אמרי שפר י"ז אב ה'תשע"ח

העולם אומר, אם אתה רואה שני אנשים רבים,  תתרחק מהר משם שלא תקבל בטעות מכה.  אם אתה רואה שני אנשים מחלקים כסף, תתקרב אליהם אולי בטעות יביאו גם לך.

    "ואתחנן" בגימטריא תפילה ובגימטריא שירה שצריך לתפילה ניגון ונעימת קול כעניין כבד את ה' מהונך ממה שחננך כן הוא בירושלמי פאה פ"א ה"ה. ובגימטריא ישרה אשר תפלה עולה כן מפני שצריך להישיר ולכוון רגליו בתפילה כמו ורגליהם רגל ישרה ומלמד שכ"ז עשה משה בתפלתו וכן כל יסודו של פסוק זה הוא שש שמתחיל ב וי"ו שמספרה שש ושש אותיות בתיבת ואתחנן ושש תיבות בפסוק הרי י"ח מלמד שהתפלל תפלת י"ח. (פענח רזא(

     כידוע שאין שום מקרה בעולם, פרשת ואתחנן תמיד נופלת בשבת הראשונה של בין הזמנים, ואולי זה בא לרמז לנו להתחזק בתפילה גם בבין הזמנים: בהקפדה על זמני התפילה, בהקפדה על מקום התפילה ואפילו מי שלא מצליח באמצע השנה לומר קרבנות, הנה הזמן שאפשר לומר אותם.

    מה המשותף בין ט' באב לבין הזמנים? הולכים לבית הכנסת בזמן מנחה עם טלית ותפילין.

כוחה של קבלה טובה אחת (פניני פרשת השבוע(

     את הסיפור סיפר הרה"ג פינחס הכהן שליט"א מנתיבות: כמה גדול כוחה של קבלה טובה אחת.

     באזכרה לרגל יום השנה ליהודי שנפטר לפני כמה שנים ברמת גן. אל האזכרה באו מכרים רבים ובני משפחה. רב מקומי נשא דברים, עורר על גודל הזכות לקבל קבלה טובה אחת לעילוי נשמתו של הנפטר, ועודד את הנוכחים לקבל החלטה לקיים מצווה אחת שיוכלו לעמוד בה.  בתוך הקהל אישה אחת גילתה רצון עז להתחזק בקיום המסורת היהודית. בסיום הדרשה, ניגשה לרב אמרה לו שהיא מבקשה לקבל על עצמה קבלה טובה לזכותו של הנפטר הדגול שהיה קרוב לליבה, אך היא מבקשת שיציע לה הרב קבלה טובה ו 'סבירה' – משהו שתוכל לעמוד בו לקיים תמיד וללא הפסקה.  השיב הרב: 'יש מצווה ייחודית שכתוב עליה 'בשולחן ערוך הרב' שכדאי להקפיד לקיימה כבר מגיל קטן בעריסה, כי ה מקיימה 'קדוש ייאמר לו' והיא מרוממת את האדם. זו המצווה הייחודית והנפלאה ליטול ידיים מדי בוקר בעת הקימה מהמיטה, שלוש פעמים על כל יד לסירוגין. זו קבלה טובה וקלה שכדאי להקפיד עליה, והיא תפתח לך את היום באנרגיה רוחנית טובה!'  

     שמעה האישה והסכימה לקבל עליה את המצווה, ומיד רכשה ספל מתאים, ומידי בוקר, נטלה ידיה כהלכה, כפי שהציע הרב. שמחה ומאושרת המשיכה האישה לעמל יומה. אחרי תקופה ממושכת, הוצרכה האישה לנסוע למדינה נחשלת במזרח הרחוק. היא לא שכחה את הספל כמובן. עם נחיתתה נסעה לעבר מקום אכסנייתה, בעיירה נידחת ונחשלת מאוד, שאותות ה קידמה טרם הגיעו אליה...  למחרת, השכימה קום ופנתה לאכול את ארוחת הבוקר. אל השולחן הוגשה קערת ירקות, היא לקחה מלפפון ועגבנייה והניחה בצלחתה, וכמוה בדיוק – עשו יתר האורחים. לפתע, רגע לפני שאכלה מהירקות, נזכרה לפתע: 'אוי, הבוקר לא נטלתי ידיים!'  היא מיהרה לעזוב את הירקות, ופנתה לחדרה. איתרה את הספל, ניגשה לברז, ונטלה ידיים כהלכה כפי שקבלה על עצמה, ורק אחר כך שבה לחדר האוכל. לתדהמתה, חלק מהאורחים החלו להתפתל בכאבי בטן עזים. הם נפלו ארצה מתייסרים, והיא עזבה את האוכל וניסתה לסייע...

     התברר, כי באותה עיירה נחשלת, התוצרת החקלאית מרוססת ברעל אימתני, להבריח מהירקות כל מזיק אפשרי. המקומיים מודעים לכך, שוטפים היטב את הירקות לפני האכילה, אך האורחים לא ידעו, והחלו לאכול מהירקות המורעלים – שבתוך דקה או שתים החלו לחוש כאבים עזים, וחלקם נפלו ארצה מעולפים והובהלו לבתי החולים.

    האישה עמדה המומה בחדר האוכל, ואינה יודעת להשיב את נפשה. בעקבות העובדה כי שמרה על קבלתה והלכה ליטול ידיה – ניצלה! לנגד עיניה הוכח, כי הקפדתה על קבלתה הטובה ליטול ידיים בשחרית – היא שעמדה לה להצלה ולהגנה מפני הרעל! האורחים האחרים פונו לבית החולים לבדיקות, וכשנותרה לבדה – היה לה פנאי להרהר עד כמה הקבלה הטובה הזו הצילה אותה מסאת ייסורים קשה ומצערת...

     החוויה המטלטלת הזו, גיבשה בה את ההחלטה לשוב ארצה, ולחקור יותר את שורשי המצוות הנפלאות להן זכתה כבת לעם היהודי. היא השתתפה בסמינרים שונים, ובסופו של דבר – שבה בתשובה שלימה והחלה להקפיד על כל תרי"ג המצוות, קלה כבחמורה. לימים פגשה את הרב שהמליץ לה על אותה קבלה טובה, וכשסיפרה לו את סיפורה המסעיר לא הצליח הרב לכלוא את התרגשותו, וקרא בסערת נפש: ' מדהים להיווכח, כמה גדול כוחה של קבלה טובה אחת, כמה רבה עוצמתה. בזכות קבלה אחת ניצלו חיי האישה ובריאותה, ובזכותה – זכתה לשוב לכור מחצבתה ולעשות רצון קונה. כל זה בזכות קבלה אחת, אחת בלבד, קבלה קלה ופשוטה, ליטול נטילת ידיים בשחרית!'

     כדאי לנו לאמץ קבלה אחת טובה, חזקה ועוצמתית, כי היא יכולה לרומם אותנו, ולהגן עלינו מכל נזק, ולהפוך אותנו לרוחניים ואיכותיים יותר, והיא תיתן לנו כוחות ויכולות להצליח להתעלות מעלה, לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ג כסלו ה'תשע"ח

אמר רבי ישראל ממודזי'ץ זי''ע ''כשאני שומע ניגון יוצא מפיו של יהודי, יכול אני לקבוע עד היכן מגיע יראת השמים שלו.''

   אמר רבינו הק' מקוצק זי"ע  " כל המידות כולן צריכות כוונה, חוץ ממידת ענווה. שכן ענווה שיש עמה כוונה - שוב אין שמה ענווה !"

   אנשים חכמים אינם מנסים למצוא את הדרך בעצמם, הם מבקשים הנחיות.

     בדרכו לבקר חולה שהיה דר בקומה ברביעית והלך חסיד אחת לקראתו והביא לו כיסא לפוש על דרכו ולא חפץ, אמר לו רבי ישראל ממודזי'ץ זי''ע ''כשעולים למעלה אין להפסיק''.

      הזמן מוכיח את מה שהשכל לא השכיל לעשות

     הרה"ק רבי יצחק מוורקא היה אומר "אני משתדל להיות כמו סוכר - בכוס תה חם, מבטל את עצמי ונמס לחלוטין, ובכך ממתיק את הזולת !".

    ''ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (ל"ב כ"ה). כאשר יהודי מתאחד עם חבריו בעשיית המצוות ובלימוד התורה אין יצה"ר שולט בו. משא"כ אם פורש מהם והולך לבדו, אזי בודאי יצה"ר יתגבר עליו. וזה מה שנאמר: "ויותר יעקב לבדו" כאשר יעקב נשאר לבדו ולא היה עם הרבים, אזי "ויאבק איש עמו" שרו של עשו שהוא היצה"ר התחיל להיאבק עימו.  (מעש"ת (

     ישנם אנשים שצומחים לגובה, ויש כאלה שצומחים לעומק.

המלצר לא משלם   )  ברינה יקצורו, עלון 333)

     מסופר על ר' ישראל סלנטר זצ"ל שנסע לשליחות בצרפת ,   בתקופת ההשכלה הנוראה, כדי לנסות ולמנוע מסטודנטים יהודים מלהתבולל... עזב הוא את הישיבה, והלך לאסוף נשמות לה' ולתורתו ...   באחד המקומות בצרפת, הוא נכנס למסעדה כדי להיפגש עם מישהו. ניגש אליו המלצר ושאל אותו מה הוא יהיה מעוניין להזמין... "בשבילי כוס תה בבקשה ".   המלצר חוזר אחרי כמה דקות עם כוס תה וסוכר. ומיד ביקש ר' ישראל סלנטר חשבון. לאחר כמה דקות חזר המלצר עם החשבון - "עשר פרנק" (סכום עצום בכל קנה מידה ( " עשר פרנק?! זו לא טעות"?! שאל הרב את המלצר, "לא ,  זה החשבון" השיב המלצר. אז ממה עשוי התה? הרי זה מים חמים ומעט תה"... ענה לו המלצר: "התה הוא תה רגיל ,   אתה משלם לא רק עבור התה, המחיר כולל את השירות ,   המוסיקה, השמירה והאווירה הנעימה שבמקום  ".  בצאת הרב את המקום הבחין במלצר אחר ששותה תה ,   ושאלו "כמה כוסות תה אתה שותה"? ענה לו "בערך 10 ," "  ואתה משלם על זה"??? "לא, אני לא משלם, אני יכול לשתות כמה שאני רוצה"! שאל אותו ר' ישראל סלנטר  : " ולמה אתה לא משלם"??? "בגלל שאני מלצר, ומלצרים לא משלמים פה   "!

      העולם הזה, אמר ר' ישראל סלנטר, הוא מלון מאוד יקר. על כל הנאה בעולם הזה משלמים, כי העולם הזה הוא יותר מחמישה כוכבים. כל הנאה שנהנה האדם בעולם הזה, ללא צורך, יורד לו משכרו לעולם הבא. נשאלת השאלה, אם כך מה הטעם? אתה נהנה כאן בעולם הזה, ומאבד זכויות?! יש רק דרך אחת להצלת הזכויות שלך והיא להיות מלצר שלא משלם! אדם שמשרת את הקב"ה, כאן בעולם הזה, הוא לא משלם. ומי זה ה 'מלצר'? 'מלצר' הוא אדם שעושה 'זיכוי הרבים'. אדם שלא דואג רק למצוות שלו. הוא דואג לזכות את הרבים ! אדם כזה נקרא 'מלצר '!  מעלת זיכוי הרבים גדולה מאוד.

כתוב במסכת אבות  ) ה, יח (: "  כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה", ר' עובדיה מברטנורא מפרש שלא יהיה הוא בגהינם, ותלמידיו (כל האנשים שהוא זיכה) בגן עדן .   ידועה מעלת זיכוי הרבים המתפרשת ע"פ הפסוק בדניאל (יב ,  ג):      "וְהמַשְכִּלִּים יַזְהִּרּו כְזֹהַר הָרָקִּיעַ ּומַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַכוֹכָבִּים לְעוֹלָם וָעֶד", ופירש 'מצודת דוד': "והמשכילים" - החכמים שבהם יזהירו. "ומצדיקי הרבים" - המלמדים דרך ה' לרבים - הם יזהירו ככוכבים. "יזהירו" - מפרש ה 'מצודת ציון' - עניין הארה וזריחה   .  על כך אומרת הגמרא  ) ב"ב ח: (  'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד', אלו מלמדי תינוקות, והם מצדיקי הרבים שמלמדים ומחנכים את התינוקות לדרך טובה. ועל כך פירש ה'בן יהוידע': דהדמיון לכוכבים הוא, יען שהכוכבים נראים בעינינו כקטנים מן השמש, אך באמת גדולים הם ממנה אלא שמחמת גובהם נראים קטנים .

וְאַבְרם כבֵד מְאֹד בַּמִקְנֶה בַכֶסֶף    ּובַזהב"  ) יג, ב (

      מי מיהודי וילנה אינו מכיר את הסמטה של גיטקה טויבה? אף על פי כן אין הכל יודעים מי היתה, ובמה זכתה האשה הצדקת הזאת שהסמטה תהא נקראת על שמה עד היום .

      בימיו של הגאון הקדוש רבי אליהו מוילנא זיע"א, התגוררו בעיר ווילנה הרבה למדנים וצדיקים, שהיו באים מכל קצווי תבל ליהנות מזיו תורתו. בין אלה, היה גם צדיק אחד נודע, הוא רבי מרדכי בן הגאון המפורסם רבי אריה לייב אפשטיין רבה של קניגסברג זיע"א, בווילנה קראו לו ר' מרדכילי גיטקה טויבה, על שם אשתו. מפני שהוא עצמו היה יושב יומם ולילה על התורה ועל העבודה, והיא - אשתו הייתה עקרת הבית והמפרנסת, הם חיו בדחקות גדולה, אך מפני שגיטקה טויבה הייתה אישה צנועה העושה רצון בעלה, לא התלוננה מעולם, אדרבא תמיד הייתה שמחה בחלקה ומרוצה מבעלה הצדיק, ומתאמצת למלא כל הצטרכויותיו, ומקווה לקבל חלק מחלקו בעולם הבא .   פעם אחת בימות החורף, כשהתגברו ביותר הקור וסערות השלג ,   היה בביתו של ר' מרדכי קר מאוד, מפני שהפרנסה הייתה קשה ולא היו להם עצים להסיק בהם את התנור, גם המזון תם מביתם והגיעו עד למצב שלא היה בבית פת לחם. הילדים התהלכו עירומים ויחפים, והתרפקו על אמם כשהם רועדים ומבקשים אוכל, וגיטקה טויבא - ליבה מר עליה והיה לה קשה ביותר לראות בצער ילדיה. אף על פי כן, שתקה וקיבלה הכל באהבה. בינתיים שב הביתה ר' מרדכי מבית המדרש לאחר יום של תענית כדרכו לצום בה"ב, וביקש לטעום שהו להשיב את נפשו, אך בבית היה חושך ואין נר להדליק, ועל אחת כמה וכמה שלא היו עצים כדי להכין כוס חמין. נגע הדבר ביותר ללבה של גיטקה טויבה, ומגודל הצער פרצה ממעמקי לבה אנחה גדולה. כששמע ר' מרדכי הצדיק את אנחתה של אשתו הצדקת, ביקש להפיס את דעתה ולשדלה בדברים, ולעודדה שהשם יתברך הנותן לחם לכל בשר והזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, בוודאי לא יטוש גם אותם ,   הוא לא הניח לה לילך ולהביא כוס חמין מהשכנים, מפני שכתוב  '' ושונא מתנות יחיה". גיטקה טויבה ועמה הילדים, עלו בלית ברירה רעבים על משכבם, אך ר' מרדכי שכח מרעבונו, מצא לו קיסם והדליקו, ולאורו ישב ולמד בהתלהבות  .

      תוך כדי לימודו שמע קול דופק על הדלת, הרים ר' מרדכי ראשו מעל הגמרא ושאל: מי שם? "אני הוא אליהו", השיב הקול, מרדכי חשב שהדופק הוא שכנו ר' אליהו המסגר, שהיה דר עמו בחצר אחת, הלך ופתח את הדלת, ואל הבית נכנס איש זר בעל זקן שיבה, נתן לו ר' מרדכי שלום וביקש אותו לישב, ושאל את האורח, מי הוא ומה הוא מבקש? "אני אליהו הנביא", השיב לו הזקן, "אנחתה הכשרה של אשתך, עשתה רושם גדול על פמליה של מעלה, ושלחו אותי לומר לך, שאם אתה מבקש עשירות, אתה יכול לקבל אותה מיד. הא לך אדרכמון של זהב, תן אותו לאשתך   ,  והיא תעשה בו מסחר, ומיד אתם מתעשרים, אבל ידוע תדע ,   שאם תקבל ממני את האדרכמון, אבוא אליך בעוד שלוש שנים כעת חיה, ואדרוש ממך להחזירו לי, ויחד עם האדרכמון אתם תצטרכו להחזיר את נשמותיכם לבורא". השיב לו ר' מרדכי ,   הואיל וחכמינו ז"ל אמרו שבדברים הנוגעים להליכות הבית חייב הבעל להימלך באשתו, איני רשאי להחליט דבר, עד שאשאל לדעתה של אשתי. כך עשה, הלך וסיפר ר' מרדכי לאשתו את דבר אדרכמון הזהב - שהקב"ה שלח להם בידי אליהו הנביא, וכן סיפר לה את התנאי הלא פשוט, אליהו הנביא התנה עמו, שלאחר שלוש שנים יצטרכו להחזיר את האדרכמון, ויחד אתו יצטרכו גם להחזיר את נשמותיהם למי שהנשמות שלו. והמשיך וסיפר לאשתו שהוא לא רצה להסכים או לסרב, בלי שישאל את דעתה לעסקה הלא פשוטה.

     גיטקה טויבה חשבה קצת ואמרה: שמעני בעלי, מה שיהיה בעוד שלוש שנים נראה בבוא הזמן, ולפי שעה צריך לקבל ולא להרבות מחשבות, והשי"ת יעזור. חזר ר' מרדכי אל אליהו הנביא, והודיע לו על הסכמתם לקבל את אדרכמון הזהב יחד עם התנאי הנלווה אליו. מסר אליהו הנביא את האדרכמון לר' מרדכי ובירך אותו בהצלחה, וברגע אחד נעלם לו אליהו הנביא המבשר .   למחרת בבוקר נטלה גיטקה טויבה את האדרכמון, שלחה ידה במסחר וההצלחה האירה לה פנים, מיום ליום רבתה הברכה במעונם, ולא חלפו ימים מרובים, עד שנעשתה עשירה מופלגת .   אך עשירותה והצלחתה לא השכיחו ממנה את התנאי שהתנה אליהו הנביא, וידעה כיצד לכלכל את מעשיה, מה עשתה ?   כל אותו ממון שהרוויחה הייתה מחלקת בין עניים, זקנים, וחולים ובעלי מום, בין אלמנות ויתומים, והכול ביד רחבה ובעין טובה .   כך חלפו להן שלוש השנים, ובבוקר בהיר אחד, בשעה שר' מרדכי הכין עצמו לתפילה, נכנס אל הבית אליהו הנביא ואמר: ר' מרדכי ,   היום תמו שלוש השנים שהותנה בינינו, ועליכם להשיב את אדרכמון הזהב, וכן גם את נשמותיכם כפי שהותנה בינינו. השיב לו ר' מרדכי: כשם שלא לקחתי את האדרכמון שלא בידיעתה של אשתי, כך איני יכול להשיבו בלא ידיעתה, אלך אפוא ואודיע לה שבאת לקבלו.

     גיטקה טויבה, לא התפעלה ביותר, ואמרה לבעלה שימסור בשמה לאליהו הנביא זכור לטוב, שהואיל וחכמינו אמרו , "  רבי מכבד עשירים", היא מבקשת היא שאליהו הנביא יכבד אותה, ויואיל להטריח עצמו ולהיכנס לביתה, מפני שקודם שהיא משיבה לו את ממונו, היא רוצה לעשות עמו חשבון. כשנכנס אליהו הנביא לחדרה של גיטקה טויבה ביקשה אותו לישב, ניגשה אל הארון והוציאה מספר פנקסים עבים ואמרה: נביא קדוש ,   רוצה אני לעשות עמך חשבון צדק, אמת נכון הדבר שקיבלתי ממך אדרכמון של זהב, ועשיתי ממנו רכוש גדול, אבל הריני מבקשת ממך במחילה מכבודך: עיין נא בפנקסים הללו, וראה נא כאן על מה הוצאתי  את כל הסכומים הללו: כאן רשום כמה חילקתי ליולדות עניות, לאלמנות ויתומים, להכנסת כלה, לבתי אבות ולגמילות חסדים, ולעניים סתם. כל זה מצטבר לסכום של אלפי אדרכמונים, מלבד אדרכמון הזהב שלקחתי ממך, שהוא שמור אצלי תמיד, ומוכן ומזומן להיות מוחזר לך בכל עת. אבל לפני שאני משיבה לך אדרכמון זה, בבקשה ממך אליהו הנביא, שאל נא בפמליה של מעלה, אם כך הוא היושר, ואם משפט צדק הוא שיפטרו אותה ממשרתה להיות גבאית צדקה נאמנה בלי שום פשיעה, ויטלו ממנה אדרכמון זהב שהופקד בידה ויחייבו אותה מיתה רח"ל?

     עלה אליהו הנביא למרום והציע את טענתה של גיטקה טויבה לפני בית דין של מעלה, יצאה בת קול ואמרה נצחוני בניי, גיטקה טויבה נשארה עם עשירותה והוסיפה לעשות חסד ולהרבות צדקה, והייתה משען ומבטח לכל נענה ונידח שבוילנה, והסמטה שבה התגוררה הייתה מהמפורסמות בכל וילנה .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ו

  אין ספק שחייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא רואה בהם אתגרים ומאמין שבעזרת ה' יגבר עליהם.   

    

     אמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל - על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו…! 

     ''ארץ אוכלת יושביה" (יג, לב(  - זוהי ארץ שאי אפשר להיות בה בבחינת "יושב" כלומר באותה מדרגה תמיד, או שעולים מעלה מעלה ומשיגים מדרגות גדולות, או שח"ו נופלים למדרגה שפלה... )ר"י מווארקי(

"     ויספרו... ויאמרו באנו אל הארץ" (יג, כז(  - רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: המרגלים דיברו אמת, ואף על פי כן פשעו וחטאו. ללמדנו שלא כל דבר שאינו שקר אמת הוא, ולא כל מי שאינו שקרן הוא איש אמת.

בכח הניגון לחולל מהפכים (נצוצות).

     הנה סיפור מפעים ביותר, המגלה לנו עמקים נוספים בגודל כוחו של הניגון, הרב שוורץ מספר, מאז שהתחלתי לומר "גראמען", אני מבקר בבתי חולים לשם מצווה, יחד עם ידידי הטוב הבעל-מנגן הנודע מיכאל שניצלר הי"ו ואחרים.

     לאחר שצברתי ב"ה שעות רבות של ביקורים אלו, נוכחתי לראות איזו השפעה אדירה, כבירה ועצומה, יש לגראמען וניגוני שמחה.  בבתי חולים אני גם משתמש בחוש נוסף של תרגילים נפלאים ומשמחים (מה שמכונה: "קוסמות", ואשר ביררתי חקרתי ודרשתי מפיהם של מורי הוראה מובהקים מה מותר לעשות ומה אסור. הדברים הללו מסיח את דעתם של חולים הנמצאים במצבים נואשים, קשים ואיומים. לפעמים אני מבקר במחלקות של חולים במחלות קשות, מחלות סופניות, "המחלה ההיא" ועוד, אשר רגעי השמחה הללו מצילים חולים, ומחזירים אותם פשוט – ממוות לחיים, ולו לימים ספורים בלבד, והיה זה שכרי.

     יום אחד הגעתי לבית החולים הנודע "ממוריאל הוספיטאל" עם ר' מיכאל שניצלער. בדרכנו נכנסנו לחדרו של בחור בן 18 מליקווד, שהרופאים נואשו רח"ל מחייו. הבחור, עם גידול ממאיר בראשו רח"ל ה"י, כבר היה במצב סופני, כאשר נותרו לו, לדברי הרופאים, כמה שבועות בודדים לחיות. נכנסנו והחילונו לשיר ולזמר, לבדח ולהקסים, עד שפשוט שינינו את מצב- רוחו כליל והוא עלז ושמח מאוד. בסיום הביקור, נפלט לי משפט מטופש, תוך כדי שאני פונה למיכאל ואומר: "אי"ה בחתונה שלו אנו באים לשמח"... מיד תפסתי את עצמי, אני כמובן נשכתי את השפתיים חזק חזק, אך המשפט יצא כבר . הבחור, שהיה מספיק חכם וידע את המצב, ענה לי בחצי חיוך: "אי"ה בגלגול הבא"... אני לא ידעתי היכן לשים את עצמי מבושה ומחרטה על המשפט התמוה.

     עוברים שנתיים וחצי, הספקתי מאז לבקר ולחזק חולים ולשמח בריאים, והנה אני מקבל הזמנה לבוא ולשמח בחתונה בעיר ליקווד לתאריך ט"ו בכסלו תשס"ג. שמות שני המשפחות אינן מוכרות לי, אך הוזמנתי? אני בא.  אני נכנס לאולם, ואני רואה מחזה מדהים. החתן, יושב באמצע המעגל, ומסביבו יושבים כל הקהל חבריו וידידיו (שממש הרגשתי כזר בתוכם מאחר ולא היה חסיד אחד ביניהם, ציבור ליטאי מובהק אף אינו נוהג מנהג ה"מצווה טאנץ") ושרים בדמעות ובהתלהבות את השיר הנודע של רבי אביעזר וולפסון שליט"א: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", שרים ובוכים.  אני עדיין לא יודע מה אני עושה כאן, הוזמנתי אבל אני לא בדיוק נראה שייך לכאן, ולפתע החתן מבחין בי, קם ממקומו ו"סוחב"אותי למרכז המעגל, נופל על כתפיי ומתחיל לרקוד איתי בהתלהבות. אני מנסה בעדינות להיחלץ ואני שואל אותו מהיכן אנו מכירים?... והוא, כולו פליאה שואל: וכי אינך זוכר? הלא אני הבחור... שאיחלת לו לבוא ולהשתתף בחתונתו, והרופאים לא נתנו לו זמן רב לחיות, ובכן, מאז אותו ביקור, לא שכחתי ליום אחד את המשפט שאמרתי ב"טעות": "אי"ה בחתונה שלו אנו באים לשמח", כ"כ שמחת אותי, ובפרט המשפט האחרון נתן לי כ"כ הרבה כח ותקווה עד שבעזרת השי"ת רופא כל בשר, הבראתי והחלמתי כליל, והנני כאן היום, שמח בחתונתי, וזו ההזדמנות שלי ושל משפחתי לומר לך תודה על חלקך בהצלתי,  לכן הזמנתך... 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ' שבט ה'תשע"ה

"במזריטש נודעו לי שלושה דברים: מהו הקב"ה, מה הם יהודים, ומהו ניגון". (רבי שניאור זלמן מלאדי) "ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימך והסרתי מחלה מקרבך"... (כג כה) - כאשר יהודי מתקדש ומתברך בכל ענייניו הן הגשמיים והן הרוחניים, כמרומז בפסוק זה לתורה שנקראת לחם ומים, אז, נפתחים לו כל מקורות השפע והקדושה וכל שערי התורה והתפילה. כי הגורם לכך שהמוח והלב סתומים הוא פגמי האדם, וכאשר יהודי מקדש עצמו אז ו'ברך את לחמך ואת מימך', נפתחים מוחו וליבו בתורה ובעבודת השי"ת. ('נתיבות שלום', האדמו"ר מסלונים הג"ר נח שלום ברזובסקי זצוק"ל) חבל על שאדם לומד לדבר, לפני שלומד לשתוק. (הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצ"ל) "הקשיבו ללחישות." (סטיב ליפמן) בבוקר ה-11 בספטמבר 2001, ארי שונברון, שהלך לעבודתו במשרדי קנטור פיצגרלד במרכז הסחר העולמי, חשב שהבקשה ברגע האחרון של אשתו היא מטרד. הסתבר שהיא הייתה נס. כששונברון הממהר לעבודה עמד בפתח ביתו בלונג איילנד, הוא שמע את אשתו צועקת מלמעלה: "ארי, טיפלת בהזמנה של ברוך?" ברוך הוא בנם בן ה-8 של בני הזוג, והזמנת הספרים ועזרי הלימוד שלו הייתה צריכה להיעשות באותו יום. שונברון התכוון לעזור לברוך לעשות אותה בלילה הקודם, אבל מכיון שהוא עבד עד מאוחר באותו יום שני, הוא חזר הביתה כשברוך כבר ישן. "אתה לא יוצא מהבית עד שאתה גומר עם זה", הצהירה אשתו של שונברון. הוא התיישב עם ברוך. הוא הפסיד את הרכבת הקבועה שלו. הוא הגיע לעבודה מאוחר מהרגיל. כשהמטוס התרסק אל המגדל, שונברון בדיוק החליף מעליות בקומה ה-78 המשרד שלו נמצא בקומה ה-101 במגדל הצפוני, שמוכר יותר בתור מגדל 1. כשטיסה 11 של אמריקן איירליינס - בואינג 767 - התרסקה לתוך המגדל הזה, ארי כבר הגיע לבניין, באיחור, ובדיוק החליף מעלית בקומה ה-78. שונברון אומר שהאיחור שלו למגדלי התאומים באותו יום היה הראשון בסדרת מהפכי גורל מקריים, רצף צירופי מקרים שלדעתו הם ניסים שהצילו את חייו. כל 685 עובדי קנטור פיצגרלד בקומה ה-101 איבדו את חייהם באותו יום. אילו הוא היה מגיע בזמן, כרגיל, אילו הוא היה במשרדו כרגיל, הוא היה הקרבן ה-686 של קנטור פיצגרלד - החברה הגדולה לשירותים פיננסיים עולמיים שאיבדה ב-11 בספטמבר יותר עובדים מכל חברה אחרת. שונברון, היום בן 57, חושב הרבה פעמים על היום הזה. "נחלצתי מהמגדל הבוער וזכיתי להזדמנות שנייה", הוא אומר בבית קפה במנהטן ליד משרדיה החדשים של קנטור פיצגרלד, שם הוא עובד כיום. כלפי חוץ, הוא נראה כמו לפני האסון: גבוה, לבוש בבגדים פשוטים אך מסודרים, משתהה כדי לשקול את דבריו לפני שהוא מתחיל לספר את הסיפור עליו חזר אינספור פעמים בשלוש עשרה השנים שחלפו מאז קריסת מגדלי התאומים. רק הבדל אחד ניכר לעין: השער מעל רקותיו הלבין. "זה קרה מיד", הוא אומר. בן לילה – מההלם ממה שקרה באותו יום שלישי בבוקר. בתוכו, שונברון הוא אדם שונה. "אני לא רואה את החיים שלי באותה צורה, ואני לא יכול להמשיך לחיות באותה צורה כמו קודם." שונברון מדבר לעתים קרובות על מה שקרה ב-11 לספטמבר, וכיצד זה שינה את חייו. כתוצאה מנאומיו, הוא כתב ספר אוטוביוגרפי בשם ניסים ואמונה בקומה 78, שיצא לאור לפני שלוש שנים. במורד גרם המדרגות, בקומה ה-78 8:46 בבוקר ארי שונברון נמצא בקומה ה-78 כאשר שמע את הפיצוץ והריח עשן. הוא חשב שזאת הייתה פצצה. באולם החשוך ומלא העשן הוא ראה את ורג'יניה דכיארה, חברה לעבודה שנכוותה קשות. "בבקשה תעזור לי!" היא צרחה. "כל כך כואב לי. בבקשה תעזור לי, ובכל מה שאתה עושה, בבקשה אל תעזוב אותי." "ורג'יניה", שונברון אמר, "אני מבטיח לעזור לך, ואני מבטיח שאני לא אעזוב אותך. אנחנו נצא מפה." כבאי כיוון אותם אל "חדר המדרגות בצד שמאל". ושונברון הוליך באיטיות את דכיארה, שאי אפשר היה לגעת בה משום שהכוויות כל כך הכאיבו לה, במורד גרם המדרגות היחיד שהוביל ישירות אל היציאה בקומת הקרקע. גרמי המדרגות האחרים הסתיימו קודם, בקומות צפופות במאות אנשים שניסו לברוח מהאש והעשן. "את תצליחי לעשות את זה", הוא הרגיע את חברתו לעבודה. "אם תרגישי שאת הולכת להתעלף ורג'יניה, תפלי קדימה, עליי." דכיארה המשיכה להתקדם. בקומה ה-75, שונברון שמע את הנייד שלו מצלצל. זאת הייתה אשתו. היא התחילה לבכות כשבעלה ענה. ג'ויס ידעה שמטוס פגע בבנין של בעלה. "היא לא ידעה אם אני חי", הוא אומר. "אף פעם לא הייתה קליטה במשרד שלי, גם בימים כתיקונם", הוא אומר. בבוקר ה-11 לספטמבר, השיחה נקלטה דרך פיר המדרגות. "זה היה אחד הניסים הכי גדולים של אותו יום. פניתי לקב"ה ואמרתי 'תודה'." רגע אחר כך, גבר במדרגות ביקש להשאיל ממנו את הטלפון. "כמובן", ענה שונברון. "שום דבר. כבר לא היה קו." "לפחות אשתי ידעה שאני חי", אומר שונברון, "ומוזר ככל שזה ישמע, בהתחשב בנסיבות, זה מאוד ניחם אותי." בקומה ה-50 דכיארה התחילה להתעייף. "ורג'יניה, את יכולה לעשות את זה", הוא אמר לה, ויצק מעט מים מבקבוק לפה שלה ועל זרועותיה, כדי להקל מעט את הכאב. בניסיון לעודד את רוחה, ארי התחיל לספור לאחור את הקומות שהם עברו, ושיקר לה: "את נראית מצוין". זה עזר לה להמשיך. לבסוף הם הגיעו לקומה הראשונה. אחד הכבאים אמר להם שהם צריכים לרדת עוד כמה קומות ולצאת מהחניון של הבנין. הם ירדו עוד שתי קומות ושמעו מתוך החושך קול שצועק: "אתם לא יכולים לצאת מהחניון." שונברון, דכיארה ואנשים נוספים שהיו איתם חזרו לקומה הראשונה ויצאו. כל מי שנותר בחניון כשהבנין קרס כמה דקות אחר כך - נהרג. בצידו השני של הרחוב, לפני מלון מילניום, שונברון עזר לחברתו לעבודה להיכנס לאמבולנס, שפנה לבית חולים סט. וינסנט. שונברון ידע שדכיארה נמצאת בידיים טובות והתחיל ללכת. "ארי, אתה בא אתנו!" דכיארה התעקשה. מכיוון ששונברון חשב שזה יכול להועיל לה מבחינה פסיכולוגית, הוא נענה. "כך", הוא אומר, "התרחקתי מהמוות הכמעט וודאי שלי". המגדלים קרסו כמה דקות אחר כך; רק מעטים מאלה שנשארו במקום ניצלו. ורג'יניה שהחלימה מאז "מודה לי כל יום שהצלתי את חייה", אומר שונברון. "אבל אני תמיד אומר לה, 'ורג'יניה, את טועה לגמרי. מי הציל את החיים של מי? אם לא היית מתעקשת שאני אכנס איתך לאמבולנס, אני הייתי מת." "נגד כל הסיכויים", הוא אומר, "הצלחתי איכשהו לצאת מזה בלי שריטה. אין לי ספק שמישהו השגיח עליי באותו יום." לחיות למען מטרה לבסוף, הוא עזב את בית החולים וצעד צפונה. בטלפון שהוא השאיל הוא התקשר להוריה של דכיארה, וסיפר להם שבתם נכוותה קשות אבל היא חיה. ואז הוא התקשר אל אשתו, שבכתה. "המגדל הראשון קרס וחשבתי שמתת", היא אמרה. בפעם האחרונה בה שם שוחחו, שונברון היה בקומה ה-75 של הבנין הבוער. "כשהוא קרס והיא לא שמעה ממני יותר, היא הייתה משוכנעת שאני כבר מת. היא ניסתה לחשוב איך לספר לילדים שאבא נהרג." בשל טוב ליבם של זרים וחברים, שונברון הצליח להגיע הביתה, ברכבת תחתית ומונית, בשעות הערב המוקדמות. כ-20 איש קבלו את פניו, חברים שחששו לגורלו, ובמשיבון שלו המתינו לפחות 100 הודעות. "באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב. אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת" "באותו יום למדתי דבר מאוד חשוב", הוא אומר. "אין לך מושג כמה חברים יש לך באמת, עד שכולם חושבים שאתה מת." הוא התרחץ, יצא לתפילת מנחה בבית הכנסת, וברך ברכת הגומל, ברכת הודיה שנשמרת בדרך כלל לימים שבהם קוראים בתורה. למחרת בבוקר התקשר אליו כתב מישראל כדי לראיין אותו. תוך שבוע, שונברון מצא את עצמו מדבר לקהל וליחידים על מה שהוא עבר ב-11 לספטמבר. "לא חשבתי שהסיפור שלי מיוחד", הוא אומר, אבל כל השאר כן. "הייתה סיבה למה ניצלת", כולם אמרו לו, "יש לך תפקיד. מהו?" הוא הבין שהתפקיד שלו היא לספר כיצד הוא ניצל, "לתאר מה א-לוקים עשה למעני", וכיצד זה שינה אותו. שינוי קבוע שונברון, יליד ניו יורק שעלה בנעוריו עם הוריו ארצה, תמיד שמר מצוות. עבור שונברון, הכל השתנה אחרי האסון "אבל למרות ששיגרת יומי הייתה בנויה סביב תורה ומצוות, היו פעמים שבהם שכחתי מה חשוב באמת", הוא כותב בספרו. "לא בדיוק הייתי מודע למה שאני עושה בכל ההנהגות האלה, ורוב הזמן פשוט המשכתי מכוח האינרציה... עשיתי רק את המינימום הדרוש, ומצאתי תירוצים נוחים למה לא להשתתף בשיעור נוסף או להשקיע מאמץ לכוון יותר במילות התפילה". הכל השתנה, אומר שונברון, אחרי האסון. בדיוק כמו שהוא יכול למנות רשימה של ניסים שקרו לו במגדלי התאומים, הוא יכול למנות את השינויים שהוא עשה בחייו: להפסיק לגדף. חברים שמשתמשים בשפה זולה "לא משתמשים בשפה כזאת ליד השולחן של ארי". להפסיק לדבר בבית הכנסת בזמן התפילה. קודם, "דיברתי בבית הכנסת כמו כולם". בלי תירוצים והתחמקויות כשהילדים מזמינים אותו להגיע לאירועים בית ספריים. קודם, הוא היה עונה, "אבא צריך לעבוד." היום, הוא יקח חופשה עבור הצגה או טיול של בית ספר – כל מה שקשור לילדיו. "עכשיו המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי." פחות כעס. "אני כבר לא מתעצבן מדברים קטנים." יותר זמן ללימודי יהדות. והוא לא מפסיד תפילה, שלוש פעמם ביום, במנין. קודם לכן הוא היה מתפלל לפרנסה טובה. היום הוא מתפלל על הילדים שלו "שהילדים שלי יהיו ילדים טובים." האם הוא מאושר יותר עכשיו? "100 אחוז!" הוא אומר. השינויים שנעשו לפני למעלה מעשור מהווים עדיין חלק מחייו, הוא אומר, משום שהם "באו בהדרגה, עם הזמן". הוא לא ניסה להכניס שום שינוי פתאומי בן לילה. בספריו והרצאותיו, שונברון מציע כמה עצות. שימו לב ליד ה' בחייכם. תנו צדקה. התנדבו. חפשו אחר דמויות מופת. היו אדיבים יותר. אל תדברו רע על אחרים. "קחו משהו שאתם לא עושים היום, שאתם יכולים לעשות כדי להיות יותר טובים, לא משנה כמה הוא בסיסי, והחליטו באופן מודע להשתפר. לחישות קטנות שונברון אוהב לספר על "מנהל צעיר ומצליח", שדהר ברחובות העיר ביגואר החדשה שלו, והרגיש פתאום איך אבן ניתזת על צד רכבו היקר. הוא חוזר אחורה בכעס, יוצא מהמכונית, ותופס את הילד שזרק את האבן. "מה לעזאזל אתה עושה?" צורח הנהג. והילד עונה בבכי, "מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות. זרקתי את האבן כי אף אחד לא עצר. כיסא הגלגלים של אחיו התהפך מאבן השפה של הכביש, ואחיו נפל. "אני לא מצליח להרים אותו!" בכה משליך האבן. "האם אתה מוכן בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לכיסא הגלגלים?" הנהג עוזר לילד שנפל ושומר את הפגימה בגוף המכונית כדי להזכיר לו את המסר מהמקרה: "אל תעבור את החיים כל כך מהר שמישהו יצטרך לזרוק עליך אבן כדי למשוך את תשומת לבך." לכל אחד יש אפשרות בחירה, אומר שונברון. אתה יכול להקשיב ללחישות החיים, למסרים העדינים שלהם, "או שאתה יכול לחכות לאבן." עכשיו הוא מחלק כרטיסי ביקור שמתארים אותו כ"מרצה מעורר מוטיבציה". ברקע שמים מעוננים כתובות המלים: "הקשיבו ללחישות." ומה לגבי הקרבנות, כמעט 3,000 איש שאיבדו את חייהם באותו יום במגדלי התאומים? כיצד הוא מסביר את הצלתו בעוד שאחרים הלכו לעולמם? במלים אחרות, האם א-לוקים לא שמר גם עליהם? תשובתו: "לא-לוקים יש תוכנית, ואני לא יכול להסביר." דמיינו חתיכת קנבס קטנה ושחורה, אומר שונברון. יפה? לא. "ואז", הוא אומר, "דמיינו אותה כחלק מיריעת קנבס גדולה, יצירה של פיקסו. והקטע השחור פתאום נראה הגיוני." "אנחנו רואים רק חלק מהתמונה", הוא אומר. "אני לא זקוק לתזכורות, ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום" כשדברים רעים – או כשדברים שנראים רע – קורים לשונברון, הוא אומר שהם חלק מדוגמא ענקית. הוריקן סנדי הזיק לביתו. אילו זה היה קורה לפני אסון התאומים, הוא אומר, "הייתי שואל למה דווקא אני?" אולם כאשר הוא בחן את הנזק הוא אמר לעצמו, "יש לא-לוקים סיבה. אני לא יודע. ננסה להבין." מידי שנה משתתפים ניצולים וקרובים רבים בטקסי הנצחה וזיכרון, אבל שונברון בוחר להתבודד ביום הזה, ולא להיות בחברת אנשים. ביום השנה הוא לא רוצה לדבר על החוויות שלו, הוא לא רוצה לחשוב על החדשות או לקרוא את העיתונים. "אני לא זקוק לתזכורות", אומר שונברון. "ה11 בספטמבר מלווה אותי כל יום." חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/