‏הצגת רשומות עם תוויות מסכן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מסכן. הצג את כל הרשומות

יום שני, 20 בנובמבר 2017

אמרי שפר ב' כסלו ה'תשע"ח


  אין שום דבר שקובע לאדם אם יהיה רע או טוב. רק האדם עצמו בכוח מעשיו קובע את מדרגתו ואת הצלחתו – לטוב ולמוטב .
     גם אנחה קטנה, שאינה יוצאת מעומק הלב, היא גנבת דעת .
      הבית האידיאלי , הוא זה שהילדים נכספים ומתגעגעים אליו  .
       טוב מסכן ובריא מאיש עשיר וחולה .
'ארץ החיים היפים'  (דברים טובים – נח)
     הייתה ארץ יפה ועשירה, שכונתה 'ארץ החיים היפים'. כל הנכנס בשעריה של הארץ נדהם למראה העצים הירוקים והפרחים הססגוניים. אגמי מים תכולים שבהם שייטו ברבורים צחורים הוסיפו למראה המרהיב  ,  וארמונות מפוארים השלימו את התמונה רבת הרושם. שמה של ארץ החיים היפים יצא למרחוק   ורבים חפצו להגיע אליה. אך לא רק בגלל יופייה של הארץ, אלא בעיקר בשל העובדה שכל אורח לא היה צריך לעבוד בה ולעמול לפרנסתו. מיד בכניסתו נמסרו לו ארמון למגורים ושלושה משרתים שתפקידם להשביע את רצונו ולמלא את כל מבוקשו. אין פלא אפוא שרבים חיפשו את ארץ החיים היפים וביקשו להגיע אליה. אולם היה דבר אחד שכל אלו ששמעו את הסיפורים על ארץ החיים היפים לא ידעו: המשרתים והארמון עמדו לרשות כל אורח רק לתקופה של שנה אחת. לאחר מכן היה האורח נתפס ומובא למשפט בפני זקני הארץ, והללו שאלו אותו שאלה אחת ויחידה : '  מדוע הגעת לארצנו?' ועל האורח היה להשיב את תשובתו. גזר הדין של האורח היה מוות בכל מקרה   אולם תשובתו יכולה הייתה רק להשפיע על דרך ביצוע גזר הדין. מי ששיקר בתשובתו, נזרק לכלוב מלא אריות טורפים. אך מי שאמר תשובה אמתית   הוכנס לכלוב ריק למשך ימים רבים עד שהוא מת ברעב. מנהג זה נמשך שנים רבות ואיש לא ערער עליו. האורחים שהגיעו שמעו על המשפט שצפוי להם ימים מעטים לאחר הגעתם, אך ידעו שאין להם ברירה וגזר דינם נחתם. הם השתדלו ליהנות ככל יכולתם במשך השנה שנותרה להם, ובמשפט כל אחד השיב תשובה אמתית או שקרית, כפי מה שהוא חשב למוות קל יותר: להיטרף בשיני האריות או לגווע ברעב.
     יום אחד הגיע לארץ החיים הטובים אדם זקן והדור פנים, שפיו שופע דברי חכמה ותבונה. מיד כשנכנס לארץ, קיבל האיש ארמון ושלושה משרתים, כנהוג, אולם התנהגותו הייתה שונה מכל האורחים שלפניו. במקום לעסוק באכילה, בשתייה ובשאר ההנאות, הוא עסק כל הזמן בצבירת רכוש, אבנים טובות ומרגליות. על שלושת משרתיו הוא הטיל מלאכה מוזרה: הוא שלח אותם אל מחוץ לגבולות הארץ, והורה להם לבנות עבורו מקומות מסתור ולהניח בהם את דברי הערך שהוא צבר. מעשיו המוזרים של האיש עוררו תמיהה בארץ, וזקני הארץ התכנסו לדון בכך, אך הם לא מצאו כל פסול במעשיו כל עוד הוא עצמו אינו יוצא מגבולות הארץ. תושבי ארץ החיים הטובים חשבו את הזקן למשוגע. יש לו שנה בלבד לחיות   ובמקום ליהנות מכל רגע הוא עושה לעצמו מחסנים ומחבואים שהוא לא יזכה לראות אותם לעולם ...   
     השנה חלפה ביעף, ומועד משפטו של האיש החכם והזקן הגיע. הפעם התקבצו כל תושבי הארץ למשפט, כדי לחזות בסופו של האיש התימהוני ומעורר הסקרנות. האיש הובל בשלשלות כבדות והועמד בפני שלושת השופטים. 'מדוע הגעת לארצנו, ארץ החיים היפים?' שאל אותו זקן השופטים. האיש הישיר מבט אל שופטיו והכריז : '  הגעתי לכאן כדי להיאכל על ידי האריות '.  השופטים גיחכו נוכח התשובה שללא ספק הייתה שקרית. מי מגיע על מנת להיטרף בשיניהן של חיות רעות? זה שקר מוחלט! 'התשובה שקרית – ולכן גזר דינך הוא להישלח לכלוב האריות', הכריז השופט   שני גברתנים תפסו בידיו של האיש הזקן, אולם הוא ביקש לומר דבר מה לפני ביצוע גזר הדין. 'רבותי השופטים,' אמר, 'אם תזרקו אותי לגוב האריות, הרי שתשובתי הייתה אמת לאמיתה, ואם כך אינכם רשאים לזרוק אותי לאריות אלא להכניס אותי לכלוב שבו אמות ברעב'. השופטים התלחשו ביניהם דקות ארוכות, ועד מהרה הכריז השופט הזקן על החלטתם: 'מכיוון שהנאשם אמר אמת, יש להכניסו לכלוב שבו ימות מרעב.' שני הגברתנים כבר החלו לשאת אותו לעבר הכלוב, אולם אז הוא שוב ביקש לומר משהו: 'רבותי השופטים, אם תכניסו אותי לכלוב הרעב, פירושו של דבר שלא נזרקתי לאריות, ואם כך שיקרתי, ולכן עליכם לזרוק אותי לכלוב האריות...' המבוכה הרבה ניכרה על פני השופטים. הם התלחשו ביניהם זמן ארוך ביותר ונראו אובדי עצות, עד שזקן השופטים נקש בפטישו על השולחן: 'הנאשם משוחרר, אך עליו לעזוב את ארצנו עוד היום...' האיש הזקן והחכם עזב את ארץ החיים היפים, כאשר בדרכו הוא עובד ליד המקומות שבהם הטמינו משרתיו את הזהב ואת היהלומים, והוא חזר לארצו עשיר ועמוס ברכוש.
     העולם שלנו הוא 'ארץ החיים היפים'. אנו מגיעים לכאן לתקופה קצובה, ויכולים ליהנות בלי הגבלה אבל בסופו של דבר זה נגמר, ואנחנו יכולים להישאר בלי כלום. אבל מי שדאג, כמו אותו זקן חכם, להכין לעצמו מצבורים יקרי ערך מחוץ לגבולותיה של 'ארץ החיים היפים'. מי שעושה מצוות ומעשים טובים שיעמדו לזכותו כאשר נשמתו תחזור לעולם העליון, יצא מהמשפט כשידו על העליונה .

החוויה היהודית



יום ראשון, 13 בנובמבר 2016

אמרי שפר י"ב חשון ה'תשע"ז

 


בגמ' (תענית כד:) איתא: "בכל יום ויום בת קול יוצאת: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת'". רבי ירוחם ממיר הסביר (דעת חו"מ ח"ב עמוד כ) שכיוון שרבי חנינא לא חי לעצמו כלל, כולו עין טובה, לכן הוא עצמו נהיה צינור שדרכו ירדה הברכה לעולם. וכך אברהם אבינו, הוא עצמו היה הצינור של חסד, לכן א"ל הקב"ה "אתה תברך". עד עכשיו הקב"ה ברך, "מעכשיו אתה תברך אשר תחפוץ", כי הוא נהיה הצינור שדרכו ירד השפע לעולם. אגב אורחא, רואים מכאן שכל מה שנוגע לשפע מן השמים - תלוי באדם. זוהי המציאות של אדם. אדם יכול להיות כל כך מושלם וטוב עין, שהברכות ניתנות בידו. זה רחוק מאד מהברכות שאנו מכירים. מי שיודע בעצמו שהוא אינו טוב - עין והוא מברך, הרי הוא גונב דעת הבריות (שיעורי חומש(.


     באו ואמרו לרבי עקיבא אייגר זצ"ל, כי יש בעיר איש אחד שהוא מאוד מסכן, משום שאין לו אלא רק לחם צר ולומד תורה ביום ובלילה. על זה אמר הגרעק"א: "אין האיש הזה מסכן כלל וכלל. מסכן הוא האיש שיש לו בבית כל טוב, ואינו לומד תורה.
     הרבי מגור הזקן בעל ה'אמרי אמת' זצ"ל כאשר ערך את ביקורו בארץ הקודש מפולין בשנת תרצ"ו, עשה את דרכו אל עבר הציון המצוינת. כאשר החל לסובב סביבות הקבר כאשר פיו ממלמל ברטט את דבי התנא דבי אליהו (פרק ל'): 'מהו רחל רוח א-ל'.
     ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים וגו.אמר רבי.   חלבו - לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו. ומהפסוק הנ"ל רואים זאת בפירוש שאפילו אברהם אבינו ע"ה אבי האומה עם כל חשיבותו וצדקתו הפסוק מעיד כאלף עדים "ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האשה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה.

"ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים'' (בראשית י״א, ד') (מתוך "אורחות החיים)
     לפני שנים רבות, נזקק רבינו (הרב ש''ח) להגיע לתל אביב בכדי לטפל בעניין ציבורי חשוב. בדרכו אל היעד- חלף הנהג על פני 'מגדל שלום', בנין גבוה בן למעלה משלושים קומות שנחשב במושגי הימים ההם ל'גורד שחקים'.  ככלל, הבניה לגובה הייתה אז נדירה ביותר, ובנין בן למעלה משלושים קומות – היה חריג לחלוטין בנוף. אף שהתחבורה הייתה קשה באותם ימים, רבים נהרו מכל רחבי הארץ לראות את הפלא הארכיטקטורה, עם השלמת בנייתו.  ובכן, כשחלף רכבו של רבנו בסמוך למגדל, ביקש הנהג להפנות את תשומת ליבו לפלא הגדול. ככל שהתקרב הרכב אל המגדל עצמו – הגביר הנהג את מאמציו לזכות בתשומת ליבו של רבנו, אך לשווא.  כביכול בעקשנות מכוונת, התעלם רבנו מניסיונותיו של הלה, ונותר שקוע בלימודו.
     בחלל המכונית ריחף סימן שאלה גדול... "מדוע נהג כך רבנו? וכי מה היה קורה אילו היה מפנה את מבטו רק כהרף עין בכדי לחזות בפלא הגדול –  אחר שהזדמן לסביבה בלאו הכי?" –  תהו כל הנוכחים, אולם רבנו לא סיפק הסברים באותו הרגע. רק לאחר ששב אל ביתו – פתח רבנו את סגור ליבו ושח לנהג התוהה: "בוודאי סבור אתה, כי סירבתי לחדול מלימודי אפילו לרגע בכדי לחזות בפלא הגדול,  ואכן צודק אתה. חז"ל הקדושים הלא לימדונו כי המפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה' וכיוצ"ב – הרי זה מתחייב בנפשו. למרות זאת,  מוכרח אני להודות כי לסירובי להפנות את מבטי, הייתה סיבה נוספת. " אתה רצית להסב את תשומת ליבי לדבר פלא. ציינת כי הכול באים מקרוב ומרחוק בכדי לזון את עיניהם בפלא הלזה. אבל אני, הלא שקוע הייתי בפלא הגדול ביותר של הבריאה, בתורה הקדושה! אין פלא גדול יותר מאשר התורה, ולפיכך לא יכולתי להסב את מבטי ולהתיק את עיני אפילו לרגע אחד מהפלא העצום הזה! סירבתי להביט בפלא מעשה ידי אדם – בה בשעה שלפני ניצב הפלא הגדול ביותר, הפלא של הריבונו של עולם!" – סיים רבנו. 
     ואנו על פי דרכנו למדנו, כי אמנם ניתן להפיק תועלת מרובה מהתבוננות בנפלאות הבריאה, אמנם ניתן לשאוב מלא חופניים של אמונה מהתבוננות בתבונתו של הבורא יתברך, אולם ככלות הכול, ישנו פלא גדול יותר – הלא הוא התורה הקדושה, ואת זאת אסור לנו לשכוח אפילו לרגע! הבריאה - פסגת השלמות ההתבוננות בנפלאות הבריאה אשר ניכרות על כל צעד ושעל- שימשה בידו של רבנו ככלי בו הוכיח ונלחם את מלחמת חייו, מלחמת האמונה, כנגד המבקשים לערער את יסודותיה.
     דוגמה לכך- יכולים אנו למצוא מהמעשה הבא: היה זה כאשר הגיע רבנו ביום מן הימים לבקר את הרב שטערן ז"ל מרחובות, יהודי מוקיר תורה שלקה בליבו, והיה מאושפז בבית החולים.  במהלך הביקור, נפגש רבנו עם מנהל המחלקה, פרופסור ידוע שם,  אשר ביקש להצטלם עם רבנו למזכרת, באשר המפגש עם גדול הדור המפורסם היה לכבוד גדול עבורו. רבנו, נענה לבקשתו של אותו פרופסור אולם ביקש כי בטרם יצטלמו, ישיב הפרופסור המלומד על שאלה אחת ... כמובן, הרופא הסכים בשמחה, ורבנו שאל: "אמור נא לי, מתי לאחרונה קנית מכונית חדשה?"...  על פניו של הפרופסור, ניכר היטב כי השאלה מסיבה לו עונג... "השנה קניתי מכונית חדשה"- הוא השיב על כך בלי להסתיר את גאוותו בכך, ובלי להבין להיכן חותר רבנו. "האם החלפת את מכוניתך משום שהקודמת התקלקלה?" - הקשה רבנו בתמימות מעושה, והפרופסור מיהר להשיב בשלילה "מה פתאום... המכונית הקודמת הייתה בת שנה בלבד כאשר החלפתי אותה! כמעט בכל שנה אני מחליף מכונית, מבלי קשר למצבה המכני!" "ומדוע אתה עושה זאת?"- התעניין רבנו בסקרנות, והרופא הסביר בנחת,  כפי שמסבירים למי שאינו מבין מאומה בכגון-דא: "בכל שנה, יוצא לשוק דגם חדיש, ובו שיפורים ושכלולים! לכן,  מאחר ואני מעוניין ליהנות מ 'פסגת הקדמה'- אני מחליף את רכבי בכל שנה ורוכש את הרכב המשוכלל ביותר!"... "מעניין... מעניין..." – מלמל רבנו כביכול לעצמו, ושוב פנה אל הפרופסור בשאלה: "אמור לי מה גבול השכלולים? מתי לדעתך יהיה להם סוף?"  הרופא גיחך לעצמו, לנוכח השאלה אותה פירש כבורות מצידו של רבנו... "אין גבול!" הוא הבהיר. "אין גבול , ולעולם לא יהיה גבול! אין סוף לשכלולים ולשיפורים שניתן להוסיף" הסביר.
     כעת, הרצין רבנו ושאל: "אם בשכלולים עסקינן, אמור נא לי: כפרופסור למחלות לב, אילו היית מתבקש להציע שיפור במערכת הלב, מה היית משפר?" חשב הפרופסור רגע או שניים, ולאחר מכן השיב בלי היסוס: "לא הייתי משנה מאומה!!! הלב הוא מכונה מושלמת, ביכולתו לבצע את תפקידו במערכת הגוף בצורה הטובה ביותר, ואין להוסיף או לגרוע ממנו דבר!". עתה היה זה הרגע להוביל את השיחה אל המקום אליו הייתה מיועדת להגיע מלכתחילה... "הרואה אתה?" – פנה רבנו אל הפרופסור בחיוך, "זה ההבדל בין מעשי הבורא יתברך שמו לבין מעשי בני האדם.. מעשי בני האדם נתונים תמיד לשיפורים ולשינויים, אשר אתה עצמך מעיד כי לא יהיה להם סוף... ולעומתם, מעשיו יתברך, הרי הם היצירה המושלמת, אשר ממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף!"... 

החוויה היהודית





יום שבת, 21 במאי 2016

אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ו


אחד ששאל לרבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א בענין נסיעה למירון בל"ג בעומר השיבו: "עדיף­ לשבת וללמוד מלנסוע למירון, זה בטוח"
     אחד ששאל לרבינו הגר"ח קניבסקי שליט"א בענין נסיעה למירון בל"ג בעומר על אחד שאין לו ילדים כמה שנים, אמר רבינו: הוא ודאי לא צריך לנסוע למירון, כי אין לו חלאקה לעשות שם.
     אפשר לעבוד על כל העולם חצי מהזמן, ואפשר לעבוד על חצי מהעולם כל הזמן. אבל אי אפשר לעבוד על כל העולם כל הזמן.
"      וכי ימוך אחיך" - שמונה שמות נקראו לעני: עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, הלך. עני - מעונה בעוני ומחסור. אביון - שמתאוה לכל. מסכן - שבזוי לכל. רש - מתרושש ומתנשל מנכסיו. דל - מדולדל מנכסיו. דך - מדוכדך, רואה דבר ואינו אוכל ושותה. מך - כפוף ומושפל לפני כל. הלך - שכל נכסיו הלכו לו (ילק"ש ויקר"ר פל"ד ג')
ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב ל"ב(  (ברכי נפשי)
     חביבין הן בני ישראל אצל אביהם שבשמים, בשל מסירות ליבם לקיום מצוות, גם בימים ובתקופות שבהם היה קשה עד מאוד להקפיד על רצון השי"ת.  שמעתי מעשה שהתרחש בימי השואה, באחד ממחנות המוות. היה זה בליל ראש השנה, כאשר קבוצה גדולה של יהודים התכנסה בחשאי לתפילת מעריב של יום הדין.  עצם הכינוס לתפילה היה כרוך במסירות נפש, כיון שבכל כרגע רגע היו עלולים הנאצים לגלות את המתפללים, ולירות בהם בו במקום.  ההתרגשות בתפילה הרקיעה שחקים, כיון שהיהודים הרגישו שקיצם קרב, וידעו שבתוך זמן קצר הם יישלחו לתאי הגזים ויעלו על המזבח לרצון לפני ה'. רק לפני כמה חודשים, ישבו עדיין היהודים הללו בבתיהם,  עם משפחתם ועתה עלה המוות בחלונם, כפשוטו. הם נשארו גלמודים וערירים, בלי רכוש או קנין, בלתי גווייתם המיוסרת במכות תמידיות. '
     ומה עם קידוש '? ההתרגשות הגיעה לשיאה עם אמירת הפרק 'לדוד מזמור לה' הארץ ולמלואה'. אם במשך כל התפילה היתה התעוררות עצומה בקרב היהודים , הרי שבאומרם 'שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד ', גברה תחושת ההתעוררות פי כמה וכמה.  בתום התפילה, נעמד לפתע אחד הרבנים שהיה במקום, ופנה אל המתפללים, ואמר: 'ומה עם קידוש'? הנאספים היו בטוחים שהרב ההוא יצא מדעתו, הרי לעשות קידוש במקום זה, היה נחשב בעיניהם כמו לעלות לירח... מה להם ולקידוש? האם אפשר לעשות כאן ? וכי יש במקום הזה יין ? אבל הרב עמד איתן בדעתו, ולמשמע הדברים שאמר בעת ההיא, יימס כל לב.  אפשר לראות בכך את כוחות הנפש הטמונים עמוק עמוק בליבו של כל יהודי, עד שגם בהיותו בגיא צלמוות אינו מאבד את צלם האלוקים שבו, ולא עוד אלא שהוא הולך ומתעלה.  נכון שאין ברשותנו יין, אמר הרב, אבל עדיין יש באפשרותנו לעשות קידוש. הוא הצביע על הדמעות שזלגו מעיניו, ואמר: הנני מציע לעשות קידוש על הדמעות שלנו... אני אשפוך את דמעותיי לתוך הכוס, ואחר כך נעביר אותה מאחד לאחד, וכולנו נשפוך את דמעותינו אל תוך הכוס, עד שתתמלא על גדותיה. עין במקום יין, המליץ הרב.
     לא עברו דקות ספורות והכוס אכן התמלאה בדמעותיהם של הנאספים, הכוס הוחזרה אל הרב, שלקחה בידו הימנית, והחל לומר 'קידוש' ...ומה היה הנוסח שהתנגן בפיו? הוא החל לנגן את הניגון של תפילת נעילה: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות , ותצילנו מכל גזרות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות '. זמן קצר לאחר מכן פרצו הנאצים למקום, ושלחו למשרפות כמעט את כל מי שהיה שם, השם יקום דמם.  השרידים שנותרו, סיפרו לאחר מכן על ההרגשה נוראת ההוד שליוותה אותם בעת עריכת ה'קידוש'. וכך אמרו:  ידענו שאנחנו העם הנבחר. בניו יקריו של הקב"ה, ידענו שאם אנחנו מסוגלים לעשות קידוש שכזה, אות ברור הוא שאנחנו האומה המרוממת ביותר בעולם, המרוממת מכל לשון, ושהתקדשנו בקדושתו של בורא- העולם

חוויית השבוע שלי