אמרי שפר ז' חשון ה'תשע"ח

בקריאת "אחד" של שמע חושב האדם להמליך את הקב"ה על כל העולמות,  ושוכח להמליך על עצמו...

      דגירתה של התרנגולת על ביציה , כדוגמא להשקעה בחינוך הילדים .

     הגר"י צדקה התנגד באופן עקרוני לכך שיעמוד רכב לרשותו, והיה מזכיר בבת צחוק, כי המלך המשיח עתיד לבוא על חמור "וכי אנחנו זקוקים ליותר ממנו?"

     הרה"ק הבית אהרן זי"ע היה אומר מאת ד' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו, אם אתה אומר על הכול כי "מאת ד' הייתה זאת" אז היא נפלאת בעינינו תראה נפלאות.

      המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, איפה שיש עננים שחורים שנראה לך שחור תדע שמשם יצא ההשפעות מים.

     ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (יג, ב) לשם מה היה לאברהם צורך בכול כך הרבה כסף וזהב? אלא שבסמוך נאמר "וילך למסעיו וגו' ויקרא שם אברם בשם ה'". אברהם אבינו ידע שכדי שהדברים שלו יהיו מקובלים ונשמעים, כדאי לו להיות קודם גביר...

"     ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האישה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה, שבסך הכול אנו מריעים בזה לעצמנו וכמו שאמר הקב"ה: לא מצאתי כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

     זקנה היא כמו חשבון בנק, אתה מושך בחייך המאוחרים את כל ההפקדות שעשית במהלך הדרך אליה."

הניצוץ היהודי שלעולם לא כבה (פניני בית הלוי, עלון 451)

     אתם יודעים היכן ממוקמת קנו? בדקו במפה של ניגריה במערב אפריקה. היה זה בסתיו 1963 . אך מי באקלים הלוהט, על גבול מדבר סהרה, יודע להבדיל בין הסתיו והאביב? רק העופות הדורסניים העטים ממעל, ויורדים אל חצרות הבתים כדי לחפש איזו חתיכת בשר זנוחה. העננים כיסו על השמש, והחול ממדבר סהרה מקשה על הראות. היה זה בשעות הצהריים המוקדמות בעיירה המוסלמית הקטנה הזו ואז לפתע נזכרתי . א-לוקים אדירים! הערב יום-כיפור! מה, למען השם, אני עושה בעיירה הנידחת הזו? מדוע לא דחיתי את הנסיעה בעוד שבוע, כדי שאוכל למכור את הצמיגים האלה? פשוט פרח מזיכרוני. וכך אני יושב,  בפונדק העתיק מימי הבריטים, בוהה בכנפי המאוורר המסתובבים וחושב על מחילה וסליחה...  קמתי, ניגשתי אל משרדו של מנהל הפונדק האנגלי. "מר ווקר, תוכל אולי לומר לי האם ישנם יהודים המתגוררים בקנו ? "יהודים" ? "כן, אדוני. יהודים". " ובכן... תן לי לחשוב. מר רוקח הוא יהודי, אך הוא לא חפץ שידעו על כך. אבל מר סידקי הוא יהודי. משום מה, החנות שלו סגורה היום" . "היכן מתגורר סידקי "? "מעל החנות שלו" . "תוכל לומר לי היכן ממוקמת החנות" ? "כמובן, אדוני. לך ברחוב המרכזי ותמצא את הבית בפינה השנייה,  לימינך. זהו הבית היחיד ברחוב אשר לו שתי קומות. לא תוכל לפספס אותו".  התחלתי לצעוד, הרחוב היה מלא חול. בקושי יכולתי לראות את פני האנשים ברחוב, אך סוף כל סוף הגעתי אל הבית. החנות הייתה סגורה ומסוגרת, הכול היה חשוך ושקט. התחלתי לנקוש על החלון באגרופי ולפתע נפתח החלון בקומה הראשונה. " מי שם"? שאל האדם מלמעלה. " שלום עליכם" אמרתי. " עליכם השלום, ברוך הבא. אנא עלה במדרגות בצדו האחורי של הבניין. כולם מחכים לך".  מחכים לי? לא הבנתי. מעולם לא פגשתי את האיש הזה. בכלל לא ידעתי שיש יהודים בקנו. מדוע הוא אמר זאת? אט-אט טיפסתי במעלה המדרגות, וכשפתחתי את הדלת מצאתי 9 יהודים, טליתות על כתפיהם, שקידמו אותי בברכת "ברוך הבא".  כעת הבנתי מדוע הם חיכו לי. אני הייתי היהודי העשירי. העשירי למניין.

להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250)

     מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א,  שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג,  שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח השד"ר יסעד או ילון אצל מישהו,  ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.

     משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר ציוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.  

     כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע,  אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. וה' הטוב יכפר בעדי.  בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ח שבט ה'תשע"ז

 אחד מצדיקים הדורות הקודמים אמר משפט שהוא מפתח יסודי בגישתנו לשנאת העמים: "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש". ביאורם של דברים כך הוא: אם יתאמץ היהודי - ברצותו להפחית או לעמעם את שנאת הגוי אליו -  בחיקוי דרכיו והתנהגותו של הגוי. כך 'יקדש' היהודי את מנהגי הגויים, הגוי יקיא אותו מתוכו בכוח ויעשה עליו 'הבדלה' והרחקה. אך אם יפנים היהודי להבין שאנו שונים במהותנו מהגויים, ומה שמותר להם אסור לנו וכן להיפך, כך יעשה היהודי 'הבדלה' בין אורחות חייו לחיי העמים שמסביבו, הגוי בעצמו יעריך אותו יותר ויעשה עליו 'קידוש'. אכן, שנאתו היא תמידית ובלתי פוסקת, אך מהערצתו ויראתו כלפיך – יפחד הוא לפגוע בך.  

     האדמו"ר מרופשיץ זצ"ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו אותה הניח לפני רגע.. 

    "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב". דייקו חכמים בדבריו של רבי שמעון, וניסו להבין לשם מה הוא מזכיר שדבר זה הוא הלכה, הרי כבר הוסיף לומר שזוהי שנאה ידועה. אלא רצונו של רשב"י להטמיע בנו תובנה חשובה, אין לך מה להתאמץ בוויתורים מרחיקי לכת, או בניסיון למציאת חן בעיני הגויים. שכן, כפי שההלכה היהודית אינה משתנה לעולם, כך שנאה זו היא תמידית ועולמית!

    ויאמר כי יד על כס קה מלחמה לד' בעמלק מדור דור (ז, טז). פירש רש"י, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. פעם אחת קרא אליו החפץ חיים אדם אחד ואמר לו, אתן לך סכום כסף גדול אם תמצא יהודי עני שאין לו בביתו אפילו כסא אחד שאפשר לשבת עליו. לאחר זמן מה שב אותו אדם ואמר לחפץ חיים שאמנם מצא עניים, אך לא מצא עני כה מרוד, שאין לו אפילו כסא לישיבה. אמר לו החפץ חיים, דע לך שהקב"ה הוא עני יותר מכל העניים שמצאת, שכן אין כסאו שלם.

וידעתם כי אני ה''' (ו, ז) - עשר דקות של הכרות  [האמנתי ואדברה[

     שנה חלפה מאז פטירתו ללא עת של ר' חיימק'ה טבעוני הנגר השכונתי החרוץ, שהותיר אלמנה רצוצה וארבעה יתומים. כן, ל 'שבעה' הגיעו כולם, כל הקרובים והמון חברים וידידים שסיפרו כמה טובות וחסדים פיזר חיימק'ה לטובת הפרט והכלל. וכשהציעו לו כסף הוא אמר: 'דבר אתי שבוע הבא'. ההספדים הללו, הכול כך נוגעים ללב, צרבו את מבועי הזיכרונות הנובעים של האלמנה אורנה ולא נותנים לה מנוח. אם הוא היה כל כך צדיק, למה כל כך קשה לה? לא,  אין לה טענות לאיש בעולם, ואין לה טרוניות על כך שמלאך השכחה מילא באבק את תאי הכרת הטוב של הציבור בשכונה. לכל שכנה וידידה, יש את העול הפרטי המשפחתי הקטן או הגדול שעליה להתמודד עמו. היא מבינה, היא סולחת, אבל זה לא פוטר את מצוקתה ההולכת ונערמת.  נכון, בחודשיים - שלושה הראשונים, היו כאלה שהרימו טלפון, התעניינו, קנו מצרכים, שלחו חבילות או שילמו למכולת את החוב ההולך ותופח.

     כשחיימק'ה היה פעיל, היא הייתה עקרת בית פשוטה, מבשלת, מנקה, מכבסת, תולה ופותחת דלת לזאטוטיה במאור פנים של אידישע מאמא.  כשחלה חיימק'ה, היא אזרה כוחות כלביאה, רתומה הייתה למשימת הטיפול בו, ובמקביל להרגיע את הקן המשפחתי שלא יחווה את הזעזוע. טיפולים קשים, נסיעות, הלוואות, תפילות לאין קץ... סובבה בין בתי גדולי ישראל וביקשה שיעתירו לנס, 'לרפואת חיים בן רבקה שיינדל בתוך שאר חולי ישראל'. 'אנחנו עבדי הזמן', ניסה לנחם אותה חיימק'ה כשהיה מחובר למכונת ההנשמה. 'הזמן הוא הבוס כאן בעולם הזה, והוא, על פי הנחיות ההשגחה העלינוה, מחליט מתי נכנסים ומתי יוצאים. אבל שם, את שומעת אורנה? שם, בעליונים, אין לו משמעות, שם, בשמים, הזמן הוא העבד שלנו. שם הכול נצחי ומואר, ואת כל הפירות שקטפנו באמצעותו בעולם הזה, הוא מניח לנו על השולחן הא-לוקי ונמוג. שם, אורנה, שם אנחנו הבוסים'. 'מה אתה מתכוון בדיוק'? שאלה אורנה. 'אני מתכוון... להגיד לך... שאני לא מפחד לעזוב את העולם הזה לטובת חיי הנצח בעולם הבא'.

     ביום השנה לפטירתו - אורנה וארבעת ילדיה עדיין ניצבים מול מצבת השיש. כולם כבר נסעו, 'עוד מעט חושך, אימא צריך לחזור', הם לחשו. 'תנו לי להישאר עוד כמה דקות עם אבא... חכו לי ליד השער, עוד מעט אגיע'. הארבעה פתחו בצעידה מהירה לכיוון היציאה, כאשר מכונית מפוארת ענקית ולבנה, בוהקת ממש, חצתה את שער בית העלמין.  הבנים נעצרו ועקבו אחרי נסיעתה. אורנה הניחה מצחה על השיש ושפתיה לחשו: 'חיימק'ה, אני מאמינה שסיימת את תיקונך, אני יודעת שנגזרה עליי גזרה להיות אלמנה ועל בניך להיות יתומים, אבל קשה לי... קשה לי העול הנפשי...  העול הכלכלי... קשה לי חיימק'ה. אנא העתר לקב"ה שיקל מעליי את המשא הכבד'... השיש נרטב, וכשנשמעה חריקת בלמים, היא הסיטה ראשה והבחינה באיש כבן 80 עטור בזקנקן של זיפים קצרים, לבוש בחליפה בהירה ולראשו כיפה שחורה. הוא צעד באיטיות לעבר הקבר של חיימק'ה והבחין באלמנה. בינתיים ארבעת הבנים חזרו למקום,  מנסים לתהות על קנקנו של האיש, שמכוניתו וחזותו הפגינו עשירות. '

     ערב טוב, את האלמנה של חיימק'ה'? שאל. 'כן' השיבה. 'שמי יוסף'... הכרת את אבא שלנו'? שאלו היתומים בסקרנות. 'כן ולא', השיב יוסף. 'את אבא שלכם הכרתי עשר דקות בלבד, אבל הוא האיש שאני חב לו את חיי'. חמישה זוגות עיניים נפערו בתימהון. יוסף הניח את מצחו על השיש ופרץ בבכי. הוא הוציא מכיס חליפתו נר נשמה, הטמין אותו במתקן הנרות שבראש הקבר והדליקו. ' בדיוק לפני שנה ושבועיים אושפזתי במחלקה האונקולוגית לאחר בדיקות. ביום חמישי, ערב הניתוח, יצאתי לשאוף אויר צח בגינת בית החולים. לפתע הבחנתי בשלט 'בית כנסת '. אמרתי לעצמי: 'יוסף, אתה עוד מעט בן 80 , מאז שעלית לתורה בבר-מצווה לא ביקרת בבית כנסת. הנה הזדמנות'.  פתחתי את הדלת בעדינות. נרות נשמה חשמליים ריצדו בכותל ממולי, אך חוץ מהם, החלל היה אפל לחלוטין.  בחסות החשכה הצלחתי להבחין במישהו שפניו בלועות להן בפרוכת לנוכח ארון הקודש. שתקתי, לא רצית להביך את האיש, ואז שמעתי דו-שיח מצמרר. '

     אבא, אבא, אני אוהב אותך. אני מודה לך על ה-כ-ל. על האישה הנפלאה שנתת עמדי, על ארבעת ילדיי המתוקים, על הבית, על הפרנסה, על שנים יפות של יהודי מאמין. אבא,  אבא, אני גם מודה לך על המחלה. אני יודע שהמחלה פירושה מחילה, אתה רוצה למחול לי על פשעיי ועוונותיי,  ולכן קיבלתי במתנה את המחלה, שהם מכנים ארורה, אך בשבילי היא מבורכת. אבא, אני מודה לך על הייסורים הנוראים, על הכאבים המשתקים, על קוצר הנשימה, על הריאות המחרחרות שלי, על הלב המקרטע ועל הגוף המתפורר. תודה!! אני אמנם נגר פשוט, אבל השנתיים האלה, של התופת והטיפולים והדמעות, רוממו אותי עד לכסא כבודך. אני יודע להעריך כל ברכה, כל תפילה, כל טעימה וכל לימוד תורה. אני מזוכך וצלול מעכירות העולם הזה, עד שיש בי תאווה אינסופית לבוא לגור במעונך, בין ידיך. כן אבאל'ה שבשמים, השבוע אני עדיין כאן, אבל בשבוע הבא אני אצלך. אנא קבל אותי במאור פנים, נשק אותי, חבק אותי, אני הבן שלך. אני בן שאין בו מתום מלבד אהבה גדולה אליך. להתראות, בנך חיימק'ה'.  יוסף נרעד ועיניו התנוצצו בין צללי הערב. 'אחר כך הוא צעד לאחוריו, פניו לארון הקודש, מושך בידו הימנית את מכונת ההנשמה. הוא לא הבחין בי. הוא יצא למסדרון, ואני עוקב אחריו. חיימק'ה נכנס למעלית ולחץ על כפתור מספר שלוש. אחר כך גם אני עליתי לקומה השלישית ושאלתי את האחות: 'חיימק'ה נמצא כאן'? 'כן', היא השיבה. למחרת נותחתי.

     עד שחזרתי לעשתונותיי חלפו חמישה ימים. בבוקר היום החמישי הבחנתי באחות הראשית ושאלתי 'מה שלום חיימק'ה'? היא הנהנה בעצב בראשה ואמרה 'אתה כבר מבין '... 'שתביני גברת טבעוני, בזכות חיימק'ה בעלך זכרונו לברכה חזרתי להכיר את אבא ששכחתי. הייתי יכול למות כמו בהמה או חיה, בלי לדעת שאי-שם יש מי שאמור לקבל את פניי ולצפות ממני לאיזושהי התעלות, לקומץ מצוות ומעשים טובים. לא נותר לי הרבה זמן לחיות, אבל את המעט שנותר לי, אני חי כמו יהודי אמיתי, ואת הזכות הזו אני רושם בחדרי לבי הזקן, לכבודו של חיימק'ה בעלך ואביכם'. יוסף צעד לאיטו לעבר מכוניתו, התיישב בה, נופף בידו לשלום, התניע ונעלם באפלה.

     .  עוד שנה חלפה. עוד מעט נוסעים לבית העלמין אורנה שולפת מתיבת הדואר מעטפה עבת כרס. 'משרדי עורך הדין ציון בן הרוש'. היא פותחת בזהירות, ולנגד עיניה נגלים כעשרה דפים מהודקים. היא פותחת אותם ומוצאת שם את מכתבו של עוה"ד בן הרוש: 'גב' טבעוני שלום, רצ"ב העתק צוואתו של מרשי יוסף הרבליט ז"ל. מה שנוגע אליך הוא סעיף 17 , וכן המכתב המצורף בסוף הצוואה'. וזה לשונו של סעיף 17' : הנני מוריש,400,000 דולר לארבעת היתומים של משפחת טבעוני - מרדכי, ראובן, יעקב ושמעון - בני חיים ואורנה טבעוני. כל ילד עם נישואיו יקבל 100,000$,.' הדף האחרון הוא מכתב מצולם הכתוב בכתב ידו של יוסף הרבליט: 'גב' טבעוני הנכבדה, בזכות בעלך אזכה לבית חשוב בעולם הבא (כך אני מקווה). הנני רואה לעצמי חובה וזכות להיות שותף בבניין הבית הגשמי של ארבעת בניו, בניך. אין גבול להכרת הטוב לבעלך שלא זכיתי להכיר. שאי ברכה, יוסף הרבליט '. 'תודה חיימק'ה שאתה בס"ד דואג לנו גם אחרי הסתלקותך', דומעת אורנה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ב טבת ה'תשע"ז

אומר הרב מוישה שפירא שנפטר השבוע, מי ייתן לנו תמורתו: הגאולה שלך תגיע, בין אם כך ובין אם אחרת. החתן שלך / המשיח / הפרנסה שלך יגיעו.  אבל ברגע שאת מפסיקה לחכות לגאולה, אז כשהיא תגיע את לא תהיי שמחה. ''אשרי כל חוכי לו'' מי יהיה מאושר בבוא הגאולה? רק ה-''חוכי'' רק המחכים לו. "מחכים" – דהיינו אלה שידעו לסתום קצת,  לחכות לו ולדמיין אותו.

                    אנשים שבילדותם לא היו כשרונים במיוחד השקיעו ועמלו וסופם שצמחו לתלמידי חכמים מופלגים.

     אשר לא ידע את יוסף. יש מפרשים שלא ידע את העבר של יוסף,  שהיה בשפל המדרגה ואח"כ נתעלה למלך, שהיה צריך להתבונן על העבר ועל העתיד של יוסף, וללמוד מזה גם על כלל ישראל שאי אפשר להשמידם, כמו שאמר הכתוב כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (מעש"ת).

     בנות יתרו אמרו לאביהם איש מצרי הצילנו ואמר להם ואיו, פירוש כדי לקרוא לו. ויש מפרשים שיתרו התפעל ואמר איך יתכן שאיש מצרי יציל לזולתו, "ואיו" אני רוצה לראות איך נראה מצרי שעושה חסד (מעש"ת).

     בספר 'וזאת ליהודה' מסופר על יהודי קשה- יום שבא אל רבי יהודה צדקה זצ"ל וטען לפניו: "אני עובד קשה במשך כל היום, והנה הרב מחנך את הבן שלי שאני אעבד קשה והוא ישב וילמד כמו מלך. הייתכן?!" ענה לו הרב: "הסבר לי למה כל האברים עובדים קשה:  הידיים, הרגלים, הפה, ורק העיניים לא עובדות, אלא תפקידן הוא להביט ימינה ושמאלה? אלא שהעיניים ממלאות את תפקידן עבור שאר האברים. אם לא היו עיניים, הרגלים היו מועדות לתוך בור. גם הידיים היו פוגעות ומזיקות במקום לפעול את פעולתן כראוי.  העיניים שומרות ומפקחות על כל האברים שיוכלו לפעול ולעבוד כהלכה". סיים הרב את דבריו ואמר: "תלמידי החכמים נקראים 'עיני העדה', תפקידם של לומדי התורה הוא כתפקיד העיניים,  לדאוג לכל העם שיוכלו להתקיים ולהחזיק מעמד! (ומתוק האור)

     גוי ששבת חייב מיתה, והטעם שהחמירה התורה בזה, אפשר לומר היות ששבת קודש הוא עדות שישראל מעידים על הקב״ה, ובעדות הדין הוא, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, נתקלקל כל העדות, אם כן במה שהגוי שומר שבת מקלקל עדות ישראל. (פתגמין נבחרים(

     האדמו״ר רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע היה אומר: ישנם שני דברים בהם בני אדם עושים ההיפך ממה שחייבים לעשות: הפרנסה היא בידי שמים והאנשים אינם סומכים על הבורא הזן ומפרנס לכל, אלא משקיעים יומם ולילה כוח ומוח וזיעת אפיים בהמצאת הפרנסה. ואילו יראת שמים ועבודת הבורא תלויות רק בבן אדם כמ״ש ״ועתה ישראל מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה״ ו״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ והנה דוקא בנושא זה משליך האדם את יהבו על השי״ת ומסתפק בתפלה ״ותן בלבנו בינה״, ״וטהר לבנו לעבדך באמת״.

    ויעבידו מצרים ישראל - את בני ישראל ' עבודת פרך' אומר "הרמב"ם היא עבודה שאין לה קצבה ואין בה  תועלת. גם כיום רבים משועבדים לעסקי פרנסתם בבחינת . - 'עבודת פרך.' על פי התורה אל לו לאדם להיות שקוע ראשו ורובו בעסקיו...  ואין העסק צריך למנוע בעדו להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה מי שעבודתו היא ללא קצבה – 'זוהי 'עבודת פרח'.

הֹוצִיאּו כָל אִיש מֵעָלָי" (בראשית מ''ה, א'(  )'מן המים משיתיהו'(

     גדולי ישראל היו ערים תמיד לצרת נפשם של צאן מרעיתם, אבל לא רק לצרתם אלא אף לצרתו של כל מי שנברא בצלם. גם הדבוקים בהם ובדרכיהם נהגו כן, ולא פעם היה שכרם גדול גם כאן בעולם הזה.

     שמו של הנגיד רבי משה חיים מחנטשין, הלך לפניו בפולין כולה, לבד מייחוסו כאחיו של החידושי הרי"ם, היה גם בעל ייחוס עצמי כבעל צדקה ונדיב לב, חסיד במעשיו ודבוק ברבו רבי מנחם מנדל השרף מקוצק.  כיצד זה הגיע רבי משה חיים לעושרו המופלג? היה זה לאחר מעשה מופלא שארע עמו.

     שנים אחדות אחר נישואיו,  כשרחיים היו תלויים ומעיקים על צווארו ולרש אין כל, עמד לפני רבו, ושטח את צערו על עוללים השואלים ללחם ופורש אין להם. תמה הרבי ואמר: "ומה, אם אין פרנסה הולכים אל לשכת שר הפלך אשר בוורשה הבירה, ומגישים הצעה למכרז הממשלה!" כחסיד נאמן, לא היסס רבי משה חיים אף לא לרגע, אחר שנטל רשות מאשתו נסע הישר אל וורשה הגדולה. אל לשכתו של שר הפלך הרוסי בוורשה נהרו אילי הון רבים מרחבי המדינה כולה. מידי פעם, פרסמה הממשלה הודעות על מכרזים עסקיים שונים, לביצוע עבודות ציבוריות רחבות היקף, רק לקבלנים ידועי שם, בעלי הון עצמי רב, התאפשרה הכניסה למכרזים מעין אלו. מתן שכר רב היה בצידם ועושר רב בצילם.

     משהופיע רבי משה חיים במלבושיו המסורתיים, בין העשירים המופלגים שבלשכה, עורר הדבר פלא עד גיחוך. בטוחים היו כי קבצן יהודי לפניהם, ששיגעון גדלות נכנס בו, שאם לא כן, כיצד זה מנסה דג רקק כמותו להתמודד מול כרישים שכמותם?!  הכול תמהו ולעגו לו, אלא שרבי משה חיים לא חנן אותם ולו במבט קל. חזק היה באמונת צדיקים והוא ביצע את הוראותיו של הרבי בעוז ובגבורה.  עמדו הסוחרים והמתינו, כשאינם פוסקים מלהביע את לעגם אל מול הסוחר היהודי שצץ פתאום בינותם, לפתע הופיע שר הפלך על סף האולם. הס הושלך באולם, ובדומיה שהשתררה נשמע קולו של השר: "היכן הוא משה חיים רוטנברג?" תוך שהוא אוחז בטופס הרישום אותו מילא רבי משה חיים זמן קצר קודם לכן, עיניו של השר עברו במהירות בין הסוחרים, והוא זיהה עד מהרה את היהודי היחיד אשר עמד בירכתיים. " האם יליד מגנישוב אתה?" שאל השר, ורבי משה חיים השיב בחיוב,  אך עיניו הביעו תימהון, בוודאות ידע הוא כי פרט זה לא מילא בטופס הרישום, שכן לא נתבקש לרשום היכן נולד, מהיכן אם כן ידע השר על מקום הולדתו, ומה עניינו בכך? תמה, אולם השר לא הניח לו לחשוב הרבה וביקש ממנו להיכנס אל לשכתו. "

     הבה ואספר לך נשכחות", אמר והחל מספר: "לפני שנים רבות נדד לו נער רוסי מעיר לעיר. יתום היה הנער מאב ואם, ונפשו כמהה לרכוש חכמה ודעת. יכול היה להתגורר בכפר מולדתו במחיצת קרוביו ובני משפחתו, אך הללו נבערים היו מדעת, והיטב ידע הנער כי אילו יעשה כן יישאר אף הוא עד סוף ימיו איכר פשוט וגס.  ביכר אפוא לעזוב את מולדתו, ולנסות מזלו בעולם הגדול. הוא תכנן לחסוך סכום נאה ולנסות להתקבל באחד מבתי הספר היוקרתיים ללמוד מקצוע מבוקש. בנדודיו הגיע לעיר מגנישוב שם שימש כרועה צאן אצל איכר פולני, יום אחד נשמטה כבשה אחת מן העדר וברחה לנפשה. ניסה הנער לתור אחריה אך לשווא, הכבשה נעלמה לבלי שוב. בפחד ואימה הסתובב הנער ודמעות זולגות על פניו, מר היה לו בכפלים. ידע היטב את העונש הגדול, אשר מצפה לו מידי אדוניו על רשלנותו. מודע היה גם לכך כי יפוטר מיידית מעבודתו ויגורש ככלב חוצות ללא פרוטה על כל עמלו אשר עמל במשך השנה האחרונה.  בעודו עומד ובוכה, הבחין הוא לפתע בנער יהודי המתבונן בו ברחמים.  הפציר בו היהודי להשיח בפניו את לבו. תחילה ניסה הרועה להתעלם ממנו, אולם משראה כי אך את טובתו הוא חפץ סיפר לו על האסון אשר ארע עמו. ' מה מחירה של הכבשה?' שאל הנער היהודי לפליאתו של הרועה,  מששמע את מחירה שאל שוב: 'באיזו שעה אמור אתה לסור אל בית אדונך?', 'עם השקיעה' השיב הרועה. ' המתן נא לי כאן עד סמוך לשקיעה', אמר הנער ונחפז לדרכו. לתדהמתו של רועה הצאן שב הנער היהודי זמן קצר לפני השקיעה כשבידו הסכום במלואו, אותו אסף מנדיבי עם מקרב אחיו היהודים.  הרועה היתום התקשה להודות למצילו במילים, אולם זה האחרון זרזו לרכוש כבשה חדשה ולצרפה אל העדר, ולא נודע מאומה" . "אני הוא הנער הרוסי, רועה הצאן אשר במגנישוב", קרא שר הפלך בהתרגשות, "ואתה משה חיים הצלתני אז, לעולם לא אשכח לך זאת,  ועתה הגיעה העת לגמול לך טובה תחת טובה!" עיניהם של הנאספים באולם המכרזים נפערו בתימהון, כאשר יצא שר הפלך יחד עם הסוחר היהודי בפנים שמחות וטובות את האולם כשהודעה בפיו: "מתכבד אני להודיעכם כי הסוחר היהודי מר רוטנברג זכה בכל המכרזים הממשלתיים המתפרסמים היום, עמכם הסליחה על המתנתכם המיותרת..."  הדברים נפלו על הנוכחים כרעם ביום בהיר, אלא שלא היה לאל ידם לעשות מאומה, שכן סמכותו של השר עליונה הייתה ובלתי ניתנת לערעור.  מני אז, הפך רבי משה חיים לבן בית בלשכתו של שר הפלך, והיה נוטל חלק בראש מכרזים שונים כשרכושו הולך וגדל, וכך גם מידת נדיבותו וצדקותו.  עד סוף ימיו לא גבה בו לבו של רבי משה חיים ולא רמו עיניו. תדיר זכר חובת האדם בעולמו.  גם את צאצאיו חינך בדרך זו, להיטיב עם הזולת ולעשות חסד עם כל אדם באשר הוא. 

חמישים אלף דולר  -  מילה אחת (להתעדן באהבתך, עלון 145)

     מספר רבי דניאל אוחיון: אחד ממכרי הקרובים, תלמיד חכם, נאלץ לאחר שיכנועים רבים לחתום לשכנו הקרוב והטוב על ערבות להלוואה בסך... חמישים אלף דולר, סכום נכבד, כשבדרך כלל אדם מן השורה נמנע מלהיות ערב על סכום כה גדול, מחשש שעם כל הביטחונות והחברות הטובה יתכן שביום מן הימים הוא יצטרך לשלם מכספו את החוב, אך הלחץ של שכנו והידידות הקרובה מזה שנים רבות עשו את שלהם והתלמיד חכם לא יכל לעמוד מול תחנוניו של חברו שהוא יכול "להציל את חייו" ואם הוא לא לוקח את ההלוואה חייו מתמוטטים וזה יכול להשפיע קשות על בריאותו...

     ההלוואה אכן ניתנה וגם התשלומים הראשונים נפרעו במועדם אך לאחר כמה חודשים מתקשרים אל הערב מהגמ"ח. "  שלום, מדברים מגמ"ח... אתה חתמת בשעתו ערבות לידידך... על סך חמישים אלף דולר?" " אכן כן." – משיב הרב הערב. " כפי שסיכמנו בשעת מתן ההלוואה שאם הלווה לא יוכל לפרוע את חובו מכל סיבה שהיא, אתה תשלם את מלוא יתרת הסכום." " אכן כ... כ...ן, מה, הוא לא משלם?! למה אתם לא פונים אליו שיסדיר את חובו?" " צר לי, אין למי לפנות. היהודי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה ואנחנו מזה כמה חודשים ניסינו לחפש באמצעים שלנו ונמנענו עד עתה מלהתקשר אליך. אך כעת ברור לנו כי היהודי אינו בארץ ואין סיכוי למוצאו ולקבל את ההלוואה."  טון קולו של מנהל הגמ"ח נהיה כעת לתקיף יותר: "אתה מתבקש להגיע למשרדנו ולהסדיר העניין באופן מיידי כיון שיש אנשים נוספים הזקוקים להלוואה!" " אני...אני לא מאמין למשמע אוזני!" – השיב הרב בתדהמה וזיעה קרה כיסתה את גופו – "אני מכיר את הלווה שנים רבות ולא יתכן שהוא יגרום לי זאת! לא יתכן! מאיפה יש לי חמישים אלף דולר?! יש לי ילדים לחתן, אני עצמי משכורתי היא מהישיבה בלבד ואין אני יכול להחזיר סכום כה אדיר!" " אני מאוד מצטער, כבוד הרב, חתימתך מחייבת. אבקשך להגיע למשרדנו ולפרוע את יתרת ההלוואה כפי שהינך חתום."

     הרב לא ידע את נפשו. זיעה קרה נטפה ממצחו וכל מחשבותיו נתונות לפתרון הבעיה. איך מחזירים את החוב? ואולי, חשוב לא פחות, כיצד רעייתו לא תתמוטט כאשר תשמע את הסיפור. בשלב ראשון הוא החליט לא לגלות את הדבר באוזני אשתו אלא לנסות להתמודד עם המציאות החדשה והקשה בכוחות עצמו ובסייעתא דשמיא... וממחשבה למעשה. הוא פנה למנהל הגמ"ח והגיע איתו להסדר פריסת תשלומים בסכומים קטנים על פני כמה שנים. ואכן, מידי חודש בחודשו הוא החל פורע כמה מאות דולרים על פי יכולתו. אין ספק שאותות מצוקה ודאגה ניכרו על פניו. רעייתו חשה שהנהגתו והילוכו של בעלה אינם כתמול שלשום, הוא נראה לחוץ, דואג ודעתו אינה מיושבת ונינוחה כבעבר. כדרכן של נשים היא החליטה לשאלו מפורשות מה מציק לו.  בתחילה ניסה לדחותה בתירוצים שונים, אך כאשר ראה שאשתו אינה מרפה ממנו והיא חשה בעניין, החליט לגלות לה את שאירע ללא ציון שם הלווה...  אך גם כאן היא לא הרפתה וניסתה לדעת מי הוא זה שגרם לה ולבעלה את העוול הנורא הזה, שגרם כמעט להתמוטטות עצבים לה ולבעלה.  בעלה התלמיד חכם החליט לא לעבור על חטא לשון הרע ויהי מה. כל ניסיונותיה לא שינו את עמדתו והוא עמד כצוק איתן בניסיון הקשה ושמר על שתיקה מוחלטת בעניין. האשה שראתה כי בעלה אינו מוכן לגלות את שמו, החליטה לא להציק לו יותר ופסקה מלשאול לשמו של הלווה.

     החיים המשיכו עם המצוקה הכספית אך לא גרמו לריפיון בקיום תורה ומצוות ח"ו של אחד מבני הבית.  באחד הימים הגיעה הזמנה לחתונה מאחותה של האישה המתגוררת בארצות הברית. בשלב הראשון אשת הרב ניסתה לדחות את הזמנת האחות להשתתף בחתונה בגלל הקשיים הכספיים אליהם הם נקלעו, אך אחותה החליטה לממן לה את כרטיס הטיסה וכל ההוצאות הנלוות.  כאן כבר לא הייתה ברירה אלא לאשר את ההשתתפות.  לא ארכו הימים והאישה ארזה את חפציה וטסה לארצות הברית להשתתף בחתונת בת אחותה. באולם הנתיבות בחו"ל היא פוגשת לפתע את אחד משכניה שעזב את הארץ עם משפחתו בלי הודעה מראש והפגישה ביניהם הייתה מרגשת.  כן, זו הייתה אותה משפחה שגרמה לבעלה הרב להיכנס לחובות כבדים, אך כמובן שהאישה לא ידעה זאת עקב סירובו של הבעל לגלות את שם הלווה הנעדר והבורח...  הלווה, שחי בארצות הברית, ראה את לבביותה של אשת הרב ואת השמחה שהיא מפגינה עם הגעתם למרות שהם נכנסו ללחץ כלכלי בעקבות בריחתו מהארץ, החליט שהוא חייב לטוס לארץ ולהחזיר להם את הכסף. בסתר ליבו אמר: "אם האישה היא כזו צדיקה ולמרות העוול שגרמתי להם היא אף לא מנסה לרמוז לנו על כך, והיא מפגינה רגשי חיבה כלפי רעייתי ובנותיי, אני חש שאני לא יכול להמשיך ולעולל להם את העוול הנורא." ואכן, תוך זמן קצר הוא הגיע לארץ לבית המשפחה עם שטרות ספורים של חמישים אלף דולר טבין ותקילין שאסף ממכיריו וידידיו בחו"ל. "

     שלום, באתי להחזיר לכם את הכסף שהנכם ערבים לו, לאחר שראינו את התנהגותכם האצילית לא יכולנו לסלוח לעצמנו על מה שגרמנו לכם את כל העוול הנורא, הנה לכם כל הכסף ששילמתם." הוציא הלה חבילה של שטרות ירוקים וספר לעיניהם המשתאות חמישים אלף דולר !! הבעל והאישה לא האמינו למשמע אוזניהם ולמראה עיניהם. הנה ביום אחד הגיעה הישועה אף בלא שתכננו זאת. לאחר שנפרד מהם האיש לשלום, אמר הרב לאשתו: "ראי כמה שווה מילה אחת של לשון הרע – חמישים אלף דולר! אם הייתי אומר לך את שמו ושם משפחתו היינו מפסידים חמישים אלף דולר! כיון שכאשר היית פוגשת אותם בארצות הברית, היית מתנהגת אליהם בקרירות ואולי אף היית אומרת להם כמה מילים קשות על העוול שהם גרמו לנו כאשר השאירו אותנו אובדי עצות. ועתה, כאשר התגברתי על יצרי שרצה בכל מאודו לשחרר את שמו של המלווה, אך, ב"ה, קבלתי על עצמי לא לפרסם שמו על מנת שבבית לא נדבר אודותיו לשון הרע, וב"ה זיכני הקב"ה לעמוד בניסיון קשה זה."

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ד כסלו ה'תשע"ז

  אמר ה' ליעקב אל תירא עבדי יעקב". ואיתא בשם בעל התניא, בשבת בני ישראל הם במדרגה הגבוהה של ישראל, ובמוצאי שבת יורדים שוב למדרגה הנמוכה של יעקב, ולכן מזמרים באותה שעה "אל תירא עבדי יעקב", שלא לפחד כלל, גם כאשר נמצאים במדרגות הנמוכות.

     המשגיח דלייקווד, הגה"צ רבי נתן מאיר ווכטפויגל זצ"ל, סיפר ששמע ממרן ראש הישיבה רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שבשעת מלחמת העולם הראשונה באו רבים אל ה"חפץ חיים" ושאלוהו אם זהו הקץ, וזוהי מלחמת גוג ומגוג? אמר להם ה"חפץ חיים": שאחרי מלחמה זו תהיה הפסקה, ואחר כך שוב תפרוץ מלחמה, אחרי כן יהיה הפסק נוסף ואחריו תהיה מלחמה נוספת, ועם המלחמה ההיא יבוא המשיח!

     הרבי הרש"ב אמר לבנו, הרבי הריי"צ: מי שלומד שלושים מאמרים למגרס, למד שלושים מאמרים. מי שלומד מאמר אחד שלושים פעמים בעיון — המאמר לימד אותו. והרי זו תכליתו של הלימוד.

"     וישלח" (ל"ב ד'). ידוע כי המלה 'וי' מרמזת על עצבות, ואין לאף יהודי להיות בעצבות אלא בשמחה כמש"כ "עבדו את ד' בשמחה" (תהלים ק' ב') לכן צריך כל יהודי לדעת "וי- שלח" את העצבות שלח ממך. )רבי נפתלי מרופשיץ(

כשאבא לילד חולה השליך נעל על תמונת הרב (גד שכטמן)

מעשה בהורים אשר בנם המתמיד גילה סימנים מדאיגים של עייפות וחוסר ריכוז. הם הביאוהו לבדיקות אצל רופא שפניו היו חמורות סבר: "אני מאבחן פגיעה מוחית קלה אצל בנכם, וישנו חשש רציני שהמדובר בגידול מוחי" קבע ובישר.

משך שעה ארוכה עמדו ההורים דוממים. ההלם היה נוראי.

החלו ביקורים תכופים אצל רופאים ואשפוזים ממושכים ובדיקות שאינן נגמרות. האב היה בעברו ממשפחה שומרת מצוות והתרחק מעט. כעת יעץ לו ידיד לכתוב לרבי מליובאוויטש את הבשורה הקשה ולהמתין לתשובתו.

כעבור ימים מעטים הגיעה תשובה פשוטה לכאורה. הרבי כדרכו ענה:

"אזכיר עה"צ" (על הציון). ופירושם של דברים: הרבי מבטיח להזכיר את העניין לברכה כאשר יהיה על הציון של חותנו, הרבי ריי"צ מליובאוויטש זי"ע.

ההורים התאכזבו מעט. ציפו לעידוד ולמשהו מעשי יותר. להבטחה בהירה. הוסבר לו שבתשובה כזו יש תקווה רבה. סימן שהרבי עושה מעשים שמימיים לבשורות טובות עבור הילד היקר. אבל כשהגיעו תוצאות הבדיקות היה המצב עגום. הרופאים לא נותנים כל תקווה. הדברים ברורים וחדים. הילד חולה במחלה ממארת, ולדבריהם נותרו לחייו רק שבועות אחדים...

ההורים מתהלכים כסהרוריים. שוב פונים אל מזכירות הרבי. בוכים על נפש הילד. ושוב משיב הרבי: "אזכיר על הציון".

המזכיר, דרכו עברה תשובת הרבי, מסביר לאב המודאג שנוסח תשובה זו אומר כמעט מפורשות "יהיה טוב". ההורים שבים אל מיטת בנם חדורים אמונה, בתקווה לראות שינוי לטובה.

עברו מספר ימים ומצבו של הילד לא השתפר. להיפך, הייתה ירידה תלולה. בשעה של חילוף משמרות, כשהאב שב לביתו למנוחה קצרה וטרופה הוא צונח תשוש אל הכורסה חולץ את נעליו מבלי לנסות אפילו להתיר את השרוכים.

כשהוא בוהה בחלל החדר ננעץ מבטו בתמונה התלויה מולו. תואר פניו של הרבי מליובאוויטש ניבט ממנו כשחיוך נסוך על פניו.

"הברכות שלך לא עוזרות, המצב רק מחמיר!" מצא את עצמו האב צועק אל התמונה... "אתה מחייך אבל אני לא יכול לחייך".

זעם ותסכול מילאו את מדעיו. ידו נשלחה כמו מעצמה אל הנעל המונחת בסמוך לו, הרימה והשליכה בחבטה אל התמונה...

מי יוכל לשפוט אב שבנו מוטל על ערש דווי...

כעבור שנתיים מאז:
למרות התחזיות הקודרות של הרופאים החל הילד מתאושש פלאים. תוך זמן קצר חזר לבריאותו. החיים חזרו למסלולם הרגיל. ההורים לעיסוקיהם והילד ללימודיו. כעת ממתינים לרגע בו יעברו לפני הרבי מליובאוויטש ויקבלו ממנו דולר לצדקה ולברכה.

והנה הם עוברים לפני הרבי. לא הספיקו לומר מילה והרבי פונה אליהם בחיוך אבהי: "נו, מה שלום ילדכם?"

ההפתעה הייתה גדולה: איך הכירם הרבי? וכיצד זוכר הוא את שעבר עליהם? האב התעשת מיד והשיב: "ברוך השם, הכול בסדר, בזכות ברכתו הקדושה של הרבי".

הרבי חייך חיוך רחב למשמע הבשורה הטובה, ואמר בפשטות ובחיבה:

"נו, ברוך השם", ובקול נמוך מהרגיל, הוסיף לאמור: "אך את המכה אני עדיין מרגיש"...
  

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/