אחד
ששאל לרבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א בענין נסיעה למירון בל"ג בעומר
השיבו: "עדיף לשבת וללמוד מלנסוע למירון, זה בטוח"
אחד ששאל לרבינו הגר"ח קניבסקי שליט"א
בענין נסיעה למירון בל"ג בעומר על אחד שאין לו ילדים כמה שנים, אמר רבינו:
הוא ודאי לא צריך לנסוע למירון, כי אין לו חלאקה לעשות שם.
אפשר לעבוד על כל העולם חצי מהזמן, ואפשר
לעבוד על חצי מהעולם כל הזמן. אבל אי אפשר לעבוד על כל העולם כל הזמן.
" וכי ימוך אחיך" - שמונה שמות נקראו
לעני: עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, הלך. עני - מעונה בעוני ומחסור. אביון -
שמתאוה לכל. מסכן - שבזוי לכל. רש - מתרושש ומתנשל מנכסיו. דל - מדולדל מנכסיו. דך
- מדוכדך, רואה דבר ואינו אוכל ושותה. מך - כפוף ומושפל לפני כל. הלך - שכל נכסיו
הלכו לו (ילק"ש ויקר"ר פל"ד ג')
ונקדשתי
בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב ל"ב(
(ברכי נפשי)
חביבין הן בני ישראל אצל אביהם שבשמים, בשל
מסירות ליבם לקיום מצוות, גם בימים ובתקופות שבהם היה קשה עד מאוד להקפיד על רצון
השי"ת. שמעתי מעשה שהתרחש בימי השואה,
באחד ממחנות המוות. היה זה בליל ראש השנה, כאשר קבוצה גדולה של יהודים התכנסה
בחשאי לתפילת מעריב של יום הדין. עצם
הכינוס לתפילה היה כרוך במסירות נפש, כיון שבכל כרגע רגע היו עלולים הנאצים לגלות
את המתפללים, ולירות בהם בו במקום.
ההתרגשות בתפילה הרקיעה שחקים, כיון שהיהודים הרגישו שקיצם קרב, וידעו
שבתוך זמן קצר הם יישלחו לתאי הגזים ויעלו על המזבח לרצון לפני ה'. רק לפני כמה
חודשים, ישבו עדיין היהודים הללו בבתיהם,
עם משפחתם ועתה עלה המוות בחלונם, כפשוטו. הם נשארו גלמודים וערירים, בלי
רכוש או קנין, בלתי גווייתם המיוסרת במכות תמידיות. '
ומה עם קידוש '? ההתרגשות הגיעה לשיאה עם
אמירת הפרק 'לדוד מזמור לה' הארץ ולמלואה'. אם במשך כל התפילה היתה התעוררות עצומה
בקרב היהודים , הרי שבאומרם 'שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד ',
גברה תחושת ההתעוררות פי כמה וכמה. בתום
התפילה, נעמד לפתע אחד הרבנים שהיה במקום, ופנה אל המתפללים, ואמר: 'ומה עם
קידוש'? הנאספים היו בטוחים שהרב ההוא יצא מדעתו, הרי לעשות קידוש במקום זה, היה
נחשב בעיניהם כמו לעלות לירח... מה להם ולקידוש? האם אפשר לעשות כאן ? וכי יש
במקום הזה יין ? אבל הרב עמד איתן בדעתו, ולמשמע הדברים שאמר בעת ההיא, יימס כל
לב. אפשר לראות בכך את כוחות הנפש הטמונים
עמוק עמוק בליבו של כל יהודי, עד שגם בהיותו בגיא צלמוות אינו מאבד את צלם האלוקים
שבו, ולא עוד אלא שהוא הולך ומתעלה. נכון
שאין ברשותנו יין, אמר הרב, אבל עדיין יש באפשרותנו לעשות קידוש. הוא הצביע על
הדמעות שזלגו מעיניו, ואמר: הנני מציע לעשות קידוש על הדמעות שלנו... אני אשפוך את
דמעותיי לתוך הכוס, ואחר כך נעביר אותה מאחד לאחד, וכולנו נשפוך את דמעותינו אל
תוך הכוס, עד שתתמלא על גדותיה. עין במקום יין, המליץ הרב.
לא עברו דקות ספורות והכוס אכן התמלאה
בדמעותיהם של הנאספים, הכוס הוחזרה אל הרב, שלקחה בידו הימנית, והחל לומר 'קידוש'
...ומה היה הנוסח שהתנגן בפיו? הוא החל לנגן את הניגון של תפילת נעילה: "יהי
רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות , ותצילנו מכל גזרות
אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות '. זמן קצר לאחר מכן פרצו הנאצים למקום, ושלחו
למשרפות כמעט את כל מי שהיה שם, השם יקום דמם.
השרידים שנותרו, סיפרו לאחר מכן על ההרגשה נוראת ההוד שליוותה אותם בעת
עריכת ה'קידוש'. וכך אמרו: ידענו שאנחנו
העם הנבחר. בניו יקריו של הקב"ה, ידענו שאם אנחנו מסוגלים לעשות קידוש שכזה,
אות ברור הוא שאנחנו האומה המרוממת ביותר בעולם, המרוממת מכל לשון, ושהתקדשנו
בקדושתו של בורא- העולם
חוויית
השבוע שלי
