אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ז

אם אין קמח אין תורה, בדרך הלצה קמח באידיש מֶ על ר"ת משה עלה למרום, אם משה לא היה עולה למרום, אין תורה. 

     "אם יש לך תפוח אחד, ולי יש תפוח אחד ונחליף הרי שלכל אחד מאתנו יהיה תפוח אחד.  אם לך יש רעיון אחד, ולי יש רעיון אחד ונחליף, לכל אחד מאתנו יהיו. שתי רעיונות''

     באור נפלא מאיר לנו הספורנו במצות "זכור את יום השבת לקדשו", שבכל עסק ועסק שהנך עוסק בו בימי החול, ראה והתבונן במהות המעשה ובעתידו שלא יהא מטרידך ביום השבת, ואם תראה שעסק זה יטרידך ואם תתעסק בו תהיה מוכרח להיות מוטרד ממנו ביום השבת - חדל ממנו ולך לעסק אחר.

     בכל סוף יש מידה של -עצב ומידה של שמחה תלוי לאיפה אתם מעדיפים להשתייך.

    ''הגבל את ההר וקדשתו". כל הקדושה בעולם היא רק על ידי האדם! דבר בקביעות אפשר רק ע"י אדם.  אין דבר קדוש מעצמו. המשכן, המקדש, הכל .  הקב"ה לא ברא דבר בטבע שיהיה קדוש!

      ויחד יתרו. פירוש שמח, ומדרשו לשון חידודין נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים, (רש"י). המשגיח הרה"צ ר' יחזקאל לוינשטיין אמר לבני ישיבת 'מיר' בשנחאי בשנות השואה האיומה, שרואין מכאן שטבע האדם הוא כי בשומעו מצרות עמו אפילו אם כבר התנתק ממנו מזה עשרה דורות עדיין נעשה בשרו חידודין חידודין, ואם בזמן הזה כאשר אנו שומעים צרות אחינו בית ישראל אין אנו חשים מאומה ובשרנו אינו נעשה 'חידודין חידודין' אין זה אלא שעל ידי החטאים והעוונות ניטמטם לבנו וחל בנו שינוי הטבע.

    וישמע יתרו. פירש רש"י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וישמע ר"ת ש'מע מ'לחמת ע'מלק ו'קריעת י'ם סוף. ויש לפרש למה דווקא שני הניסים האלו גרמו ליתרו לבוא, אלא אחרי שהיו כל כך הרבה נסים לישראל וכל העולם ידעו מזה, וכמו שאמרו חז"ל על ויבקעו המים שכל מים שהיו בעולם נבקעו, ובכל זאת העיז עמלק לבוא עוד להלחם עם ישראל, לכן אמר יתרו אם יש כל כך רע בגויים צריכים להיפרד מהם, וזה הפירוש שמע ובא.

     ''ושם האחד אליעזר" (יח, ד) יש להביא יסוד גדול בדרכי החינוך הנלמד מפרשתן שהנה נאמר 'שם האחד גרשום וגו' ושם האחד אליעזר', ולכאורה היה צריך לומר 'ושם השני אליעזר', וכמו שאמרה תורה 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים ', אלא, ש'כבש' אכן יש אחד ושני, אבל ה׳בנים' צריכים להיות בעיני האב כל אחד ואחד כבן יחיד ומיוחד, דלכל אחד יש שליחות וערך בפני עצמו. (באר הפרשה(

איך הכלב רגיל עם שניהם (פניני – מנהג)

     מהספור הבא אפשר להבין עוד הסבר מה קשורים הכלבים ליציאתם של ישראל ממצרים; המגיד הירושלמי הנודע הגה״צ רבי בן ציון ידלר זי׳׳ע היה אומר תמיד:  ״חלק מהיכולת של רב ודיין צריכה להיות הבנת דבר מתוך דבר״. להמחשת דבריו היה מספר:

     ״הגה״ק מהרי״ל דיסקין זי״ע ערך פעם בבית דינו גט גירושין בין איש לאשתו, לפתע בעיצומו של כתיבת הגט הפסיק את מלאכת הסופר והחליט להניח את המשך הכתיבה ליום המחרת. הגאון לא הסביר את מניעיו אלא רק ביקש לברר שוב את פרטי המתגרשת ולדחות את נתינת הגט למחרת. הדיינים שהיו מעורבים והכירו את הנושא מקרוב התפלאו על החלטת הרב אלא שאין מערערים אחר המלך.  למחרת בעקבות הבירורים נודע לחרדת כולם כי האשה המקבלת הגט שקרנית, היא החכימה לעשות, להביא איש אחר שהציג את עצמו כבעלה ולקבל על ידו גט.  הענין התגלה כאמור בעיצומו של כתיבת הגט זמן קצר לפני מסירתו וכאשר שב המהרי״ל לביתו שאלוהו: ״הרי הרב אינו מאמין במופתים וכי יש מופת גדול מזה״? אמר להם הרב: ״וכי מופת הוא זה?! חכמה היא זו שנתן הקב״ה להשכיל ולהבין דבר מתוך דבר. בואו ואומר לכם איך עליתי על השקר!

     אותו זוג הביאו איתם כלב קטן כדרך המודרניים באותם ימים (לשונו של רבי בן ציון...) עד היום הם לא באו יחד לבית הדין והיום לקראת נתינת הגט באו שניהם. והנה בשעת כתיבת הגט הבחנתי כי הכלב הלך ממנה אליו וממנו אליה הלוך וחזור כמה פעמים. התפלאתי;  כיצד מתרחש דבר כזה, איך הכלב רגיל עם שניהם והרי בודאי קודם הגט הם נפרדו זה מזה מחמת המריבות ביניהם וכפי שסיפרו בבית הדין וא״כ הכלב צריך להיות או אצלו או אצלה ואיך זה שהוא פונה מאחד לרעהו מכאן הבנתי שדבריהם שקר ואינו בעלה ולכן אין מריבה ביניהם והכלב רגיל עם שניהם. חדלתי מלכתוב את הגט עד שאברר שוב את הדבר ואכן התגלתה התרמית...

     וחשבתי לפרש שזו גם הסיבה שבעת יציאת מצרים מציינת התורה שהכלבים לא חרצו את לשונם כי מטבע הדברים כאשר בני ישראל שהו במצרים כ״כ הרבה שנים וחיו יחד עם כל טומאת מצרים כולל הכלבים שלהם היה יכול להיווצר מצב שגם כאשר יצאו ממצרים הכלבים היו רודפים ונובחים אחריהם כדרך הכלבים שנאמנים לאדוניהם, אבל כאן מציינת התורה שברגע שעם ישראל שמעו את פעמי הגאולה הם ניתקו את עצמם מכל וכל עד כדי כך שגם הכלבים הרגישו שאין להם מה לחרוץ וללכת אחריהם ומה שהיה עד היום יותר לא יהיה.

כי אני הכבדתי את לבו. (דברים טובים – פרשת בא)

     מיד כשנכנס מנחם לבנק הוא נתקל בחיוכו הלבבי של אלון, סמנכ'ל הבנק שנהג לשמור את החיוכים המיוחדים שלו לכרישי עסקים כבדים ביותר, דוגמת מנחם. הוא קם ממקומו ולחץ את ידו בחמימות. 'תרצה לשתות קפה?' שאל אלון, בעוד שהוא מחווה בידו על כורסת העור היוקרתית. 'כן, תודה' השיב מנחם והתיישב, בעוד הוא מתחיל לדון עם אלון על אחת ההלוואות הגדולות ביותר שידע הבנק. הוא הציג בפני אלון את תכניתו העסקית, מדובר בהשקעה גבוהה אמנם אבל עם רווח פוטנציאלי עצום בצידה. הזדמנות כזו, ידע מנחם, לא נקרית בדרכו כל יום. מדובר בהשקעה נדירה ביותר, כזו שלא מוצאים בכל יום. הוא הוא היה שבע רצון מתוצאות השיחה עם מנהל הבנק שהתנהלה בדיוק כצפוי, מיליוני דולרים היו מונחים על הכף ומנחם שרכש לו מוניטין רב בעסקי הנדל'ן, ראה כבר בעיני רוחו איך הוא תופר לעצמו את עסקת חייו.  

     ביום רביעי בשעה חמש, התכונן מנחם לנסוע מביתו שבמודיעין לעבר הפגישה המיועדת עם איל הנדל'ן ג'וני וויליאמס, ששהה במלון יוקרה בלב ירושלים.  הפגישה נקבעה לו כבר לפני חצי שנה, והוא שינן בראשו שוב ושוב את התוכנית שהוא הולך להציג בפני איל הנדל'ן האמריקאי. כבר חודשיים הוא מתכנן את אסטרטגיית השיחה וכמו אשף שחמט בנה מהלך אחרי מהלך, בחדר העבודה שלו הייתה תלויה מפה עם תרשימי זרימה וסימולציות שניסו להכין את מנחם לכל תרחיש שיחה אפשרי. מעל למפה הופיע המשפט האהוב על מנחם: 'קשה באימונים, קל בקרב'. מנחם היה טיפוס קפדן, מוכשר מאוד וחרוץ, שהאמין בכלל: ' לעולם אל תיתן לנסיבות החיים לשלוט עליך, תמיד נסה לשלוט עליהן'.

     פעם שאל את שכנו הדתי שניאור: ' למה אתם הדתיים, תמיד מוסיפים לפני כל משפט,  בעזרת ה', אם ירצה ה', למה אתם לא יכולים לקחת אחריות ולהחליט שאתם הולכים לבצע משהו גם בלי להזכיר כל הזמן כמה שאתם קטנים וצריכים את העזרה של ה'. הנה, קח אותי למשל' התפאר מנחם 'אני אף פעם לא מזכיר את ה' ובכל זאת הצלחתי להרים אימפריית נדל'ן עסקית בעשר אצבעותיי' התגאה מנחם כטווס מנופח. 'שיהיה' ענה לו שניאור 'אני מאחל לך שהחיים לא ילמדו אותך אחרת' אמר ספק בחיוך, ספק בלעג. 'אין מצב שזה יקרה' ענה לו מנחם מדושן עונג 'אף אחד לא יכול על מנחם... ' פרץ בצחוק מתגלגל.

     כעת נכנס מנחם למכונית המרצדס המפוארת שלו, שהייתה מצוידת במיטב הטכנולוגיה הגרמנית לנהיגה בחורף. היו לה גלגלים עבים מהרגיל,  מערכות ממוחשבות שתוכננו לשמור על אחיזת הכביש של המכונית גם במזג האוויר קשה וראיית לילה מיוחדת. הרבה כסף השקיע מנחם במכונית שלו. אחרי חמש דקות נסיעה מביתו שבמודיעין, עלה מנחם על כביש 443 .התנועה זרמה בקלילות ומנחם התרווח בכיסא המרופד של המרצדס, כיוון את חימום המושב לטמפרטורה הנוחה לו ולחץ על כפתור ההפעלה של מערכת האודיו המשוכללת, ששוויה היה הון תועפות.  מוזיקת קצבית מילאה את חלל המכונית ומנחם הרהר בגורלו הטוב ועל כישרונו הייחודי לנווט את חייו בצורה האופטימלית, כשלפתע החלו גושי שלג להיזרק בחוזקה על המרצדס של מנחם. אלו היו גושי שלג גדולים, מנחם התחיל לנוע באי נוחות ומיד העביר את המרצדס לנהיגת חורף. המנוע בעל שמונה הבוכנות השמיע שאגה חדה, ועלה בקלילות את העלייה התלולה של הכביש. אבל הברד והשלג רק המשיכו להתגבר, רוחות חזקות הופיעו ומנחם התחיל לראות איך הכביש מתמלא לאיטו במכוניות תקועות,  מהבהבות בכתום באורות מצוקה, הוא התחיל להזיע והמחשבות רק הציקו לו. 'לא' חשב לעצמו. 'לא יכול להיות שהמרצדס שלי לא תוכל להתגבר על השלוליות האלו' אבל הרוחות רק התגברו, מנחם החל לראות בחלחלה איך השלג מתחיל להיערם על הכביש למעשה הוא היה בכל מקום, כשהנסיעה מרגע לרגע הפכה להיות בלתי אפשרית בעליל. המרצדס החלה להחליק על הכביש והגלגלים העבים החלו להתחפר בשלג העמוק. מנחם המבועת החל לחוש איך גל של חוסר אונים הולך ומתפשט במעלה גרונו. כשלאחר שלוש דקות נתקעה לה המרצדס המפוארת, הביט מנחם בייאוש בטכנולוגיה הגרמנית המהוללת שהכזיבה. הוא ניסה להתקשר לג'וני ולבטל את הפגישה, אבל שיבושי קליטה השפיעו על מערכות הסלולארי שלו ואפילו קו טלפון הוא לא הצליח להשיג.  הדקות נקפו ומושיע לא נראה באופק, מנחם הביט באימה על שעונו וראה איך הוא הולך להיות תקוע במכונית שלו במהלך השעות הבאות. נשאר לו דלק בכמות מצומצמת מאוד, שאותה יאכל המזגן באיטיות כך שעוד מעט המנוע יכבה והוא יתקע בשלג, בקור, לבד. על הכול הוא חשב מנחם, הוא תכנן הכול בצורה מסודרת כיאה לטיפוס מוכשר וחרוץ כמותו, שאוהב תמיד לשלוט בחיים. על הכול הוא חשב, חוץ מאשר על השלג והסופה שהבהירה לו בצורה הברורה ביותר שבעולם הזה יש כנראה בכל זאת, כמו שאמר לו שניאור, כוחות חזקים יותר. כן, חזקים אפילו ממנו...

     לפעמים מרוב שאנחנו עושים דברים מתוך הרגל,  אנחנו שוכחים שלמעשה אנחנו מביטים על החיים מבחוץ. כמה פעמים מצאנו את עצמנו מנסים לשכנע אנשים אחרים לקבל אותנו לעבודה, לעשות לנו טובה,  לקדם אותנו כאילו שהם השליטים של העולם הזה.  בפרשתנו אמר הקב'ה למשה רבנו על פרעה, 'ואני הכבדתי את לבו'. כיוון ש'לב מלכים ושרים ביד ה' כדאי תמיד שנזכור שכמה שננסה לעשות הכנות והשתדלות, בשורה התחתונה, יש כאן בעל בית ורק הוא יחליט איך, כמה וכיצד הדברים יצאו אל הפועל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח שבט ה'תשע"ז

 אחד מצדיקים הדורות הקודמים אמר משפט שהוא מפתח יסודי בגישתנו לשנאת העמים: "אם היהודי עושה על הגוי קידוש – הגוי עושה עליו הבדלה. אך אם ישכיל היהודי לעשות הבדלה על הגוי – הגוי יעשה עליו קידוש". ביאורם של דברים כך הוא: אם יתאמץ היהודי - ברצותו להפחית או לעמעם את שנאת הגוי אליו -  בחיקוי דרכיו והתנהגותו של הגוי. כך 'יקדש' היהודי את מנהגי הגויים, הגוי יקיא אותו מתוכו בכוח ויעשה עליו 'הבדלה' והרחקה. אך אם יפנים היהודי להבין שאנו שונים במהותנו מהגויים, ומה שמותר להם אסור לנו וכן להיפך, כך יעשה היהודי 'הבדלה' בין אורחות חייו לחיי העמים שמסביבו, הגוי בעצמו יעריך אותו יותר ויעשה עליו 'קידוש'. אכן, שנאתו היא תמידית ובלתי פוסקת, אך מהערצתו ויראתו כלפיך – יפחד הוא לפגוע בך.  

     האדמו"ר מרופשיץ זצ"ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו אותה הניח לפני רגע.. 

    "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב". דייקו חכמים בדבריו של רבי שמעון, וניסו להבין לשם מה הוא מזכיר שדבר זה הוא הלכה, הרי כבר הוסיף לומר שזוהי שנאה ידועה. אלא רצונו של רשב"י להטמיע בנו תובנה חשובה, אין לך מה להתאמץ בוויתורים מרחיקי לכת, או בניסיון למציאת חן בעיני הגויים. שכן, כפי שההלכה היהודית אינה משתנה לעולם, כך שנאה זו היא תמידית ועולמית!

    ויאמר כי יד על כס קה מלחמה לד' בעמלק מדור דור (ז, טז). פירש רש"י, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. פעם אחת קרא אליו החפץ חיים אדם אחד ואמר לו, אתן לך סכום כסף גדול אם תמצא יהודי עני שאין לו בביתו אפילו כסא אחד שאפשר לשבת עליו. לאחר זמן מה שב אותו אדם ואמר לחפץ חיים שאמנם מצא עניים, אך לא מצא עני כה מרוד, שאין לו אפילו כסא לישיבה. אמר לו החפץ חיים, דע לך שהקב"ה הוא עני יותר מכל העניים שמצאת, שכן אין כסאו שלם.

וידעתם כי אני ה''' (ו, ז) - עשר דקות של הכרות  [האמנתי ואדברה[

     שנה חלפה מאז פטירתו ללא עת של ר' חיימק'ה טבעוני הנגר השכונתי החרוץ, שהותיר אלמנה רצוצה וארבעה יתומים. כן, ל 'שבעה' הגיעו כולם, כל הקרובים והמון חברים וידידים שסיפרו כמה טובות וחסדים פיזר חיימק'ה לטובת הפרט והכלל. וכשהציעו לו כסף הוא אמר: 'דבר אתי שבוע הבא'. ההספדים הללו, הכול כך נוגעים ללב, צרבו את מבועי הזיכרונות הנובעים של האלמנה אורנה ולא נותנים לה מנוח. אם הוא היה כל כך צדיק, למה כל כך קשה לה? לא,  אין לה טענות לאיש בעולם, ואין לה טרוניות על כך שמלאך השכחה מילא באבק את תאי הכרת הטוב של הציבור בשכונה. לכל שכנה וידידה, יש את העול הפרטי המשפחתי הקטן או הגדול שעליה להתמודד עמו. היא מבינה, היא סולחת, אבל זה לא פוטר את מצוקתה ההולכת ונערמת.  נכון, בחודשיים - שלושה הראשונים, היו כאלה שהרימו טלפון, התעניינו, קנו מצרכים, שלחו חבילות או שילמו למכולת את החוב ההולך ותופח.

     כשחיימק'ה היה פעיל, היא הייתה עקרת בית פשוטה, מבשלת, מנקה, מכבסת, תולה ופותחת דלת לזאטוטיה במאור פנים של אידישע מאמא.  כשחלה חיימק'ה, היא אזרה כוחות כלביאה, רתומה הייתה למשימת הטיפול בו, ובמקביל להרגיע את הקן המשפחתי שלא יחווה את הזעזוע. טיפולים קשים, נסיעות, הלוואות, תפילות לאין קץ... סובבה בין בתי גדולי ישראל וביקשה שיעתירו לנס, 'לרפואת חיים בן רבקה שיינדל בתוך שאר חולי ישראל'. 'אנחנו עבדי הזמן', ניסה לנחם אותה חיימק'ה כשהיה מחובר למכונת ההנשמה. 'הזמן הוא הבוס כאן בעולם הזה, והוא, על פי הנחיות ההשגחה העלינוה, מחליט מתי נכנסים ומתי יוצאים. אבל שם, את שומעת אורנה? שם, בעליונים, אין לו משמעות, שם, בשמים, הזמן הוא העבד שלנו. שם הכול נצחי ומואר, ואת כל הפירות שקטפנו באמצעותו בעולם הזה, הוא מניח לנו על השולחן הא-לוקי ונמוג. שם, אורנה, שם אנחנו הבוסים'. 'מה אתה מתכוון בדיוק'? שאלה אורנה. 'אני מתכוון... להגיד לך... שאני לא מפחד לעזוב את העולם הזה לטובת חיי הנצח בעולם הבא'.

     ביום השנה לפטירתו - אורנה וארבעת ילדיה עדיין ניצבים מול מצבת השיש. כולם כבר נסעו, 'עוד מעט חושך, אימא צריך לחזור', הם לחשו. 'תנו לי להישאר עוד כמה דקות עם אבא... חכו לי ליד השער, עוד מעט אגיע'. הארבעה פתחו בצעידה מהירה לכיוון היציאה, כאשר מכונית מפוארת ענקית ולבנה, בוהקת ממש, חצתה את שער בית העלמין.  הבנים נעצרו ועקבו אחרי נסיעתה. אורנה הניחה מצחה על השיש ושפתיה לחשו: 'חיימק'ה, אני מאמינה שסיימת את תיקונך, אני יודעת שנגזרה עליי גזרה להיות אלמנה ועל בניך להיות יתומים, אבל קשה לי... קשה לי העול הנפשי...  העול הכלכלי... קשה לי חיימק'ה. אנא העתר לקב"ה שיקל מעליי את המשא הכבד'... השיש נרטב, וכשנשמעה חריקת בלמים, היא הסיטה ראשה והבחינה באיש כבן 80 עטור בזקנקן של זיפים קצרים, לבוש בחליפה בהירה ולראשו כיפה שחורה. הוא צעד באיטיות לעבר הקבר של חיימק'ה והבחין באלמנה. בינתיים ארבעת הבנים חזרו למקום,  מנסים לתהות על קנקנו של האיש, שמכוניתו וחזותו הפגינו עשירות. '

     ערב טוב, את האלמנה של חיימק'ה'? שאל. 'כן' השיבה. 'שמי יוסף'... הכרת את אבא שלנו'? שאלו היתומים בסקרנות. 'כן ולא', השיב יוסף. 'את אבא שלכם הכרתי עשר דקות בלבד, אבל הוא האיש שאני חב לו את חיי'. חמישה זוגות עיניים נפערו בתימהון. יוסף הניח את מצחו על השיש ופרץ בבכי. הוא הוציא מכיס חליפתו נר נשמה, הטמין אותו במתקן הנרות שבראש הקבר והדליקו. ' בדיוק לפני שנה ושבועיים אושפזתי במחלקה האונקולוגית לאחר בדיקות. ביום חמישי, ערב הניתוח, יצאתי לשאוף אויר צח בגינת בית החולים. לפתע הבחנתי בשלט 'בית כנסת '. אמרתי לעצמי: 'יוסף, אתה עוד מעט בן 80 , מאז שעלית לתורה בבר-מצווה לא ביקרת בבית כנסת. הנה הזדמנות'.  פתחתי את הדלת בעדינות. נרות נשמה חשמליים ריצדו בכותל ממולי, אך חוץ מהם, החלל היה אפל לחלוטין.  בחסות החשכה הצלחתי להבחין במישהו שפניו בלועות להן בפרוכת לנוכח ארון הקודש. שתקתי, לא רצית להביך את האיש, ואז שמעתי דו-שיח מצמרר. '

     אבא, אבא, אני אוהב אותך. אני מודה לך על ה-כ-ל. על האישה הנפלאה שנתת עמדי, על ארבעת ילדיי המתוקים, על הבית, על הפרנסה, על שנים יפות של יהודי מאמין. אבא,  אבא, אני גם מודה לך על המחלה. אני יודע שהמחלה פירושה מחילה, אתה רוצה למחול לי על פשעיי ועוונותיי,  ולכן קיבלתי במתנה את המחלה, שהם מכנים ארורה, אך בשבילי היא מבורכת. אבא, אני מודה לך על הייסורים הנוראים, על הכאבים המשתקים, על קוצר הנשימה, על הריאות המחרחרות שלי, על הלב המקרטע ועל הגוף המתפורר. תודה!! אני אמנם נגר פשוט, אבל השנתיים האלה, של התופת והטיפולים והדמעות, רוממו אותי עד לכסא כבודך. אני יודע להעריך כל ברכה, כל תפילה, כל טעימה וכל לימוד תורה. אני מזוכך וצלול מעכירות העולם הזה, עד שיש בי תאווה אינסופית לבוא לגור במעונך, בין ידיך. כן אבאל'ה שבשמים, השבוע אני עדיין כאן, אבל בשבוע הבא אני אצלך. אנא קבל אותי במאור פנים, נשק אותי, חבק אותי, אני הבן שלך. אני בן שאין בו מתום מלבד אהבה גדולה אליך. להתראות, בנך חיימק'ה'.  יוסף נרעד ועיניו התנוצצו בין צללי הערב. 'אחר כך הוא צעד לאחוריו, פניו לארון הקודש, מושך בידו הימנית את מכונת ההנשמה. הוא לא הבחין בי. הוא יצא למסדרון, ואני עוקב אחריו. חיימק'ה נכנס למעלית ולחץ על כפתור מספר שלוש. אחר כך גם אני עליתי לקומה השלישית ושאלתי את האחות: 'חיימק'ה נמצא כאן'? 'כן', היא השיבה. למחרת נותחתי.

     עד שחזרתי לעשתונותיי חלפו חמישה ימים. בבוקר היום החמישי הבחנתי באחות הראשית ושאלתי 'מה שלום חיימק'ה'? היא הנהנה בעצב בראשה ואמרה 'אתה כבר מבין '... 'שתביני גברת טבעוני, בזכות חיימק'ה בעלך זכרונו לברכה חזרתי להכיר את אבא ששכחתי. הייתי יכול למות כמו בהמה או חיה, בלי לדעת שאי-שם יש מי שאמור לקבל את פניי ולצפות ממני לאיזושהי התעלות, לקומץ מצוות ומעשים טובים. לא נותר לי הרבה זמן לחיות, אבל את המעט שנותר לי, אני חי כמו יהודי אמיתי, ואת הזכות הזו אני רושם בחדרי לבי הזקן, לכבודו של חיימק'ה בעלך ואביכם'. יוסף צעד לאיטו לעבר מכוניתו, התיישב בה, נופף בידו לשלום, התניע ונעלם באפלה.

     .  עוד שנה חלפה. עוד מעט נוסעים לבית העלמין אורנה שולפת מתיבת הדואר מעטפה עבת כרס. 'משרדי עורך הדין ציון בן הרוש'. היא פותחת בזהירות, ולנגד עיניה נגלים כעשרה דפים מהודקים. היא פותחת אותם ומוצאת שם את מכתבו של עוה"ד בן הרוש: 'גב' טבעוני שלום, רצ"ב העתק צוואתו של מרשי יוסף הרבליט ז"ל. מה שנוגע אליך הוא סעיף 17 , וכן המכתב המצורף בסוף הצוואה'. וזה לשונו של סעיף 17' : הנני מוריש,400,000 דולר לארבעת היתומים של משפחת טבעוני - מרדכי, ראובן, יעקב ושמעון - בני חיים ואורנה טבעוני. כל ילד עם נישואיו יקבל 100,000$,.' הדף האחרון הוא מכתב מצולם הכתוב בכתב ידו של יוסף הרבליט: 'גב' טבעוני הנכבדה, בזכות בעלך אזכה לבית חשוב בעולם הבא (כך אני מקווה). הנני רואה לעצמי חובה וזכות להיות שותף בבניין הבית הגשמי של ארבעת בניו, בניך. אין גבול להכרת הטוב לבעלך שלא זכיתי להכיר. שאי ברכה, יוסף הרבליט '. 'תודה חיימק'ה שאתה בס"ד דואג לנו גם אחרי הסתלקותך', דומעת אורנה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ו אלול ה'תשע"ו

 

אלול הוא קייטא לנפש, ימי אלול הם ימי השמש הכי בהירים והכי יפים ברוחניות. והיודע את זה, יידע איך לייקר את הימים האלו שלא ילך אף רגע לאיבוד. (רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל)

     "גם אדם שחרצו בשמים את גזר דינו לרעה, ח"ו, יכול לבטל את גזר הדין, אם יענה 'אמן יהא שמיה רבא', בכל כח כוונתו". (ב'היכלות רבתי')

    הרבי מסטריקוב: 'איך אפשר לכנות 'קדוש'  אדם שנהנה מחתיכת בשר!' ("נר לשולחן שבת" יש"כ לידידי הרה"ג אב"ד(

     זכור אשר עשה לך עמלק. לפני זכירת עמלק כתוב זכירת מעשה מרים.  אומרים בעלי המוסר למה הם סמוכים, לומר לך שכשם שמהדרין על שמיעת פ' זכור-עמלק, כך צריך להדר על זכירת מעשה מרים, לא לדבר או לשמוע לשון הרע.

חצי הכוס הריקה (אור שרה, עלון 542)

     שמי יוסי והסיפור הבא שאני הולך לספר לכם אמיתי לגמרי וכל מה שקרה בו הוא אמת לאמיתה. איך אני יודע?  פשוט מאוד. זה קרה לי, ואני רוצה לשתף אתכם במסר חשוב לחיים, שלמדתי ממנו.

     הכול התחיל ביום ההולדת שלי. כידוע ימי הולדת הם זמן מסוגל לחשבון נפש וסגולה לבקשות מריבונו של עולם. עמדתי ואמרתי: 'תראה ריבונו של עולם, לא מגיע לי שתביא לי לכבוד יום ההולדת איזה מתנה של מיליון דולר כדי לסדר לי את החיים?!'  הרגשתי איך שהוא מקשיב לי בקשב רב וכביכול אומר לי: ' תסתכל על עצמך, על החיים שלך, יש לך שתי ידיים, שתי רגליים, הכול אצלך בריא. יש לך משפחה מאושרת. יש לך בית ואוכל. זה לא מספיק לך?' חשבתי על הדברים ושאלתי את עצמי: למה באמת אני צריך עכשיו מיליון דולר, אם באמת יש לי הכול?' אבל הרגשתי איך למרות הכול הלב שלי לא מרוצה מהמצב, ובמקום להיות מאושר ולהודות על מה שיש, הוא רק פתח עיניים גדולות בצורת דולרים וצעק בקול גדול:' מיליון דולר! זה מה שיהפוך אותך למאושר באמת. אתה צריך לבקש מיליון דולר ולא סנט אחד פחות!.

     למחרת בבוקר קמתי ללכת לעבודה, ואיך שאני מגיע למכונית אני נתקל במראה שהוא הסיוט של כל נהג. דו"ח חנייה על סך 100 שקלים, ישב לו בנחת על אדן חלון מכוניתי. איזה באסה לפתוח ככה את היום, חשבתי לעצמי. לקחתי את הדו"ח, שמתי בתא הכפפות והמשכתי לנסוע לבית הכנסת. אחרי שאני חוזר מהתפילה, לפני אחד הצמתים אני מבחין בשוטרת שמסמנת לי לעצור בצד. 'מה עכשיו עשיתי?' שאלתי אותה בחשש. 'אני אגיד לך מה' נזפה בי השוטרת, 'חתכת שני נתיבים בניגוד לחוק. על העבירה הזו תקבל 500 שקל קנס. מה אגיד לכם? אם על 100  ש"ח הרגשתי באסה, עכשיו נהייתי עצוב ממש500  ש"ח זה לא צחוק. לא הבנתי, למה זה מגיע לי? עוד לא עברו שעתיים מהרגע שקמתי וכבר הלכו לי 600 ש"ח.  לקחתי גם את הדוח הזה והכנסתי לתא הכפפות ליד הדוח הקודם של 100 השקלים. 'ברוך הבא' שמעתי את דוח ה- 100 מברך בברכה את חברו, דוח ה-500' : קפה? תה? אולי עוגיות? טריות, הגיעו עכשיו'. 'רק מים בבקשה' ענה דוח ה-500' . ממש חם כאן' אמר ביובש ותפס את מקומו בתא הכפפות. המשכתי לנסוע לעבודה. חושב על מה ולמה באו לי כל העונשים האלו. נכנסתי לחנייה ופסעתי אל תוך הבניין. פתאום הרגשתי תחושה מוזרה כזו, שמרגישים רגע לפני שנזכרים במשהו גדול במיוחד: רגע, המפתחות של המכונית שלי! התחלתי מהר לבדוק את הכיסים. הם לא שם, אז איפה הם? יכול להיות ששכחתי אותם בתוך המכונית ונעלתי את הדלתות ועכשיו הם תקועים להם בפנים? רצתי מהר למכונית, לא יכול להיות. המפתחות שלי היו תקועים להם בתוך המכונית. הרגשתי חולשה. לא מספיק שחטפתי קנסות וכל היום שלי השתבש, עכשיו גם זה? בלית ברירה ניפצתי את חלונות המכונית ושלפתי את המפתחות. נהדר.  עכשיו אני צריך ללכת למוסך ולשלם לזגג על חלונות חדשים. אוף! חשבתי, 'למה הקדוש ברוך הוא עושה לי את זה כל זה?' אחרי העבודה בסוף היום (ועוד לא דיברנו על הפלאפון, שנפל לי ונשבר במשך היום) מותש ועייף כולי,  חזרתי לביתי, לסיים סוף סוף את היום. נכנסתי לחנייה של הבית וחיפשתי מקום חנייה. ראיתי מקום פנוי והתחלתי להיכנס אליו ברוורס, עד שאחרי כמה שניות שמעתי בום! עצרתי בבהלה וגיליתי שנכנסתי במכונית חונה. מה אגיד לכם? היום הזה פשוט לא נגמר. מכיוון שאף אחד לא היה במקום, השארתי לשכן פתק עם הפרטים שלי. מעניין,  תהיתי לעצמי, כמה כסף זה יעלה בנוסף לדוחות החנייה ולחלונות המנופצים ששברתי היום. הרגשתי איך הגוף שלי מתחיל לרעוד מרוב תסכול וייאוש:' ה''! צעקתי בלב: 'למה מגיעות לי כל הצרות האלו? מה אתה רוצה ללמד אותי? היה לי כל כך טוב עד אתמול. הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם אבל זה לא הספיק לי, רציתי גם מיליון דולר. ועכשיו כל מה שאני רוצה הוא רק לחזור ולהיות מאושר, פשוט כמו שהייתי אתמול...'

     לפעמים, כששואלים אותנו: 'איך אתה מרגיש?' אנחנו מסתכלים על חצי הכוס הריקה וחושבים מה חסר לנו: 'הלוואי שהיה לנו עוד כסף במשכורת, הלוואי שהיינו עשירים כמו השכן שלנו, הלוואי שגם לנו הייתה מכונית מפוארת כזאת' ואז מגיעה העצבות ואיתה המרירות והתלונות. במצב כזה, כאילו אומרים לנו משמיים: לא טוב לכם? אנחנו כבר נראה לכם מה זה לא טוב, כדי שתתחילו להבין כמה החיים שלכם היו טובים. לכן, תמיד אנחנו צריכים להסתכל על מה שיש לנו בחיים ולהעריך את הקיים מתוך ידיעה ששום דבר בחיים הוא לא מובן מאליו. יש לנו בריאות? אנחנו נושמים? הכול עובד כמו שצריך? אלו סיבות מצוינות בשביל שנרגיש בני מזל, ושהחיים שלנו דבש. אני בכל אופן, הרגשתי שהקדוש ברוך הוא הביא לי בתור מתנת יום הולדת את היום הזה, כדי שאזכור כל החיים שיש להעריך את הטוב ולהודות עליו לקדוש ברוך הוא אלף פעם ביום. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "שלח" ה'תשע"ו

השבוע נחזור שוב כמידי שנה לאחד הסיפורים המוכרים בדרכם של בני ישראל במדבר, הוא סיפור חטא המרגלים, שבעקבותיו נענשו בני ישראל בהליכה ארוכה במדבר במשך 40 שנה.

משה בוחר על פי בקשת ה' שנים עשר אנשים שיצאו בשליחות כדי לבחון את טיבה של ארץ ישראל בטרם נכנסים אליה וכדי לדעת כיצד עליהם להתכונן כדי לכבוש אותה. הם פשוט נשלחים לפעילות מודיעינית חשובה מאין כמוה, פעילות שהיא לגיטימית ביותר ומקובלת בכל צבא שעומד בפני משימה חשובה.

אותם מרגלים חוזרים חזרה אל בני ישראל ועל כתפיהם ממיטב פירות הארץ ומדווחים למשה דיווח של אמת: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, אפס כי אז העם היושב בארץ והערים בצרות גדולות מאוד וגם ילדי הענק ראינו שם עמלק יושב בארץ הנגב וגו'".

דבריהם של המרגלים הם אמת, והם מגישים פה דו"ח מפורט על מה שיש בארץ הקדושה, אולם על ידי מילה אחת שהם מוסיפים בתיאור הם מצליחים להחדיר רוח אחרת שמסגירה את הלך הרוח שלהם נגד עליה לארץ: "אפס".

הם לא הסתפקו בתיאור העובדה ש"עז העם" אלא היו חייבים להוסיף באוזני העם את המילה "אפס" לפני התיאור שלהם כדי לרמוז שאנחנו כעם לא נוכל לנצח בקרב ואין לנו ממש סיכוי לכבוש את הארץ.

על ידי התוספת של המילה הזאת הם נתנו לדיווח המודיעיני שאמרו כרגע מעין רוח אחרת שמשדרת רפיון וחוסר אמונה בקרב מי ששומע אותה וכל זה בסוג של לוחמה פסיכולוגית כדי לחלחל את דעתם בנושא על אי עליה לארץ ישראל.

כדי להגביר את שיטתם הם הוסיפו בכוונה עוד מילות ותיאורי הפחדה: "וגם ילידי הענק ראינו שם" וכן גם: "עמלק יושב בנגב" - והם בכוונה בחרו שהזכרת עמלק כאן מפני שעמלק מהווה מעין "סדין אדום" לעם ישראל וזה יוצר סוג של הרתעה.

הזכרת אמצעי הפחדה או שם של אויב מרתיע שכבר פגשו בו בדרך יוצרת תחושה של מאבק שיהיה גדול  על  ישראל ושעליהם לוותר. על ידי החדרת "הנתונים" האלה לדיווח שאמור להיות אובייקטיבי יוצרים זרעי פורענות בליבותיהם של השומעים כדי להחליש את כוחם וליבם  ושלא ירצו לעלות לארץ.

זו הייתה דרכם של המרגלים כדי להשפיע על העם בעזרת לשון הרע הזה, וכמו שכתוב במסכת סוטה : "כי כך דרכם של מספרי לשון הרע: פותחים בטובה ומשלימין ברעה"  והמדרש מוסיף על זה: "וכל לשון הרע שאין דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו".

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי.

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

סיפור,חטא המרגלים,לבחון,לכבוש,זבת,חלב,דבש,מודיעין,ענק,עמלק,סדין אדום,

אמרי שפר ח' אדר א' ה'תשע"ו

 

גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שביום הכיפורים המצווה היא לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע. וכי יש בעולם עינוי גדול מחסרון הדעת? ) רבי בונם מפשיסחה(

      הגאון רבי העשיל, כאשר היה רוצה לבחון את הקולמוס, היה כותב את שם עמלק או המן, ואחר־כך מוחקם,  כדי לקיים את "תמחה את זכר עמלק."

          הצחוק נובע רגש מתוך נפשי , עמוק כיצד תדע להשתמש .. בו ברצינות

     זהו שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה "ונפשי כעפר לכול תהיה, פתח ליבי בתורתך": על-ידי שהאדם מרגיש את עצמו כעפר, הוא זוכה ל"פתח ליבי בתורתך". (הרבי מליובאוויטש)

השריפה בבית אורון הולידה... בית-כנסת!  (ברכת דוד)

     השריפה הגדולה שהייתה בחנוכה תשע"א ביישוב בית אורן וסביבותיו, בה ניספו 44 אזרחים וצוערי שב"ס שנלכדו באוטובוס, המחיש לעם ישראל יותר מכל שכאשר אנו אומרים את הווידוי ביום הכיפורים ובו המילים "מי בסקילה, מי בשריפה, מי בחרב ומי בחנק". מילים אלו אכן צריכות להרטיט ליבנו בזמן שאנו צריכים לחשוש ממיתות שיכולות לבוא על האדם בפתע-פתאום, ולא תמיד ניתן להימלט מאחת מגזירות קשות אלו.  איש לא האמין שכאשר משתוללת שריפה ביערות הכרמל, ילכדו 44 בני אדם באוטובוס, שהגיעו כדי לחלץ אסירים מכלא, והאש ברגע אחד תכלה אותם.

     אחד המקומות בו האש כילתה כמעט יישוב שלם, היה היישוב בית אורן.  רבים פנו וביקשו לעזור לתושבי היישוב לאחר האסון הנורא. אחת הקבוצות שביקשו לסייע הייתה מניו ג'רזי שבארה"ב, שביקרה במקום וביקשה לסייע ככל האפשר.  מספר מוטי דגון, מוותיקי היישוב ומורה דרך במקצועו: "בפגישה שאלו חברי המשלחת: 'מה חסר לכם? מה נוכל לתרום לכם כדי להתחיל בשיקום?' יו"ר ועד היישוב השיב: 'חסר לנו ספר תורה.' שאר הנוכחים במפגש הסכימו אף הם לדבריו. היישוב קיים כבר 70 שנה ומעולם לא היה כאן בית-כנסת או ספר תורה. זה מה שהם הרגישו שחסר לנו. למה לא ביקשו 10,000 דולר – קשה לי להסביר. זה מדהים."

     כמה חודשים לאחר מכן התקשר אחד מראשי הקהילות בניו-ג'רזי אל יו"ר הועד. "זוכר אותנו מהביקור?", שאל. "אחרי מאמצים הצלחנו להשיג לכם ספר תורה בן 100 שנה ובקרוב נשלח לכם אותו."  ההתרגשות של התושבים הייתה גדולה. אבל לא מושלמת, מכיוון שלא היה להם בית-כנסת. "שאלנו את עצמנו: מה טעם לספר תורה בלי בית- כנסת?" – מספר דגון.  התפנית המפתיעה לא איחרה לבוא. "כמה ימים אחרי שקיבלנו את הבשורה נפטרה אחת מוותיקות היישוב, הגב' ברטה בן חיים. בצוואתה ביקשה שבביתה ייפתח בית-כנסת. יד ההשגחה הייתה מדהימה – בתוך זמן קצר קיבלנו גם ספר תורה וגם בית-כנסת..."

     היישוב לבש חג ביום שבו נערכה החגיגה המשולבת של חנוכת בית-הכנסת והכנסת ספר התורה. "כולם כאן בכו מהתרגשות", מתאר דגון. "האירוע סימל פריחה חדשה, עידן חדש. כעת יש תפילות קבועות בבית-הכנסת. בעיקר בשבתות, אבל אולי בהמשך זה יתרחב". דגון מתגורר סמוך לבית-הכנסת. "נוסף על התפילות הקבועות, עצם הנוכחות של בית-הכנסת ביישוב עושה לנו טוב בלב. זה דבר שלא היה לנו, וכעת אנחנו מבינים כמה הוא היה חסר.  רק חבל שזה הגיע בצורה כה כואבת, ומי יודע אם היה בית-הכנסת אולי... האסון היה נמנע.".

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/