אמרי שפר י"ח אדר ה'תשע"ח

אחת מאמרותיו של הבעל שם טוב: " עצבות נועלת שערי שמיים, תפילה פותחת שערים נעולים, והשמחה בכוחה לשבר חומות!" כאשר אדם שרוי בצער, במקום לשקוע בעצבות, עליו להתחזק ולעודד את רוחו לשמוח. כאשר אדם מקבל באהבה את הקושי שאליו נקלע ומראה לקב"ה כי הוא לא נותן לאף סיבה שבעולם להעציב אותו והוא שמח בכל מצב, הקב"ה מיד הופך את פני הדברים ונותן לו סיבה אמתית לחייך ולשמוח! אז... לא רק שכדאי להיות בשמחה, אלא זו אף מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד כמו שאומר רבי נחמן מברסלב ובמיוחד משנכנס אדר מרבין בשמחה!

   אם יהודי מקיים 'ואני בחסדך (בלבד) בטחתי' מיד הוא יזכה ש' יגל ליבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי'

         אם רוצה אדם לעשות רצונו של מקום, חייב הוא לדאוג לזולתו, ולהביא לכך שגם רעהו, וגם בנו של רעהו, ילמדו תורה. ברם, אם האדם דואג רק לעצמו, ופניו לבית, אות ברור הוא שאין הוא עושה רצונו של מקום...

   כדי להרחיק לכת בחיים עלינו לגלות רכות כלפי הצעירים, צייתנות למבוגרים, אהדה לאלו המתאמצים וסבלנות כלפי החלשים. כי ביום מן הימים נתנסה אנחנו בכל אחד מהדברים הללו.

לא תחמוד"...)אמונה שלמה(

    רעייתו של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל בעל ה ״שאגת אריה״ הייתה אישה גדולה. המעשה הבא חושף את אורח החיים הסגפני שסיגלה לעצמה.

    על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל, שחי לפני כמאתיים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו ״שאגת אריה״, ״טורי אבן״, ״וגבורת ארי״ נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נשאים בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר, עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע, כי פעמים לא היה תחת ידו גיליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו. מסופר כי בביתו לא היו צלחות לאכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית היו אוכלים מן השקעים באמצעות כפות מעץ. בעל ה 'שאגת אריה' לא חש כלל כי חסר לו דבר מה, כה היה שקוע בלימודו. ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג זצ״ל, וכאשר נוכח כי רבי אריה לייב הסועד את לבו בכף עץ מן ״הצלחת״ - הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו. ה ׳׳שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרע=A9 בשל כך, ואמר לו: "רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"...

לימים הוצע לו, לבעל ה ׳׳שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו לעיר רבנותו, שיחרו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב ביום היבחרו, ובני משפחות הרב מגישים לחוגגים קפה ועוגיות. הסכים ה"שאגת אריה, לכינוס זה, אך בני העיר שידוע ידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו קפה, סוכר ועוגיות כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים .. בהגיע השעה היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהבילות אל השולחן, והנוכחים התכבדו איש אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה כמנהג המקום. הראשון הצליח להסתיר את העווית פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר בלי גרגר סוכר. כעבור זמן מה סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה: מגש מלא ב... קוביות סוכר. התברר כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה. מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו, היא חשבה כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים.... כל ימי חייה, היא סבלה מעוני ומחסור, עד אשר סיגלה לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה.

"     איש צדיק היה בירושלים, רבי משה אהרן שטרן, ששימש כמנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ. הוא נולד בארצות הברית. כשהיה בן שמונה, חלה במחלה קשה. אביו פנה אל טובי הרופאים, ביקש מרבנים שיתפללו לשלומו, הרבה באמירת תהלים, ולבסוף אמר לו: "ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם, מלבדך..." שאל הילד: "מה עלי לעשות?" ענה לו אביו: "קבל על עצמך הנהגה טובה, וכשבעזרת ה' תקום מחלייך, תקיים אותה". הסכים הילד ושאל: "מה, למשל?" האב הציע: "קבל על עצמך, שאם תחלים בעזרת ה', תשתדל להתפלל תמיד במניין!" הילד הבטיח ואכן נרפא! הוא קיים את הבטחתו במסירות לאורך שנים ארוכות.

    באחת השנים, כאשר כבר שימש כמנהלה הרוחני של הישיבה בירושלים, והמקום היה צר מלהכיל את התלמידים הרבים, תכננה הנהלת הישיבה לבנות בנין, והוא התבקש לצאת למסע התרמה בארצות הברית, ארץ הולדתו. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס... אמרו לו: "רבי, כאן זה משרד נסיעות, איננו מארגנים תפילות... לא נוכל להבטיח שיהיה מניין..." "אם כך, לא אוכל לנסוע", הגיב. אמרו לו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם". חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק להתפלל במניין ולחזור למטוס, ובחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו היו כשעתיים פנויות עד להמשך הטיסה. לא ידע היכן מתקיים מנין בעיר, על כן נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו... לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: "לאן הרב צריך?" "אני מחפש מניין לתפילת שחרית". "יעלה הרב", הזמינו הנהג. התברר, שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר, ובכל בוקר נוסע אליה להתפלל ולעבוד. כעבור כמה דקות הם נמצאו בפאתי העיר, עצרו באחת הסמטאות והגיעו לדירת קרקע. הנהג פתח בפניו את הדלת, והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין... בסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו בחזרה לשדה התעופה...

    כשהיה הרב שטרן מספר סיפור זה, היו עיניו בורקות. וכך הוא אמר: "הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית כנסת להתפלל במניין. התשיעי היה אמור לבוא מהיישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. מהיכן יבוא העשירי? הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!".... כי "בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו..." עיקרון זה נלמד מבלעם בן בעור. הבורא לא רצה שבלעם ילך למדיין לקלל את ישראל. אמר לו: "לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב, י"ב). אולם כאשר בלעם השתוקק ללכת, אמר לו הבורא: "קום לך איתם" (במדבר כ"ב, כ'). כלומר, אם אינך משנה את רצונך, למרות העובדה הידועה לך שה' אינו מעוניין בהליכתך, בבקשה, לך! סיפוק רב לא תנחל בדרך זו...

    את הרב שטרן הוליכו לתפילה, בהתאם להחלטתו הנחושה משנות הילדות, ואילו את בלעם הוליכו לקראת אובדנו. ניתן ללמוד מכאן כלל גדול הקשור לכל פינה בחיינו. לא אחת אנו שומעים הצטדקויות : "מה אני אשם? בשמים החליטו", "כך זה קרה, למרות רצוני" , "אני לא יזמתי, נקלעתי לכאן במקרה". כל אדם בהתאם לסגנונו וכיד הדמיון הטובה עליו, מנסה לגלגל את האשמה הלאה ולהיוותר זך ונקי. אולם למעשה, לא כך הם פני הדברים. ממרום מכוונים את דרכו של האדם בהתאם לרצונו הכמוס והעמוק, בהתאם לרצון הגלוי רק לבורא, שהינו "בוחן לבבות".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ו' אדר ה'תשע"ח

  "אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה", כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות "עדינות הנפש", והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה, ודרכו זוכים להתחבר לתורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור וכל המידות הטובות. כאשר אדם מוותר על הרצונות שלו למען הזולת, הוא זוכה לקנות בנפשו עדינות, ומכוחה הוא זוכה שהתורה תדבק בו". ( החזון איש)

     בשמחה' ר"ת - הכול בידי שמים חוץ מיראה.

     ”האוזניים הן מקור האיזון של הגוף, כן, האיזון הגשמי מתאזן מן האוזניים, אבל הרבה יותר חשוב ממנו הוא האיזון הרוחני. אם יהודי רוצה להתעלות במעלות היראה, עליו להקפיד על האזנה נקייה, לא הבלים, לא ריכולים ובוודאי לא לשון הרע, וכמובן לא מוזיקה מקולקלת שפוצעת את הנשמה“.

     העצבות נובעת מכפירה, כאילו האדם קורא תגר חלילה כלפי שמיא על שאין העניינים מתנהלים כפי שקיווה וביקש שיתנהלו. וכי מהיכן ירהיב עוז בנפשו אדם קרוץ-מחומר, לקבוע מה טוב ומה רע בעבורו?

אמּונה בבֹוראַ עֹולַָּם  )פניני עין חמד גיליון 673(

     את הסיפור הבא סיפר מר ירמיהו ירדן בעיתון היהודי-אמריקאי הנפוץ ('ג‘ואיש פרס' (Press Jewish  :

     לפני כמה שנים תקפה אותי מחלה קשה ל"ע, שהעמידה את חיי בסכנה גדולה.  מצבי הידרדר במהירות, וכבר הייתי בין החיים ובין המוות.  אושפזתי במרכזים רפואיים מן השורה הראשונה, המתמחים בריפוי מחלות מעין אלו. זכיתי לטיפול מסור ומקצועי של רופאים גדולים, בעלי-שם.  לאחר טיפולים רבים וממושכים המחלה החלה לסגת, עד שגופי התגבר עליה כליל. אלא שה 'פטור' שקיבלתי מהמחלה הקשה היה זמני בלבד, והשמחה הייתה מוקדמת מדי. כעבור תקופה היא שבה אליי.  זה התחיל בזיהום קל, שלא כל כך חששתי ממנו, אך במהירות רבה הוא התפשט, והחמיר. חזרתי אל הרופאים, עברתי בדיקות מקיפות, בסיומן נאמרַ ליַ בצער,ַ שאיןַ ליַ מנוסַ מלעבורַ שוב ניתוחַ מסובךַ ומורכב.  הכרתי כבר את הצוות הרפואי. סמכתי בעיניים עצומות על הרופא, שניתח אותי בפעם הקודמת ואך טבעי היה שתיקי הרפואי יופקד גם כעת בידיו. אולם הרופא לא היה באזור באותו זמן, ומצבי החמור חייב עריכת ניתוח מהיר.  בלית ברירה הסכמתי, שרופא אחר ינתח אותי. הוחלט לערוך את הניתוח אצל פרופסור ש‘, יהודי, מומחה בתחום מחלתי.  נקבע לי תור דחוף לניתוח בעוד מספר ימים.  הגיע היום. הכניסו אותי לחדר הניתוחים - ובתום ההכנות הקפדניות הוזרקה לי זריקת הרדמה. מאז לא הרגשתי את עצמי. הניתוח התחיל. לפתע, באמצע הניתוח, התעוררתי. הרגשתי את  עצמי, את גופי. הכרתי נעשתה צלולה באחת,ַ אךַ לאַ הרגשתיַ כלַ כאב. הסתכלתי סביבי, רציתי להיות בטוח, שאמנם אני ער ותחושתי הלכה והתחזקה מרגע לרגע. כשהבטתי מולי, ראיתי  לפתע אתַ דמותוַ שלַ הרביַ מליובאוויטש. לא האמנתיַ למראהַ עיניי.ַ חיזיוןַ חי! הרבי ליטף אותי בעיניו הקדושות וביקש ממני למסור לרופא המנתח, שאםַ יניחַ תפיליןַ מדיַ יוםַ- בתוַ תבריאַ ממחלתהַ (מי ייתן וכל עם ישראל ישובו לכור מחצבתם). אמרתי לרבי, שאשתדל להעביר למנתח את הדברים. סיימתי לדבר ו... זהו.  החיזיון פג.  שוב לא הרגשתי את עצמי. אך הפעם היה זה מתוך התרגשות בעקבות אותו חיזיון. האחות, שעמדה בסמוך אליי, שמעה אותי ממלמל מספר מילים ומיהרה לומר לרופא שהתעוררתי.

"הרדימי אותו שוב", הורה הרופא. " הוא לא יוכל לשאת כך את עצמת הכאבים". כשהאחות התקרבה אליי עם המזרק, התנגדתי. התעקשתי לשוחח עם הפרופסור. הוא ניגש למיטתי ושאל אותי מספר שאלות בכדי לבדוק, עד כמה אני ער. עניתי לו על הכול כהלכה והוא נוכח לדעת, כי אני בהכרה מלאה.  הוא נדהם. מעולם לא היה עד לתופעה כזו. באותו רגע אזרתי אומץ ואמרתי לו בלב נרגש: "אולי תחשוב, שאני משוגע, אבל יש לי שליחות אליך, ואני רוצה למלא אותה. האם יודע הנך מיהו הרבי מליובאוויטש?", שאלתי. " שמעתי עליו. מדוע הנך שואל?", שאל באדישות. "ממש לפני מספר רגעים, ראיתי לפתע את דמותו של הרבי מולי. הרבי ביקש ממני למסור לך, שאם תתחיל להניח תפילין מדי יום - בתך תבריא", נשמתי עמוקות. אינני זוכר את תגובתו של הרופא, כי ברגע שסיימתי את דבריי - שקעתי שוב בתרדמה עמוקה. 

     התעוררתי בחדר ההתאוששות, לאחר שהניתוח הושלם. שכבתי כשמחשבות רבות חולפות בראשי, כשלפתע ניגש אלי הרופא. הוא החזיק את ידי וכשדמעות נוצצות בעיניו אמר: "אני מאמין! אני מאמין למה שראית!".  עברו מספר שניות ואחר כך המשיך: "הפעם האחרונה, שביקרתי בבית הכנסת, הייתה ביום בר-המצווה שלי. מאז ועד היום בבוקר לא היה לי כל קשר לבורא העולם או לקיום מצוות כלשהן. כעת, בתי חולה מאוד ונמצאת במצב אנוש. הרופאים, ביניהם אני, לא נותנים שום סיכויים לחייה" . "איזה אבסורד: אני מרפא אחרים, ואותה - את בתי היקרה - אינני יכול לרפא, אף לא להקל את סבלה. לאחר שהרמתי ידיים,  החלטתי לנסות גם דרך שמעולם לא האמנתי בה". "הבוקר מצאתי עצמי קם ומתפלל ל-אלוקי, שעד עתה כלל לאַ הייתי משוכנעַ בקיומו.ַ התחננתי, שירפאַ אתַ בתי. ביקשתיַ גם, כיַ ישלחַ ליַ סימןַ כלשהוַ שאדע, כיַ תפילתיַ נשמעהַ והתקבלה" . "והנה, כעבור מספר שעות, באמצע הניתוח שלך, פקחת את עיניך באורח בלתי טבעי לחלוטין. היית אמור להיות מורדם היטב עד לזמן-מה לאחר סיום הניתוח. בצלילות דעת מלאה מסרת לי את שליחותו של הרבי מליובאוויטש - ומיד שבת, מעצמך, למצב של חוסר הכרה. אפילו לא נתת לי שהות להגיב. חשתי, כי הסימן אותו ביקשתי, הגיע. אתה כבר יכול לתאר לעצמך, מה יכולתי לחשוב באותם רגעים". הרופא חזר לכור מחצבתו, ובתו התרפאה בדרך - נס ושניהם בריאים ושלמים..

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ד כסלו ה'תשע"ז

  אמר ה' ליעקב אל תירא עבדי יעקב". ואיתא בשם בעל התניא, בשבת בני ישראל הם במדרגה הגבוהה של ישראל, ובמוצאי שבת יורדים שוב למדרגה הנמוכה של יעקב, ולכן מזמרים באותה שעה "אל תירא עבדי יעקב", שלא לפחד כלל, גם כאשר נמצאים במדרגות הנמוכות.

     המשגיח דלייקווד, הגה"צ רבי נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל, סיפר ששמע ממרן ראש הישיבה רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שבשעת מלחמת העולם הראשונה באו רבים אל ה"חפץ חיים" ושאלוהו אם זהו הקץ, וזוהי מלחמת גוג ומגוג? אמר להם ה"חפץ חיים": שאחרי מלחמה זו תהיה הפסקה, ואחר כך שוב תפרוץ מלחמה, אחרי כן יהיה הפסק נוסף ואחריו תהיה מלחמה נוספת, ועם המלחמה ההיא יבוא המשיח!

     הרבי הרש"ב אמר לבנו, הרבי הריי"צ: מי שלומד שלושים מאמרים למגרס, למד שלושים מאמרים. מי שלומד מאמר אחד שלושים פעמים בעיון — המאמר לימד אותו. והרי זו תכליתו של הלימוד.

"     וישלח" (ל"ב ד'). ידוע כי המלה 'וי' מרמזת על עצבות, ואין לאף יהודי להיות בעצבות אלא בשמחה כמש"כ "עבדו את ד' בשמחה" (תהלים ק' ב') לכן צריך כל יהודי לדעת "וי- שלח" את העצבות שלח ממך. )רבי נפתלי מרופשיץ(

כשאבא לילד חולה השליך נעל על תמונת הרב (גד שכטמן)

מעשה בהורים אשר בנם המתמיד גילה סימנים מדאיגים של עייפות וחוסר ריכוז. הם הביאוהו לבדיקות אצל רופא שפניו היו חמורות סבר: "אני מאבחן פגיעה מוחית קלה אצל בנכם, וישנו חשש רציני שהמדובר בגידול מוחי" קבע ובישר.

משך שעה ארוכה עמדו ההורים דוממים. ההלם היה נוראי.

החלו ביקורים תכופים אצל רופאים ואשפוזים ממושכים ובדיקות שאינן נגמרות. האב היה בעברו ממשפחה שומרת מצוות והתרחק מעט. כעת יעץ לו ידיד לכתוב לרבי מליובאוויטש את הבשורה הקשה ולהמתין לתשובתו.

כעבור ימים מעטים הגיעה תשובה פשוטה לכאורה. הרבי כדרכו ענה:

"אזכיר עה"צ" (על הציון). ופירושם של דברים: הרבי מבטיח להזכיר את העניין לברכה כאשר יהיה על הציון של חותנו, הרבי ריי"צ מליובאוויטש זי"ע.

ההורים התאכזבו מעט. ציפו לעידוד ולמשהו מעשי יותר. להבטחה בהירה. הוסבר לו שבתשובה כזו יש תקווה רבה. סימן שהרבי עושה מעשים שמימיים לבשורות טובות עבור הילד היקר. אבל כשהגיעו תוצאות הבדיקות היה המצב עגום. הרופאים לא נותנים כל תקווה. הדברים ברורים וחדים. הילד חולה במחלה ממארת, ולדבריהם נותרו לחייו רק שבועות אחדים...

ההורים מתהלכים כסהרוריים. שוב פונים אל מזכירות הרבי. בוכים על נפש הילד. ושוב משיב הרבי: "אזכיר על הציון".

המזכיר, דרכו עברה תשובת הרבי, מסביר לאב המודאג שנוסח תשובה זו אומר כמעט מפורשות "יהיה טוב". ההורים שבים אל מיטת בנם חדורים אמונה, בתקווה לראות שינוי לטובה.

עברו מספר ימים ומצבו של הילד לא השתפר. להיפך, הייתה ירידה תלולה. בשעה של חילוף משמרות, כשהאב שב לביתו למנוחה קצרה וטרופה הוא צונח תשוש אל הכורסה חולץ את נעליו מבלי לנסות אפילו להתיר את השרוכים.

כשהוא בוהה בחלל החדר ננעץ מבטו בתמונה התלויה מולו. תואר פניו של הרבי מליובאוויטש ניבט ממנו כשחיוך נסוך על פניו.

"הברכות שלך לא עוזרות, המצב רק מחמיר!" מצא את עצמו האב צועק אל התמונה... "אתה מחייך אבל אני לא יכול לחייך".

זעם ותסכול מילאו את מדעיו. ידו נשלחה כמו מעצמה אל הנעל המונחת בסמוך לו, הרימה והשליכה בחבטה אל התמונה...

מי יוכל לשפוט אב שבנו מוטל על ערש דווי...

כעבור שנתיים מאז:
למרות התחזיות הקודרות של הרופאים החל הילד מתאושש פלאים. תוך זמן קצר חזר לבריאותו. החיים חזרו למסלולם הרגיל. ההורים לעיסוקיהם והילד ללימודיו. כעת ממתינים לרגע בו יעברו לפני הרבי מליובאוויטש ויקבלו ממנו דולר לצדקה ולברכה.

והנה הם עוברים לפני הרבי. לא הספיקו לומר מילה והרבי פונה אליהם בחיוך אבהי: "נו, מה שלום ילדכם?"

ההפתעה הייתה גדולה: איך הכירם הרבי? וכיצד זוכר הוא את שעבר עליהם? האב התעשת מיד והשיב: "ברוך השם, הכול בסדר, בזכות ברכתו הקדושה של הרבי".

הרבי חייך חיוך רחב למשמע הבשורה הטובה, ואמר בפשטות ובחיבה:

"נו, ברוך השם", ובקול נמוך מהרגיל, הוסיף לאמור: "אך את המכה אני עדיין מרגיש"...
  

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר א' אדר א' ה'תשע"ו

 

אין בין לב נשבר לעצבות – אלא כחוט השערה (ר' אברהם מסוכטושב)

     

  הרה"ק רבי אברהם מסוכצ'וב אומר: אילו היו הנרדפים יודעים את הטובה שעושים עימהם הרודפים, היו הם רודפים אחריהם ונושקים שולי גלימותיהם. 

"והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה,כ). אדם מישראל צריך שיהיו בו שתי התכונות: "פורשי כנפיים למעלה", שימריא אל על, שישאף למדרגות נעלות; ועם זה "ופניהם איש אל אחיו", שיראה את אחיו בצרתו ובמצוקתו ושיהיה תמיד נכון לעזור לו. (עיטורי תורה)

 

 ''ועשית שניים כרובים" (שמות כה,יח). מפרש רש"י: "דמות פרצוף תינוק להם". אף החכם הגדול ביותר נדרש לחוש כלפי לימוד התורה כאילו הוא נער, מתלמד ומתחזק. (רבי שמחה-זיסל מקלם)

הסוד שנתגלה במטוס

     הצעיר האיראני ישב במטוס לצידה של אימו. הם היו בדרכם לישראל, שבה הייתה האם אמורה לקבל טיפול רפואי. הוא עצמו התכונן להמשיך לווינה שבאוסטריה, ללימודי מוזיקה באקדמיה המלכותית. הדבר היחיד שידע על היהודים היה ש"היהודים בגדו באלוקים, והוא נטש אותם ובחר במוסלמים". בעיצומה של הטיסה אמרה לו אימו שתי מילים שעתידות לשנות את חייו: "אני יהודייה". הצעיר הביט באימו, וזו המשיכה: "בעם היהודי הילדים הולכים אחרי האם". הוא מחה: "אני מוסלמי, ומוסלמים הולכים אחרי האב". באותה שעה לא ייחס לדברים משמעות מיוחדת. אך כשדרכו רגליו על אדמת ארץ הקודש חש דבר מה שלעולם לא ישכח. עוד נשוב לרגעים האלה שנצרבו בזיכרונו.

דור שביעי למנגני 'טאר'

     עד גיל שש-עשרה גדל סעיד מאני כמוסלמי אדוק בטהראן שבאיראן. אביו היה מוסלמי סוּפִי, ולצד עיסוקו בדת נחשב מוזיקאי בחסד עליון. "גדלתי בבית מוזיקלי", מספר סעיד. מוריו ראו בו ילד פלא. בהיותו כבן שש-עשרה סיים תואר שני במוזיקה. הוא התמחה בנגינה בכלים פרסיים מורכבים ובהם ה'טאר' – כלי פריטה איראני, הדומה לגיטרה. "אני דור שביעי, בן אחר בן, שמנגן בכלי הזה, כבר מאתיים ושבעים שנה", הוא אומר. באותה עת מתחילות הפגנות הסטודנטים הסוערות נגד משטרו של השאה הפרסי. האווירה ברחוב נעשית קשה ואלימה. כמה מחבריו של סעיד נהרגים. בעקבות המצב הבלתי-יציב מחליטים הוריו של סעיד לשלוח אותו ללימודים בווינה, וכך הוא מוצא את עצמו עם אימו במטוס.

אצל שיח' בעזה

     כשדרך לראשונה על אדמת ארץ ישראל מילאה אותו תחושה בלתי-מוּכרת. "משהו בתוכי צעק: 'אתה נשאר כאן ולא עוזב. זה המקום שחיפשת כל החיים'", הוא מספר. סעיד מחליט להישאר בארץ ולוותר על הלימודים היוקרתיים בווינה. עדיין הוא מחפש את דרכו. הוא אף מבקר מעת לעת אצל שיח' בעזה וחוקר את ההבדלים שבין היהדות לאסלאם. בתוך כך מתחוללת המהפכה באיראן. אביו נרדף על-ידי המשטר החומייניסטי וכעבור זמן קצר נפטר. סעיד מחליט להיות יהודי. הוא מבשר על כך לאימו. "היא ממש שמחה, וכעבור זמן לא רב הלכה לעולמה", הוא אומר.

לומד ומנגן

     אט-אט הוא מתקרב לשורשיו היהודיים. את השם סעיד הוא מחליף לשם עברי, אייל. בהיותו בן עשרים ושמונה הוא מבקר בפעם הראשונה בבית כנסת. לאחר מכן הוא מתוודע לתפילין. ככל שהוא מתקרב הוא מבין שהיהדות גדולה ורחבה וצריך ללמדה ברצינות. הוא מקדיש שנים ללימוד התורה, ועד היום הוא לומד בכולל בחולון.

     כיום הרב אייל מאני (55) מתגורר באשדוד, נשוי ואב לשישה ילדים. בעת האחרונה הוא חוזר למוזיקה, במסגרת להקת 'מכילתא', וזוכה לקדש שם שמים. הוא החליט לנצל את המתנה המוזיקלית הנדירה שקיבל מבורא עולם. האיש ששר בעבר יצירות מוסלמיות, שר כיום על כמיהה לבית המקדש ולביאת המשיח.

     

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ח שבט ה'תשע"ו

 

ההרגשה זו שמחויב האדם לברך את הקב"ה על כל החסדים שעשה אתו השי"ת, צריך להרגיש גם בשעה שהאדם מרגיש שחסר לו הרבה דברים ומבקש מאת השי"ת שיעשה עמו חסד ויושיעו, גם אז אסור לו לשכוח שמחויב הוא לא רק להכיר אלא לברך את הקב"ה על החסדים שעשה עמו. )לב מרדכי(    

 

      ילד פוגע הוא ילד פגוע.

 

     "עצבות פירושה: חייבים לי, חסר לי. האדם חושב כל הזמן על עצמו, ואין ליבו לשמים. מי אמר שחייבים לך ואתה אינך חייב?!" (רבי אהרון מקרלין)

 

”     עצה זה מה שאנחנו מבקשים כשאנחנו כבר יודעים את התשובה אבל מקווים שלא ידענו.“

 

יגיעה בלימוד תורה (דברי יונה, גליון צח)

     מסופר שהיה רב עני אחד באיזה עיר שישב ועסק בתורה מתוך יגיעה, כשמצא פעם את הרש"ש שוחח עמו בלימוד, ואמר להרש"ש איזה הערה במסכת חולין, הרש"ש מאד נתפעל מן ההערה הזו, אבל זה כאב לו מאד למה הוא לא חשב על זה בעצמו, ואמר לו הרש"ש אני כבר למדתי הגמרא הזו יותר ממאה פעמים, ובכל זאת לא עלה בדעתי הערה זו, ודווקא אתה נפל זאת בדעתך, אמר לו היהודי הזה, במחילת כ"ת אגיד לך את ההבדל ביני לבינך, אמר לו אתה לומד תורה מתוך עושר, שהרי כידוע הרש"ש הייתה לו עשירות, ואני לומד תורה מתוך עוני, והקב"ה נותן מפעם לפעם מתנה למי שהוא עני כי התייגעתי, והקב"ה נתן לי מתנה שמצאתי.

     ואל תחשבו שהרש"ש לא התייגע בתורה, הוא בודאי חיפש ומצא את היגיעות שלו, אחרת לא היה מגיע למדרגות כאלו בתורה, אבל הכוונה היא שהיה חסר לו איזה חלק של יגיעה שלהרב ההוא כן היה, ולכן הוא זכה להארה מסוימת בתורה שלא זכה לה הרש"ש, לכן צריכים להתבונן וכי אפשר לומר שאין לומדים, הרי בודאי יושבים ולומדים, יש הרבה שלומדים בהתמדה, אבל בכל זאת אין רואים את חלק זה של הצלחה שהיה צריך להיות, וחושבני שהסיבה לזה היא, כי בחור בשנותיו בישיבה חסר ממנו הרצון והחשק או ההוה אמינא שיכול לגדול תלמיד חכם גדול, וממילא אינו מתאמץ ביותר, וחסר ממנו עמל התורה הראוי.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח כסלו ה'תשע"ו

 אדם מישראל בשעה שהוא עושה הבדלה במוצאי שבת צריך כבר באותה שעה להרגיש את ההארה של השבת הבאה .

     המפרשים שואלים, שכתוב שמחנו כימות עניתנו שה' יחזיר לנו שמחה כמו שקבלנו הצער, והלא אנחנו כבר בסוף האלף הששי ואיך נקבל שכר כמו הזמן של הצער, הלא הצער היה כל כך הרבה שנים, ומתרצים שכל יום יהיה לעתיד ארוך כמו שנה וזה מרומז בפסוק ויהי מקץ שנתיים ימים, כלומר בסוף בימי המשיח יהיה כל שני ימים כמו שתי שנים וזה שכתוב "שנתיים" שתי שנים "ימים" כמו שני ימים, כל יום כמו שנה.

     ועתה אל תעצבו" (בראשית מה,ה). אומר המדרש (בראשית רבה): "אין ועתה אלא תשובה". "ועתה", אם אתם חוזרים בתשובה ומתחרטים על שמכרתם אותי הנה – "אל תעצבו", כי לתשובה אמיתית אין מגיעים על-ידי עצבות אלא על-ידי שמחה ואהבה. (משמרת איתמר)

     ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם. כתוב בספרים הק' שאין זה רק הוראה לפרעה איך להכין עצמו לפני בא הרעב במצרים, אלא זה לימוד לכל אדם כשהוא עדיין בריא ב"ה ויכול לפתוח גמרא וללמוד ולהתפלל, שהוא צריך להיות חכם ונבון, ולדעת, שהיום הוא בשני השבע, אבל גם יגיעו ח"ו שני הרעב שהם ימי הזקנה,  ולכן צריך עכשיו כל הזמן למלאות אוצרות של עמל התורה ומעשים טובים, כי החכם עיניו בראשו לתקן הדבר בראשו ובתחילתו. איזהו חכם הרואה את הנולד. 

הלוויתן שהתהפך (נקודה טובה, גליון 11)

     האמורא הנוסע רבה בר בר חנה, מספר שבאחד ממסעותיו, חנתה ספינתו ליד אי. הנוסעים ירדו מן הספינה והדליקו מדורה. והנה תוך שניות, הם מצאו את עצמם במים. בדיעבד התברר שזהו דג גדול שעל גבו התקבצו חול ועשבים והיה נדמה להם כאי. וכאשר האש חיממה את הדג, הוא התהפך וכל היושבים עליו נפלו למים. ואלמלי ספינתם הייתה קרובה, היו טובעים (בבא בתרא, עג ע"ב(.

     הגאון הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, רואה בלווייתן משל לגלות. בכל הדורות הגיעו יהודים ליבשות זרות והתיישבו שם. ועם הזמן הפכה הארץ הזרה הזאת לחוף מבטחים עבורם והם נאחזו בה. אולם, לא פעם התברר כי חוף המבטחים אינו יבשה יציבה כלל וכלל. לפתע פתאום, ה"אדמה" רועדת ומתהפכת עליהם והם מוצאים את עצמם ב"ים", בסכנת "טביעה"....

     כך היה לעם ישראל במצרים עם מות יוסף, כך היה בגירוש ספרד וכך היה ל"ע בשואה... וזו רק רשימה חלקית (על פי ימי זיכרון, עמ' 166(. " על משכבי בלילות", כתב הרב סולובייצ'יק - ממנהיגיה הרוחניים הגדולים של יהדות ארה"ב. על משכבי בלילות, אני שוכב ודואג לקיום היהודי בגולה. חושש אני מן הרגע בו האדמה המוצקה והבטוחה לכאורה שתחת רגלינו, תתגלה פתע פתאום כלווייתן ואז הכול עלול ח"ו "להתהפך"...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ג' אלול ה'תשע"ה

אמר הרה"ק ר' דוד מקוצק זי"ע מי האיש הירא ורך הלבב (כ, ח). פירוש רש"י הירא מעבירות שבידו. מי שחושב תמיד על עבירות שבידו, עד ששוקע בעצבות גמורה, וממילא אינו יכול לעשות טוב, איש כזה אינו רשאי לילך למלחמה.

     הר״ר חיים ברלין ז״ל זכה ללמוד מהגרי״ז מבריסק זצ״ל אופן עשיית גורל הגר״א, פעם שאל את הגרי״ז האם עשה כבר פעם גורל זה, ואמר שעשה פעם אחת, ועלה לו הפסוק 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'.

     וכסף וזהב לא ירבה לו. למען ילמד (יז, יז – יט). כסף גורם לביטול תורה, לכן אומרת התורה, לא ירבה לו כסף וזהב, למען ילמד, שיוכל לשבת במנוחה וילמוד.

     וקרא בו כל ימי חייו (יז, יט). - פי' החתם סופר פירוש בספר תורה יקרא המלך כל קורות ימי חייו. הכל יקח מן התורה.

הרועה, הגדי ובאר המים (פרפראות וגימטריות, עלון 107)

     פעם היה רועה צאן פשוט, ועבודתו של רועה צאן כידוע כרוכה במסעות עם העיזים והכבשים באחו. באחת הפעמים בהן יצא אל השדה, נפל אחד הגדיים שלו אל באר מים. רחמיו של רועה הצאן נכמרו ולמרות הסכנה הוא השתלשל בחבל מטה אל הבאר על מנת לחלץ את הגדי המסכן. בעודו רותם את הגדי לחבל, הבחינו עיניו במעט האור שחדר לבאר, בשקיק קטן שנח על סלע לצד המים. הוא פתח את השקיק אבל עיניו לא הצליחו להבחין בתוכנו. כשעלה מעלה עם הגדי, פתח שנית את השקיק ושפך את תוכנו על משטח סלע גדול שהיה באזור. לתדהמתו, אור השמש נשבר למיליון רסיסים קטנים ולאט אט התחוור לו מה גדול האוצר שמצא וכי חייו השתנו לבלי הכר.

     כאשר חזר עם העדר, ניגש רועה הצאן הפשוט למומחה, אשר הסביר לו כי היהלומים מאוד גדולים ונדירים בצבעם והעריך את שווים בכמה עשרות מיליונים. האיש הפך בן-רגע מרועה צאן שעיסוקו בעזים וכבשים, למיליונר.

     לרועה הצאן המיליונר היו המון חברים והוא תמיד נהג להזמינם לקפה בערבים, אך מאחר והתעשר, הפך את הנוהג מקפה לארוחות ערב כיד המלך. בתום כל ארוחה, הבחינו חבריו בנוהג שלא היה ברור להם. המיליונר הטרי היה ניגש הצידה, פותח קופסת גפרורים קטנה ומריח את תוכנה. חבריו ביקשו לדעת מה הוא מסתיר בתוך הקופסא אבל רועה הצאן מאן לומר להם... כך חזר הדבר על עצמו ערב אחר ערב עד שבאחת הארוחות בה חגגו את יום הולדתו של אחד החברים, מצב הרוח עלה עם כל כוס יין ולבסוף שעה המארח להפצרותיהם של חבריו ופתח בפניהם את הקופסא הקטנה. הם נדהמו גלות כי בתוך קופסת הגפרורים נחה לה פיסת צמר קטנה... חבריו היו מבולבלים מאוד ואמרו לו: "בכל יום אחרי ארוחת מטעמים דשנה אתה ניגש כדי להריח את הסירחון של הצאן? מה הסיבה לכך? הרי איש עשיר אתה וימי רעיית העזים והכבשים מאחוריך"... ענה להם המארח: "בדיוק זו הסיבה ידידי. אני מריח את הצמר על מנת שלעולם לא אשכח מהיכן הגעתי, ושהכסף לא יעביר אותי על דעתי וישנה אותי".

     מוסר ההשכל -החיים הם גלגל, פעם אנחנו למטה ופעם למעלה, אבל גם כאשר מזלנו מאיר לנו פנים, אסור לנו לשכוח את העבר שלנו. "דע מאין באת..."

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/