אדם צריך להתחרות מול צדדיו
השלילים, ולא מול התכונות הטובות של חברו.
אוי
למי שלא מכיר חסרונותיו, אבל אוי ואבוי למי שלא מכיר מעלותיו. (הגרי"ס
זצ"ל)
אמרו
חז"ל [בבא בתרא ט]: הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות.
במעשיהם של
כל בני האדם אין הקב״ה שולט כביכול... אולם ביחס למחשבותיהם של המלכים, מעשיהם ורצונותם - נוצרת פרצה
בכלל של ידיעה ובחירה.
בגדיו יהיו פרומים" [תזריע - יג, מה]. (ברכי נפשי).
שונה הוא
הדור שלנו בתכלית השינוי מהדורות שקדמו לו. אחד השינויים הבולטים בא לידי ביטוי
בעניין החיפוש אחר בן - הזוג בתקופת השידוכים. אם פעם התמקדו הבירורים בעניינים
רוחניים בלבד, היום נסובה לפעמים תשומת הלב גם על נושאים אחרים, ואין המקום להאריך.
בואו ונשמע
מה עמד פעם במוחו של בן - תורה שהגיע לפרק 'האיש מקדש', וכיצד בחר את הרעיה
המתאימה לו לבניית ביתו.
הדמות עליה
מסופר בקטע שלפנינו הוא רבי דוד שפיגל זצ"ל, שהיה רב בגרמניה, ונודע כתלמיד
חכם גדול וירא שמים מרבים. בהגיעו לגיל שידוכים, נפטרה במקום מגוריו אשתו של ראש
השוחטים, חיים כהן שמו, ובתה הבכורה נאלצה לנהל מעתה את הבית, במקום אימה.
בשלב מסוים
הציעו לר' דוד את הבת ההיא. תשובתו הייתה שלפני שיסכים לשידוך, הוא מעוניין לבדוק
את המשודכת בדבר מסוים, ולא פירט בפני השדכן מה הוא הדבר. 'אשוב אליך בעוד כמה
ימים, עם תשובה ברורה, לכאן או לכאן', השיב ר' דוד לשדכן.
בערב שבת,
כשעה לפני כניסת השבת, יורד ר' דוד לרחוב, וקורא לשני עניים, שבגדיהם היו פרומים , וחזותם
מצביעה על אביונות אמתית, ואומר להם כדברים בללו: בקשה לי אליכם, ואשלם לכם במיטב
כספי אם תמלאו לי אותה. עיניהם של העניים נדלקו בשמחה, והם הסכימו לעשות כל אשר
יאמר להם. ר' דוד פונה אל העני הראשון, ואומר לו
לדפוק עתה על דלת-ביתה של משפחת כהן, 'וכשהבת הגדולה תפתח לך את הדלת , תאמר
לה שאתה מאוד רעב, וברצונך לאכול סעודה. אחר כך תבוא ותספר לי כיצד התגלגלו
העניינים'. ר' דוד פונה עתה אל העני השני, ואומר לו שלאחר שירד העני הראשון מבית
משפחת כהן, 'תעלה לשם אתה, ותעשה כמעשהו, ותאמר גם אתה שהינך רעב, ותבקש שיתנו לך
סעודה, ותספר לי אחר כך כיצד קיבלו אותך, והאם נתנו לך לאכול'. הבחור דוד שפיגל
שלשל לשני העניים כסף רב על מנת שימלאו את המשימה שהטיל עליהם,
והנה
הראשון כבר מתדפק על דלת המשפחה . הדלת נפתחת על ידי הבת הגדולה,
זו שהוצעה לר' דוד שפיגל. היא שואלת את העני למבוקשו, והלה משיב שמזה כמה ימים לא
בא אוכל טעים אל קירבו, 'ואני מבקש שתערכי לי עכשיו שלחן יפה, וסעודה נאה, כדי
שאוכל להשביע את רעבוני'. למרבה הפלא, ולמרות שהשבת כבר עמדה בפתח,
וזו העת שהשטן פותח את המשרד הראשי שלו, ומנסה להבעיר את אש-הכעס בבתים היהודיים,
מנענעת לו הבת הגדולה בראשה בסבלנות רבה, לאות שהיא משתתפת בצערו, וברעבונו, ומזמינה אותו להיכנס אחר-כבוד הביתה. היא עורכת לפניו שלחן
עם מטעמים רבים, ועומדת לפניו כדי לשרתו ולהגיש לו כל אשר יבקש. העני סיים לאכול,
וירד אל הרחוב, ועתה ניתן האות לחברו לעלות לבית המשפחה. לא קשה לתאר מה הייתה
תגובתם של רבים מבני דורנו אל מול מקרה שכזה... ועוד בפרשיה החוזרת על עצמה פעם
שנייה... גם אם היה מתגבר על עצמו בפעם הראשונה, ונותן לעני את מבוקשו, אבל כשמגיע
אביון נוסף, ובשעה כה לחוצה... ובאמת, היה מותר לכאורה לבת ההיא לחשוב שאולי
ממתינה ברחוב שורה ארוכה של אביונים, וברגע שגם זה ירד, יעלו השלישי והרביעי, ואני
אנה אני באה... הרי עוד רגע שבת.... אבל היא לא עשתה את כל החשבונות הללו, והוכיחה
את מידת הסבלנות השוכנת בקרבה. היא אירחה במאור פנים גם את העני השני, האכילתהו והשקתהו,
והוציאה אותו מן הבית כשהוא שבע לחלוטין.
משבאו שני
העניים וסיפרו לר' דוד את הקורות אותם, החליט על-אתר להסכים להינשא לה.
בענייני קבלת
אורחים בסבר פנים יפות, כדאי לצטט כאן את לשון המאירי על מסכת אבות וזו לשונו:
'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, כלומר שאפילו לא היה לבך שמח בכך, הראה את
עצמך לפניו כשמח על ביאתו, עד שיהא סובר עליך שיהיו פניך מצהיבות לשמחתך על ביאתו.
'ובדרש אמרו (אבות דר' נתן ספי"ג), נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם, ופניו כבושות בקרקע, מעלה לו כאלו לא נתן לו כלום, אבל
המקבלו בפנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, הרי הוא כאלו נתן לו כל מה שבקש ממנו'
