אמרי שפר ב' אלול ה'תשע"ז

''אחריות" א- אני, אח- משפחה, אחר- לזולת,  אחרי- למשוך אחרינו את האחרים (ע"י כך שנהווה דוגמא) אחריו- על פי ה' רק אז ניתן לומר "שלקחת אחריות"...

     אמונה ובטחון כרוכים הם יחדיו, המאמין בוטח ושאינו בוטח אינו מאמין. )רבי אהרן מסטרוסילה זצ"ל(

     החיים לימדו אותי שנדרשת שנים רבות לבנות אמון אך רק מספר שניות  להרוס אותם.

     חכם אחד טען שהוא לא משחק שח?  מפני שאתה לא יכול לחזור ממהלכים שעשית.

השיחה שנענתה ( ש. תפילינסקי)

     הוא אברך יקר הקובע עיתים לתורה. לא רק עיתים קצרים, אלא שעות רבות הוא מקדיש ללימוד התורה. זאת מעבר לרוב שעות היום בהן הוא עסוק בחנותו להביא מחיה לפי הטף שבביתו.  השבוע נפגשנו. הוא היה בסערת נפש. "אתה חייב לשמוע את מה שאירע לי היום" – זרק בהתרגשות.  בהמשך החל לתאר באוזניי את ה 'יצר הרע' שאינו מרפה ממנו אף לרגע אחד. 'לא ידעתי שהתורה והתפילה שלי חשובות כל כך במרומים, כפי שנראה מהמאמצים העילאיים שהיצר הרע משקיע ובלבד שאופרע ממלאכת הקודש היומית שלי'. הוא מצביע על עובדה מעניינת. בשעות שאני בחנות במסגרת העבודה, קורה לפעמים שהטלפון אינו מצלצל אפילו פעם אחת במשך זמן רב, ואילו ברגע שאני נכנס לבית הכנסת ומתיישב ליד הגמרא מיד הטלפון מתחיל לרטוט ולרטון ללא הרף. כך גם בשעת התפילה.  הגעתי למסקנה, בעקבות מציאות עגומה זו, כי בעת שאני לומד ומתפלל אין מנוס אלא להותיר בחוץ את המכשיר הקטן הזה בו מוטמן יצר הרע גדול ורב ממדים,  אף שמדובר במכשיר רגיל שאינו משמש אלא לדיבור ולא לקריאת הודעות וכדומה כלל. "

     היום" – מספר האברך היקר – "משום מה עמדתי בפני ניסיון קשה. אני זקוק לסכום כסף גדול ומצפה מאוד לכמה הזמנות עבודה האמורות להיסגר בימים אלו. בקיצור, התלבטתי מאוד לפני התפילה מה לעשות. חשבתי שאולי הפעם מותר לי לחרוג מהרגלי הטוב וכן להחזיק את המכשיר בכיס כדי לאפשר הצצה חטופה באמצע התפילה. אולי בכל זאת 'עסקת המיליון' תגיע בדיוק ברגע זה ..." "אולם, בסופו של דבר" – הוא ממשיך בסיפורו – "קיבלתי החלטה אמיצה שלא להתקפל לגחמות היצר. אני לא מכניס את הסלולארי לבית הכנסת בעת התפילה ויהי מה" . "זכיתי להתפלל בניחותא ללא הפרעות, כאשר רק בסיום 'עלינו לשבח' יצאתי החוצה לבדוק את המכשיר. כלל לא הופתעתי למראה 28 (!) שיחות שלא נענו... ההפתעה הגדולה שלי הייתה לאחר מכן. התחלתי לחזור לכל המתקשרים היקרים ולשמוע מה בפיהם" . "אחד רצה לדעת מה שעות הפתיחה בימי בין המצרים... –  אכן חשוב מאוד. השני רצה לברר על בעל מקצוע מסוים שאני עובד אתו האם הוא אמין וזול... – גם נורא חשוב.  השלישי... בכלל טעה במספר. הוא התכוון למישהו אחר...  וכן הלאה. בקיצור, לא הייתה שום שיחה רצינית וחשובה בשלל השיחות שלא נענו על ידי ב"ה, בשל שיחה אחת וחשובה באמת אותה ניהלתי עם בורא כל העולמים אשר החיים בידו והפרנסה אך ורק ממנו". "לעומת עשרות השיחות שלא נענו, הייתה לי ב"ה שיחה אחת ויקרה 'שנענתה' בשמים לתקוותי" – י.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י' אב ה'תשע"ו

 

     האמינו לי, הגאולה כבר עומדת מעל הראש. הלוואי שרק יואילו בני ישראל להרים מעט את ראשם — ומיד תבוא הגאולה" )רבי אברהם־יעקב מסדיגורה(

     הרה"ק מקאריץ אמר מה שיכולים לפעול בתשעה באב הרבה דברים אבל חיוך קטן יכול להרוס הכול

.הצום האמיתי )על־פי סיפורה של נכדתה, הגב' שרה פכטר,

     הקול החלוש נשמע אך בקושי מבין דרגשי העץ המסודרים לאורך הצריף. "אני רעבה!", ייבבה האסירה האומללה, "אני חשה סחרחורת. עוד רגע ואתעלף. אנא בנות, עזרו לי" . האסירות הביטו בה בשתיקה. אחרות הסבו את פניהן לעבר הקיר. זה עתה חילקו להן את מנת המזון היומית,  מנה זעומה ומגוחכת. אך המנה לא הספיקה למאשה. היא באפיסת כוחות. עיניה כבר בולטות מחוריהן. היא נראית על סף התמוטטות. כמה מהאסירות הביטו כה וכה בניסיון למצוא כמה פירורים להעניק לחברתן המיוסרת, אך לשווא.  פתאום נשמע קולה של לאה. "קחי,  מאשה!", אמרה, וניגשה אל האסירה המורעבת ובידה מנת המזון שזה עתה קיבלה. חברותיה ליוו אותה במבטי תדהמה: לאה הגישה את מנת האוכל שלה, כולה, למאשה. " תודה, לאה", אמרה מאשה. אין מילים שהיו יכולות להכיל את הרגשות שחשה כלפי מיטיבתה.

     בין הדרגשים הייתה אסירה אחת שצפתה בכל הנעשֶה. היא הביטה בהערצה בלאה חברתה, איך ויתרה על הדבר היקר ביותר לאסירה במחנה — בעבור חברתה. היא רצתה לחבק אותה ולומר לה איזו התפעמות גרם לה המעשה שעשתה.  היא לקחה את המנה האישית שלה,  חצתה אותה לשניים, והגישה את המחצית ללאה. זו הביטה במתנתה של חברתה וחייכה במבוכה. אלא שאז לקחה את החצי, חילקה גם אותו לשניים, והעניקה חלק אחד, נוסף,  למאשה האומללה.  אלה היו ימי בין המצרים. הלילה ירד.  דממה שררה בין הדרגשים. כל אחת מהאסירות התכנסה בתוך עצמה, נלחמת את מלחמת ההישרדות הפרטית שלה בתוך הגיהינום הנאצי.  בסוף מגיעה העייפות מעבודת הפרך ומכריעה את המחשבות הנוגות.  

     פתאום נשמעה נעימת תפילה נוגה. מי מתפלל כאן? תמהו האסירות בינן לבין עצמן. כמה מהן ניסו להציץ החוצה, אך ראו רק את קלגסי האס־ אס האכזריים מפטרלים בין הצריפים.  אחת האסירות, איטה שמה, אמרה בלחש: "אולי התפילה בקעה מהלב שלנו. אנא ה', שמע את תפילותינו, את הקול הפנימי, שמתפלל אליך מבעד למעטה של ייסורים ורעב" .דבריה המרגשים עוררו באחת את לב חברותיה. כולן פרצו בבכי. אחדות התיישבו על דרגשי העץ.  פתאום אמרה מישהי: "אתן יודעות?  מחר צום תשעה באב". וכי מה היה היום, חשבו האסירות בליבן,  האם זה לא היה יום צום? ואתמול,  ושלשום ?... אלא שבלב הבנות גמלה החלטה — לצום למחרת ויהי מה. הן עצמן לא ידעו מניין צצה מחשבה זו בראשן,  ומה ההיגיון בתוספת צום על הרעב הבלתי־פוסק. ועם זה ידעו שכך יעשו.

     בבוקר תשעה באב סיימו האסירות את עבודתן מוקדם, והתאספו ברחבה למסדר. פתאום הבחינו במחזה שלא מן העולם הזה: באמצע הרחבה סודרו כמה שולחנות, מכוסים מפות לבנות, ועליהם סלסילות עמוסות לחם טרי ופירות עסיסיים. "קדימה, אִכלו!", נשמעה הפקודה. "נו, יהודיות... נראה אתכן צמות ביום הצום שלכן" . אלא שאף אחת מהאסירות לא נענתה.  כאילו בתיאום מראש, נותרו כולן על מקומן בלי תזוזה. הניסיון היה קשה מנשוא. דיי היה במראה המזון כדי להביאן לידי שיכרון חושים . קלגסי האס־אס עמדו מן הצד וגיחכו. " מי שאינה אוכלת — תרים את ידיה למעלה!", פקדו באכזריות, בניסיון לגרום לאסירות להפר את החלטתן.  אך גם את הגזֵרה הזו ספגו האסירות בדממה, והרימו את ידיהן למעלה.  השמש קפחה על ראשיהן. הידיים רעדו מרעב ומייסורים. אך אף אחת לא נכנעה. "רק מי שאוכלת רשאית ללכת!", הוסיפו הקלגסים ברשעות.  פתאום נשמע קול חלוש: "אני רעבה" . זו הייתה שוב מאשה האומללה. " אם לא אוכל, אמות". דמעות זלגו מעיניה. חברותיה הפצירו בה לגשת אל השולחן ולאכול. "את בסכנה ממשית. לכי לאכול". אך מאשה התביישה לגשת לבדה אל השולחנות הערוכים. כיצד תראה אחר־כך את פניה לחברותיה? אין היא רוצה להיות היחידה שמפרה את הצום. "קדימה, מאשה, לכי לאכול!" , דחקו בה האסירות. אך מאשה השיבה בבכי שטלטל את כולה. אין היא מסוגלת.  לפתע ניגשה אליה לאה, חברתה.  היא אחזה בידה והחלה לפסוע עמה לעבר שולחנות המזון. "בואי, גם אני אוכל!", אמרה לה. במהירות נטלה תפוח מבריק, בירכה 'בורא פרי העץ', ונגסה. מאשה הביטה בה בעיניים קרועות מתדהמה. בלי אומר ודברים הצטרפה אליה.  כמה מהאסירות הביטו במבט מאשים בשתי הבנות היחידות בקבוצה שנכנעו. השתיים ששברו את החזית האחידה מול הנאצים. לאה ומאשה צעדו בשתיקה לדרכן.

     את הסיפור הזה הייתה סבתי מספרת בכל שנה בימים הסמוכים לתשעה באב. היא אומרת שהתפעמה עד עומק נשמתה מגדלות הרוח של לאה, שבחרה להפר את הצום כדי להציל את חיי חברתה.  מפיה נפלטה זעקה: "לאה, צמת בגבורה!". 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ח' סיון ה'תשע"ה

החוזה הקדוש מלובלין אומר: צדיק- אינו צריך לאהוב את עצמו. בעל תשובה- אינו יכול לאהוב את עצמו. אך את הזולת- כולם צריכים לאהוב.

     הטעות היחידה היא זו שאנחנו לא לומדים ממנה...

     טעות של רגע – יכולה להרוס עמל של שנים. (שמואל אייזיקוביץ)

     לא מצאנו את מצוות ענווה בתוך מניין המצוות, כי אילו היה כך, היו נמצאים מי שהיו מקיימים את מצוות ענווה בהידור רב, והיו מתנשאים בליבם על שנוספה מצווה זו לכל מעלותיהם ומידותיהם הטובות...(הבעל-שם-טוב)

'ושמע צעקתינו - יודע תעלומות' (בעל המעשה: ש.נ.)

      קול בכי מר נשמע מכיוון המרפסת. ' מי יודע מה קרה?!' חשבתי בליבי תוך כדי ריצה בהולה. משקרבתי ראיתי את בני בן השלוש עומד ליד מעקה המרפסת נראה בריא ושלם.  נשמתי לרווחה ושאלתיו לפשר הבכי, "שמא נפל לך משחק לגינת השכנים"? "לא"! השיב בקול בוכים. " אז מה קרה"? ניסיתי לחקור. " אולי קיבלת מכה"? "לא"!!! השיב גם הפעם. " אז מדוע הנך בוכה"? המתנתי לתשובה.  ואז אמר בדמעות שליש: "אבא, תגיד לה' שיראה לי את המסוק בשמים"... רק אז שמתי לב לקול המטוס החג מעלינו בשמים מכוסים העבים.  פתחתי בבקשה פשוטה ותמימה לה' יחד עם בני בן השלוש, במילים פשוטות בקשנו מה' שיראה לנו את המסוק.  אך העננים מיאנו להיפרד עד שהרעש הלך ודעך והבנו שהמסוק כבר הרחיק אי שם בשמים.  ליבי נצבט עבור ילדי, הוספתי תפילה חרישית שלא יאכזב את הילד בעל האמונה התמימה ונכנסנו הביתה לאכול ארוחת ערב.

     באמצע הארוחה נכנס בני בן התשע ואמר: "אתם חייבים לבוא ולראות ארבע מסוקים טסים ממש מעל לבניין שלנו"!!! מיהרנו למרפסת ואכן ארבעה מסוקים חגו בגובה נמוך ממש מעל הבית והתרחקו אט אט כשבני בן השלוש מתבונן בהם בהתלהבות קורן מאושר אין סופי, ואמר: אבא תראה, ה' שלח לנו מסוקים משמים! בני בן התשע שמע את מילותיו של בן השלוש ושאל אותי לפשר המשפט האחרון.  סיפרתי לו מה שקרה מעט לפני שנכנס לבית ועל ההשגחה המדהימה שה' שלח עבורו מסוקים . אז הוסיף בני ואמר: "האמת שלא רציתי לקרוא לכם באמצע האוכל לראות מסוק וחששתי שמא לא תתלהבו ועוד חששתי שלא תהיה מרוצה שהפרעתי לקטן לאכול, אבל עכשיו אני מבין מדוע עדכנתי אתכם למרות חששותיי... 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il