יום רביעי, 22 ביוני 2016

אמרי שפר י"ז סיון ה'תשע"ו



  אין ספק שחייבים להביט במציאות בעיניים פקוחות ולא להתעלם מקשיים ומבעיות, אבל המבחן הוא – אם האדם מתייאש נוכח הקשיים או שהוא רואה בהם אתגרים ומאמין שבעזרת ה' יגבר עליהם.   
    
     אמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל - על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו…! 


     ''ארץ אוכלת יושביה" (יג, לב(  - זוהי ארץ שאי אפשר להיות בה בבחינת "יושב" כלומר באותה מדרגה תמיד, או שעולים מעלה מעלה ומשיגים מדרגות גדולות, או שח"ו נופלים למדרגה שפלה... )ר"י מווארקי(


"     ויספרו... ויאמרו באנו אל הארץ" (יג, כז(  - רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: המרגלים דיברו אמת, ואף על פי כן פשעו וחטאו. ללמדנו שלא כל דבר שאינו שקר אמת הוא, ולא כל מי שאינו שקרן הוא איש אמת.


בכח הניגון לחולל מהפכים (נצוצות).
     הנה סיפור מפעים ביותר, המגלה לנו עמקים נוספים בגודל כוחו של הניגון, הרב שוורץ מספר, מאז שהתחלתי לומר "גראמען", אני מבקר בבתי חולים לשם מצווה, יחד עם ידידי הטוב הבעל-מנגן הנודע מיכאל שניצלר הי"ו ואחרים.
     לאחר שצברתי ב"ה שעות רבות של ביקורים אלו, נוכחתי לראות איזו השפעה אדירה, כבירה ועצומה, יש לגראמען וניגוני שמחה.  בבתי חולים אני גם משתמש בחוש נוסף של תרגילים נפלאים ומשמחים (מה שמכונה: "קוסמות", ואשר ביררתי חקרתי ודרשתי מפיהם של מורי הוראה מובהקים מה מותר לעשות ומה אסור. הדברים הללו מסיח את דעתם של חולים הנמצאים במצבים נואשים, קשים ואיומים. לפעמים אני מבקר במחלקות של חולים במחלות קשות, מחלות סופניות, "המחלה ההיא" ועוד, אשר רגעי השמחה הללו מצילים חולים, ומחזירים אותם פשוט – ממוות לחיים, ולו לימים ספורים בלבד, והיה זה שכרי.
     יום אחד הגעתי לבית החולים הנודע "ממוריאל הוספיטאל" עם ר' מיכאל שניצלער. בדרכנו נכנסנו לחדרו של בחור בן 18 מליקווד, שהרופאים נואשו רח"ל מחייו. הבחור, עם גידול ממאיר בראשו רח"ל ה"י, כבר היה במצב סופני, כאשר נותרו לו, לדברי הרופאים, כמה שבועות בודדים לחיות. נכנסנו והחילונו לשיר ולזמר, לבדח ולהקסים, עד שפשוט שינינו את מצב- רוחו כליל והוא עלז ושמח מאוד. בסיום הביקור, נפלט לי משפט מטופש, תוך כדי שאני פונה למיכאל ואומר: "אי"ה בחתונה שלו אנו באים לשמח"... מיד תפסתי את עצמי, אני כמובן נשכתי את השפתיים חזק חזק, אך המשפט יצא כבר . הבחור, שהיה מספיק חכם וידע את המצב, ענה לי בחצי חיוך: "אי"ה בגלגול הבא"... אני לא ידעתי היכן לשים את עצמי מבושה ומחרטה על המשפט התמוה.
     עוברים שנתיים וחצי, הספקתי מאז לבקר ולחזק חולים ולשמח בריאים, והנה אני מקבל הזמנה לבוא ולשמח בחתונה בעיר ליקווד לתאריך ט"ו בכסלו תשס"ג. שמות שני המשפחות אינן מוכרות לי, אך הוזמנתי? אני בא.  אני נכנס לאולם, ואני רואה מחזה מדהים. החתן, יושב באמצע המעגל, ומסביבו יושבים כל הקהל חבריו וידידיו (שממש הרגשתי כזר בתוכם מאחר ולא היה חסיד אחד ביניהם, ציבור ליטאי מובהק אף אינו נוהג מנהג ה"מצווה טאנץ") ושרים בדמעות ובהתלהבות את השיר הנודע של רבי אביעזר וולפסון שליט"א: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי", שרים ובוכים.  אני עדיין לא יודע מה אני עושה כאן, הוזמנתי אבל אני לא בדיוק נראה שייך לכאן, ולפתע החתן מבחין בי, קם ממקומו ו"סוחב"אותי למרכז המעגל, נופל על כתפיי ומתחיל לרקוד איתי בהתלהבות. אני מנסה בעדינות להיחלץ ואני שואל אותו מהיכן אנו מכירים?... והוא, כולו פליאה שואל: וכי אינך זוכר? הלא אני הבחור... שאיחלת לו לבוא ולהשתתף בחתונתו, והרופאים לא נתנו לו זמן רב לחיות, ובכן, מאז אותו ביקור, לא שכחתי ליום אחד את המשפט שאמרתי ב"טעות": "אי"ה בחתונה שלו אנו באים לשמח", כ"כ שמחת אותי, ובפרט המשפט האחרון נתן לי כ"כ הרבה כח ותקווה עד שבעזרת השי"ת רופא כל בשר, הבראתי והחלמתי כליל, והנני כאן היום, שמח בחתונתי, וזו ההזדמנות שלי ושל משפחתי לומר לך תודה על חלקך בהצלתי,  לכן הזמנתך... 
חוויית השבוע שלי




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה