידי!" וכדרכו בקודש היה חוזר על כל מאמר ומאמר 3 פעמים, והמשיך הלאה לשוחח כאילו אל עצמו: - הנך יודע למי מסורות הברכות? לשבת קודש!

     וכמו שנאמר בפירוש בפסוק של פרשת "בראשית": "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו"... וכן אנו אומרים בקבלת שבת: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה", ולמה, איפוא, אתה מבקש ברכה אצל ישראל מאיר?!

     החפץ חיים המשיך לדבר אל האיש והוסיף: - "אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכת השבת, ותרצה לקבל ברכה מישראל מאיר, יתן לך גם ישראל מאיר ברכה, אלא מאי? אין אתה רוצה לשמור שבת כראוי ולקבל את הברכה ממקורה, ותאמר בלבבך שדי לך לקבל ברכה רק מישראל מאיר?דבר זה אי אפשר! אין בכוחי לברך בלא ברכת השבת!"... וכדרכו בקודש שוב חזר על כל מאמר ומאמר ג' פעמים, בהדגשה ובהטעמה מיוחדת.

     כל הקרון שהיה מלא יהודים הקשיב לדבריו באימה וביראה, ויותר מכולם: "האיש החולה, אשר כנראה ידע את האמת המרה, בחינת "לב יודע מרת נפשו". הגאון ר' הלל ואני הבטנו איש בפני אחיו בתמהון ובפליאה גדולה, וחשבנו: איך הגיעו מחשבותינו והרהורי ליבנו אל הסבא קדישא?

     עד שאנו עומדין בפליאה ובתדהמה, והנה הצדיק הזקן, אחרי דומיה קלה, פותח שוב בדברים אל האיש: - ושמא תאמר, הלא אני שומר את השבת, וראוי לברכה? אבל ראה מה כתוב בשבת: "זכור את יום השבת לקדשו... שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך..." הלא אין דוגמת אזהרה זו בשאר המצוות: לא נאמר "לא תאכל חזיר אתה ובנך ובתך", או לא תלבש שעטנז אתה ובנך ובתך", כי כל אחד אחראי בעד עצמו בלבד, ואילו בשבת האב אחראי גם בעד הבנים הנמצאים ברשותו, ואפילו הם גדולים, ואפילו אם אתה משמר את השבת ובנך... באם בנך נוסע בשבת, ובתך מסרקת את שערה בשבת, אי אפשר לך לקבל ברכה ממקור הברכות, משבת קודש – וגם ברכת ישראל מאיר לא תשיג ולא תועיל לך!"

     רק יצאו מפיו של הסבא קדישא המילים "אתה ובנך ובתך... אתה משמר את השבת ובנך נוסע בשבת" – ואותה שעה היו נוכחים ברכבת רק שלושה אנשים אשר ידעו אל נכון שאין זה סתם משל ודוגמא, אלא דברים שנתגלו לו ברוח הקודש, והם: רבי הלל, אני ואביו של המחלל שבת... והנה, יהודי חולה זה לא יכול עוד להתאפק וצעק: - רבי, הנני מקבל עלי, שלא תהא כזאת עוד בביתי, כפי שהיה עד כה! אעשה כמיטב יכולתי, אתחנן בפני בני, אתן לו ממיטב כספי ורכושי, רק בתנאי אחד, שלא יחלל יותר את השבת קודש! ואז נענה לו סבא קדישא החפץ חיים והרעיף על היהודי הנרעד והנפעם ברכות נאמנות, והבטיח לו רפואה שלמה במהרה, בזכותה של שבת קודש!

     והסיפור כולו נסתיים בכי טוב. חזר האיש לעירנו, לאחר מאמץ רב השיג את מבוקשו אצל בנו ונתקיימה ההבטחה שניתנה לחפץ חיים. המכונית הפסיקה לחלל את השבת בנסיעותיה, הנהג הקפיד על כך, לשמחתו של אביו שהלך והבריא מחוליו. והיתה למעשה פלא זה עוד תוצאה טובה ומופלאה – כי לא ארך הזמן והנהג שהפסיק להימנות על מחללי השבת בעירנו, פנה עוד פעם לשלטונות הבריטיים בבקשה לקבל רישיון עליה (סרטיפיקט) לארץ ישראל. ועלתה לו משאת נפשו זו – הוא השיג את הרשיון, זכה לעלות לארץ ישראל ונשאר חי וקיים בתוכה. בזכות השבת!

''בחזקת אריה" [מאורות הדף היומי]

     צעיר לימים היה רבי אריה לוין זצ"ל כאשר יצא את מפתן בית הוריו לעבר ישיבת ואלאז'ין המעטירה. הוריו, עניים מרודים, שהפרוטה מהם והלאה, ציידוהו במנת חום הגונה, בתפילות ובתחנונים. מחוסר אמצעים הם לא רכשו עבורו כרטיס נסיעה ברכבת והנער הצעיר נאלץ לעשות רגלי את הדרך לישיבה. ימים ארוכים צעד רבי אריה בדרכים, עד שזכה להגיע לפתחה של ישיבת ואלאז'ין. אם חשב שנכונה לו מעט מנוחה, אזי, במהרה גילה להוותו את טעותו. בתום יום הלימודים היו תלמידי הישיבה פורשים לשנת הלילה ב"פנימיית" הישיבה, שלא היתה אלא ספסלי בית המדרש. בחור בחור וספסלו. עם התחלת זמן הלימודים היו תלמידי הישיבה נאלצים "לתפוס" לעצמם חזקה על ספסל, עליו הדביקו מודעה "בחזקת פלוני אלמוני". היו מתמידים שחלקו ספסל בשותפות עם מתמיד נוסף. כל אחד ישן חצי לילה…

     גורלו של רבי אריה לא שפר עליו. הוא אחר להגיע אל הישיבה מפאת הצעידה הרגלית הארוכה, וכך לא נותר ספסל עבורו. ללא ספסל, הוי אומר, ללא מקום להניח את ראשו! משראה כך, החליט להשיג מעט מזומנים כדי שבתחילת תקופת הלימודים הבאה הוא יוכל לנסוע ברכבת מביתו, ולהספיק להגיע לישיבה בזמן כדי לתפוס ספסל לעצמו! בין לבין, קיבץ רבי אריה פרוטה לפרוטה, עד שעלה בידו לצבור מספיק כדי לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת.

     חלפה עברה לה עונת הלימודים, ורבי אריה שב רגלי לביתו. הן כסף לנסיעה זו לא חסך. משעמדה תקופת הלימודים הבאה בפתח, עמד רבי אריה ונפרד נרגשות מבני משפחתו, כשבכיסו הסכום הנכסף, אשר באמצעותו ימצא לעצמו מקום לינה "מסודר". התרגשות בני המשפחה גאתה, וכל אחד מהם הרעיף את ברכותיו ואת איחוליו על ראש הבן היקר. לפתע, שם רבי אריה לב כי תוך דקות ספורות הוא עלול להחמיץ את הרכבת שאמורה לצאת לדרכה וחלומו היקר יתנפץ למרגלות בית הנתיבות. והנה, שוד ושבר. נעלו השמאלית נשמטה מכף רגלו, אך צפירתה של הרכבת, אשר בישרה על יציאתה הקרובה לדרכה, האיצה בו להמשיך הלאה כשנעל אחת לרגלו. לבסוף, הצליח רבי אריה לעלות על הרכבת, וכשנעל אחת בלבד לרגליו פסע הנער על מפתן הישיבה. הפעם היה לו ספסל "בחזקת אריה".

היו ימים.

     היו ימים שבהם נדרשו מאדם כוחות נפש אדירים כדי לזכות לטעום מצוף התורה. מי שחשקה נפשו בתורה נאלץ לעבור מסלול ניסיונות ויסורים. אנו בתקופתנו מודים לבורא עולם, המאפשר לנו ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת, ללא ניסיונות כה קשים וטרחה רבתי המייגעת את נפשו של האדם. הבה ננצל את התנאים הנפלאים שיש לנו היום ללימוד תורה !

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/