אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ח

אתה לא יודע לאן אתה הולך, לעולם לא תגיע לאן שאתה רוצה!

   גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך (כב יב). בספר ''על התורה'' כותב: שאלו את רבי יחזקאל מקוזמיר, האם אדם מתעטף בציצית, והלא בטלית הוא מתעטף, ולמה טבעו חכמים מטבע של ברכה להתעטף בציצית ולא להתעטף בטלית? ענה: מפני שהציצית משפילה את עצמה ונמצאת קרוב לארץ, בדין הוא שיברכו עליה. כי מי שהוא שפל הוא גבוה ומי שגבוה הוא שפל.

הגשמיות של השני, היא הרוחניות שלי.

    הרב וולבה זצ"ל בספרו 'עלי שור', (מבוא לשער השלישי) כותב כך: "היודע את עצמו, ימצא גם דרך לתקן את עצמו, כי אם לא לשם תיקון – מה לו הידיעה! ידיעת עצמו שונה מכל ידיעה אחרת שאדם יכול לרכוש: כל אדם הינו עולם מיוחד, והידיעה על עולמו הפנימי מוכרח הוא בעצמו למצוא, כמעט בלי עזרה מזולתו".

חשבֹונֹותַ שמיִם (פניני עין חמד, עלון 671)  

להלן סיפור המעובד מתוך 'שלוםַ לעם' ויש בו כדי ללמדנו כי כל מה שנעשה הוא מאיתו יתברך ולעיתים הסיבה תתברר לאחר זמן מה.

ומעשה שהיה – כך היה: יוכבד ברודי הייתה בסך הכול בת חמש-עשרה, כאשר הנאצים פלשו לאוסטריה, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עד אז חייה זרמו על מי מנוחות, אבל הכול השתנה באותו יום - גרמניה סיפחה את אוסטריה והפכה אותה לחלקַ משטחה,ַוממילא כלַ האזרחיםַ נהפכוַ לתושביםַ זמנייםַ שלַ גרמניה. היא לא תשכח לעולם את היום שבו אספו את כל היהודים האוסטרים מול רחבת העירייה והללו נעמדו בתור ארוך כשדרכוניהם הגרמניים החדשים בידיהם, השוטר הנאציַ נטל כל דרכון, הביט בשחצנות אל האיש שמולו וחתםַ את המילה 'יודן' באותיות אדומות גדולות על גביַ הדרכון. אבא של יוכבד היה כל כך המום מההשפלה, עד שהוא החליט עוד באותו היום שזה הזמן לעלות לארץ ישראל. לאחר מאמצים רבים הם הצליחו להשיג כרטיסים לאנייה. בדיעבד התברר, שהייתה זאת האנייה האחרונה לפניַ שהבריטיםַ הטילוַ סגרַ עלַ חופיַ הארץ.

את זוועות השואה יוכבד לא עברה אבל כל משפחתה וחברותיה שנשארו מאחור נרצחו בשואה האיומה. זו גם הסיבה שהיא לא רצתה שום קשר עם עברה, ולכן כאשר בסיום המלחמה הודיעה ממשלת גרמניה החדשה, שכלַ מי שסבל מהכיבוש וארצו סופחה לגרמניה יוכל לקבלַ אזרחותַ גרמנית,ַזהַ ממשַׁ לאַ ענייןַ אתַ יוכבד.ַ להיפך, היא נתנה את הדרכון יחד עם כל המסמכים הישנים לחברתה הטובה שתשמור עליהם.

חלפו שנים, יוכבד הקימה משפחה לתפארת, ילדים ונכדים, ולבסוף הלכה לעולמה בשיבה טובה. רבקה לוי הייתה די מופתעת מהחבילה שקיבלה בדואר , זה היה ללא ספק הדרכון של סבתא שלה - יוכבד, זו הפעם הראשונה שהיא רואה את תמונתה בתור ילדה קטנה, והסיפורים שהיא שמעה כל השנים קרמו עור וגידים, החותמת האדומה עם המילה 'יודן' אכן התנוססה על עמוד השער של הדרכון ממש כמו התיאורים ששמעה מסבתא שלה כאשר הייתה ילדה קטנה. בהתחלה היא ממש התלבטה מה עליה לעשות עם הדרכון שנשלח אליה על ידי צאצאי החברה של סבתא שלה שנפטרה גם היא לפני מספר חודשים, בשלב מסוים היא נזכרה, שקראה באיזשהו מקום על כך שממשלת גרמניה מאפשרת לכל צאצאי התושבים שסופחו עד שנת 1934 לקבל אזרחות גרמנית הם וכל בני משפחתם. זו הייתה הסיבה, שהיא החליטה לבסוף לאכסן אותו בין המסמכים שלה, למרות שלא הייתה שום סיבה שבעולם, שתגרום לה אי פעם לרצות לקבל אזרחות גרמנית.

שלוש שנים חלפו מאז, ויום אחד רחל בתה בת התשע החלה להרגיש חולשה כללית בכל הגוף. היא נשלחה על ידי הרופאים לבדיקות מקיפות. בסופן התברר לתדהמתם הרבה, שרחל סובלת ממחלת כבד קשה ל"ע, עורה הפך צהוב והיא לא הייתה מסוגלת כמעט להרים את ידיה מרוב חולשה. רחל אושפזה בבית הרפואה תוך כדי בידוד מוחלט, מחשש שמא תידבק בחיידק שיוכל חס ושלום להכריע את גופה החלש. עולמה של רבקה כמעט קרס עליה, וכל חייה סבו סביב בית הרפואה. היא פנתה לטובי המומחים, אך הללו אמרו שאין בישראל אף מומחה היודע לטפל במחלה הזאת, היא שאלה מומחים בינלאומיים עדַ שלבסוףַ נודעַ להַ שרקַ בגרמניהַ ישנוַ מרכזַ רפואיַ בעלַ ידעַ רבַ בטיפולַ במחלהַ הנדירה. התברר שעלויות הטיפול והאשפוז במשך חודשים ארוכים במרכז הרפואי הם מיליוןַ יורו, וכמובן שהביטוח הרפואי שלה לא מכסה את העלויות האסטרונומיות.

רבקה הייתה אובדת עצות, אמנם אין מחיר לחיים אבלַ מאיפה הם ישיגו סכום כל כך גדול בזמן כה קצר?! ואז הבליח בראשה רעיון מטורף: 'הדרכוןַ שלַ סבתא!ַ לפיַ החוקַ אנחנוַ יכוליםַ לקבלַ אזרחותַ גרמנית!'. היא רצה במהירות לחדרה והחלה לנבור בין המסמכים הישנים עד שלבסוף מצאה את הדרכון עם הדפים הצהובים והחותמת האדומה, שבוע לאחר מכן היא ובתה היו כבר על המטוס בדרך לגרמניה. הם פנו לכל הגורמים שיכלו לזרז את התהליכים, ותוךַ שבוע היו היא וכל ילדיה בעלי אזרחות גרמנית. מהַ שהפחיתַ אתַ עלויותַ הטיפולַ ברחלַ לכמהַ עשרותַ אלפיַ יורוַ בודדים...

וכךַ לאחרַ שבעים שנה,ַ החותמתַ האדומהַ עםַ המילהַ 'יודן'ַ שכלַ כךַ השפילהַ ילדהַ יהודייהַ אחת,ַ הצילהַ אתַ חייהַ שלַ ילדהַ יהודייהַ אחרתַ– הנינהַ שלה...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ה

אמרי שפר כ"ה ניסן ה'תשע"ה

כשאתה נקלע למבוי סתום, עצור ונתח את המצב. התמודד עם הבעיה. אל תחפש את הפתרון המהיר והקל. (הרב נח ווינברג זצ''ל)

     כשאתה צועק שומעים אותך. כשאתה מדבר גם מקשיבים לך.

     כשאתה רואה חסרונות בזולת, עליך לדעת שהחסרונות האלה קיימים בתוכך, ואת המעלות שאתה רואה בזולת עליך לאמץ ולקבוע אותן בנפשך" (הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש)

     כשבא עָנִי לפֶניך, וְּמספר לך  שאֵין לוֹ לצרכיי שָֻבת, וְַּאתה מתאֵזֻר עֹוז וִמְּתַעטף באמונה, ואוֹמֵר לוֹ שִיֻבטח בהשם זוֹ אִֻפיקֹוְּרסות ממש. (רַבִֻי מֹשה טֵיְּיטֵלְּבֻוֹיִם) 

"זאת תהיה תורת המצורע" (יד, ב(

     המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה(.  הכוח האצור בלשוננו גדול יותר מכל מה שנוכל לתאר לעצמנו.  על האדם לדעת שתוצאותיו של דיבור אסור הן הרות אסון.  כדי להבין מדוע התורה מדגישה כל כך את כוח הדיבור, די להעיף מבט חטוף בהשפעתה של המילה על הסביבה. לדוגמא,  אדם יכול להיכנס לחדר, לומר כמה מילים המביעות כעס, וכבר הצליח להרגיז את כל הנוכחים במקום וכתוצאה מכך יכול אח"כ להיגרם חורבן ממשפט אחד.  משפחות רבות נהרסו בגלל משפטים בלתי שקולים של איש אל אשתו וכן להפך. מילה שנאמרת שלא במקומה לא ניתן לקחתה בחזרה גם אם נבקש אלף סליחות.  גם כאשר אדם אומר משפט קשה על רעהו אע"פ שהתנצל וביקש את סליחתו, הפצע נשאר פתוח ולא במהרה הוא מגליד.  כאשר אנו שולטים בכוח הדיבור בצורה הנכונה אנו שולטים גם בחיינו. הקב"ה נתן לנו הוראות מפורשות כיצד לשמור על לשוננו, עשה לנו מחסום עליון ותחתון בפה כדי שלא נתיר רסן לשוננו במהרה כי התוצאות הן חמורות, ואין פלא שכאשר האדם משחרר רסן לשונו הוא אינו יכול לראות את הנזק החמור העלול להיווצר ממשפט אחד.  הנה דוגמא נפלאה שהובאה בספר "אמרי שפר":

     מעשה בשליח תלמיד חכם מצפון הארץ שהגיע לארגנטינה לשם גביית כספים לישיבה מסוימת. בשבת עלה אותו תלמיד חכם לתיבה ודרש דברי אלוקים חיים, כשפיו מפיק מרגליות . הציבור שתה בצמא את דבריו הנלהבים, והתרשם מאוד מדברי תורתו. בסעודה שלישית שוב דרש הרב והחליט כי כעת כבר הקרקע מוכשרת לעריכת מגבית ופנה לעשות כן... והנה הוא רואה שחלה תפנית דרסטית בציבור, ואותם אנשים שהיו מקודם רתוקים למוצא פיו, החלו לפתע להזעיף לו פנים ולשלוח לעברו מבטי בוז מוסתרים. הוא גם ראה שהמגבית נתקלת בקשיים. הרב פנה אליהם ושאל בתמיהה "וכי מה קרה כעת ומדוע נשתנו פניכם אלי?" קם הגבאי ושאל "האם כבוד הרב גם סופר סת"ם? " הרב המופתע השיב "כן". פני כולם חוורו. הנה אמת נכון הדבר...

     הרב ביקש לשמוע במה העניין , ואז אמר הגבאי "אם כבוד הרב מבקש, אספר לו. זה עתה נודע לנו כי כבודו לוקח בעירו את ספרי התורה כביכול להגהה, ואחר כך מוכר אותם בגנבה, ובא לחוץ לארץ עד יעבור זעם ומעמיד פני חסיד... וכך מנהגך הרע תמיד!... " הרב תפס עת עצמו לבל יאבד עשתונותיו ושאל את הגבאי באיפוק מאיפה הוא יודע את זה. הגבאי השיב שפלוני אמר את זה. שאלו את פלוני היושב שם והוא הכחיש והשיב שלא אמר שהרב גונב תמיד ספר תורה, אלא ש"הרב גנב פעם אחת ספר תורה". "האם ראית אותי גונב ספר תורה?" ממשיך הרב ללחוץ. "לא ..." משפיל האיש את עיניו "אבל פלוני אמר שהוא ראה". ניגשים לפלוני "אתה ראית את הרב במגניבת ספר או ספרי תורה?" "לא" משיב האיש "אמרתי שהרב גנב ספר. לא אמרתי ספר תורה". "ומנין אתה יודע שגנבתי ספר?" שואל הרב. "אה" , משיב האיש בנימה בטוחה ומצביע על איש למדן וחכם שהיה בקהל "הוא אמר כך בפירוש!" החכם הלמדן משתומם "אני אמרתי שהרב גנב ספר?! אני בסך הכל שמעתי את הדרשה היפה של הרב וליקקתי את השפתיים כמו כולם, ואמרתי שדרשה כזאת יפה מסתמא הרב לא חיבר לבד אלא גנב אותה מאיזה ספר...". כך נראה פטפוט מיותר...

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il