‏הצגת רשומות עם תוויות תפילה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תפילה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 29 ביולי 2018

אמרי שפר י"ז אב ה'תשע"ח



העולם אומר, אם אתה רואה שני אנשים רבים תתרחק מהר משם שלא תקבל בטעות מכה אם אתה רואה שני אנשים מחלקים כסף, תתקרב אליהם אולי בטעות יביאו גם לך.
    "ואתחנן" בגימטריא תפילה ובגימטריא שירה שצריך לתפילה ניגון ונעימת קול כעניין כבד את ה' מהונך ממה שחננך כן הוא בירושלמי פאה פ"א ה"ה. ובגימטריא ישרה אשר תפלה עולה כן מפני שצריך להישיר ולכוון רגליו בתפילה כמו ורגליהם רגל ישרה ומלמד שכ"ז עשה משה בתפלתו וכן כל יסודו של פסוק זה הוא שש שמתחיל ב וי"ו שמספרה שש ושש אותיות בתיבת ואתחנן ושש תיבות בפסוק הרי י"ח מלמד שהתפלל תפלת י"ח. (פענח רזא(
     כידוע שאין שום מקרה בעולם, פרשת ואתחנן תמיד נופלת בשבת הראשונה של בין הזמנים, ואולי זה בא לרמז לנו להתחזק בתפילה גם בבין הזמנים: בהקפדה על זמני התפילה, בהקפדה על מקום התפילה ואפילו מי שלא מצליח באמצע השנה לומר קרבנות, הנה הזמן שאפשר לומר אותם.

    מה המשותף בין ט' באב לבין הזמניםהולכים לבית הכנסת בזמן מנחה עם טלית ותפילין.


כוחה של קבלה טובה אחת (פניני פרשת השבוע(
     את הסיפור סיפר הרה"ג פינחס הכהן שליט"א מנתיבות: כמה גדול כוחה של קבלה טובה אחת.
     באזכרה לרגל יום השנה ליהודי שנפטר לפני כמה שנים ברמת גן. אל האזכרה באו מכרים רבים ובני משפחה. רב מקומי נשא דברים, עורר על גודל הזכות לקבל קבלה טובה אחת לעילוי נשמתו של הנפטר, ועודד את הנוכחים לקבל החלטה לקיים מצווה אחת שיוכלו לעמוד בה בתוך הקהל אישה אחת גילתה רצון עז להתחזק בקיום המסורת היהודית. בסיום הדרשה, ניגשה לרב אמרה לו שהיא מבקשה לקבל על עצמה קבלה טובה לזכותו של הנפטר הדגול שהיה קרוב לליבה, אך היא מבקשת שיציע לה הרב קבלה טובה ו 'סבירה' – משהו שתוכל לעמוד בו לקיים תמיד וללא הפסקה השיב הרב: 'יש מצווה ייחודית שכתוב עליה 'בשולחן ערוך הרב' שכדאי להקפיד לקיימה כבר מגיל קטן בעריסה, כי ה מקיימה 'קדוש ייאמר לו' והיא מרוממת את האדם. זו המצווה הייחודית והנפלאה ליטול ידיים מדי בוקר בעת הקימה מהמיטה, שלוש פעמים על כל יד לסירוגין. זו קבלה טובה וקלה שכדאי להקפיד עליה, והיא תפתח לך את היום באנרגיה רוחנית טובה!'  
     שמעה האישה והסכימה לקבל עליה את המצווה, ומיד רכשה ספל מתאים, ומידי בוקר, נטלה ידיה כהלכה, כפי שהציע הרב. שמחה ומאושרת המשיכה האישה לעמל יומה. אחרי תקופה ממושכת, הוצרכה האישה לנסוע למדינה נחשלת במזרח הרחוק. היא לא שכחה את הספל כמובן. עם נחיתתה נסעה לעבר מקום אכסנייתה, בעיירה נידחת ונחשלת מאוד, שאותות ה קידמה טרם הגיעו אליה...  למחרת, השכימה קום ופנתה לאכול את ארוחת הבוקר. אל השולחן הוגשה קערת ירקות, היא לקחה מלפפון ועגבנייה והניחה בצלחתה, וכמוה בדיוק – עשו יתר האורחים. לפתע, רגע לפני שאכלה מהירקות, נזכרה לפתע: 'אוי, הבוקר לא נטלתי ידיים!'  היא מיהרה לעזוב את הירקות, ופנתה לחדרה. איתרה את הספל, ניגשה לברז, ונטלה ידיים כהלכה כפי שקבלה על עצמה, ורק אחר כך שבה לחדר האוכל. לתדהמתה, חלק מהאורחים החלו להתפתל בכאבי בטן עזים. הם נפלו ארצה מתייסרים, והיא עזבה את האוכל וניסתה לסייע...
     התברר, כי באותה עיירה נחשלת, התוצרת החקלאית מרוססת ברעל אימתני, להבריח מהירקות כל מזיק אפשרי. המקומיים מודעים לכך, שוטפים היטב את הירקות לפני האכילה, אך האורחים לא ידעו, והחלו לאכול מהירקות המורעלים – שבתוך דקה או שתים החלו לחוש כאבים עזים, וחלקם נפלו ארצה מעולפים והובהלו לבתי החולים.
    האישה עמדה המומה בחדר האוכל, ואינה יודעת להשיב את נפשה. בעקבות העובדה כי שמרה על קבלתה והלכה ליטול ידיה – ניצלה! לנגד עיניה הוכח, כי הקפדתה על קבלתה הטובה ליטול ידיים בשחרית – היא שעמדה לה להצלה ולהגנה מפני הרעל! האורחים האחרים פונו לבית החולים לבדיקות, וכשנותרה לבדה – היה לה פנאי להרהר עד כמה הקבלה הטובה הזו הצילה אותה מסאת ייסורים קשה ומצערת...
     החוויה המטלטלת הזו, גיבשה בה את ההחלטה לשוב ארצה, ולחקור יותר את שורשי המצוות הנפלאות להן זכתה כבת לעם היהודי. היא השתתפה בסמינרים שונים, ובסופו של דבר – שבה בתשובה שלימה והחלה להקפיד על כל תרי"ג המצוות, קלה כבחמורה. לימים פגשה את הרב שהמליץ לה על אותה קבלה טובה, וכשסיפרה לו את סיפורה המסעיר לא הצליח הרב לכלוא את התרגשותו, וקרא בסערת נפש: ' מדהים להיווכח, כמה גדול כוחה של קבלה טובה אחת, כמה רבה עוצמתה. בזכות קבלה אחת ניצלו חיי האישה ובריאותה, ובזכותה – זכתה לשוב לכור מחצבתה ולעשות רצון קונה. כל זה בזכות קבלה אחת, אחת בלבד, קבלה קלה ופשוטה, ליטול נטילת ידיים בשחרית!'
     כדאי לנו לאמץ קבלה אחת טובה, חזקה ועוצמתית, כי היא יכולה לרומם אותנו, ולהגן עלינו מכל נזק, ולהפוך אותנו לרוחניים ואיכותיים יותר, והיא תיתן לנו כוחות ויכולות להצליח להתעלות מעלה, לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים!
החוויה היהודית

יום חמישי, 19 ביולי 2018

אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ח



  
אילו היינו מאמינים באמת ובתמים בביאת המשיח ובגאולה הקרובה, לא היינו מחזיקים את הקינות בביתנו מתשעה באב זה לתשעה באב הבא . (רבי מרדכי מלכוביץ')

     ״אם יחסר לאדם איזה דבר כלשהו, עת טובה הוא להתפלל ולבקש מהקב״ה על זה בתשעה באב בעת שיושבים על הארץ״. דהיינו שדווקא בשיא החושך בזמן אמירת הקינות והבכיה שבתשעה באב שם יש עת רצון עצומה להיוושע בתפילה, כי כמו שלמדנו במאמר הנ״ל בתוך החושך הכי גדול נמצא האור הכי עצום !   (הרה״ק רבי פינחס מקוריץ זי״ע (אמרי פנחס ט באב)

     "אף אם אשמע בת-קול מן השמים שביום המחר יבוא משיח צדקנו – לא אאמין, שהרי 'אחכה לו בכל יום שיבוא', ואוסיף לצפות לבואו  היום  (רבי יצחק מסקווירה)     

     בימי בין המצרים נוהגים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, ובפרט בהלכות התורה הנקראים "משפט" שנאמר: "ציון במשפט תפדה", ובמיוחד בענייני בניין בית המקדש - על יסוד מה שכתוב במדרש "גדול קרייתה בתורה כבנינה... ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית ".             

     הצעד הראשון בהשגת משהו בחיים, הוא החלטה שאתה לא מוכן להישאר במקום בו אתה נמצא כעט .  

     הקב"ה מצייר לנו את החיים ואנחנו צובעים אותם  .

    "ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א,ו). ריבונו של עולם, אם נגזרה הגזירה שייצא מבת ציון כל הדרה, ההוד וההדר של ישראל – קח מהם את ה'יופי' של העניות,
     ככל שההר  .  גבוה יותר   כך הנוף מרהיב יותר .
בין המצרים  [זיכרון מיכאל קובץ שיטות קמאי ביצה]
     הר"ר יחיאל מיכאל יונגרמן זצ"ל ניצול השואה מסר נפשו להציל יהודים בימי השואה במלחמת העולם השנייה, והיה מלומד בניסים. פעמים רבות היה כפסע בינו לבין המוות .
     באחד הימים התפרצו אנשי הגסטאפו הגרמנים בליווי אנשי משטרה ההונגרית המיוחדת, לאחד מבתי החסות השוודית בו שהה הרב יונגרמן, בטענה כי הם מחפשים מרגלים רוסיים שהסתננו והתחבאו בין היהודים. הם הוציאו את כל היהודים וריכזו אותם בחצר לבדיקה ומיון. על כל היהודים היה להסתדר בשורה למסדר, ואנשי הגסטאפו עברו בין השורות והצביעו על החשודים, כל חשוד נלקח מיד לפינה אחרת בחצר ונורה למוות בו במקום. והנה איש גסטאפו הורה באצבעו על הרב יונגרמן ז"ל כחשוד, ופקד על אחד השוטרים ההונגרים לקחתו לפינת הנרצחים ולירות בו.
     מנהגו של הר"ר יחיאל מיכל במשך כל שנות המלחמה היה, כי את הטלית והתפילין שלו החזיק בתיק קטן שהיה תפור לשרוול מעילו וקשור ליד ימינו, ובכל מקום שהלך והתגלגל היו עמו תמיד הטלית והתפילין, ומעולם לא נפרד מהם גם במצבים הקשים ביותר. והנה כאשר הובל לירייה בחצר ושתי ידיו מורמות למעלה מעל ראשו, היטלטל לו באוויר תיק הטלית והתפילין, וככה הוא התקדם צעד אחד צעד, כאשר השוטר ההונגרי הולך אחריו עם רובה דרוך מוכן לירייה, ומלווה אותו עד שיגיע למקום בחצר הנרצחים. כאשר הרב יונגרמן הגיע למקום המיועד לירייה, תפש פתאום את תיק הטלית והתפילין בשתי ידיו, הסתובב במהירות כאשר ידיו מושטות קדימה והתחיל להתקדם לעבר פניו של השוטר ההונגרי שהחזיק מולו את הרובה מוכן ודרוך לירייה. והנה הבלתי יאומן קרה, כאשר עם כל צעד שעשה לקראת רובהו של השוטר ההונגרי כשהוא מחזיק בשתי ידיו לפניו את הטלית והתפילין החל השוטר ההונגרי לסגת לאחור, וכך צעדו כעשרה צעדים   כשהרב יונגרמן מתקדם לקראת השוטר, והשוטר נסוג לאחור לעיניהם הנדהמות של היהודים שעמדו במסדר.
     באמצע המצעד המוזר הזה נשמעה אזעקה ופצצות החלו נופלות מאווירונים של בנות הברית שהפציצו את בודפשט ללא הרף   אחת הפצצות נפלה על אותו בנין ששימש כבית חסות שוודי  ובמהומה שנוצרה החלו כולם לברוח ולחפש מחסה מפני הפצצות, וגם הרב יונגרמן זצ"ל הצליח להימלט ולהינצל, כאשר שאלו בנו הרב שלום מאיר יונגרמן שליט"א על סמך מה עשה זאת, ענה כי איננו יודע בעצמו, אך הרגיש מין דחף פנימי שלא יכל להשתלט עליו, ואמר שראה בעיניו של השוטר ההונגרי מן תדהמה מן התעוזה, ופחד מוזר מפני השקית של הטלית ותפילין.
מט' באב לפורים    (על-פי 'אהל אברהם')
בארשת פנים רצינית יצאו היהודים באותו בוקר של תשעה באב לתפילת שחר ית בבית הכנסת. נעלי עץ לרגליהם וצער החורבן על פניהם. ופתאום הִכה באפיהם ריח עז של דברי מאפה טריים. הם נדהמו למראה עיניהם: הקונדיטוריה הכשרה, בבעלות יהודית, הייתה פתוחה כבכל יום!
בעליה של הקונדיטוריה, ששכנה בלב העיר, היה יהודי שהחל לזלזל במצוות, והתקשה לוותר על הרווחים של יום עבודה. חמדת הממון שיבשה עליו את דעתו. באותו בוקר פתח את הקונדיטוריה כבכל יום. ההלם בקרב בני הקהילה היה גדול. פריצת גדר כזו לא נראתה בקהילת קהיר מעולם. הידיעה הועברה במהירות אל רב הקהילה, וזה מיהר לשגר שליחים לקונדיטוריה הסוררת ולבדוק אם אכן אמת הדבר. השליחים הבהולים שבו ובפיהם ההודעה הכאובה כי אכן הקונדיטוריה פתוחה בתשעה באב ושוקקת לקוחות. "צווּ עליו לסגור מייד את החנות!", הרעים הרב בקולו.
השליחים שבו אל המאפייה, והעבירו לבעליה את המסר החד-משמעי. האיש הרים את פרצופו מקערת הלישה שבה עיבד גוש בצק גדול, והביט בלעג בשני השליחים חמורי הסבר. "לא אסגור!", אמר באטימות. "הסתלקו מכאן". "זה יום חורבן בית המקדש!", ניסו השניים לדבר על ליבו. "דורות של יהודים צמים ומתאבלים ביום המר הזה, שבו נשפך דמם של מיליוני יהודים ובעקבותיו התפזרנו בכל קצוות הארץ, ואתה בועט ברגל גסה בכאבו של עם ישראל!". האיש הניף ידו בביטול ודחה בשאט נפש את דברי התוכחה. "מה לי ולאירוע שהתרחש לפני אלף ושבע-מאות שנים!", אמר בבוז. "וכי אני אשם בחורבן בית המקדש ועליי להפסיד פרנסה ולהתאבל?".. הרוחות בקהילה היהודית סערו. התנהלותו החצופה של האיש פגעה ברגשות הציבור כולו. ואולם דווקא המרא דאתרא, שאליו היו נשואות עיני הכול, שתק והורה לציבור להבליג על המעשה המחפיר.
חלפו הימים. שנה חדשה פרשה את כנפיה, ואחר-כך באה עונת החורף. הכול שכחו את רמיסת תשעה באב על-ידי בעל הקונדיטוריה. התקרב ובא יום הפורים. הרחוב היהודי לבש ססגוניות. יהודי קהילת קהיר נהגו לקנות ביום הזה דברי מאפה רבים, ולשלבם במרכז משלוחי המנות ששיגרו איש לרעהו ואישה לרעותה.
בימים שלפני פורים היו ידי האופים מלאות עבודה. המומחים שבהם נהגו לקרוץ תופינים בדמויותיהם של גיבורי מגילת אסתר, ולהפליא בעוגות עשירות בטעמיהן, ומעוטרות עיטורים מרהיבים. היצירות האפויות הועמדו לתצוגה, ושבו את דמיונם של העוברים והשבים. רק האמידים שבין אנשי הקהילה יכולים היו להרשות לעצמם לקנות את המוצרים הייחודיים הללו. ימי הפורים היו התקופה הרווחית ביותר בשנה בעבור האופים היהודים. יומיים לפני הפורים הופיעו שני שוטרים חמורי סבר בפתח הקונדיטוריה של היהודי הסורר. לקול שקשוק האזיקים החווירו פניו של האיש. בטרם הספיק לפצות פה כבר נכבלו ידיו. "במה חטאתי?", שאל בתדהמה, "מדוע אתם עוצרים אותי בערב פורים דווקא, בעונה העמוסה ביותר בשנה?". השניים התעלמו ממחאותיו הקולניות, ובארשת פנים נחושה גררו אותו אל בית המעצר. "מה פשע פשעתי?", התחנן האיש ושאל. "איננו יודעים", השיבו לו השוטרים, "נצטווינו לכלוא אותך בפקודת רב הקהילה".
באותה עת נהנה רב הקהילה מסמכות שלטונית רחבה, ואף ניתנה לו הרשות לעצור יהודים מבני הקהילה בבית המעצר המקומי, על-פי שיפוטו האישי. זה היה גורלו של האופה, שהושלך לתא מעצר בלי שידע כלל במה הואשם. ישב האיש בתאו תוהה לפשר הדבר. כמה פעמים ביום נכנס הסוהר אל התא והכניס אליו מזון ומשק=94, אך לא אמר דבר. האופה אף לא זומן לחקירה. כך עברו עליו יום ועוד יום. גם את יום פורים בילה בכלא. ופתאום נכנס הסוהר, פתח את דלת התא ושילחו לחופשי.
תשוש ונסער מהחוויה הקשה שעבר מיהר האופה אל ביתו של הרב. הפעם היו צעדיו מהוססים, וגם זקיפות הקומה שאפיינה אותו נעלמה. גבהות הלב שבה נהג תמיד הסתלקה ממנו. "מדוע ציווית לשים אותי מאחורי סורג ובריח, ועוד בתקופה העמוסה ביותר בעבורי במהלך השנה?", שאל את הרב בקול כנוע. פניו היו מושפלות והזחיחות מהן והלאה. ניכר היה כי הבילוי בן כמה הימים במאסר נתן בו את אותותיו. "אומַר לך את הסיבה למעצרך", השיב הרב בניחותא. "זוכר אתה כי סירבת לבקשתי לסגור את חנותך בתשעה באב?". האיש קימט את מצחו, ואז הנהן בבושת פנים. "אבל למה דווקא עכשיו, בימי הפורים, המספקים לי פרנסה לכל השנה?", רטן בזעף. "וכי מה מיוחד בפורים?", הגיב הרב בטון מיתמם. "מדוע אירוע שקרה לפני אלפי שנים אמור לגרום ליהודים בימינו לנהור למאפייה שלך ולקנות דברי מאפה במחירים מפולפלים?".
האיש הרכין את ראשו בבושה. דבריו הנוקבים של הרב הוסיפו להלום בו: "מי שאיננו מתאבל בתשעה באב על האסון שהתרחש לפני דורות רבים, אינו ראוי לחגוג ולשמוח על נס שקרה אף הוא לפני שנים רבות".
האופה עזב בשתיקה את חדרו של הרב. מעתה והלאה המאפייה שלו לא נפתחה עוד בתשעה באב. הלקח נלמד.


  החוויה היהודית

יום ראשון, 4 במרץ 2018

אמרי שפר י"ח אדר ה'תשע"ח



אחת מאמרותיו של הבעל שם טוב: " עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות!" כאשר אדם שרוי בצער, במקום לשקוע בעצבות, עליו להתחזק ולעודד את רוחו לשמוח. כאשר אדם מקבל באהבה את הקושי שאליו נקלע ומראה לקב"ה כי הוא לא נותן לאף סיבה שבעולם להעציב אותו והוא שמח בכל מצב, הקב"ה מיד הופך את פני הדברים ונותן לו סיבה אמתית לחייך ולשמוח! אז... לא רק שכדאי להיות בשמחה, אלא זו אף מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד כמו שאומר רבי נחמן מברסלב ובמיוחד משנכנס אדר מרבין בשמחה!

   אם יהודי מקיים 'ואני בחסדך (בלבד) בטחתי' מיד הוא יזכה ש' יגל ליבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי'

         אם רוצה אדם לעשות רצונו של מקום, חייב הוא לדאוג לזולתו, ולהביא לכך שגם רעהו, וגם בנו של רעהו, ילמדו תורה. ברם, אם האדם דואג רק לעצמו, ופניו לבית, אות ברור הוא שאין הוא עושה רצונו של מקום...

   כדי להרחיק לכת בחיים עלינו לגלות רכות כלפי הצעירים, צייתנות למבוגרים, אהדה לאלו המתאמצים וסבלנות כלפי החלשים. כי ביום מן הימים נתנסה אנחנו בכל אחד מהדברים הללו.

לא תחמוד"...)אמונה שלמה(
    רעייתו של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל בעל ה ״שאגת אריה״ הייתה אישה גדולה. המעשה הבא חושף את אורח החיים הסגפני שסיגלה לעצמה.
    על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל, שחי לפני כמאתיים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו ״שאגת אריה״, ״טורי אבן״, ״וגבורת ארי״ נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נשאים בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר, עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע, כי פעמים לא היה תחת ידו גיליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו. מסופר כי בביתו לא היו צלחות לאכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית היו אוכלים מן השקעים באמצעות כפות מעץ. בעל ה 'שאגת אריה' לא חש כלל כי חסר לו דבר מה, כה היה שקוע בלימודו. ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג זצ״ל, וכאשר נוכח כי רבי אריה לייב הסועד את לבו בכף עץ מן ״הצלחת״ - הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו. ה ׳׳שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרע=A9 בשל כך, ואמר לו: "רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"...
לימים הוצע לו, לבעל ה ׳׳שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו לעיר רבנותו, שיחרו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב ביום היבחרו, ובני משפחות הרב מגישים לחוגגים קפה ועוגיות. הסכים ה"שאגת אריה, לכינוס זה, אך בני העיר שידוע ידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו קפה, סוכר ועוגיות כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים .. בהגיע השעה היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהבילות אל השולחן, והנוכחים התכבדו איש אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה כמנהג המקום. הראשון הצליח להסתיר את העווית פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר בלי גרגר סוכר. כעבור זמן מה סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה: מגש מלא ב... קוביות סוכר. התברר כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה. מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו, היא חשבה כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים.... כל ימי חייה, היא סבלה מעוני ומחסור, עד אשר סיגלה לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה.
"     איש צדיק היה בירושלים, רבי משה אהרן שטרן, ששימש כמנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ. הוא נולד בארצות הברית. כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם, מלבדך..." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכשבעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה". הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות.
    באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה בירושלים, והמקום היה צר מלהכיל את התלמידים הרבים, תכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..." "אם כך, לא אוכל לנסוע", הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו... לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: "לאן הרב צריך?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמינו הנהג. התברר, שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסמטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח בפניו את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו בחזרה לשדה התעופה...
    כשהיה הרב שטרן מספר סיפור זה, היו עיניו בורקות. וכך הוא אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי היה אמור לבוא מהיישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי? הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!".... כי "בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו..." עיקרון זה נלמד מבלעם בן בעור. הבורא לא רצה שבלעם ילך למדיין לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב, י"ב). אולם כאשר בלעם השתוקק ללכת, אמר לו הבורא: "קום לך איתם" (במדבר כ"ב, כ'). כלומר, אם אינך משנה את רצונך, למרות העובדה הידועה לך שה' אינו מעוניין בהליכתך, בבקשה, לך! סיפוק רב לא תנחל בדרך זו...
    את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו. ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות : "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני" , "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים. ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו "בוחן לבבות".



החוויה היהודית




יום ראשון, 28 בינואר 2018

אמרי שפר י"ב שבט ה'תשע"ח



בתפילת יום הכיפורים, לפני חזרת הש"ץ, אומר החזן: "ה', ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים." היום, ריבונו – של – עולם, אתה דן אותנו ופותח לנו את הספרים כדי לבדוק מעשינו. מילא, כאשר אנו חיים יש על מה לדון אותנו, לחייב אותנו או לזכותנו בדין, אך המתים מדוע פותחים שוב את פנקסיהם ודנים אותם מחדש? הרי כבר דנו אותם בשנה שעברה! אלא ניתן לבאר, כי אכן דנים את המתים כל שנה מחדש, וזאת בגלל הבנים שהם השאירו בעולם הזה. כל שנה מחדש בודקים בשמי עליון מי הם הילדים "ממשיכי דרכו של האדם", ועל פי מעשיהם ניתן להצילו בעולמות עליונים. אם כך, כמה חשוב שלאדם יהיו בנים ממשיכי דרכו, שיהא מי שיאמר אחריו קדיש, שיהיו בנים שימשיכו בדרך התורה והמצוות. וזו חובתו של האב בבניו, הוא מצווה על כך כמו שכתוב: "ולימדתם אותם את בניכם". זהו ציווי!

       גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שבגמילות חסדים ״העני עמך״ - הוא יכול להוסיף ולהיות עמך, כשווה בין שווים, ולא יראה עצמו מושפל ומבויש. (ספר הדרוש)

    הרבי מבעלז התבטא על כך בשם רבי נפתלי מרופשיץ ואמר: אנשים רבים באים אלי למטרות שונות, זה למטרה כזו וזה למטרה אחרת. כולם, אמנם, באים אלי, אבל בעצם הם לא מתכונים אלי, אלא הם מתכונים לבעיה שלהם, כשאני בסך הכול הוא האיש שאמור לפתור להם את הבעיות. רק מתי מעט באים אלי ללמוד ולקבל ממני באמת...

    "כי מחה אמחה את זכר עמלק"(שמות יז,יד). מהו כפל הלשון "מחה אמחה"? כיאחרי מחיקה עדיין נשאר רושם כלשהו מהכתיבה, ואצל עמלק ציווה הקב"ה שגם רושם קל לא יישאר ממנו.(מאוצר החסידות)

ועתה שא נא לפשע עבדי אלה אביך (נ יז( (ויאמר אברהם(
    מסופר על הצדיקים רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל, ורבי צבי מסטרטין זצ"ל, שהולכי רכיל הכניסו פירוד לבבות בין שני האדמורי"ם הצדיקים והרי ידוע שברית כרותה ללשון הרע וכך נפרדה החבילה ביניהם. חסיד אחד שהיה ממעריצי שני האדמורי"ם, זכה להפקד בבן זכר, הלך להזמין את ה"מוהל" רבי צבי , ולאחר מכן הלך לרבי מאיר להזמינו להיות "סנדק". ואותו חסיד שהיה פיקח לא סיפר לאחד מהם על הכיבוד שחלק לשני.
ביום הברית נסע החסיד אל ר' צבי והעלהו למרכבתו כדי לקיים מצות ברית מילה. כאשר הגיעה המרכבה לביתו של רבי מאיר, פנה החסיד אל רבי צבי ואמר: יסלח לי מורי ורבי, כאן מגוריו של הסנדק, ארד והזמינהו לנסוע אתנו יחד אל הברית. כעבור רגעים אחדים שב בעל הבית יחד עם רבי מאיר ועלו למרכבה. משראה ר' צבי את ר' מאיר, החזיר את פניו ולא יכול דברו לשלום. פנה אליו רבי מאיר ואמר: מאיר יספר לכבוד תורתו מעשה שהיה: בזמן גירוש יהודי ספרד, ורבו האנוסים שם, חלה אחד משרי המלכות והגיע לשערי מות, כשראה הרופא כי קרב קיצו של השר החולה, יעץ לבני ביתו לקרוא לכומר כדי שהחולה יתוודה לפניו בטרם ימות כמנהג הנוצרים. שנכנס הכומר לחדר החולה, החזיר החולה את פניו כלפי הקיר, היות והחולה היה יהודי מהאנוסים, ולא רצה להתכחש יותר לאמונתו סמוך לפטירתו. הכומר חשב שהחולה אינו בהכרה, היות והיה במצב של גסיסה ואין דעתו צלולה להתוודות, אך הרופא טען בתוקף, כי דעתו של החולה צלולה עליו ויכול הוא עדיין להתוודות. הבין הכומר, שהחולה אינו רוצה להסתכל בפניו, כי גם הכומר היה מהיהודים האנוסים, לכן ציוה לכל הנמצאים: "הוציאו כל איש מעלי", כדי לאפשר לחולה להתוודות במסתרים על כל חטאיו, ולאחר עזבם את החדר, גחן הכומר והתכופף על מיטת החולה, ולחש לו על אוזנו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". משמע החולה, ונוכח שגם הכומר יהודי החזיר אליו את פניו, ונתן לו "שלום", וקרא עמו "שמע ישראל" שסיים רבי מאיר את סיפורו, הושיט את ידו אל רבי צבי בהסברת פנים, ואמר לו: שלום עליך רבי צבי, הלוא שנינו יהודים אנחנו, ועובדים לא-ל אחד יחיד ומיוחד! מיד החזיר לו רבי צבי שלום מתוך חיבה, ולא זזו משם עד שנעשו ידידים נאמנים זה לזה...
    וזהו שאמרו אחי יוסף: " ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך", כי הלוא אל אחד בראנו, ולמה נבגוד איש באחיו? אם אביך מת, הרי א-לוהיו חי, ואנחנו עבדיו וצאן ידיו




החוויה היהודית





יום חמישי, 11 בינואר 2018

אמרי שפר כ"ה טבת ה'תשע"ח



     אחד המגידים המליץ על אלו המנהלים את עסקיהם באמצע התפילה, ומשוטטים במחשבתם בכל מקום חוץ מהסידור הפתוח לפניו – דהנה כתיב (תהלים כ', ח'): אלה ברכב ואלו בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר – ישנם כאלו שכדי להגיע למחוז חפצם במקום מרוחק, הם צריכים לנסוע ברכב או בסוס, אבל "אנחנו " – " בשם ה' אלוקינו נזכיר" – מיד שהוא מתחיל להזכיר את שם ה ולהתפלל, הוא כבר נמצא שם במחוז המרוחק, ללא הסוס והרכב ...
     אם אדם רוצה שתפילותיו יתקבלו לרחמים ולרצון, אז זה דווקא אם הוא מכבד ומוקיר ומחשיב את עניין התפילה כראוי.
     החיטה והכוסמת שרדו ולא נכחדו, מפני שאפשר לאיים רק על מי שעדיין מצוי דבר מה ברשותו. מי שאין לו כלום, אין האיום משפיע עליו, שכן אין לו מה להפסיד. לכן נותרו לפרעה החיטה והכוסמת, שתהיה לו סיבה לחשוש. (יד יוסף) 
      "הירא את דבר ה'... הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (שמות ט,כ). עבדי פרעה איימו על מי שרצו להניס את עבדיהם ואת מקניהם אל הבתים. לכן "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" – מי שירא מה' יותר מכפי שירא מעבדי פרעה – "הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים". (רבי מאיר-שמחה מדווינסק)  
     הפסיקו לנסות לשלוט במה שאחרים חושבים עליכם.  
     ה' הצדיק ואני - רבי יהושע מאוסטרובצה היה אומר בדרך הלצה: איך זה שפרעה הגאוותן יעיד על עצמו שהוא רשע? אלא הפירוש הוא "ה' הצדיק ואני", וכך גם אני צדיק הנני. רק "ועמי הרשעים".
     זכרו שמה שאנשים חושבים לא קשור אליכם, אלא אליהם..
     טפחו לעצמכם על השכם מדי יום.

המצור על לנינגרד  סיפור הישרדותה הנועז של נערה אחת
וסוד יהדותה השמור היטב )   ג ' ודי גרינפלד (
Facebook 3 TwitterGmail עוד 1
בשנת  1937,  יבגניה בויאנובה נולדה למשפחה יהודית במינסק  בלרוס . 80  שנה לאחר מכן  היא אחת מהניצולים הבודדים שנותרו מהמצור על לנינגרד .
ב - 22  ביוני  1941,  תחת שם הקוד מבצע ברברוסה  פלשו הנאצים לברית המועצות ללא אזהרה מוקדמת  במטרה לכבוש שטחים לצורך ניצול משאבים טבעיים ועבודת פרך  היה זה המבצע הצבאי הגרמני הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה .
במקום לבזבז חיילים וארטילריה כדי לכבוש את העיר  הוראה  1601  הידועה לשמצה של היטלר ציוותה  " להרעיב את  ( אנשי לנינגרד  עד שייכנעו ",  בטענה ש " אין לנו עניין להציל את חייה של האוכלוסייה האזרחית ".
יבגניה שוחחה עמי מביתה בוושינגטון  ופירטה בבהירות רבה את המאורעות מצעירותה בלנינגרד  ( כיום סט  פטרסבורג ).  היא דיברה בעיקר ברוסית  ונזכרה בסירנות שהתריעו על ההפצצות הקרבות בפיצוצים שהרעידו את מיטת המתכת שלה וגרמו לה לזוז לאורך  המצור  הרצפה  ובחורפים האכזריים והמקפיאים כשהטמפרטורות הגיעו למינוס  34  מעלות .
זכרונות מהמצור חקוקים בנשמתה לנצח  כשהיא חווה מדקרות רעב  פחד מהחושך וכאב מחשיפה לקור –  בין מאות אלפי מתים  –  יבגניה בת ה - 5  מעולם לא הכירה חיים אחרים  קצבת המזון כללה  100 גרם לחם ביום לאדם  –  שהכיל בעיקר מרכיבים  " חלופיים  כגון דבק ונסורת  השכנים עמדו בתור במשך שעות למען פיסה מ " לחם  זה .
בנובמבר  1941,  הרעב המשתולל והייאוש כבשו את העיר  הורים מוטרדים ניסו נואשות להזין את ילדיהם  –  ואכלו טפטים  עור  טיח ואפילו חיות מחמד  מעיל מפרוות מינק הוחלף בחתיכת לחם הכסף היה חסר ערך  החברה התפוררה  ואנשים היו על סף אובדן השפיות .
בגלל האדמה הקפואה  בית הקברות המקומי פיסקריובסקויה לא יכול היה לקבור את אלפי המתים  ככל שהנאצים המשיכו להטיל פצצות ולהפגיז  נוצרו מכתשים באדמה שהפכו לקברי אחים מאולתרים  כדי למנוע את התפשטות המחלות  גופות אנונימיות שנאספו ברחובות הונחו בתוך קברים אלה  ללא סימני זיהוי או תפילה .
מלחמת הישרדות
יבגניה זוכרת שהלכה לשוק עם אמה כדי לחליף את חפצי הערך שלהם תמורת מזון  הייאוש והפאניקה הציפו את הרחובות  היא שמעה שיחות שנלחשו על קניבליזם  רצח הפך לדרך נפוצה להשגת תלושי מזון.
מסוכן יותר מכל היה גל הילדים שנחטפו ונאכלו  יום אחד בהיותן שוק  הבחינה מאיה  אחותה הגדולה של יבגניה ,  בכך שדעתה של יבגניה הייתה מוסחת והיא התבוננה בשמיים  אישה ניגשה ליבגניה והציעה לה ממתק  ואז נתנה לה יד והן החלו להתרחק . " מאיה התחילה לצרוח בטירוף ואני ניצלתי ",  נזכרת יבגניה .
זיכרון קורע - לב נוסף הינו זה של גבר שהלך ברחוב ואז צנח מת באמצע הרחוב הקפוא . " אמא שלי אמרה לי לא לפחד מאנשים מתים ",  היא נזכרת במוות ובחורבן מקפיאי הדם .
משטרו חסר הרחמים של היטלר דרש כניעה מוחלטת  אולם אזרחיה החזקים  העמידים ובעלי כושר ההישרדות השיבו מלחמה שערה בכל מאודם  כיום עירו של פטר הגדול ידוע בתור  " העיר שסירבה למות ".
מוסיקה ומורל
אל לנו לשכוח את סיפורה של יבגניה בויאנובה  –  עדות חיה לניסיונו המרושע של המין האנושי להרוס מצד אחד  ולנחישותה של קהילה לשרוד  מצד שני  זיכרונות הילדות שלה על מאבקים  כוח סבל ונחישות  מסייעים לנו להעריך את כוחם של הניצולים ששרדו בנסיבות האכזריות ביותר והמשיכו לנהוג בנדיבות ובאדיבות  יבגניה נזכרת בגעגועים כיצד חלקה עלי כרוב שגדל בקרבת מקום עם חבר  –  יתום בן   שהוזמן להישאר במטבח שלה  –  ששנים לאחר מכן בתור חייל חזר כדי להביע את תודתו .
למרות שדבר כמעט לא הסיח את דעתם של אזרחי לנינגרד מאכזריותם של הנאצים  אהבתם למוסיקה הייתה מקור נחמה  אפילו כשהמוזיקאים היו כה חלשים שבקושי יכלו לעמוד  הם ניסו לרומם את המורל והופיעו למען אלה שמצבם היה גרוע יותר  המוסיקה אפשרה להם להאמין שיש עדיין יופי בעולם היצירה הבלתי נשכחת ביותר הייתה סימפוניה  #7  של דימיטרי שוסטקוביץ ',  סימפוניה הרואית בשם  "לנינגרד ".
לבסוף  ב - 27  בינואר  1944,  הובסו כוחות הגרמנים  נשיא ארה " ב פרנקלין רוזוולט ציין את  "הקורבן של לנינגרד  כגורם שסייע להביא את קץ המלחמה .
המצור בן  872  הימים על לנינגרד הפך למצור הארוך וההרסני ביותר בהיסטוריה  עד קיץ  1942, ההפצצות פגעו או הרסו את רוב העיר  מפעלים  בתי ספר  בתי חולים ואתרים היסטוריים נהרסו בעקבות פשיטות אוויריות  לא היה תקדים לפני כן למצור זה גם במונחים של מספר החללים  לפני הפלישה ב - 1941,  אוכלוסיית לנינגרד עמדה על קרוב ל - 3  מיליון איש  בשנת  1944  רק כ - 546,000  נותרו בחיים  נראה כאילו דבר לא שרד  מלבד טונדרה מלוכלכת וקרה  –  שהותירה שמיכה של שלג ומוות .
זהות יהודית לא מוכרת
להיות יהודי בלנינגרד היה קשה ומסוכן  היהודים לא היו שומרי מצוות וברוב המקרים המצוות לא היו אפילו מוכרות  אם מישהו היה מבחין בכך שיהודים מקיימים מצוות כגון הדלקת נרות שבת והיה מדווח על כך  הם היו מאבדים את עבודתם  –  או גרוע מכך  יהודים חפים מפשע רבים נשלחו לכלא  ואיש לא שמע מהם יותר לעולם  אחרי המלחמה  הממשלה הסובייטית הגישה תביעה פלילית כנגד יהודים רבים ופברקה סיפור שרופאים יהודים תכננו קונספירציה לרצוח את סטלין  אולם הדבר מעולם לא הוכח .
בניסיון להגן עליה מפני אנטישמיות  הוריה של יבגניה לא סיפרו לה שהיא יהודיה  ואז  ב - 14  במאי 1948,  כשדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית  –  מדינת ישראל  יבגניה בת ה - 11  הלכה לבית הספר  שם לעגו לה הילדים : " לכי לישראל  לכי לישראל שלך !"  יבגניה לא הבינה למה הכוונה ישראל  " שלך ".  כשהיא חזרה הביתה  הוריה אישרו את העובדה שהם אכן יהודים .
תנאי המחיה בעיר היו קשים  ואנשים חיו בתנאים אכזריים ביותר . " את הדירה שלנו חלקנו יחד עם  12 משפחות אחרות ",  מסבירה יבגניה  לכל משפחה היה חדר אחד  הם חלקו שני חצאי שירותים ומטבח גדול  תנאים אלה היו הנורמה ונפוצים בעיר . " לא הייתה כמעט שום פרטיות  אולם שרדנו ",  היא אומרת . " כדי להתקלח  כולם הלכו לסאונה הציבורית  מדי יום  יום אחרי יום  פשוט שמחנו שאנחנו בחיים ". 
מתוך רצון להשאיר את הזוועות מאחור  לנינגרד נבנתה מחדש בתור סט  פטרסבורג  כיום עיר שוקקת מוזיאונים אלגנטיים  קתדרלות וארמונות נוצצים  אולם כיצד מצאו הניצולים של תקופה אפלה זו את הרצון להמשיך לחיות ולבנות מחדש את הילדות המנותצת ?
" החברים שלנו עזרו זה לזה  שרדנו כי הייתה לנו חמלה ",  אומרת יבגניה  שאמה הצילה שכנה בכך שחלקה עמה את קצבת הלחם שלהם . " כשאחותי מתה  החלטתי שאני חייבת לחיות למענה  כשאתה על סף המוות  העושר הוא חסר משמעות בהשוואה לחיים ולאהבה ".
במהלך המלחמה ,  אביה של יבגניה נפצע והוא מת בשנת  1954  בגיל  45.  יבגניה ואמה המשיכו לחיות בסט  פטרסבורג  ואפילו היו להן כמה זמנים מאושרים  יבגניה התחתנה בסט  פטרסבורג ואפילו ילדה בן  ויקטור  היא נשארה קרובה מאוד לאמה עד פטירתה בשנת  1981.
בשנת  1985,  המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ ' וב הביא לרפורמה בממשלה והסיר מכשולים שעמדו עד אז בפני אזרחים שרצו לעזוב את המדינה  ביחד  המשפחה היהודית הקטנה היגרה לארצות הברית  שם הם חיים כיום בעיר וושינגטון .
עבור יבגניה  זיכרונות אלה חקוקים בנשמתה  בקמטים שעל פניה ובקולה הרועד  זיכרון הרעב המחריד עדיין בוער בה כיום  כשהיא מתבוננת בשאט נפש בכמויות האוכל היורדות לטמיון  –  כמויות שהיו יכולות להציל חיים באותם ימים .
כל מי שהיה עד לזוועות בגיהינום של לנינגרד לא יכול לשכוח אותן לעולם  אולם יבגניה שרדה . " החיים שבריריים  כל חיי רציתי לעשות דברים טובים  כי אני זוכרת את מי השארתי מאחור  זיכרון הנופלים השאיר אותי בחיים ".

 השליח מקליפורניה
     הזמר החסידי ר' אברהם פריד סיפר סיפור מרגש אותו שמע בכינוס השלוחים לפני שבוע על אדם שאמו היטה חולה במחלה כשהיה ילד בן 9  ,  ואיך ע"י כך הפך לשליח   וכך סיפר השליח: שמחת תורה  .  בקליפורניה, בבית כנסת של חב״ד   הציבור רוקד ושמח עם התורה. בין הרוקדים ילד בן תשע שמחזיק את ספר התורה כשאביו מסייע לו להחזיק את הספר הכבד  בביתו של הילד, תמונה אחרת לגמרי. אמו של הילד חולה במחלה נוראה   שוכבת במיטתה וזקוקה לרחמי שמים   בדרך הביתה מבית הכנסת   הציע הילד לאביו 'אולי נביא הביתה ספר תורה כדי לרקוד אתו עם אימא   וכדי שאימא תוכל לנשק אותו  ?'  ואכן למחרת, לפני ההקפות, פנה האב לשליח   החב״די   וביקש   רשות   לקחת אחד מספרי התורה לביתו. כמובן שהשליח הסכים אך אמר לו 'חכה, אל תלך לבד.
      והנה בעוד האישה   שוכבת במיטתה   היא שומעת מרחוק שירה, המתקרבת ומתגברת. היא לא הספיקה לשאול מהיכן מגיעה השירה השמחה הזו ופתאום דפיקות בדלת... בעלה פתח את הדלת והיא מגלה להפתעתה את כל מתפללי המניין כשהשליח בראשם ובידם ספרי התורה  אנשים, נשים וטף. כולם באו לעשות הקפות ולשמח אותה בביתה   הם רקדו ושרו והאישה זרחה מאושר עם חיוך על שפתיה. כבר מזמן היא לא חייכה כך.
     הילד בן התשע, שמח מאוד. הוא ביקש ספר תורה אחד וקיבל את כל הקהל בעוצמות אדירות של שמחה ושירה עם כל ספרי התורה, תודות ליוזמה של השליח שחשב להביא את ההקפות לביתם  השליח המשיך לספר: האישה   הייתה אמי. היא נפטרה חודשיים אחר כך. והילד בן התשע, היה אני  והוסיף, אז, כילד, הרגשתי אסיר תודה לשליח, שמרוב שהיה מלא באהבת ישראל, הרגיש והבין שהבקשה שלי הייתה כדי לשמח את אמי בשמחת תורה, והוא עשה מזה הרבה יותר ממה שחלמתי  אז החלטתי, שכשיגיע הזמן   גם אני רוצה להיות שליח ולעזור ליהודים. והיום אכן אני אחד מהשלוחים של הרבי בקליפורניה .
החוויה היהודית