אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ח

   גולת הכותרת של האדם כיוצר רוחני הדומה לא-לוקיו, יצור שצלם אֱ-ֹלקִּים בו, היא היכולת להשפיע על היקום כולו מבחינה רוחנית במעשיו. וכך, כאשר אדם נוהג שלא כראוי, הוא פוגם לא רק בצלם הא-לוקים שבו, אלא גם בעולם כולו. וכאשר הוא עושה מצווה, הוא ממשיך על כל העולם את מידות החסד והרחמים ואת השפע האלוקי. והדברים ארוכים ועמוקים. )רבי חיים מוולוז'ין(.

     גז"ל ר"ת ג'ם ז'ו ל'טובה. אם אתה הולך לגזול ח"ו, תחשוב לעצמך למה אני רוצה לגזול כדי שאני יספק את הנאות שלי, ואז ארגיש טוב ושמח. ולכן תשמע את עצתי שכתוב כבר בחז"ל, אף פעם לא תהיה מרוצה רק תרצה עוד כי יש לו מנה רוצה מאתיים, ולכן גם זו לטובה, מה שיש לך זה מספיק ותהיה שמח בחלקך.

    גורל המקום בידיו - רב נקרא "מרא דאתרא". גורלו של ה 'אתרא', המקום, נתון בידי הרב. בו ובהוראותיו תלוי אם המקום יהיה כלי לא-לוקות. (אדמו"ר הזקן)

     גזירת המן באה להשמיד להרוג ולאבד, כשהיה קטרוג על "עם אחד, מפוזר ומפורד". הישועה באה, בעקבות "לך כנוס את כל היהודים"! ואמרו חז"ל: "בזעקך, יצילוך קיבוציך", כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשיו!

"גנב הביצים"  (אפריון שלמה, גליון 243)

     מעשה במוכר ביצים שהיה בירושלים. תקופה כלכלית קשה מאד הייתה אז, כשראה המוכר בבוקר אחד כי חסרות לו כשלושים ביצים, גרם לו הדבר לעגמת נפש מרובה. משחזרה התופעה על עצמה הבין כי מדובר בגנב. להפתעתו ראה כי אין שום סימני פריצה על מנעול הדלת, והוא החל לחשוד בבעל החנות שהיה סמוך לחנותו, והיה בטוח כי הוא הגנב. לילה אחר לילה המשיך הגנב במלאכתו באין מפריע. הלך מוכר הביצים לרבי שמואל סלנט זצ"ל ותינה לפניו את צרתו. הקשיב רבי שמואל עד שהלה סיים את דבריו, ואז יעץ לו עצה, קח שלושים ביצים ובשל אותן עד שיהיו קשות, ולפני שהנך סוגר את החנות לפנות ערב שים אותן בראש ערמת הביצים. פליאתו של האיש הייתה מרובה, אך הוא עשה בדיוק כפי שיעץ לו הרב. בבוקר כשפתח המוכר את חנותו נבהל למראה נחש גדול מימדים שהיה שרוע מת על גבי הקרקע.  התברר כי אותו נחש היה הגנב שמידי לילה בלע את הביצים, ובזכות עצתו של רבי שמואל סלנט, נחנק כאשר בלע את הביצים הקשות. רק אז נוכח מוכר הביצים כי דן לחובה את חברו שהיה נקי מכל אשמה.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' חשון ה'תשע"ח

בקריאת "אחד" של שמע חושב האדם להמליך את הקב"ה על כל העולמות,  ושוכח להמליך על עצמו...

      דגירתה של התרנגולת על ביציה , כדוגמא להשקעה בחינוך הילדים .

     הגר"י צדקה התנגד באופן עקרוני לכך שיעמוד רכב לרשותו, והיה מזכיר בבת צחוק, כי המלך המשיח עתיד לבוא על חמור "וכי אנחנו זקוקים ליותר ממנו?"

     הרה"ק הבית אהרן זי"ע היה אומר מאת ד' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו, אם אתה אומר על הכול כי "מאת ד' הייתה זאת" אז היא נפלאת בעינינו תראה נפלאות.

      המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, איפה שיש עננים שחורים שנראה לך שחור תדע שמשם יצא ההשפעות מים.

     ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (יג, ב) לשם מה היה לאברהם צורך בכול כך הרבה כסף וזהב? אלא שבסמוך נאמר "וילך למסעיו וגו' ויקרא שם אברם בשם ה'". אברהם אבינו ידע שכדי שהדברים שלו יהיו מקובלים ונשמעים, כדאי לו להיות קודם גביר...

"     ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האישה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה, שבסך הכול אנו מריעים בזה לעצמנו וכמו שאמר הקב"ה: לא מצאתי כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

     זקנה היא כמו חשבון בנק, אתה מושך בחייך המאוחרים את כל ההפקדות שעשית במהלך הדרך אליה."

הניצוץ היהודי שלעולם לא כבה (פניני בית הלוי, עלון 451)

     אתם יודעים היכן ממוקמת קנו? בדקו במפה של ניגריה במערב אפריקה. היה זה בסתיו 1963 . אך מי באקלים הלוהט, על גבול מדבר סהרה, יודע להבדיל בין הסתיו והאביב? רק העופות הדורסניים העטים ממעל, ויורדים אל חצרות הבתים כדי לחפש איזו חתיכת בשר זנוחה. העננים כיסו על השמש, והחול ממדבר סהרה מקשה על הראות. היה זה בשעות הצהריים המוקדמות בעיירה המוסלמית הקטנה הזו ואז לפתע נזכרתי . א-לוקים אדירים! הערב יום-כיפור! מה, למען השם, אני עושה בעיירה הנידחת הזו? מדוע לא דחיתי את הנסיעה בעוד שבוע, כדי שאוכל למכור את הצמיגים האלה? פשוט פרח מזיכרוני. וכך אני יושב,  בפונדק העתיק מימי הבריטים, בוהה בכנפי המאוורר המסתובבים וחושב על מחילה וסליחה...  קמתי, ניגשתי אל משרדו של מנהל הפונדק האנגלי. "מר ווקר, תוכל אולי לומר לי האם ישנם יהודים המתגוררים בקנו ? "יהודים" ? "כן, אדוני. יהודים". " ובכן... תן לי לחשוב. מר רוקח הוא יהודי, אך הוא לא חפץ שידעו על כך. אבל מר סידקי הוא יהודי. משום מה, החנות שלו סגורה היום" . "היכן מתגורר סידקי "? "מעל החנות שלו" . "תוכל לומר לי היכן ממוקמת החנות" ? "כמובן, אדוני. לך ברחוב המרכזי ותמצא את הבית בפינה השנייה,  לימינך. זהו הבית היחיד ברחוב אשר לו שתי קומות. לא תוכל לפספס אותו".  התחלתי לצעוד, הרחוב היה מלא חול. בקושי יכולתי לראות את פני האנשים ברחוב, אך סוף כל סוף הגעתי אל הבית. החנות הייתה סגורה ומסוגרת, הכול היה חשוך ושקט. התחלתי לנקוש על החלון באגרופי ולפתע נפתח החלון בקומה הראשונה. " מי שם"? שאל האדם מלמעלה. " שלום עליכם" אמרתי. " עליכם השלום, ברוך הבא. אנא עלה במדרגות בצדו האחורי של הבניין. כולם מחכים לך".  מחכים לי? לא הבנתי. מעולם לא פגשתי את האיש הזה. בכלל לא ידעתי שיש יהודים בקנו. מדוע הוא אמר זאת? אט-אט טיפסתי במעלה המדרגות, וכשפתחתי את הדלת מצאתי 9 יהודים, טליתות על כתפיהם, שקידמו אותי בברכת "ברוך הבא".  כעת הבנתי מדוע הם חיכו לי. אני הייתי היהודי העשירי. העשירי למניין.

להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250)

     מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א,  שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג,  שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח השד"ר יסעד או ילון אצל מישהו,  ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.

     משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר ציוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.  

     כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע,  אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. וה' הטוב יכפר בעדי.  בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ו' תשרי ה'תשע"ח

בתפילת יום הכיפורים, לפני חזרת הש"ץ, אומר החזן: "ה', ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים." היום, ריבונו – של – עולם, אתה דן אותנו ופותח לנו את הספרים כדי לבדוק מעשינו. מילא, כאשר אנו חיים יש על מה לדון אותנו, לחייב אותנו או לזכותנו בדין, אך המתים מדוע פותחים שוב את פנקסיהם ודנים אותם מחדש? הרי כבר דנו אותם בשנה שעברה! אלא ניתן לבאר, כי אכן דנים את המתים כל שנה מחדש, וזאת בגלל הבנים שהם השאירו בעולם הזה. כל שנה מחדש בודקים בשמי עליון מי הם הילדים "ממשיכי דרכו של האדם", ועל פי מעשיהם ניתן להצילו בעולמות עליונים. אם כך, כמה חשוב שלאדם יהיו בנים ממשיכי דרכו, שיהא מי שיאמר אחריו קדיש, שיהיו בנים שימשיכו בדרך התורה והמצוות. וזו חובתו של האב בבניו, הוא מצווה על כך כמו שכתוב: "ולימדתם אותם את בניכם". זהו ציווי!

     'גמר חתימה טובה' – טוב – ה דברי חיים, "איחל לאחד מחסידיו ברכה בלשון זו. שאלו החסיד מה משמעות תוספת ברכה זו, הרי אמרתם כבר 'גמר חתימה טובה'? השיבו הרבי: "כל מה שהקב"ה חותם לנו הוא טוב, ברם רוצה אני שיהיה כל כך טוב עד כי גם אנו נבין שזה טוב "!

      הגה"צ רבי הלל כגן, משגיח ישיבת גרודנה, כשהיו נפרדים ממנו במוצאי יום כיפור היה אומר לבחורים: "עוד שלש מאות שישים וארבע ימים יום כיפור!"

   חובתו של כל אחד ואחד להישמר מאד בקיום כל דבר היוצא מפיו, כפי שנאמר (במדבר ל ג, ): " לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", שכן ביטוי שפתים שאינו ראוי עלול לקטרג על האדם ביום הדין.

אל תתייאש  (דברים טובים – שופטים)

     הסופר הארגנטינאי חורחה דמיאן סיפר פעם: כשהייתי ילד אהבתי מאוד את הקרקס. בכל הזדמנות הייתי הולך לראות את המופעים המרתקים, נהנה להתבונן בלוליינים שהתהלכו בגמישות על חבלים דקים, קפצו לתוך חישוקים בוערים וטיפס זה על גבו של זה בגמישות חתולית.  במיוחד אהבתי את החיות. הללו ריתקו אותי בצורה מיוחדת. היו שם קופים, כלבים, נמר אמיתי, אריה ופיל. הפיל היה אהוב עליי באופן מיוחד, הייתי מרותק אליו. היה משהו מיוחד בגמישות של הפיל ובפעולות המסובכות שיצליח לבצע למרות גודלו העצום. ואז שמתי לב לדבר מעניין: בהפסקות שבין ההופעות קושרים את הפיל באחת מפינות הקרקס.  שרשרת ברזל גדולה קשורה ליתד עץ בינונית שתקועה באדמה. התפלאתי. הפיל גדול. הכוח שלו גדול עוד יותר. ומה בדיוק מחזיק אותו שם? ידעתי שפיל גדול יכול לעקור עץ שלם על שורשיו, איך זה שאת גזיר העץ הלא גדול שאליו הוא מחובר הוא לא חושב לעקור ולברוח. מה בדיוק מחזיק אותו שם?! בהתחלה הסבירו לי שהוא פשוט מאולף.  קניתי את ההסבר. אבל כשגדלתי קצת שאלתי את עצמי, אם הוא מאולף אז למה לקשור אותו בכלל?  שנים חלפו ותשובה לא קיבלתי. כמעט שכחתי את השאלה עד שפגשתי מישהו חכם שהסביר לי את העניין: הפיל לא בורח מסיבה אחת. הוא קשור ליתד עץ כזו מאז שנולד. הוא לא מכיר משהו אחר. ואז הצלחתי לדמיין את הפיל הקטן. ראיתי אותו בדמיוני, רגע אחרי שנולד, כשרק עכשיו קשרו אותו בשרשרת הגדולה ליתד העץ. דמיינתי אותו מושך,  נע לפנים ולאחור, מנסה להשתחרר מנסה לתלוש את השרשרת, להוציא את יתד העץ ממקומה.  שעות ארוכות הוא נלחם בשרשרת המגבילה את תנועותיו, ומונעת ממנו את החופש והדרור. הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי להשתחרר עד שהתעייף. גם למחרת הוא ניסה. גם ביום שלאחריו. עד שהוא התרגל. הוא הבין שאין מצב, שהוא לא מסוגל להשתחרר, שהוא חייב להישאר שם כבול,  לנצח. מאז, הוא לא מנסה שוב. הוא פשוט נכנע למצב הנתון.

     כמובן שהפיל לא בדיוק מעניין אותנו.  מה שמעניין אותנו זה אנחנו. האם אנחנו לא דומים לפעמים לפיל המגודל הזה. האם לנו לא היו רצונות שאיפות מאווים שרצינו להגשים, דברים שרצינו להשיג שניסנו להגיע אליהם ולא הצלחנו, למרות שהתאמצנו. ואז הרמנו ידיים. התייאשנו, הורדנו ראש ואמרנו לעצמנו שככה נשאר תמיד. אבל כבר אמרו 'ייאוש שלא מדעת', הייאוש הוא מחוץ לחוק.  בן אדם צריך לנסות תמיד, שוב ושוב ושוב. זה אומר שהוא חי, זה אומר שהרצון שבו פועם. זה אומר שהוא מסוגל. שהוא יכול להגיע רחוק.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ו' אלול ה'תשע"ז

 אין אדם חוטא ולא לו (קידושין סג:). אומר ה"דמשק אליעזר": לא לו הם אותיות אלול, לרמז: כאשר מגיע חודש אלול, האדם כבר אינו חוטא.

   אמרו חז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.  היה אומר על כך האדמו"ר הרה"ק רבי דוד צבי שלמה מלעלוב זיע"א (ה' אלול הוא יום היא"צ שלו), וכך מובא גם בשם הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זיע"א : כאשר אדם יכנס לבית מדרש ללמוד, גם הוא עצמו ילמד תורה שלא לשמה, אך חברו שבא לבית המדרש ורואה אותו יושב ולומד , יתעורר גם בו חשק ללמוד, והוא ישב וילמד תורה לשמה.  וזהו הפירוש "שמתוך שלא לשמה" – של הראשון, "בא לשמה" – השני שלומד תורה לשמה.

   המהרי"ל דיסקין זצ"ל זימן אליו פעם כמה מסופרי הסת"ם שהיו בירושלים, והטיל עליהם לעבור מבית לבית ולבדוק את כשרות המזוזות בבתים, ואת שכרם ציוה לתת להם מקופת בית היתומים. מקורביו שאלוהו מדוע קבע שכרם מקופת בית היתומים, ומה גם שהקופה דלה וחסרת אמצעים.  השיב להם, נאמר בתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך", ובפסוק שלאחריו מבטיחה התורה "למען ירבו ימיכם", שכרה של מצווה זו היא אריכות ימים, ומשתלם לקופת בית היתומים לסייע לקיום מצווה זו,  כדי שבעלי הבתים יאריכו ימים, ויהיו פחות יתומים במוסדותינו.

     ''הריעו לפני המלך ה'" (תהילים צח, ו). אומר ה דברי יחזקאל שרגא,  הרמז בזה: "הריעו" - יש להתעורר לתשובה, "לפני המלך ה'" - קודם שמגיעים הימים הנוראים [ראש השנה ויום כיפור] שצועקים בהם "המלך" בתפילת שחרית.

האדמו"ר הרב צבי הירש הלברשטאם זצ"ל ( ". מעובד מתוך צבי תפארה)

      חורף ה'תרע"ח ( 1917 .) מחיר הדמים הנורא של מלחמת העולם הראשונה לא פסח על היהודים. רבים מהם אולצו להשתתף במלחמה.  לא אחת יהודים מצאו את עצמם בחזית, נלחמים באחיהם ממדינה אחרת . מצבן של הקהילות היהודיות אחרי המלחמה היה בכי רע.  רבים איבדו קרובי משפחה, ואחרים נאלצו לגלות למקומות זרים כשהם חסרי כול. העוני והרעב היו נחלת הכול. רבנו החליט לצאת למסע חיזוק ועידוד. על אף מצבו הבריאותי הרעוע לא נמנע מלצאת לדרך בימי החורף הקשים. עוד כוונה, נסתרת,  עמדה מאחורי המסע. רבנו ביקש לערוך ביקור פרידה אצל חסידיו בטרם יסתלק מהעולם. בכמה עיירות אף ציין זאת במפורש .

     רוב תושבי יריצ'וב היהודים היו חסידים. ארשת פניהם הייתה קודרת. איש-איש וסאת צרותיו. רבים צבאו על הבית שבו התארח, עם פתקאות שנכתבו בדם ליבם, וביקשו ישועה בעבורם ובעבור יקיריהם. הרבי נאנח עמם בכאבם, האזין למצוקותיהם, ניחמם ובירכם.  בין הבאים היה יהודי ושמו ר' משה-ליבר אופר, שנמנה עם חסידי טריסק. כאשר הגיש את בקשת הברכה פרץ בבכי מר. "רבי, הושיעני!",  קרא בזעקה. "הירגע נא!", השיב הרבי. הלה הסדיר את נשימותיו והחל לספר. הוא התגורר בקראסנוברוד, שהייתה בקו החזית. הרוסיםֵ תקפו את העיר באש ארטילרית, גרמו לשרפת בתי העיירה וכבשו אותה במתקפת בזק. אנדרלמוסיה השתררה. " מאז אבדו עקבותיהם של רעייתי ושלושת בניי". הוא עצמו נמלט מפני הצבא הרוסי, שכן גליציה השתייכה לקיסרות האוסטרו-הונגרית ואל אזרחיה התייחסו כאל אזרחי אויב. בחלוף הזמן שב הצבא האוסטרי וכבש את העיר. הוא חזר לעיר עם עוד פליטים יהודים, ומיד פתח בחיפושים אחר משפחתו. "כבר שנה שלימה אני מחפש אחריהם!", בכה, "והעליתי חרס בידי! פניתי לארגוני סיוע בין-לאומיים, ניסיתי את כל הכיוונים האפשריים – ואין בדל של מידע על אודותיהם. אנא רבי, אמור לי, האם אזכה לראות אי-פעם את בני ביתי?". דממה מתוחה שררה בחדר. הצדיק השעין את ראשו על ידיו, אחוז שרעפים ושקוע במחשבותיו. עשר דקות תמימות חלפו. בעיניו של ר' משה-ליבר נדמו הדקות לנצח. לפתע התנער הצדיק, הרים את ראשו והביט בעיניים יוקדות בר' משה-ליבר. "איש צעיר!", קרא בקול, "אין לך סיבה לדאגה!  ראיתי את בני משפחתך, את אשתך ואת ארבעת ילדיך – בינתיים נולדה לך בת – והם בריאים ושלמים !". עיניו נפערו לרווחה, והוא התקשה לעכל את משמעות הדברים. האומנם שמעו אוזניו נכונה?! לדברים מפורשים מאלה לא ייחל בחלומותיו הוורודים ביותר. הוא פנה לצדיק בדמעות תקווה: "רבי, אנא אמור לי מתי אזכה לראות אותם!". " בעוד שלושה ימים!", נקב הרבי במועד מפורש. "אשתך וילדיך יבואו לעיר הזאת, ותתאחדו מתוך שמחה, בריאים ושלמים!".

     שלוש יממות של המתנה נרגשת חלפו על מיודענו.  לא היה לו צל של ספק כי הבטחת הרבי תתממש. ואכן, דבר מדבריו לא נפל ארצה: בדיוק כעבור שלושה ימים, באו לעיר אשתו וארבעת ילדיו – ובהם תינוקת שנולדה במרוצת הזמן ושאותה לא הכיר כלל.  בחלוף ההתרגשות הראשונית סיפרו על המאורעות שעברו עליהם בתקופת הנתק. האישה סיפרה כי הם נפלו בשבי הרוסים כשכבשו את העיר, וכשהחריפה המלחמה אסרו עליהם הרוסים לשוב לשטח אוסטריה. "רק לפני שלושה ימים", הוסיפה בהתרגשות, "קיבלנו אישור לחצות את הגבול לאזור שנכבש בידי הצבא האוסטרי, ויכולנו להגיע לכאן!". "לפני שלושה ימים!", חזר אחריה בעלה, נרעש ומשתאה, "הלוא זה היה בדיוק בשעה שבה הייתי בחדרו של הצדיק! עיניו הצופיות למרחקים חזו הכול בבהירות! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר א' אב ה'תשע"ז

 אם אין רוח הבריות נוחה מן האדם, אזי גם רוח המקום אינה נוחה ממנו.

     אם אין שלמות בבין אדם לחברו לא יכולה להיות שלמות בעבודת ה'

     חולשתנו הגדולה ביותר היא התעסקותנו בחולשות אחרים.

     יש לומר, שכיון שחוש הדיבור צריך הוא שותף ולא נהנים ממנו לבד, א"כ חובה עלינו להיזהר על ניקיון הדיבור וטהרתו שבעתיים, כי הרי כל נזק או תקלה שתצא מן הדיבור, לא רק הדובר נתקל בו אלא גם חברו השומע.

'הנעלבים ואינם עולבים''  II (ברכי נפשי(

     הקב"ה בירך אותי, במשפחה גדולה, כותב הת"ח הירושלמי, וכידוע לכל הורה -  כישרונותיהם של הילדים אינם שווים, ויש כאלה שבניגוד לאחיהם, התופסים כל דבר במהירות, לוקח להם לפעמים זמן רב להבין את הנאמר.  בין ילדיי יש אחד שגם אם לא הייתי מגדיר אותו כקשה הבנה, אבל ברור שביחס ליתר הבנים שלי, הוא טיפוס לא כשרוני בעליל. אנחנו, כהורים, מקפידים להתייחס אליו, ואל אי ההבנה שלו, ב...הבנה, ויודעים את המינון המדויק מתי לעודד ומתי לדרבן, ומתי לעשות גם את ההיפך.  אבל האחים שלו, גם אלה הגדולים ממנו וכמובן שגם הצעירים, לא בדיוק מודעים לבעיה, ופעמים רבות יוצאים שהם לועגים לו. הם אינם עושים זאת מרוע לב, אבל לפעמים כאשר מתקיים דיון על השולחן בסעודות השבת, והוא אינו קולט את המדובר, הם מכנים אותו בצורה ספונטנית בכינויים לא הכי נחמדים, הגורמים לו בושה. גם כאשר לא מדובר בוויכוח משפחתי, ליד השולחן, אלא סתם בחילופי דברים בין האחים, ובפולמוס שגרתי המתנהל בכל בית בישראל, הוא אינו מפגין כישורי הבנה מבורכים, ואז באות התגובות הטבעיות כמו 'אתה טיפש', 'אי אפשר לדבר איתך על שום דבר', ואלה עוד התגובות הנחמדות...  למותר לציין שגם בלכתו לחיידר, סופג הילד מנה גדולה של עלבונות מחבריו,  הלועגים לו כאשר הוא אינו קולט את הנלמד בכיתה, ושואל שאלות שאינן חכמות. אם בבית, אצל האחים, המצב הוא כזה, על אחת כמה וכמה שילדי הכיתה מלעיגים עליו ומזלזלים בו.  לקח מאלף לכל הורה כדאי לציין שהילד עצמו אף פעם לא הגיב לכינוי הגנאי, אלא המשיך בשגרת חייו כאילו לא אירע דבר. ניתן היה לזהות בכך את תכונות נפשו הענוגות, בהן התברך מן שמיא, עד שגם אנחנו, כהורים, התפעלנו ממנו מאוד.

     והנה, בחודשים האחרונים - ממשיך הת"ח במכתבו - הבחנתי שכל פעם כאשר הילד הזה סופג עלבון ממאן דהוא, הוא לוחש דבר מה בפיו. ניסיתי לשמוע מה הוא אומר, אך כיון שהמלים יוצאות מפיו בלחש גמור, אינני מצליח לקלוט אף מילה. בתחילה לא שמתי לב שהוא עושה זאת דווקא כאשר פוגעים בו. אך כאשר הרגשתי בכך, הדבר גרם לי לפליאה, והחלטתי לגשת אל הבן, ולשאול אותו על כך.  והבן השיב, ומתשובתו יכולתי ללמוד באיזו דרגה רוחנית נפלאה הוא מצוי.  צריך לזכור שמדובר בילד בגיל 9 , ולכן נדהמתי להיווכח בעוצמה הרוחנית שלו,  ובעצם - יש כאן לקח מאלף לכל הורה, שיידע שאסור לזלזל באף ילד מילדי, וגם אם הוא איננו כשרוני במיוחד, הקב"ה טבע בו תכונות אחרות שבהן הוא יכול להעלות את עצמו לפסגות שיא, לא פחות מכל ילד כשרוני אחר. והדברים פשוטים.  הילד סיפר לי, בשפתו הטבעית והילדותית, שכאשר היה בבית הכנסת הזדמן לידיו הספר 'עלינו לשבח', שבו הובא דבר מופלא ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א , והוא, שכאשר פוגעים ביהודי, ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב, ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים' - זה הזמן הטוב ביותר לבקש ממנו ברכה.  במאמר מוסגר נציין שאכן הבאנו שם כמה סיפורים על אנשים שנושעו בצורה על טבעית, לא??ר שחיפשו אדם העונה על התואר הנ"ל, וביקשו ממנו ברכה.  הדבר הזה שהופיע בספר נכנס עמוק אל תוככי לבי, הוסיף הילד ואמר , גם מפני שמי שאמר את זה הוא אחד מגדולי הדור, וגם משום שהבנתי את עומק העניין, וידעתי - מניסיוני האישי - איזה זכויות עומדות לאדם שנעלב ואינו משיב מלחמה למעליבו. וידעתי גם ידעתי כמה זה קשה, ולכן הבנתי את כוח הברכה שיש ברגעים אלה בפיו של אותו נעלב.  ולפתע פתאום, המשיך הילד, הרגשתי את עצמי מאושר מאוד... מאושר, על כי ניתן בידי כוח עצום ורב, שאין לאנשים אחרים... שהרי אני 'זוכה' מדי יום לקיתונות של גנאי, וכל פעם כאשר אינני מגיב להעלבות הללו, ומכליל את עצמי בין אלה ה 'נעלבים ואינם עולבים', הרי יכולתי לברך את כל מי שזקוק לישועה.משהגעתי למסקנה זו, נכנסה בליבי אש קודש ורצון עז לסייע לאנשים אומללים על ידי כוח הברכה שלי. נכון שאנשים לא מגיעים אליי כדי שאברך אותם, אבל הרי יש בכוחי לעשות זאת גם בלי שהם יבואו אליי, וגם בלי שיידעו כלל שאני מברך אותם...  ואז התחלתי לאסוף את כל המודעות על שמותיהם של החולים התלויות בבתי הכנסת, ומתוך העיתונים, ואני משנן את השמות הללו בעל פה (מדהים!!! ילד בן 9 )!!! וכשפוגעים בי, וכדרכי אינני מגיב, אני מתפלל מיד להשי"ת שירחם על החולים הללו.

     אני יכול להעיד על עצמי, מסיים הת"ח את מכתבו, שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפי הילד שלי, חשבתי שאני מתעלף... אם גם עד היום הערכתי אותו במאוד על המאמצים שהוא עושה להבין את החומר הנלמד בכיתה, ועל כך שהוא איננו מגיב לכינויים הפוגעניים, היום אני יודע שיש להעריכו בכפלי כפליים. לדעתי כדאי מאוד לפרסם את הדברים, ללמד לבני ישראל קשת, ולהודיע ולהיוודע שלכל יהודי יש תפקיד מיוחד בעולם, ותכונות נפש ייחודיות שאף אחד לא יוכל לקחת אותן ממנו, ואם כל אחד ינצל את כישוריו הוא, וישתדל לקדש בהם את שמו יתברך, כל העולם שלנו יהיה נראה אחרת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ח' כסלו ה'תשע"ז

 אמונה עבור האדם הוא כמו כנפיים לציפור ולכן אדם בעל אמונה חזקה יכול לעוף למרחקים עצומים.

      והנה סולם מוצב ארצה". כשהיה ה"צמח צדק" ילד קטן שיחק עם חבריו לעלות על סולם גדול שעמד שם, חבריו עלו שנים ושלשה מדרגות ומיד נפלו, משא"כ הוא עלה בלי קשיים עד למדרגה הגבוהה. סבו בעל ה"תניא" שראה כל זה שאלו אח"כ: כיצד לא פחדת ועלית כ"כ גבוה, ולא כמו שאר חבריך שמיד נפלו? ענה הנכד: החילוק ביני לבין חברי הוא - חברי כאשר עלו הביטו רק למטה, וכאשר ראו שהם כבר קצת גבוהים מהאדמה מיד נבהלו ונפלו. משא"כ אני ככל שעליתי הבטתי רק למעלה ובכל מדרגה ראיתי מה נמוך עומד אני ולכמה צריך אני עוד להגיע... )ד.א.ל) . (מתוך ''מאור שרגא'')

     ''ויצא יעקב" (כח, י( " - שיציאת הצדיק עושה רושם. פנה זיוה פנה הודה" וכו' (רש"י(.  בדרך כלל אין צדיק עוזב את מקומו בגלל ענייני פרנסה או רווחה, אלא כשהעיר ירדה במדרגתה המוסרית. כשצדיק עוזב, סימן הוא שפנה הודה והדרה של העיר.

     זה לא הגודל שחשוב, זה התוכן. (שמואל אייזיקוביץ)

'הבוטח בה' חסד יסובבנו'  (מתוק מדבש עלון 103 - הרב ברוך בוקרה שליט"א)

     הרב חיים זאיד שליט"א הוזמן כמרצה אורח לשבת קירוב בבית המלון 'ציפורי בכפר' בקיבוץ חפץ חיים. הוא נסע לשבת יחד עם ביתו הלומדת בסמינר.  במהלך ליל השבת נערך עונג שבת סביב שולחנות ערוכים בשילוב דברי תורה, שאלות ותשובות, שירי שבת ועוד...  והאווירה הייתה מאוד מרוממת.  לקראת השעה שתים עשרה בלילה, פנתה אליו ביתו ואמרה שהיא עייפה מאוד, הרב מסר לה את מפתחות החדר והיא עלתה לישון.  הרב המשיך עם עונג השבת ובשעה אחת וחצי לערך עלה גם הוא לחדר.  בהגיעו הוא רואה שהחדר נעול, הוא נוקש על הדלת אך אין מענה, הרב נוקש יותר חזק ואין שום תגובה, שוב ושוב והרב מבין שהילדה פשוט ישנה מאוד חזק.  הרב החליט לגשת למשרדי הקבלה של המלון לקבל מפתח נוסף אך לא היה שם איש והוא לא ידע מה לעשות?  לפתע הוא פוגש ברב נוסף שהוזמן אף הוא לשבת עם הקבוצה, ' הכל בסדר?' שואל הרב האורח. ' האמת שלא כל כך' עונה הרב זאיד 'החדר שלי נעול והילדה כנראה ישנה מאוד חזק'.  הם חוזרים לחדר, הרב האורח דופק על הדלת מאוד בחוזקה אך שום תגובה לא נשמעת, הם מנסים שוב ושוב ובינתיים החלו לצעוק לעברם יושבי החדרים השכנים שהדפיקות מפריעות את מנוחתם.  מה עושים? הרב זאיד מחליט לרדת ללובי ופשוט לנוח על אחת הכורסאות. ואז פונה אליו הרב האורח ואומר: 'הרב זאיד, אני ורעייתי נשב איתך למטה' 'לא, אין צורך תלכו לישון' אומר הרב. ' בשום אופן' מתעקש הרב האורח 'אנחנו נישאר איתך' והרב זאיד מתעקש 'זה בסדר, הניחו לי לכו לישון' והרב מתעקש 'תראה הרב זאיד, אם אתה לא תכנס לחדר אני ממילא לא אוכל לישון, אז מה אכפת לך שאנחנו נישאר איתך?' טוב, הרב זאיד נכנע, הם יורדים ללובי המלון, מתיישבים ומתחילים לשוחח על כל מיני נושאים, דברי תורה ועוד...  והנה לפתע, בשעה שתיים חמישים וחמש לפנות בוקר, מבחין הרב זאיד באיש האחזקה הערבי שנוסע עם הקלנועית, הוא רץ אליו ושואל 'סליחה, תוכל אולי לעזור לי? אין לי דרך להיכנס לחדר'. העובד הולך עם הרב ובעזרת מפתח המאסטר שברשותו פותח את החדר בדיוק בשעה שלוש לפנות בוקר (תזכרו את השעה(  הרב זאיד נפרד מהזוג המופלא תוך שהוא מרעיף עליהם ברכות על החסד שגמלו עמו ונכנס לישון.  וכך עוברת לה השבת במלון בהתעלות ובשמחה יהודית.

     במוצאי שבת מצלצל הרב האורח לרב זאיד ואומר 'הרב זאיד,  אתה לא תאמין לסיפור שאני הולך לספר לך...' ' ובכן, עם חזרתי הביתה מהמלון, מתקשר אלי החתן שלי ומודיע לי כי ביתי ילדה בשעה טובה במהלך השבת' החתן הוסיף ואמר כי היה להם נס מדהים וכך הוא מספר: ' בליל שבת בשעה אחת וחצי בלילה הגיע הבת לחדר הלידה בבית החולים תל השומר, במהלך הלידה חל ככל הנראה סיבוך,  הרופא יוצא אלי ואומר לי כך: 'תקשיב, יש בעיה, אם נבצע לידה רגילה חייו של התינוק בסכנה, ולכן האפשרות השנייה היא לערוך ניתוח, אך אז לצערי חייה של האם בסכנה, ולכן עליך להחליט על ביצוע לידה רגילה או על ניתוח? ההמלצה שלנו היא יותר על ניתוח אך אתה צריך לאשר זאת '. החתן מספר שהוא יצא החוצה עם ספר תהילים בידו והחל לבכות 'מה אעשה? זו שאלה שגדולי ישראל צריכים להכריע בה ולא אני הקטן? אך כעת שבת קודש ועם מי אדבר?'  תוך כדי כך עובר לידו יהודי ושואל 'מה קרה? אפשר לעזור?'  החתן מספר לו את המצב והיהודי אומר לו 'תשמע אחי, למה אתה מסתבך? תעלה לקומה שניה, במחלקה הפנימית מאושפז הרב הגאון יעקב אדלשטיין שליט"א, תשאל אותו ותקבל עצה מגדול בישראל' החתן רץ לקומה השנייה, נכנס לחדר שבו הרב מאושפז ולהפתעתו הוא רואה שהרב אדלשטיין ער.  הוא ניגש לרב ובבכיות מתאר לו את המצב ומבקש את עצתו.  הרב מסתכל, חושב מעט ואומר: 'בגלל אבות תושיע בנים...  הקב"ה יעזור שתהיה לידה קלה וילד בריא לעבודתו יתברך '. הבחור מנשק את יד הרב, חוזר לרופא ומבקש לידה רגילה.  הלידה בוצעה וברוך ה' גם האם וגם העובר יצאו ללא פגע.  וכאן מסיים הרב האורח את סיפורו ואומר: 'הרב זאיד הבט,  הילדה נכנסה לחדר הלידה בשעה אחת וחצי, בדיוק בשעה שהחלטתי לגמול עמך חסד ולשהות איתך בלובי. והלידה עצמה הייתה בשעה שלוש לפנות בבוקר, בדיוק בשעה שבה החדר נפתח ונכנסת לישון.  אני חשבתי שאנו גומלים איתך חסד, אבל למעשה החסד שעשינו פעל עבורנו והועיל לבת שישבה על המשבר.  ובדיוק בשעה שהחדר נפתח עבורך, פתח הקב"ה את רחמה וזיכה את הבת בלידה קלה ורגילה ובעובר בריא ושלם.

     איך אמר הרב אדלשטיין 'בגלל אבות תושיע בנים' והכוונה היא - בגלל חסדי האבות זוכים הבנים לישועות

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/