אמרי שפר ד' ניסן ה'תשע"ח

אדם הזהיר במצוות - הקב"ה לא מביא תקלה על ידו.

     "אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח...

* אמר רבי אלעזר בן עזריה, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. אמר רבי עקיבא, תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח (ערכין טז ע"ב). שיודע להוכיח - דרך כבוד, שלא ישתנו פני השומע מחמת הבושה" (רש"י שם(.

     בכל אחד ואחד יש אוצר של כישרונות ויכולות, אם נחשוק בו ונחפש אחריו, נמצא אותו ונתעשר.

     גוי ששבת חייב מיתה, והטעם שהחמירה התורה בזה, אפשר לומר היות ששבת קודש הוא עדות שישראל מעידין על הקב״ה, ובעדות הדין הוא, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, נתקלקל כל העדות, אם כן במה שהגוי שומר שבת מקלקל עדות ישראל. (פתגמין נבחרים(

כבד את אביך ואת אמך" [כ, יב]. (ופריו מתוק).

את המכתב הבא שלחה כלה אחת אל מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א:

     לפני כעשרים שנה, כשנולדתי, הוריי נטשו אותי, ובני זוג בעלי חסד ויראי שמים גידלו אותי במסירות שאי אפשר לתארה במילים. הודות לטרחתם והקרבתם עבורי, זכיתי להתארס עם בחור מצוין, ואנו עומדים להינשא בס"ד בימים הקרובים.  

     לאחר אירוסי, אמי הביולוגית, שככל הנראה עקבה אחרי במשך כל השנים, יצרה עמי קשר, והתחלנו להיפגש ולשוחח לעיתים קרובות. לקראת החתונה, פנתה אלי אמי וביקשה שהיא תהיה המלווה שלי לחופה, וגם תעמוד לצידי בעת סידור הקידושין, וזאת משום שתצטער לראות שאישה אחרת מכניסה אותי לחופה, וגם תתבייש לעמוד מן הצד לעיני משתתפי השמחה המודעים לעובדת היותה אמי הביולוגית.  אלא, שהתכנית שלי הייתה לכבד את אמי המאמצת בליווי לחופה, מחמת הכרת-הטוב העצומה שאני רוכשת לה, ובפרט שאני חשה כלפיה קירבה של אם אמיתית, שמסרה את נפשה עבור גידולי והבאתי לחופה. ויתכן מאוד, שגם לאמי המאמצת תגרם עגמת נפש אם לא אזמין אותה לשמש כשושבינית שלי, ואעדיף לכבד את האישה שנטשה והזניחה אותי, על פני זאת ששימשה לי כאם במשך כל השנים.  שאלתי אפוא היא, את מי ראוי שאבחר לשמש כמלווה שתכניס אותי לחופה - את אמי הביולוגית או המאמצת?

     השיב מו"ר שליט"א: התורה הקדושה אומרת: "ארור מקלה אביו ואמו" (דברים כ"ז, ט"ז), דהיינו, בן או בת שגורמים לזלזול קלון וצער להוריהם - מקוללים ב 'ארור'. קללת 'ארור' זו, מתייחסת גם לבת שאמה נטשה והזניחה אותה, כי עצם העובדה שהביאה אותה לעולם, מחייבת אותה להישמר מזלזול בה ולכבדה. ולפיכך, אם אכן המציאות היא, שכיבוד האם המאמצת תגרום לאם הביולוגית העומדת מן הצד בזיון ובושה, והציבור שמכירה כאמה האמיתית של הכלה, יסתכל עליה בזלזול, הרי שיש לבחור את האם הביולוגית, כי רק עליה נאמר 'ארור מקלה'. ואמנם יש להכיר טובה מרובה לאם המאמצת, וכל שכן שיש להקפיד שלא לגרום לה לצער, מכל מקום,  על 'אם' זו אין 'ארור '. ולכן, תבחר הכלה כשושבינה דווקא את אמה הביולוגית. והטוב ביותר הוא, ששתיהן יחד, האם הביולוגית והמאמצת,  תהיינה השושבינות של הכלה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ו שבט ה'תשע"ח

אמונה, תקווה, אהבה ותובנה הן ההישגים הגבוהים ביותר של המאמץ האנושי."(קרל יונג)

"אם יום " – זה יום כפור, "או יומיים" – אלו ב' ימים של ראש השנה, יעמוד בהם האדם בתפלה רק על כסף, אזי "לא יקם כי כספו הוא" – לא תתקבל תפלתו ולא תתקיים בקשתו, כי רק כסף בקש...

    "בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או להינזק, גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר הזה שאתה זרקת הנך מזיק שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".

בתורה יש שני חלקים, חלק שלומדים וחלק שעושים, כלל ישראל קבלו בין את הנעשה דהיינו חלק מצוות העשייה, ובין את הנשמע דהיינו החלק שלומדים, וכן יש מצוות שזה לעובדי האדמה וזה חלק הנעשה התלוי במעשה ובעבודה, ויש מצוות שהכוהנים עושים וזה העבודה בבית המקדש, ואלו המצוות אין באפשרות כל אדם כגון אלו שאינם כוהנים, והם מקיימים המצוות הללו ע"י הלימוד שנקרא נשמע.

הנעליים ביד (ענף עץ אבות פ"א משנה ו')

    מעשה שהיה בימי הגר"א בשנת ה תקל"ו, שאז מלך בפולניה המלך פוניאטובסקי, והקראים פנו אליו בתזכיר לאמור, כי רק הקראים הם היהודים האמיתיים בני דת משה, והם שקבלו את התורה מסיני על ידו, והנה באו היהודים הרבניים שהם כמו ערב רב, והתיימרו לומר שהם קבלו את התורה, וזייפו אותה בפירושים לא נכונים... ובקשו מהמלך להזמין לשם ויכוח את נציג הרבנים שיתווכח עם נציג הקראים, כדי שיתברר הדבר בפני המלך מי הם היהודים האמיתיים, המלך פקד על היהודים הרבנים לשלוח נציג שלהם לארמונו ביום השבת כדי להתווכח עם נציג הקראים.

    הגר"א הציע שהנציג יהיה השתדלן מפינסק, רבי יהודה לייב מייטוס, אשר עם גדולתו בתורה היה פיקח וממולח ובקי בשפה הפולנית, ולפני מלכים יתייצב, ואף האצילים הפולנים היו מתייחסים אליו בכבוד ובאהבה, בתחילה סירב רבי יהודה להיות השליח אל המלך, אך לבסוף נתרצה לזאת... באותה שבת השכים רבי יהודה לייב לקום עם עלות השחר, התפלל שחרית, וקרא כמה מזמורי תהילים בהשתפכות הנפש שיזכה לנצח את הקראים, לאחר שקידש וסעד את ליבו, יצא בשמחה לארמון המלך, ובליבו עוז ותעצומות, אמונה ובטחון בה' יתברך נותן התורה שיצליח אותו בדרכו, והנה בהגיעו אל פרוזדור הארמון, פגש שם את "החכם" הקראי כשהוא עומד וממתין לתורו, והוא נתייצב מאחוריו , ואז היה נהוג להיכנס לטרקלין המלך בלי נעליים, אלא רק בגרביים, ולכן כשניתנה הפקודה מהמלך שעליהם להיכנס לטרקלין, שלפו כולם את נעליהם, ורבי יהודה מתוך חרדה והתפעלות מאימת המלך לא השאיר את נעליו בפרוזדור, אלא נכנס אל הארמון כשהוא מחזיק את נעליו בידיו ..

והמלך היה יושב על כסאו ומסביבו כל שריו היושבים ראשונה במלכות, על שולחנו של המלך היה מונח כתב הפלסטר שהמציאו הקראים למלך, והתחיל החכם הקראי לקטרג על הנציג רבי יהודה לייב, באומרו: ראה נא אדוני המלך, ראה את עזותם וחוצפתם של היהודים הרבניים, הבט אל נציגם שנכנס לכאן ונעליו בידו, כאילו הוא מטיל חשד בפקידי חצר המלוכה שהם גנבים, ולכן חשש להשאיר את נעליו בפרוזדור, והביא אותן בידיו לאולם המשפט של המלך! נשא המלך את עיניו וראה שאכן נציג היהודים הרבניים עומד ונעליו בידו, תדהמה אחזה במלך בראותו זאת, גם רבי יהודה לייב הופתע לרגע, אך מיד התעשת ואמר: אדוני המלך, מסורת היא בידינו כי כאשר נגלה ה' אל משה על יד הסנה, ואמר לו: של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, עשה משה כציווי ה' יתברך אליו, אך כשחזר אחר כך לאחריו חיפש את נעליו ולא מצא אותן, כי הקראים שהיו באותו מעמד גנבו את נעליו, ומאז כשאני נפגש עם הקראים, אני שומר על הנעליים שלי מפני הגנבים האלה! ולכן אני מחזיק אותם בידי. ויען החכם הקראי, ויאמר: זהו שקר גס! והלא ההיסטוריה מאשרת כי כת הקראים לא הייתה אז בעולם , ורק נוסדה לפני כאלף שנה בימי ענן, ואם כן איך אפשר להאשים את הקראים בגניבת נעליו של משה?! צחק המלך, ואמר: מספיק, הויכוח אך למותר, כיון שאתה מאשר שכת הקראים נוסדה אלפי שנים אחר שקיבל משה את התורה מהר סיני, ואם כן כל כתב הפלסתר שלכם כלפי היהודים הרבניים הינו בשקר יסודו...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' אב ה'תשע"ז

 אם אין רוח הבריות נוחה מן האדם, אזי גם רוח המקום אינה נוחה ממנו.

     אם אין שלמות בבין אדם לחברו לא יכולה להיות שלמות בעבודת ה'

     חולשתנו הגדולה ביותר היא התעסקותנו בחולשות אחרים.

     יש לומר, שכיון שחוש הדיבור צריך הוא שותף ולא נהנים ממנו לבד, א"כ חובה עלינו להיזהר על ניקיון הדיבור וטהרתו שבעתיים, כי הרי כל נזק או תקלה שתצא מן הדיבור, לא רק הדובר נתקל בו אלא גם חברו השומע.

'הנעלבים ואינם עולבים''  II (ברכי נפשי(

     הקב"ה בירך אותי, במשפחה גדולה, כותב הת"ח הירושלמי, וכידוע לכל הורה -  כישרונותיהם של הילדים אינם שווים, ויש כאלה שבניגוד לאחיהם, התופסים כל דבר במהירות, לוקח להם לפעמים זמן רב להבין את הנאמר.  בין ילדיי יש אחד שגם אם לא הייתי מגדיר אותו כקשה הבנה, אבל ברור שביחס ליתר הבנים שלי, הוא טיפוס לא כשרוני בעליל. אנחנו, כהורים, מקפידים להתייחס אליו, ואל אי ההבנה שלו, ב...הבנה, ויודעים את המינון המדויק מתי לעודד ומתי לדרבן, ומתי לעשות גם את ההיפך.  אבל האחים שלו, גם אלה הגדולים ממנו וכמובן שגם הצעירים, לא בדיוק מודעים לבעיה, ופעמים רבות יוצאים שהם לועגים לו. הם אינם עושים זאת מרוע לב, אבל לפעמים כאשר מתקיים דיון על השולחן בסעודות השבת, והוא אינו קולט את המדובר, הם מכנים אותו בצורה ספונטנית בכינויים לא הכי נחמדים, הגורמים לו בושה. גם כאשר לא מדובר בוויכוח משפחתי, ליד השולחן, אלא סתם בחילופי דברים בין האחים, ובפולמוס שגרתי המתנהל בכל בית בישראל, הוא אינו מפגין כישורי הבנה מבורכים, ואז באות התגובות הטבעיות כמו 'אתה טיפש', 'אי אפשר לדבר איתך על שום דבר', ואלה עוד התגובות הנחמדות...  למותר לציין שגם בלכתו לחיידר, סופג הילד מנה גדולה של עלבונות מחבריו,  הלועגים לו כאשר הוא אינו קולט את הנלמד בכיתה, ושואל שאלות שאינן חכמות. אם בבית, אצל האחים, המצב הוא כזה, על אחת כמה וכמה שילדי הכיתה מלעיגים עליו ומזלזלים בו.  לקח מאלף לכל הורה כדאי לציין שהילד עצמו אף פעם לא הגיב לכינוי הגנאי, אלא המשיך בשגרת חייו כאילו לא אירע דבר. ניתן היה לזהות בכך את תכונות נפשו הענוגות, בהן התברך מן שמיא, עד שגם אנחנו, כהורים, התפעלנו ממנו מאוד.

     והנה, בחודשים האחרונים - ממשיך הת"ח במכתבו - הבחנתי שכל פעם כאשר הילד הזה סופג עלבון ממאן דהוא, הוא לוחש דבר מה בפיו. ניסיתי לשמוע מה הוא אומר, אך כיון שהמלים יוצאות מפיו בלחש גמור, אינני מצליח לקלוט אף מילה. בתחילה לא שמתי לב שהוא עושה זאת דווקא כאשר פוגעים בו. אך כאשר הרגשתי בכך, הדבר גרם לי לפליאה, והחלטתי לגשת אל הבן, ולשאול אותו על כך.  והבן השיב, ומתשובתו יכולתי ללמוד באיזו דרגה רוחנית נפלאה הוא מצוי.  צריך לזכור שמדובר בילד בגיל 9 , ולכן נדהמתי להיווכח בעוצמה הרוחנית שלו,  ובעצם - יש כאן לקח מאלף לכל הורה, שיידע שאסור לזלזל באף ילד מילדי, וגם אם הוא איננו כשרוני במיוחד, הקב"ה טבע בו תכונות אחרות שבהן הוא יכול להעלות את עצמו לפסגות שיא, לא פחות מכל ילד כשרוני אחר. והדברים פשוטים.  הילד סיפר לי, בשפתו הטבעית והילדותית, שכאשר היה בבית הכנסת הזדמן לידיו הספר 'עלינו לשבח', שבו הובא דבר מופלא ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א , והוא, שכאשר פוגעים ביהודי, ומעליבים אותו, והוא אינו מגיב, ומכניס את עצמו על ידי כך לחבורת הקודש של 'הנעלבים ואינם עולבים' - זה הזמן הטוב ביותר לבקש ממנו ברכה.  במאמר מוסגר נציין שאכן הבאנו שם כמה סיפורים על אנשים שנושעו בצורה על טבעית, לא??ר שחיפשו אדם העונה על התואר הנ"ל, וביקשו ממנו ברכה.  הדבר הזה שהופיע בספר נכנס עמוק אל תוככי לבי, הוסיף הילד ואמר , גם מפני שמי שאמר את זה הוא אחד מגדולי הדור, וגם משום שהבנתי את עומק העניין, וידעתי - מניסיוני האישי - איזה זכויות עומדות לאדם שנעלב ואינו משיב מלחמה למעליבו. וידעתי גם ידעתי כמה זה קשה, ולכן הבנתי את כוח הברכה שיש ברגעים אלה בפיו של אותו נעלב.  ולפתע פתאום, המשיך הילד, הרגשתי את עצמי מאושר מאוד... מאושר, על כי ניתן בידי כוח עצום ורב, שאין לאנשים אחרים... שהרי אני 'זוכה' מדי יום לקיתונות של גנאי, וכל פעם כאשר אינני מגיב להעלבות הללו, ומכליל את עצמי בין אלה ה 'נעלבים ואינם עולבים', הרי יכולתי לברך את כל מי שזקוק לישועה.משהגעתי למסקנה זו, נכנסה בליבי אש קודש ורצון עז לסייע לאנשים אומללים על ידי כוח הברכה שלי. נכון שאנשים לא מגיעים אליי כדי שאברך אותם, אבל הרי יש בכוחי לעשות זאת גם בלי שהם יבואו אליי, וגם בלי שיידעו כלל שאני מברך אותם...  ואז התחלתי לאסוף את כל המודעות על שמותיהם של החולים התלויות בבתי הכנסת, ומתוך העיתונים, ואני משנן את השמות הללו בעל פה (מדהים!!! ילד בן 9 )!!! וכשפוגעים בי, וכדרכי אינני מגיב, אני מתפלל מיד להשי"ת שירחם על החולים הללו.

     אני יכול להעיד על עצמי, מסיים הת"ח את מכתבו, שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפי הילד שלי, חשבתי שאני מתעלף... אם גם עד היום הערכתי אותו במאוד על המאמצים שהוא עושה להבין את החומר הנלמד בכיתה, ועל כך שהוא איננו מגיב לכינויים הפוגעניים, היום אני יודע שיש להעריכו בכפלי כפליים. לדעתי כדאי מאוד לפרסם את הדברים, ללמד לבני ישראל קשת, ולהודיע ולהיוודע שלכל יהודי יש תפקיד מיוחד בעולם, ותכונות נפש ייחודיות שאף אחד לא יוכל לקחת אותן ממנו, ואם כל אחד ינצל את כישוריו הוא, וישתדל לקדש בהם את שמו יתברך, כל העולם שלנו יהיה נראה אחרת.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "בלק" ה'תשע"ו

השבת נקרא על אחד המקרים המוזרים והמיוחדים שמסופרים בתורה. אתון שמדברת.
בלעם נקרא על ידי מלך מואב לקלל את עם ישראל. בלעם שיודע ומכיר את ה' שאל אותו אם אכן ללכת ולקלל אך נתקל בסירוב ולמרות זאת בחר  לצאת לדרך על האתון שלו וללכת לבצע את המשימה.
בלעם ממהר, הדרך רצה לו. בלעם הוא מסוג האנשים האנטישמים שמצפים בכיליון עיניים לרגע שאפשר לקלל.
אבל האתון שלו לא משתפת פעולה ועושה לו בעיות וקשיים.: "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו...ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו".
דווקא האתון היא שרואה את מלאך ה' ומפחדת ממנו ועוצרת מלכת. 
בהמשך: "ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" וזו תקלה שמכעיסה את בלעם וגורמת לו: "ויך בלעם את האתון להטותה הדרך".
במדרש מתארים היטב את מה שארע פה: "הרשע הזה הולך לקלל אומה שלימה, שלא חטאה לו, ומכה אתונו, שלא תלך בשדה".
מדוע בלעם מכה את אתונו? מפני שהיא לא צייתה לו. האתון התחצפה אליו והרגיזה אותו ופעלה בניגוד לרצונו שלו. בלעם הוא האדון שלה וכעת שלא עושה כדבריו היא ראויה מבחינתו למכות והכעס שלו עליה מוצדק.
אך אם נשים לב בלעם נוהג בדיוק כמו אתונו. גם הוא פועל בניגוד לרצון של אדונו הוא אלוקים. הוא מכיר ויודע במלכותו של ה' שציווה עליו בפירוש לא ללכת לקלל: "לא תאר את העם כי ברוך הוא".
לבלעם יש חוש צדק מאוד סלקטיבי . מה שהוא דורש מהזולת, במקרה הזה מהאתון (ואף מעמיד פני נעלב), מעצמו הוא פוטר.
זוהי סלקטיביות ואנוכיות מכוערת שלפעמים מוכרת לנו מחיי היום יום בהם אנחנו באים בדרישות מסוימות לזולת (בן/בת זוג, ילדים, משפחה, חברים, שכנים, סביבה) אבל אנו בעצמנו לא עומדים בנורמות האלה.
דווקא לאור התנהגותו של בלעם עלינו להפנים וללמוד להיות אמתיים עם עצמנו ועם דרכנו ולהשתדל לעשות הכול בדרך הישר והטוב.

שבת שלום ומבורך!

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם