אמרי שפר י"ז חשון ה'תשע"ז

 

''אושר זה לא דבר שאתה בונה לעתיד, אלה הוא מה שאתה מעצב כאן בהווה''

    אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך.

     אם רוצים לחזק יהודים תעלו אותם לתורה, אבל אל תורידו את התורה אליהם. (ר' אלחנן וסרמן זצ"ל)

     אנחנו צריכים ליראות מה חשוב לנו בחיים מה סדר העדיפות לכל מיני נושאים בחיינו . וכל שכן לשים לב לאנשים הקרובים אלינו.

    הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא הגישה שלכם לגבי הבעיה.

     השכינה זמינה השכינה מצויה תמיד ובכל מקום, ובכל עת אפשר להקביל את פניה,  אבל הכנסת אורחים אינה מזומנת בכל שעה . לפיכך "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה "

"     ויקח את שני נעריו אתו" (כב, ג( " אליעזר וישמעאל" (רש"י(.  ולכאורה הרי אברהם שילח את ישמעאל ממנו בכדי שלא ילמד יצחק ממעשיו הרעים, והיאך בא ישמעאל לכאן, אלא מכיון ששמע ישמעאל שהולכים לשחוט יהודי, מיד בא בריצה ברגעים אחדים...

    זה לא נהיה קל יותר, אתה פשוט נהיה טוב יותר.

הפתקא הסודית בכנף מעילו של בחוד (להגיד(

     בדרכים הארוכות, בימים ובנהרות, בין עזים כבשים ובני אדם, חודשים רבים - הצרופים בבטחון בהשם, צעד רבי אברהם חנוך הופמן זצ"ל מחוץ לארץ - לארץ הקודש. וזה רק אחד ממאות שעלו מתוך תשוקה וייסורים: רבי אברהם חנוך (ידידו הקרוב של ר' בן ציון ידלר המגיד הירושלמי זצ"ל(  עלה לארץ הקודש בעודו בחור. הוא לא רצה להתחתן בחו"ל, משום שחשש "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי" לארץ הקדש... היה מנוי וגמור בנפשו לעלות,  ורק אח"כ, יחפש את זיווגו שם בארץ ישראל.

     כמו שאר בני משפחתו, היה גם הוא בחור עני מדוכדך, לכן תכנית העלייה לארץ הקודש נתקלה בקושי רב של "עניני ממונות" - פשוט, לא היה לו כסף להתחיל לפסוע מעירו לעיר הסמוכה. גם תעודת פספורט לא הייתה לו. אך היה נחוש בדעתו - "יוצאים לדרך" . איך? " הולכים רגלי": אשר יבטח בה' ומעשה שהיה, כך היה: בחור בודד נעמד בשערי וילנא, הסב את פניו לאחור, קד קידה לעיר הגדולה ויצא לדרך. הוא כיתת את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר - עד אודסא.  בהזדמנות הוא סיפר, שבאחד הימים כשעמד בפתח 'הכנסת אורחים' באחת העיירות, לפני שיצא להמשך הדרך, עצר אותו אחד מחשובי הקהל ושאל "בוחר'ל אני מבין שאתה יוצא מכאן לדרך רגלי, הבחנתי שאין לך פספורט, ונראה לי שכבר ימים ארוכים שאתה צועד כך, איך אתה לא מפחד לעבור את הדרכים האלה ללא פספורט?" ר' אברהם חנוך ביקש ממנו להמתין רגע קצר,  נכנס פנימה לאכסניה הוציא מהארון סידור ישן פתחו והצביע על נוסח "תפלת הדרך" ואמר: "הנה, זה הפספורט שלי".  כך עד שערי אודיסא, בה היה הנמל הגדול ממנו ביקש להפליג - לארץ הקודש.  

     מיד כשהגיע לאודיסא וחבילתו הקטנה בידו צעד בחפזה אל הנמל, שם מצא לפניו אוניה של גויים העומדת להפליג לארץ ישראל. בזריזות אופיינית ללא אומר ודברים, נכנס פנימה לאוניה בלי אישורים ופספורט, ומיהר להתיישב באחד המקומות הפנויים. עודו יושב במנוחה, באחד מחדרי הקהל, במרכז הספינה, נכנסו שוטרים לבדוק תעודות ואישורים. השוטר ביקש ממנו את תעודותיו, וכיון שלא היו בידו, גרשוהו החוצה בבושת פנים, בחזרה אל החוף תחת כיפת השמים...  חבילתו נשארה בספינה. התפילין היו בחבילה.  היה זה נרתיק גדול של עור בו היה כל עולמו הגשמי. בנרתיק הטמין גם מעט בגדים שעוד נותרו לו מבית אבא ללבוש בדרך הארוכה.

     אברהם חנוך עמד ליד הספינה וקיווה אל ה' א-לוקי השמים והארץ אשר בידו הים והיבשה. "בטחון".  אגב, מרגלא בפומיה של רבי אברהם חנוך: למה מילת "מבטחו" שבפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו"  מנוקדת בפתח במקום קמץ? לומר לך שאפילו במקום שנדמה לך שכל הדרכים קמוצים וסגורים לפניך, אל תחדל מלבטוח בה', ואם תעשה כן יסייעו לך מן השמים,  ויפתחו לך שערי הצלחה. בקיצור, הוא עמד בנמל הפתוח, רוחות עזות כמעט טלטלוהו ממקומו, וקיווה אל ה'. עיניו נשואות לשמים.

     זמן מועט לפני הפלגת האוניה, היה זה לאחר ניתוק העוגן והתרת חבלים לקראת הפלגה, לפתע נשמעה שריקה מבוהלת. התקבלה פקודה - לעצור! היא עגנה שוב. לאחר שיח קצר בין המלחים ועובדי הנמל הכעוסים, הסכימו המלחים להוציא שוב את הגשרון המוביל אל האוניה (במטרה להעלות על האוניה נוסע עשיר שאיחר את המועד). הבחור הבחין שהנה על האוניה עולה נוסע שהביא אחריו עדר גדול של כבשים ועיזים... בזריזות גוף של בחור צעיר, התכופף אברהם חנוך ונכנס בזחילה בין הצאן.  התחבא בין הכבשים צעד ביניהן במהירות ועלה על האוניה. התיישב על הארץ בינותם בצידי הסיפון בלי שהרגישו בו. כשהספינה עזבה את הנמל, ירד לירכתי הספינה ושב אל המקום בו נחה חבילתו שעדיין לא נזרקה ממקומה כך יצא בדרכו אל ארץ הקודש.

     הנסיעה החלה. כשעברו כמה ימים של הפלגה, הנוסעים כבר הכירו אחד את חברו ושוחחו ביניהם, וכך החלו יושבי האוניה להציק לו לר' אברהם חנוך בשאלות: כיצד בחור נוסע לארץ חדשה שאין לו בה מכיר או קרוב ללא פרוטה בכיס? מה תעשה שם? איך תחיה, ומי יעמוד לצידך? אחרים אמרו בלחש "בוודאי יש לו כסף או תכשיטים שיעזרו לו להתבסס בארץ ישראל"... באחד הימים לאחר שהטרידו אותו בשאלות סרק ענה להם הבחור: "כן, יש לי צ"ק על סכום עתק מבנק מסחרי בין לאומי" . נוסעים סקרנים שהיו בטוחים שהוא לא עולה סתם כך בלי שמישהו עומד מאחוריו האיצו בו לגלות את הסוד היכן הכסף ומה סכום הצ"ק שעליו בוטח. כשלא יכול היה לעמוד בפני בקשתם, פתח את החבילה שעמדה לידו, חיטט בה, וכל הסובבים המתינו בצפייה. ר' אברהם חנוך הוציא מחיקו ניר עבה והושיט להם בהתרגשות, על הנייר היה כתוב: "תני רב תחליפא אחווה דרבנאי כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד יום הכיפורים" )ביצה ט"ו( הם הביטו עליו,  והוא מיהר להגיד להם: "נאמן עלי בעל ההבטחה שיקיים דבריו". זוכרני, סיפר המגיד הירושלמי, שפתקא זו הייתה מונחת בכיסו כל ימיו.

     כאשר האוניה עגנה בנמל יפו, ירד עם כולם אל החוף, אבריו דא לדא נקשן מהתרגשות, ושתי דמעות חמות זלגו מעיניו.  לא היה בידו אפילו פרוטה כדי לעלות מיפו לירושלים אך כמובן בטח בהשם. בעיניים דומעות ולב הומה התרגשות הגביה את עיניו וראה אורחת ישמעאלים,  שעולה בדרכה ירושלימה, הם נשאו על החמורים פירות וירקות, הוא שאל אותם אם יסכימו שיעלה עימם על העגלה. הביטו עליו רגע ארוך והפטירו "אין לך כסף יהודי מרופט - עלה עימנו, יאלה! ר' אברהם חנוך הבחור הצטרף אליהם ללא פחד. וסיפר לי כי באותה שעה שם לנגד עיניו את דברי חכמי המוסר שאדם ששם בטחונו בה' ית"ש אינו ירא משום דבר שבעולם! ואכן הקב"ה הטיל את מוראו על הערבים, הם כבדוהו מאד, ובעליית ההר לירושלים קראו לפניו בניגון ערבי: "ככה יעשה לחכם היהודי". כך הגיע לשערי ירושלים בשמחה ובששון.  בו ביום החליט להסב את שם משפחתו ל"הופמן", לזכר ביטחונו הגדול בה' והנס שעשה עמו בעת עלייתו לארץ הקודש.  בירושלים התחתן והיה לאחת מדמויות ההוד בירושלים של מעלה. 

"ויקח שם ויפת את השמלה" - מעילו של ה"חפץ חיים" (ברכת דוד פ' נח).

     סיפור נפלא הובא בספר "ר' אריה" שסיפר רבי אליהו לאפיאן זצ"ל:

     פעם, במסעותיי למען הישיבה, נקלעתי לעיר אחת וחיזרתי על פתחי נדיבים. הכול אמרו לי שכדאי לגשת לעשיר פלוני, התומך ביד רחבה במוסדות התורה ונענה לכל פניה, למרות שהוא רחוק מדרך התורה ואינו שומר מצוות. שמעתי את הדברים והחלטתי שלא לפנות אליו. התורה לא תיבנה ממחלליה! לא אקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל! מששמעו את החלטתי, דיברו על ליבי לשנותה. הם חששו שאם ישמע אותו עשיר שהחרימו בגלל אורח חייו, יפסיק לתרום למוסדות בקהילה, וע"כ ביקשוני שאעלה אליו ואפקוד ביתו. בקשתם עשתה מחצה. נעתרתי לבקרו, אבל החלטתי לא לקחת ממנו מאומה.

     עליתי בלוויית ראש הקהילה. למרות שידעתי מראש על אורחות חייו, הזדעזעתי למראי עיניי. בבית ובבעל הבית לא היה כל סממן יהודי!. הוא קיבלנו בכבוד רב, ואני פתחתי בשאלה, למורת רוחם של מלוויי: יאמר נא, מה לו ולישיבות הקדושות? מדוע הוא מרבה לתרום מכספו למטרות שאינו מזדהה עימן? ואל יפגע משאלתי, אני תמה כיוון שנודע לי עד כמה מוסדות התורה המקומיים תלויים בתרומותיו, לכן השאלה כה מציקה ונוקבת. הגביר חייך בהבנה ואמר: איני נפגע, השאלה במקומה. וזהו סיפור מעניין: בצעירותי, לאחר שמלאו לי י"ג שנים, שלחני אבי לראדין, ללמוד בישיבה של ה 'חפץ חיים'. פניתי אל המשגיח כדי להתקבל לישיבה, אך המשגיח הבחין במבטו החודר, שיצר ההתפקרות כבר כרסם בי, ואני עלול לדרדר גם אחרים. הייתה זו הבחנה מדויקת. הוא סרב לקבלני לישיבה, ואני לא הצטערתי כלל. רק דבר אחד הציק לי, הלילה כבר ירד והרכבת תצא לדרכה רק מחר בבוקר. היכן אבלה את הלילה? בצר, פניתי ל 'חפץ חיים' בעצמו וביקשתי רשותו ללון בישיבה. 'לא ולא!' ענה לי. ' בחור שאינו מתאים לישיבה לשנה, אינו מתאים לה גם ללילה אחד!'. 'א"כ מה אעשה?', אמרתי באכזבה, 'האם אבלה את הלילה בתחנת הרכבת'? והזמן, אזכיר, היה בעיצומו של חורף. לילה קר ומושלג... 'חלילה וחס!',  חבקני ה 'חפץ חיים' בחום, לא יעלה על הדעת! אמנם לא תוכל ללון בישיבה, אבל ביתי פתוח לרווחה! הוא נטלני בידי והביאני לביתו, כבדני בארוחה דשנה והכין למעני מיטה נוחה, נשא מצעים, כרים וכסתות, והפציר בי לעלות על יצועי לישון את שנת הלילה.

     השינה הייתה ממני והלאה. מאורעות הימים הגדושים חלפו עברו במוחי. הצדקתי את קביעת המשגיח, ותמהתי על יחס ה 'חפץ חיים' כלפיי. הוא, גאון וצדיק בגיל שיבה, ואני נער צעיר פוקר והולל,  וזר לו לחלוטין. עודני תוהה, וקול רחש נשמע באוזניי. עיני שכבר התרגלו לחשכה, הבחינו בדמותו של ה 'חפץ חיים' הנכנס לחדר. כסבור היה שנרדמתי... הוא עמד ליד מיטתי ונשם נשימות עמוקות. קר היה בחדר ואדים עלו מנשיפתו. 'כל כך קר' לחש. אולי עוד קר לאורח... במהירות הסיר המעיל שלגופו ושטחו על השמיכה שמעלי, ויצא מהחדר על בהונות רגליו. בעה"ב סיים סיפורו, ובטרקלין השתררה דממה. לאחר שניות מספר אמר בעה"ב: רבנו,  האמן לי אותו מעיל של ה 'חפץ חיים' עדין מחממני. ומכוחו מקננת בי חמימות וחיבה לעולם התורה והישיבות, והיא שדוחפת אותי לתרום ולשוב ולתרום. אכן, מי יודע מהי השפעת מעשה קטן, לטוב- או למוטב... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ב אדר ב' ה'תשע"ו

אנו יכולים לראות כמעט בכל המקומות הקדושים שבעולם,  שיש שם מזון רב ושתייה וכדומה להשביע את נפשות המבקרים והמתפללים שם,  אמנם במקום אחד אין שם שום מזונות ושום שתייה – ואפילו כוס מים אינו בנמצא שם – והוא ה"כותל המערבי" – והוא לפי שחסידי סאטמאר אינם מגיעים לשם...   

 אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם - אבל בסופו של דבר תמיד תתעורר לאותה מציאות. בעת המלחמה הנוראה היו יהודים שהיו כה רחוקים מיהדות,  עד שהגויים – הם הזכירו להם שהם יהודים... ועל זה אומרים הברכה "שלא עשני גוי" –  שאהיה יהודי ואזכור כן מעצמי,  לא שהגוי יעשה אותי ליהודי...     

הגה"צ ראש הכולל בראד שליט"א סיפר,  שהיה פעם עם מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע באסיפה אחת,  ודנו שם בחולשת הדורות בענייני כשרות,  ואחד הנוכחים התבטא על עצמו שהוא עושה כל הדברים לבד בבית,  ואינו אוכל משום כשרות,  שאלו הרבי "האם יין אתה גם עושה לבד?"  אמר לו הלה "האמת הוא,  שבכלל לא חשבתי מכך לעשות גם יין בעצמי", אמר לו הרבי בודאי לא חשבתם על זה! –  כי כל הדברים היא עושה, ויין אתה צריך לעשות...

הדבר הכי גרוע שבעניות הוא, שהעני מאמין שהעשירות תוציא אותו ממצוקותיו. (רבי דובער מראדושיץ)

הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אמר על אלו המתפללים בחג השבועות באשמורת הבוקר,  שמנהג חסידים הוא לישון קצת ואח"כ להתפלל,  שכן "מוטב ללכת לישון כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי ללכת לישון"...

ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ד' (ט, ה). דהנה הכנה לתפילה היא לקבל עליו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך והנה אמרו ז"ל אין עמידה אלא תפילה וזה ויקרבו כל העדה היינו שהיה להם קירוב לבבות ואחדות ובעת שהייתה להם בחינה זאת,  אזי ויעמדו לפני ד' היינו שהיו מתפללין אז לד'. ( חסד לאברהם)

חבר אמיתי יספר לך דברים רעים עליך ודברים טובים יספר לחברייך.

איך הפכנו לבעלי תשובה?  [מרווה לצמא)

     היינו משפחה מאושרת, בעלי עורך דין מבוקש ואני אחות ראשית בבית חולים, משפחה שחיה בבית פרטי עם שלושה ילדים מקסימים, מצטיינים בלימודים, אהובים בחברה וגורמים נחת להורים, מה היה חסר לנו? כלום, כך היה נראה לנו... סדר היום שלנו היה פחות או יותר זהה, בבוקר היינו יוצאים כולנו מהבית, בעלי למשרד שלו ואני לעבודה בביה"ח. הייתי עובדת במשמרת בוקר משעה שבע עד שלוש, הילדים יצאו ללימודים, רוני בן השבע עשרה, פזית בת העשר ויוגב בן החמש. בצהרים, קיבלה העוזרת את יוגב שחזר באחת, פזית גם היא חזרה בערך בשעה זו, אח"כ חזרתי אני בשלוש ובעלי חזר בארבע. רוני חזר מתי שרצה,  הוא היה מסיים את הלימודים מאוחר והרבה פעמים הולך לחברים, כי מה הוא יעשה עם שני אחים קטנים? הבנתי אותו ולא לחצתי עליו לחזור הביתה, הוא כבר מספיק גדול ואחראי לעצמו. בערב אכלנו יחד ארוחת ערב, היום נגמר איכשהו. שני הילדים היו הולכים לישון ורוני היה יוצא לחבר או מזמין חברים הביתה ומסתגר איתם בחדרו.  בעצם, כאן היה יכול להסתיים הסיפור שלי, משפחה שחיה ברמת גבוהה יחסית, נהנית מהווי משפחתי משותף, מילדים מוצלחים, מהכנסה גבוהה, מה עוד חסר?! כך אמרתי לעצמי, לא שוכחת לטפוח לעצמי על השכם...

     ככה הרגשתי עד שלילה אחד לפתע התעוררתי, התבוננתי במחוגי השעון הזרחני, השעה הייתה שתיים וחצי, שמעתי קול פסיעות שקטות מהקומה השנייה, גנב! עלתה מחשבה בראשי, הערתי במהירות את בעלי, הוא לא השתהה ועלה במהירות לקומה השנייה כשאני אחריו, זה לא היה גנב, זה היה בננו רוני שהסתובב במסדרון כמו 'שיכור'. בעלי נשם בהקלה: "זה אתה, הצלחת להבהיל אותנו". משהו במראהו לא מצא חן בעיני "רוני, איפה היית עד עכשיו, תסתכל עלי" רוני ניסה להסתכל, אבל לא הצליח, המבט שלו לא היה ממוקד, ראיתי זאת מיד, טלטלתי את כתפו "איפה היית, מה עשית? תספר לי עכשיו, הרגע"! "תפסיקו", אמר רוני בקלילות "נפגשנו כמה חברים, שתינו קצת, מה אתם עושים עסק"? בעלי רמז לי בעיניו, הבנו שעכשיו אין עם מי לדבר, מחשבותיו היו מעורפלות והוא לא יודע בדיוק מה נעשה איתו. "לך לישון,  מחר כבר נדבר", אמר לו בעלי... ליבנו לא בישר לנו טובות, למחרת בבוקר ניסיתי לשוחח עימו. "אימא מה את רוצה שלא יהיו לי חברים? כולם שותים, למה אני צריך להיות יוצא דופן, את רוצה שאקרא תמים וטיפש"? "אם זו החברה שלך, אז כן, אני רוצה שתקרא תמים וטיפש, רוני, אתה עדיין צעיר, זו יכולה להיות התחלה להידרדרות חסרת גבולות", אמרתי בכאב. רוני שתק, העיניים שלו שידרו שהוא לא מספר לי הכול...

     בוקר אחד, עת שהייתי במקום עבודתי, קראה מערכת הכריזה לאחד הרופאים מהמחלקה לרדת למיון. הרופא ירד ולאחר כשעה עלה, "הכול בסדר שם"? שאלתי אותו כלאחר יד. "מאוד לא, הגיע לכאן תלמיד תיכון שנפגע ממעשה אלימות בביה"ס ע"י חברו", הייתי המומה לחלוטין. בערב, עת ארגנתי את הארוחה, פנה אלי בני רוני "אימא, אני יודע ששמעת על מה שקרה היום בתיכון שלנו... את בודאי מצטערת", "בודאי רוני, אני לא מצטערת, אני שבורה עד היסוד, אני לא עצובה אלא רצוצה, מה יהיה איתנו רוני? האמנם הפכנו לכאלו אלימים"? באותו ערב דנו בעלי ואני על מצב, דאגנו מהאלימות השוררת מקרב בני הנוער "כל הבכירים במערכת החינוך במדינה עומדים אובדי עצות ופוכרים את ידיהם בייאוש מול גל האלימות הפושט בקרב בני הנוער, שביניהם גם משפחות 'הטובות' וממעמד הגבוה השקועים ראשם ורובם במעשים שכאלו, רוני אינו היחיד", אמר לי בעלי, "הם לא מעניינים אותי, חייבים לנער את רוני ולהוציא אותו מהחברה הזו", אמרתי בדאגה. " ולהעביר אותי לחברה דתית... " המשיך בחיוך. "מה זה יעזור"? "אני יודע? אומרים שגל האלימות דילג עליהם,  אולי הקרבה לשורשים ולמסורת, גורמת לתחושת ההפקרות והמתירנות לעצור על הסף". "אם כך כנראה שנצטרך להתקרב אליהם", אמרתי בפיזור נפש.

     וזה לא הגיע ביום אחד, עברו מספר ימים עד שנזכרתי בפתקית שקיבלתי מחברה על אחד הארגונים לחזרה בתשובה. לאחר חיפוש,  מצאתי אותו קרוע, ישן ומקומט.  התקשרתי וקיבלתי הודעה על סמינר שיתקיים באחד השבועות הקרובים, נרשמנו והלכנו . חזרנו הביתה מלאי רשמים חיוביים והתוודענו לטוהר ולאצילות שטמונים ביהדות. לא היו לנו היסוסים ולבטים,  הבנו שזו דרך האמת אך עשינו זאת בשלבים, הכשרנו את המטבח והפרדנו בין בשר לחלב, הלבוש היה כבר צנוע... זה לא היה קל לשמוע מסביב את השאלות מה קרה? את שני הילדים הקטנים יותר העברנו לבתי ספר חרדיים חוץ מרוני שכבר עמד ברשות עצמו...  אני מתפללת לה' שגם רוני יתפכח ויחזור אלינו הביתה לחממה הרוחנית הנהדרת, לאי של בטחון בים של רעידת אדמה אמיתית ולחוסר הגבולות הנוראיים שקיימים היום בקרב בני הנוער.

     אנו נוסיף, אמנם המשפחה עברה טלטלה שעברה על בנם,  ולפיכך גרמה להם בשיקול הדעת לחזור בתשובה, ברם אנחנו מכירים עשרות רבות של מקרים בהם אי הידיעה גורמת לאנשים 'להתרחק' מיהדותם, וברגע ש 'טועמים' מהמתיקות האמיתית, קשה כבר לחיות בשקר עצמי...  והדרך להתחבר חזרה ליהדות סלולה היא להם, ולזה קוראים - חזרה בתשובה

יש שובב ונשכר (פניני בית לוי, גיליון 312)

     בכל שנה כיון שמגיעים ימי בין המצרים, ימי האבלות על חורבן בית המקדש, נצבט ליבו של כל אדם מישראל לראות את שריד בית מקדשנו אשר שועלים עדיין מהלכים בו. שפחה תירש גברתה, ובעוד עומדים יהודים להתפלל בחצרות בית ה‘ מרעימים עליהם קול המואזין מחד גיסא, וצלצולם בטמא של פעמוני הכנסיות מאידך גיסא, היו גדולי עולם שהעדיפו להתגורר בגולה רק בעיירות מסוימות, משום שבהם לא נשמע לעולם דנדון הפעמון של אותו האיש יש“ו.

     ומעשה בילד יהודי שהצליח במו ידיו הצעירות לזרוע תוהו ובוהו ומבוכה, בקרב עדת מאמיני הכנסייה במעשה קונדס אשר חמד לו לצון, ומפירותיו של מעשה לצון זה נהנתה יהדות הונגריה כולה. וכדי שלא נדבר בחידות נספר דברים כהווייתם, דבר דבור על אופניו.

     בדור דעה של אדירי התורה שחיו ופעלו בהונגריה לפני מאה שנה ויותר תפס מקום מיוחד הגאון הקדוש רבי שמואל שמעלקא מסעליש זצוק“ל הוא היה מקובל על כל החוגים והזרמים כגאון וקדוש, וזכה להערצתם של החסידים והמתנגדים גם יחד. גדול היה בתורה ובחכמה, ובחריפות ובפיקחות גם יחד וספרו ”צרור החיים“, תופס מקום של כבוד בכותל המזרח של ספרות התורנית של גדולי הונגריה. אולם בדרך הטבע לא היה לו שום סיכוי לרבי שמעלקא לצמחו כה גבוה, ואלמלא אותו מקרה שקרה בעיירה, היה נשאר יהודי פשוט כמו אביו.

     ומעשה שהיה כך היה. באחת העיירות בגליל זיבענבירגען, בחבל טרנסילבניה, גרו פחות מעשרה יהודים. הצעיר שבהם היה האברך ר‘ יוסף קליין. איש תם וישר היה. לפרנסתו עסק בבישול יי“ש, ובעת ובעונה אחת, היה לו מקולין של בשר. איש פשוט היה ר‘ יוסף, תלמיד חכם גדול לא היה ובגלל אילוצי הפרנסה כמעט ולא קבע עיתים לתורה. אשתו מרת פעסיל, באה ממשפחה מיוחסת. צדקת גדולה הייתה מרת פעסיל, עזר כנגד לבעלה שגם הוא היה ירא שמים מרבים וכל התנהגותו הייתה בפרישות יתירה כאחד מבני עליה. רבי יוסף היה מאריך מדי בוקר בתפילה עד חצות היום, מעוטף בטלית ותפילין, ומרת פעסיל היתה מנהלת את החנות וקוצבת את הבשר לגויים בעת שבעלה האריך בתפילתו. בשאר שעות היום ניהל ר‘ יוסף את החנות וכאשר ראה שלא יבואו עוד קונים הלך לביתו ועסק בבישול היי“ש.

     לר‘ יוסף ומרת פעסיל נולד בן ונקרא שמו בישראל שמואל שמעלקא ע“ש זקנו מצד אמו. שמעלקא‘לע הקטן הצטיין מקטנותו במוח חריף ופקחות יתרה והיווה מקור גאווה ונחת להוריו. דא עקא, כי מרת פעסיל נפטרה בדמי ימיה והותירה את בנה הפעוט שמעלקא‘לע יתום מאם והוא עודנו פעוט כבן ארבע שנים. שמעלקא‘לע היה צמא דעת ורצה ללמוד, אולם אביו לא היה יכול ללמדו. אם משום שתמיד היה עסוק באטליז או בבישול היי“ש, ואם משום שבעצמו לא ידע ללמוד הרבה. תלמוד תורה לא היה בעיירה, כיון שכמעט ולא נמצאו ילדים בגיל הלימודים. שבעה יהודים היו בעיירה חוץ מר‘ יוסף קליין וששה מהם היו זקנים. מזקנים אלו למד שמעלקא‘לע מעט תורה והנהגות יהודיות, אך רוב שעות היום משוטט היה בעיירה ומשחק עם ה‘שקצים‘ ילדי הגויים השכנים.

     רגיל היה שמעלקא‘לע לשמוע מדי יום ראשון את פעמוני הכנסייה מכה בצלצולו ומזעיק את חבריו והוריהם לכנסיה. בשעות אלו יורדת עליו תוגה כיון שהפעמון הלז מנתק את חבריו ממנו ומשאירו ללא מעש. היה זה בתחילת האביב, כאשר שיחק עם חבריו ולפתע שם לבו כי הפעמון השנוא אינו מפריע היום את משחקם. חבריו רצו בעליזות משוחררים מעולה של הכנסייה.

     ”מה יום מיומיים?“ תמה שמעלקא‘לע. ”האם הכומר חולה ואינו יכול להכות בפעמון?“ ”אח, אתה אינך מבין כלום.“ נדו לו חבריו. אינך יודע כי לפני חג הפסחא אסור לצלצל בפעמון? ’אותו האיש‘ יימח שמו וזכרו מגיע ולוקח עמו את פעמוני כל הכנסיות בדרכו לרומי, ולכן אי אפשר לצלצל. עוד הם מדברים ושמעלקא‘לע טס על רגליו הקטנות לחצר הכנסייה מביט למעלה אל המגדל, והנה הפעמון המתכתי הגדול עומד על מקומו כרגיל. מיד אץ אל חביריו ונזף בהם: ”שקרנים, הפעמון נמצא במקומו כבכל שבוע, איש לא נטל אותו לרומי“. סטפן, בנו של יוזי‘ף גירד בפדחתו. גם לו לא היה נהיר הדבר. אבל הוא נזכר בהסבר ששמע מאבא וחזר עליו מילה במילה: ”אסור לצלצל בימים האלו, שבועיים לפני חג הפסחא, כדי לאמת את הדבר שהפעמון אמנם נמצא ברומי“. ”אבל הוא פה!“ צעק הילד היהודי, ”ראיתי אותו במגדל כמו תמיד. בוא גם אתה ותראה במו עיניך. אתם מדברים שטויות!!“ סטפן משך בכתפיו. העניין הצליח לבלבל גם אותו אבל הוא נזכר באזהרה החמורה של אבא. ”אבא שלי אמר כי יש איסור חמור לצלצל בפעמון ומי שעובר על האיסור הזה חייב שריפה“. כל הילדים השתתקו במורא.

     דקותיים לאחר מכן שכחו את הכול וכדרכם של ילדים שקעו שוב במשחקם והתרוצצו מליאי עליזות בין כרי הדשא המוריקים. יום אביב נאה ירד לעולם והקטנים שמחו לחלץ עצמותיהם לאחר החורף הארוך והמושלג.

     ילד אחד לא הפסיק מלחשוב על העניין. שמעלקא‘לע הלך הביתה וראשו מלא הרהורים. מוחו הקונדסי החל מעבד את הנתונים.אני אוכיח לנוצרים האלו את השקר שבטענתם הטיפשית. אסור לצלצל כי אם יצלצלו יראו הכל במו עיניהם את השטות והאיוולת שבאמונה הזו ש יש“ו לוקח את כל הפעמונים לרומי...

     הוא החליט לעשות מעשה. זמן קצר לאחר שאביו סגר את האיטליז ותלה את המפתח ליד הדלת כדרכו, התגנב לשם ראשו של ילד קטן. הוא אחז במפתח והורידו מהמסמר. האיטליז היה ריק, כצפוי. הוא ניגש למתלים והוריד שם נתח בשר אדום עסיסי. יצא כלעומת שבא והחזיר את המפתח למקומו.

     אביו היה עסוק במרתף חביות ה יי“ש ולא חש במעשיו של בנו השובב. אלו היה יודע מה בנו זומם היה מתעלף. שמעלקא קילף עתה ברגש כמה שיני שום ומרח אותם ביד נדיבה על נתח הבשר הגדול. ריח השום התערבב בריח הבשר ונדף עד למרחקים. כעת הכול כבר כמעט מוכן.

     הוא התגנב לחצר הכנסייה והגיע אל מתחת למגדל הפעמונים. הכומר הזקן בעיירה לא הטריח את רגליו הישישות לעלות אל המגדל כדי לצלצל בפעמון. הוא קשר לפעמון משני צדדיו חבלים ארוכים שהשתלשלו עד למטה. ובכל יום א‘ כאשר רצה להזעיק את המאמינים לבית התפלה, היה עומד מתחת למגדל ומושך בשני קצות החבלים. אחד בימינו ואחד בשמאלו וכך היה הפעמון הגדול מתנדנד ונוטה מצד לצד והענבל שבתוכו מכה על דופנותיו בקול צלצול חזק.

     תוכניתו של שמעלקא הייתה פשוטה בגאונותה. הוא חתך את הבשר לשנים וקשר כל נתח בקצה אחר של החבל. קשירה הגונה שהחזיקה היטיב בבשר האדום והטרי. כשסיים את מעשיו חמק משם כל עוד רוחו בנפשו, מותיר לרוח הקלה לעשות את המלאכה....

     לא חלף זמן רב וריחו של הבשר, מתוגבר בריחו החריף של השום התפשט עד למרחוק והגיע אל חוטמיהם הרגישים של כלבי העיירה המשוטטים ומחפשים טרף לפיהם. הם הגיעו בריצה קלה לעבר חצר הכנסייה והנה ששון ושמחה נתחי בשר אדום תלויים על חבלים כאילו מזמינים אותם, הם נעצו את מלתעותיהם בבשר החי. הייתה בעיה אחת קטנה, החבלים לא הגיעו עד הארץ, הם היו תלויים באוויר בגובה קומתו של כלב ממוצע. הכלבים זנקו על רגליהם האחוריות וניסו לתפוס את הבשר. הם הצליחו אבל כיון שהחבלים היו גבוהים מעט, רק נתחי בשר קטנים נתלשו בנעיצת שיניהם. היה צורך לנתר באוויר עוד ועוד. כל תקיעת שינים כזאת משני קצות החבל גרמה לפעמון לנטות ימינה ושמאלה. גויי העיירה לא הבינו כיצד זה קרה כי העיירה השקטה התמלאה בליל אביבי מבושם בצלצולים קולניים של פעמון הכנסייה ונביחת כלבים נרגשת. הכול אצו לעבר הכנסייה. ”מיהו הכופר המצלצל לפני חג הפסחא.“ שאלו בזעם תוך כדי ריצה. ”ושמא טעינו בחשבון והחג כבר הגיע“, הציע כפרי אחד. ”או אולי החג הוקדם במפתיע, ולא ידענו?!“ ניחש שני. ”ושמא הכומר מבקש למסור הודעה אישית על התפטרותו מראשות הכנסייה לרגל חקירות משטרתיות המתנהלות נגדו,“ הרהר שלישי בקול.

     כשבאו למקום הזדעזעו לראות מיהו המצלצל... חמישה-ששה כלבים נתרו על רגליהם באוויר, דחפו כלב את רעהו ובינתיים הפעמון מצלצל ומכה בכל עוז!... זמן מה עמדו ותהו לפשר המחזה, עד שהבינו: מישהו חמד לצון ורצה להציג את הדת הנוצרית בקלונה. לאמור הפעמון אינו ברומי, ואם רק ימשכו בחבל - הפעמון יצלצל, ועוד איך יצלצל!. מי היה יכול לחשוב ולבצע תעלול כזה?! שאלו איש את רעהו.לא היה צריך לחשוב יותר מדי. כל הכפר הכיר את שמעלקא, הילד היהודי הפיקח והשובב שעיניו תמיד בורקות במשובה. אם יש מישהו שיכול לחשוב על רעיון כזה, הוא שמעלקא.

     ”לשרוף את שמעלקא הכופר!“ נהם אחד הכפריים ובזאת ניתן האות לנהמת נקמה. ”לשרוף את שמעלקא“ צעקו הכל, ”הכופר שביזה את דתנו“. שעה קצרה עמדו ודנו כדת מה לעשות, עד שבהסכמת הכומר הזקן הוחלט כי עם אור ראשון יבואו הכול לביתו של ר‘ יוסף היהודי, יוציאו את הנער הפוחז ויגררוהו לכיכר השוק. שם יקימו גל של עצים סביבו וישרפו אותו חי למען יראו וייראו. הגויים הנרגשים התפזרו מתוך רגשי נקם שלא בא עדיין על סיפוקו ונחמה אחת בליבם. בבוקר ישרפו את הילד!

     ר‘ יוסף התעורר משנתו בבהלה לשמע דפיקות קולניות על דלת ביתו. ”מי זה?“ צעק לעבר הדלת. ”סטפן“ ענה לו קול ילדותי. ”פתח את הדלת!“ ר‘ יוסף תמה מה לשייגץ לבא אל ביתו באמצע הלילה. אולם הוא קם מהמיטה ופתח את הדלת. סטפן היה מבוהל . הוא הציץ לכל עבר לראות אם איש אינו רואה אותו. ”תשמע, הבן שלך נמצא בסכנה גדולה!“ לחש בקדחתנות לעבר ר‘ יוסף. הקצב היהודי רצה לגרשו. ראשו נסוך השינה לא קלט את דבריו של הערל הקטן. מה אתה אומר? לא הבנתי. סטפן סיפר לו את הויכוח שהיה ביניהם בעניין צלצולי הפעמונים, וכנראה לפי כל הסימנים בנו ביצע תעלול שהעלה את חמתם של כל גויי הכפר והללו רוצים להעלות אותו על המוקד עם אור ראשון.

     כעת הצטלל מוחו של ר‘ יוסף לגמרי קורי השינה סרו מעיניו והוא נדהם. ”אתה בטוח בזה?“ שאל חסר נשימה. ”לפני שעה שמעתי את כל הכפר שואג לשרוף את שמעלקא!“ תיאר הילד. ”אני אוהב את שמעלקא ואני לא רוצה שהוא ימות בשריפה“. ”תודה לך!“ הודה לו ר‘ יוסף ודחף לתוך כפו של הנער מטבע כסף כהכרת הטוב. ”אתה יכול לישון בשקט.“

     הוא הכיר היטב את גויי הכפר. הם היו נוצרים חמומי מוח ולא ימחלו לנער השובב. ללא שהיות תפס את שמעלקא הישן במיטתו שנת ישרים ואינו מודע לאש שהצית, העלה אותו על העגלה וכיסה אותו בערמת ירקות במקרה ומישהו יחליט לעקוב אחריו. ללא שהיות ברח מהכפר עד שהגיע לאחת העיירות במרחק כמה שעות נסיעה. שם התחבא עד אור הבוקר.

     עם אור ראשון הגיעו הכפריים הנוצרים לביתו של ר‘ יוסף וללא אזהרות חבטו בדלת ועקרו אותה מיצריה. לתדהמתם ואכזבתם הבית היה ריק. הילד נעלם. בפחי נפש עזבו את הבית. בבוקר המשיך ר‘ יוסף במנוסתו ולאחר כמה שעות הגיע לעיירה אחת שבה גרו יהודים. הוא הפקיד את בנו בביתו של יהודי אחד שהבטיחו נאמנה לגדל את הילד היתום מאמו וכעת גם גולה מביתו מפחד נקמת הגויים.

     רבי יוסף שב לביתו כשנרגעו הרחות אבל לשמעלקא לא הרשה לחזור כי הזעם עליו היה עד להשחית. ובינתיים עשה הילד חיל, עלה ונתעלה בתורה אצל הגאון רבי שלמה חריף שגידלו כבן ולימדו תורה ומצוות ובהגיעו לפרקו השיאו אשה. שמעלקא למד בהתמדה ובכישרונותיו העילויים עשה חיל ונעשה גדול בתורה. הוא נודע כאחד מגדולי הרבנים בהונגריה וכיהן כאב“ד בערים חוסט וסעליש. ועד סוף ימיו לא הצליח להגיע לעמק השווה עם אביו. בעוד ר‘ יוסף מוכיחו כפעם בפעם: ”ראה מה עלתה לך שובבותך. נאלצת לברוח מהכפר ולא יכולת לגדול כמו כל ילד סמוך לאביו“, היה רגיל רבי שמעלקא לומר: ”ראו מה עלתה לי בגין שובבותי, ולא מעשה נערות זה, מן הסתם הייתי מוכר בשר במקולין עד היום הזה“...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ז' אדר ב' ה'תשע"ו

 הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים הכל הבל"  שבעה הבלים שאמר קהלת, כנגד שבעה עולמות שאדם רואה- בין שנה דומה למלך. נתון בעריסה והכל מחבקים ומנשקים אותו. בן שנתיים ושלוש דומה לחזיר, שפושט ידיים בביבים . בן עשר קופץ כגדי. בן עשרים מתגאה כסוס. נשא אישה, הרי הוא כחמור למשא. הוליד בנים מעז פניו ככלב להביא להם מזונות הזקין, הרי הוא כקוף. כל זה בעמי הארץ. אבל בבני תורה כתיב:" והמלך דוד זקן" "אע''פ שהוא זקן- מלך.

     קול אחד יכול לדבר חכמה.

     קול הצבעה אחד יכול לשנות אומה.

     קתולים, מוסלמים, יהודים. דמוקרטים, פמיניסטים, סוציאליסטים, ליבראלים, פעילים למען זכויות האדם, זכויות האזרח, אנשי איכות הסביבה, קבוצות נגד השימוש בגרעין. האומות המאוחדות, נאטו, חיל השלום, גרינפיס, האחים הגדולים. תרפיסטים, רופאים ועובדים סוציאליים! אני רוצה לדעת: אם כל האנשים האלה טוענים שהם מצילים את העולם, אז מי עושה את כל הבעיות???

הלילה האחרון של העשיר  (להגיד(

     אחד המגידים שליט"א סיפור אחד מחכמי התורה זצ"ל, מעשה מופלא: ויהי היום, אנו הולכים בזהירות בין המצבות בתוככי בית העלמין הגדול דוילנא, ולפתע צדו עינינו בנוסח מופלא שעל גבי מצבה סתמית. " פה נטמן האיש פלוני בן פלוני / נפטר ונסתלק לבית עולמו ביום פלוני ונטמן ביום פלוני / ... כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון". בפסוק זה הסתיימו האותיות שעל המצבה. פסוק מ"אשת חיל" על איש מוילנא, לא על אשה. הפלא ופלא, הנשמע דבר כזה, לחרוט פסוק מ"אשת חיל" על בעל בעמיו?!  הסקרנות התעוררה בנו לדעת את סודה של מצבה זו והחלטנו לעיין במקורות... בפנקסי 'חברא קדישא' הישנים, שם מצאנו פשרם של דברים. יגענו וב"ה מצאנו את שמו של האיש והסיפור שמאחריו, מעשה נפלא ונעלם.

     יהודי היה בוילנא רבתי, איש רוח אוהב צדקה וחסד, תורת חיים ואהבת חסד. עשירותו היתה לשם דבר בכל העיירות הסמוכות, והמעניין בטבעו של האיש, שכפי גודל עשירותו כן גדלה נדיבות ליבו - להרבות צדקה לעניי ישראל. משכיל אל דל. אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. עמד האיש שנים רבות והוזיל מממונו הון רב לכל קשיי יום, עניים מרודים, וסתם עמך הזקוקים למתן יד, והכל עמדו משתוממים על השמחה שבנתינת הצדקה. הוא פשוט אהב בכל ליבו - לפזר את נכסיו, לפורטם לממון, ולהעביר את הכל לכיסם הריק של העניים. רודף צדקה !

     והנה הגיעה תקופה חדשה, האיש הצדיק הלזה החל יורד אט אט מנכסיו. מסחרו התנהל בעצלתיים.  נפילה קטנה גררה אחריה מפלה גדולה, וילך האיש הלוך וחסור עד כי יבשו המים... התרושש ממונו המזומן, הבור רקי. נותר לו האיש עם ביתו המפואר מלא בכלי כסף וזהב, אבל כסף לעניים אין. ותהום כל העיר.  השאלה הדהדה ברחבי וילנא מה ראו על ככה ומה הגיע לאיש זה שהרבה צדקה, ואעפ"כ, נענש בעונש קשה. "הסתר פנים" לכאורה...  הדיבורים הגיעו גם לאוזני ראשי הקהל דיינים ומורי הוראה, גדולי תורה ויראה עד שהחליטו להושיב בית דין ולדון בעומקה של סוגיא זו: "עונש גדול זה על שום מה ?" התכנסו כמה חכמים והעמיקו בכל דרכיו של האיש, ומצאו את חטאו: יהודי זה לא שמע לקול דברי חז"ל שאמרו "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" כי במרוב תשוקתו לחלק צדקה, לא שת ליבו ובזבז הרבה יותר מחומש מנכסיו )נכסי דניידי ונכסי דלא ניידי (. נו, מה אפשר לעשות, היהודי בעל הצדקה שנותר כבר ללא מזומנים, לא נלאה אלא להמשיך את תשוקתו בשיטה חדשה: לחלק כלים ומתנות - מתוך ביתו פנימה. מהנכסים עצמם שנשארו לו בבית.  ראו בית הדין את מעשיו המרובים מנכסיו, טיכסו עצה כדי להצילו מחורבן כל ביתו, עד שהודיעו לו חגיגית על "מאסר בית": "אין לך רשות לצאת מביתך" . חשבו הדינים כי בצורה זו ימנעו את הגישה אל האיש, העניים לא יפגשו בו ברחובה של עיר, עד שיתורו להם - לחפש נדבי לב אחרים.  עניי העיר והסביבה שהכירוהו היטב, לא התיאשו לא פסקו מלחפש דרכים לבקש ממנו נדבות. הם החלו מתדפקים על חלונות הבית. היו מתכנסים בשעות הלילה המאוחרות לבכות את עוניים עד שהתעורר משנתו. קם הציץ ונפגע.  כך בלילות, השליך לעברם החוצה מכל הבא ליד: כלים מכלים שונים מנורות כסף, פמוטות, שעונים וחפצי ערך שנותרו בבית והבית התרוקן מכל וכל. אין כסף ואין זהב, והאיש נותן בשמחה, במרץ ובמשנה עונג "רודף צדקה" (שלא כדין(.  עד שהגיעו, רבותי, עד שהגיח ובא הלילה האחרון...

     הלילה האחרון. בחצות הלילה נקשו על חלות הבית שני עניים בוכיים, נכמרו עליהם רחמיו של העשיר )לשעבר) הוא נכנס פנימה לחפש חפצי ערך על מנת לזרוק לעברם. יגע וחיפש אך לא מצא כלום. כל החפצים כבר שוכנים כבוד בבתים אחרים...  העניים לא וויתרו וביקשו: "אולי בכל זאת, רחם עלינו ועל משפחתנו הרעבים ללחם", בעה"ב נכנס שנית חיטט בכל החורים והסדקים בארונות ועל הארונות. עד שמצא ויצא למרפסת ובידו כף של זהב טהור, כף זהב שקיבל מחותנו העשיר ביום נישואיו! הכל שריר בריר וקיים. אלא שכאן בוכים שני עניים ובידו רק כף אחת. מה עושים, שני עניים וכף אחת?  גירד האיש בפדחתו הרהר רגע קט ומיד עלה רעיון פשוט במוחו. שבר את הכף לשני חלקים, עני אחד קיבל - את ידית הכף, והשני קיבל - את הכף.  העניים החישו צעדיהם למכור את הזהב, ולקבל תחתיו ממון לרווחת משפחתם.  בבוקר כבר לא היה בעל הבית בין החיים. השיב את נשמתו לבוראה. זה היה לילו האחרון של האיש עלי אדמות.

     על סיפור זה - שעימו הסתיימה תעלומת חייו, החליט לחרוט על מצבתו את המילים הבאות: "כפה פרשה לעני" - זו הכף, לעני האחד. "וידיה שלחה לאביון" - זו הידית לאביון השני.  מעשה שהיה (מפי עד נאמן ששמע מפי רבי יושע בער סלוויציק זצ"ל, שראה את המעשה כתוב - בפנקס חברא קדישא דוילנא(.  וכשרבי שבדרון שמע סיפור זה לראשונה, פרץ בבכי של התרגשות. " הרי דברים ק"ו ומה אם מי שאינו מקריב נפש, כתיב בו נפש מי שהוא מקריב נפש על אחת כמה וכמה כאלו נפש הקריב.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ה אלול ה'תשע"ה

אמר הקוצקאי: לא תמצא תורה אצל יהודים החושבים שכבר הגיעו לשמים.    

     "באין מליץ יושר מול מגיד פשע, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט, וצדקנו במשפט" (מן התפילה). כשם שבני ישראל מקיימים את ה"דבר חוק ומשפט", את ה 'חוקים' שבתורה, אף שאינם מבינים את טעמם ונימוקם, עשה גם אתה כן עמנו "וצדקנו במשפט" – הצדק אותנו בדין בלי שום נימוק וסיבה. (קדושת לוי)

"     ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך" וגו'. "ובחרת בחיים" אבל באילו חיים תבחר? חיים שהם "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו" "כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך" וזהו שאנו מבקשים בימים הנוראים הבאים לקראתנו לטובה: "זכרנו לחיים, וכתבנו בספר החיים" חיים שהם "למענך אלוקים חיים"! (אור החיים הק'(

     כשזקוקים לעזרת הגנב, מורידים אותו מחבל התלייה.

ברכה עד בלי די – (חיים ולדר - אנשים מספרים על עצמם)

     לכבוד אדון חיים ולדר, אני כותב אליך בעיצומו של החורף, כששלג יורד בחוץ. הבטיחו שלג שלא היה כמותו, ובסוף יורד פה זכר לשלג דאשתקד, נו שוין, אמרתי לאשתי שגם החזאים צריכים פרנסה, והיא אמרה: "וכאילו זה שהם המציאו סערה בכוס תה יעזור להם לפרנסה?".

     הכלל, בכל מקרה רעייתי ואני כמעט לא יוצאים מהבית. זה לא פשוט בגילנו לצאת בחורף. גם לא פשוט שנכנסים אנשים לכאן, כי אנחנו זוג זקנים שיכולים להידבק, ואם אתה שואל מי נכנס לכאן אתה בטח שוכח את עשרת ילדיי ולא רוצה לנקוב במספרם של נכדיי, ניניי ובני ניניי. אז מדוע אני כותב לך? כי השלג הזה מזכיר לי סיפור שאני לא מבין איך הוא נשכח ממני. אשתי אומרת שכנראה קפא עם הזמן, כי הסיפור הזה בהחלט מתחיל ביום של שלג ירושלמי לפני שנים רבות. אני מדבר איתך על מאה שלושים ושתיים שנים אחורה. כדי שלא תחשוד בי שהייתי בעולם בתאריך הזה, אני חייב לציין שנולדתי 35 שנה לאחר שהסיפור התחיל, ועד תשל"ה, כלומר לפני ארבעים שנה, לא ידעתי עליו דבר.

     בשנת תשל"ה, בעיצומו של השלג הגדול, הלכתי בזהירות בשכונה, מה שלא הייתי מעז לעשות היום, ופגשתי בדרכי את ידידי, ר' זלמן כהן משערי חסד, הולך במהירות ונראה מוטרד במקצת. "ר' זלמן, לאן אתה ממהר? אתה יכול חלילה להחליק בשלג", אמרתי לו. "טוב שאני פוגש אותך בשלג הזה", ענה לי, "כי חתני ר' חיים הויזמן הזעיק אותי לביתה של הרבנית חיה־טובה". כמובן שהדבר עורר את סקרנותי, שכן לא יכולתי למצוא את הקשר בין הרבנית חיה טובה לחיים הויזמן, שהיה אז צעיר יחסית.

     חיה טובה הנ"ל היא קשישה מופלגת בגיל 104 שנים, וזאת למרות מצבה הרעוע מזה חמישים שנה. למען האמת, מזה עשרות שנים צופים כל הרופאים את המעבר של חיה טובה בחודשים הקרובים לעולם "שכולו טוב", אך בינתיים הרופאים שאמרו לה את זה כבר הלכו בעצמם לאותו עולם, וגילו שהיא טרם הגיעה לשם. אחרים הלכו לעולם שכולו רע, המיועד ל"טוב שברופאים", אך תחתם הגיעו תמיד רופאים חדשים עם אותה תחזית שתמיד לא התגשמה. חיה טובה חיה ונושמת, אם כי היא סובלת מאינספור מחלות, שרובן היו ממיתות צעירים בני שמונים, אך היא ממשיכה לחיות עד שהרופאים הורידו את הידיים שהרימו.

     הכלל, מסתבר שאותה חיה טובה ביקשה מחיים הויזמן לזמן עשרה אנשים לביתה, כדי לעשות התרת נדרים. זלמן ידידי ביקש ממני להצטרף להיות "צנטר". האמת שידעתי היטב כי רוב הסיכויים שאני האדם השלישי אחרי הויזמן וזלמן, אך כמובן שלא אמרתי השקפתי זו לזלמן, מאחר שהוא עלול היה להיפגע מכך, ובעיקר מכיוון שהרצון שלי להיות נוכח בהתרת נדרים הזו היה גדול, כי הייתי מספיק זמן בשכונה כדי להריח סיפור גדול מתחת לאפי. רק ביקשתי מזלמן לסור לרגע לביתי כדי לקחת את רעייתי, מאחר ויש בינינו הסכם שלא יוצאים להרפתקאות מבלי שנשתתף בהן שנינו.

     הגענו לביתה השוכן ב'בתי ויטנברג', שכונה קטנה סמוך לכיכר השבת, ויחד ליקטנו עוד שבעה אנשים כדי לארגן לאותה חיה טובה את התרת הנדרים שהיא ביקשה. חיה טובה ישבה על כורסא עתיקה, אמנם פחות ממנה, וביקשה מאיתנו כמה דקות מזמננו כדי לספר לנו את הסיפור שבגללו היא נאלצת לבצע התרת נדרים. מובן שאיש מאיתנו לא התנגד, פרט ליוסל, איש חברה קדישא, שתמיד מיהר כאילו יש מישהו שיכול להתלונן אם יגיע כמה רגעים מאוחר יותר.

     הסיפור שהיא סיפרה החל בשנת תרמ"ג (1883) והיה קשור לרבה של העדה החרדית בירושלים, מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, אותו הכרתי באופן אישי עד נעוריי. בהיותה בגיל 16 הלך לעולמו.

     ובכן, רבי יוסף חיים זוננפלד, שהיה תלמידו של מרן ה"כתב סופר", עלה עשר שנים לפני כן (בשנת תרל"ג) מהונגריה, והתמנה לכהן בראש העדה החרדית, ובין היתר היה זה שייסד את שכונת "בתי אונגרין'. שנת 1883 הייתה שנה מושלגת במיוחד. השלג בירושלים הגיע עד לגובה חצי מטר. חיה טובה, שהייתה אז ילדה בת 12, הביטה מבעד לחלון על הרחוב המושלג. לפתע, ראתה את דמותו של רבי יוסף-חיים זוננפלד מהלכת בשלג והבינה מה עלול לקרות. היא חשבה רגע ושניים, וקיבלה החלטה לרדת מהבית ולצאת לרחוב, שכן ידעה כמעט בוודאות שרבי יוסף חיים זוננפלד לא יצליח להגיע לסוף הרחוב מבלי שימעד ויפול. ואכן, כאשר יצאה לרחוב, כבר לא ראתה את דמותו הגבוהה של רבי יוסף חיים. היא רצה לכיוון  המשוער של הליכתו וראתה כי הוא מוטל על הרצפה.

     בחוץ אף נפש חיה. השלג הכה בעוז, והיה חשש שבתוך כמה דקות יכסה את רבי יוסף חיים. הילדה חיה טובה לא היססה. היא רצה לכמה בתים סמוכים וצעקה: "הרב זוננפלד געפאלן זאל העלפץ" (הרב נפל צריך לעזור לו). שני תושבים, ששמעו את צעקותיה, יצאו החוצה, נגשו אל רבי יוסף חיים וניסו להקימו, אך לא הצליחו.

     לחיה טובה היה ניסיון, שכן היא וחברותיה היו מחליקות בשלג מספר פעמים ביום, והן פיתחו שיטה להתגבר על הכובד ועל השלג המחליק כדי להקים ילדה שנפלה. "קימט א'הער" (בואו לכאן), אמרה להם. "האלט עם די פיס" (אתה תחזיק לו את הרגליים), "ודי מאכט גלייך זיין פלייצעס" (ואתה תיישר את הגב שלו), "ייעצט אלע ביידע שלעפט'ם מיט זיינע ענט" (ושניכם תמשכו אותו עם הידיים). הם עשו כדבריה, ואכן הצליחו להקים את רבי יוסף חיים על רגליו. למרבה השמחה הנפילה לא גרמה אצלו לשבר, והוא יכול היה להמשיך לפסוע בעזרת השניים לצידו.

     חיה טובה החלה לחזור לביתה, אך אז שמעה את קולו של רבי יוסף חיים זוננפלד. "מיידלע, די הערסט מיך?" (ילדה, את שומעת אותי?). "איך וינשט דיר די זאלסט זויכה זיין לאנגע גיטא אין גיזונטע יארן אין דערלייבן משיחין" (אני מברך אותך שתזכי לחיים ארוכים וטובים ושתזכילחיות עד בוא משיח).

* * *

     חיה טובה שמחה לקבל ברכה מרב כל כך חשוב, והיא רצה לביתה ואפילו לא טרחה לספר להוריה על האירוע ועל הברכה המיוחדת שקיבלה. השנים חלפו, חיה טובה גדלה, התחתנה וילדה ילדים. בשנת 1924, ביום בו נרצח דה האן, נולד נכדה הראשון והוא נקרא יעקב ישראל על שמו. רבי יוסף חיים זוננפלד היה הסנדק בברית שהתקיימה שמונה ימים לאחר מכן, כשכל הישוב היהודי רעד וגעש. עשר שנים לאחר מכן לקתה חיה טובה בליבה, וזה היה בימים שכמישהו קיבל התקפת לב היו מתחילים לחשוש לחייו.

     בשנת תרצ"ב (1932), כשהייתה חיה טובה בת 7 5 , הסתלק רבי יוסף חיים זוננפלד לבית עולמו. חיה טובה הייתה בין האלפים שליוו אותו בדרכו האחרונה. כבר אז הייתה חולנית, וספק שאלה, ספק חייכה לעצמה, לנוכח זיכרון הברכה. היא אמרה בינה לבין עצמה: "לאריכות ימים לא נראה שאזכה, כנראה שמשיח יבוא במהרה".

* * *

     השנים חלפו ומשיח לא בא. כשהוקמה המדינה בשנת תש"ח (1948) חיה טובה היתה בגיל 77 חיה ונושמת (גם אם בקושי) כנגד כל תחזיות הרופאים. היו לה כבר נינים בני שמונה, והיא עדיין חיכתה כל יום כמו כל יהודי, ואולי קצת יותר מכל יהודי, כל יום לבוא המשיח.

     בשנת תשל"א (1971) הגיעה חיה טובה לגיל מאה. אמנם היו לה כבר בני נינים בני 18, אך כוחה כשל. היא איבדה בן ובת שנפטרו בשנות השבעים לחייהם, ומחלות שונות פקדו אותה. מחלות שכל אחת מהן הייתה ממיתה בן אדם רגיל, אבל חיה טובה לא הייתה אדם רגיל. היא הייתה אדם שזכה לברכתו של רבי יוסף חיים זוננפלד.

     השנים הבאות היו סיוט של ממש. חיה טובה התעוורה ושמיעתה התערערה. היא סבלה מקוצר נשימה חריף, מחלות וייסורים, וכבר ייחלה להתאחד עם בעלה וילדיה שכבר נפטרו. אני מאחל לכולם אריכות ימים, אבל בבריאות כזו שלא יגיעו למצב של "אין כוח לחיות". זה המצב אליו הגיעה חיה טובה בשנת תשל"ה (1975), השנה בה פגשתי את זלמן כהן, שביקש ממני להצטרף למניין בביתה על פי בקשתה.

* * *

     הגענו לשם. היא ישבה על כורסא, מוקפת בבנה ובתה בשנות השמונים לחייהם, ובעוד מספר נכדים מגילאים שונים. היא הייתה צלולה וסיפרה לנו באיטיות על ברכתו של רבי יוסף חיים זוננפלד, ונשאה ברכה ותודה על העבר, אבל כאן החלה לבכות ואמרה לנו באלה המילים: "איך לייד, גרענק מיט ייסורים (אני סובלת ממחלות וייסורים). כ'האב נישט קיץ כח שלעפן (אין לי כוח לסחוב). איך בעט פון אייך מאכען 'התרת נדרים' פאר די ברכה פון דער צדיק" (אני מבקשת מכם לעשות התרת נדרים לברכתו של הצדיק).

"התרת נדרים לברכה?", על דבר כזה לא שמענו. בנה של חיה טובה סיפר לנו שהתייעצו עם רבנים חשובים, והם פסקו להם שהדבר מותר. הבן פתח את מסכת ברכות בדף ח', והקריא לנו  את דברי הגמרא על הפסוק בתהילים ל"ב פסוק ו': "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא". רב נחמן בר יצחק אמר: לעת מצא - זו מיתה ומפרש רש"י: שימות במיתה יפה ונאה". הפוסקים אליהם הלכו צאצאיה של חיה טובה וסיפרו להם על סבלה עשו קל וחומר. אם מותר להתפלל למיתה נאה, קל וחומר שמותר לבקש  התרת ברכה לחיים ארוכים. ואכן, במעמד שכמותו לא נוכחתי בימיי, ערכנו לחיה טובה טקס של "התרת נדרים" לברכה שנתן הצדיק מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל 92 שנים קודם כן.

     כשסיימנו הודתה לנו חיה טובה במילים חמות, פייסה אותנו במילים שזהו רצונה המלא ואנו עושים לה חסד גדול, ולבסוף, בלי היסוס, בירכה אותנו באריכות ימים... חשבתי שזה לא יפה מה שהיא עושה, לברך אנשים בברכה שכל כך רצתה להשתחרר ממנה... אבל היא כאילו שמעה את מחשבתי ואמרה בחיוך: "אם יהיה לכם קשה תמיד תוכלו לעשות התרת נדרים...". ואז נרדמה.

     יצאנו משם, רעייתי ואני, אפופי מחשבות. בפעם הראשונה רעייתי לא העבירה את ההליכה בסיפורים, או חמור מכך, בשאלות. הטקס שלו היינו עדים גרם לתחושה כבדה מאד שלא ניתן היה לבטאה במילים.

* * *

     כעת תשב אדון חיים ולדר, כי מה שאני הולך לספר לך יגרום לך הלם. בבוקר שלאחר מכן, חיה לאה לא התעוררה. היא נפטרה במיתת נשיקה באמצע הלילה. הדבר התפרסם באותה תקופה וגרם לרעש גדול, גם בגלל נדירות הבקשה "לבטל ברכה", וגם כי זו היתה ההוכחה הגדולה ביותר לכוח ברכתו של צדיק ולכוח שיש להתרת נדרים.

     כעת, כשבחוץ יורד שלג על ירושלים, אני מסיים לכתוב לך את הסיפור הזה. לפני רגע שאלתי את אשתי: "את יודעת מה אני חושב?". "מאיפה אדע מחשבות?", ענתה. "את זוכרת את הדבר האחרון שעשתה חיה טובה?". "בטח אני זוכרת". אמרה אשתי, "היא ברכה אותנו באריכות ימים. מה נראה לך, שסתם ככה אנחנו מתקרבים לגיל מאה? אני חושבת שהיא העבירה את הברכה הזו אלינו". חשבתי דקות ארוכות ובסוף העזתי לשאול: "ומה נראה לך, את יודעת, אם נגיע חלילה למצב הזה... שלה?". "אתה יודע מה אמא שלי היתה עונה לשאלות כאלה...". אני יודע את הכיוון, כי הכרתי את אמא שלה. "פרעיג נישט קען קאשעם (אל תשאל שאלות מיותרות) וען משיח וועט קימען ואל מיר וויסען דה תשיבען..." (כשיבוא המשיח נדע את כל התשובות).

     זהו הסיפור אדון חיים ולדר, ואני בפירוש בונה על זה ומברך את כל עם ישראל באריכות ימים בטוב ובנעימים, שנזכה לבנין בית המקדש ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \