נקודה שבועית פרשת "לך לך" ה'תשע"ז

בסוף הפרשה הקודמת, פרשת "נח", נפגשנו לראשונה באברם. 
בפרשת השבוע שלנו, פרשת "לך לך", מצווה אברם מיד בפתיחת הפרשה בציווי אלוקי לקום וללכת מבית אביו וממולדתו אל ארץ כנען.
במסכת אבות נכתב: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם. להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום".
אברהם הוא היחיד בתורה שעליו נכתב לשון ניסיון: "והאלוקים ניסה את אברהם", על זה אמרו חז"ל שהקב"ה מנסה דווקא את הגדולים שבאדם, וברור שהניסיונות הללו טומנים בחובם עינויי גוף ועינויי נפש, וכל מטרת הניסיון מאת ה' הוא לראות כיצד ינהג האדם המנוסה. 
במקרה של אברהם מתקיים גם הרצון להראות לכל העולם מה ראה ה' לבחור באברהם ובזרעו אחריו "לעם עולם" ובאברהם עצמו להיות אב המון גויים.
גם אברהם וגם כל אדם שעומד תחת ניסיון, קטן כגדול, מתחסן במהלך הניסיון מבחינה אמונית כנגד כל הפיתויים והקשיים שיש בדרך.
אם נבחן היטב נראה שאפילו בחיי היום יום הפשוטים שלנו אנו עומדים בניסיונות רבים: כעסים על הסובבים אותנו כמו בני זוג, ילדים, שכנים, עבודה וכו, וכן ניסיונות שונים ומגוונים שנקרים לפנינו לאורך היום.
דווקא אז, בניסיונות הלכאורה קטנים הללו, כל אחד ואחת מאיתנו עומדים למבחן. זהו מבחן עצמי על איך נתמודד ונעבור את המשבר הרגעי הזה. האם ניקח נשימה עמוקה ונעבור בשלום וברוגע או שמא ניתן לכעס וליצר לגבור עלינו ולהביא אותנו לידי כישלון.
לא סתם מיד אחרי ברכות השחר אנו מתפללים מידי יום: "יהי רצון... ואל תביאנו... לא לידי ניסיון" אך אם הגענו לניסיון כנראה ביכולתנו לעמוד בו, כי כך רוצה ה' ו

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר י"ד אייר ה'תשע"ו

אחד ששאל לרבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א בענין נסיעה למירון בל"ג בעומר השיבו: "עדיף­ לשבת וללמוד מלנסוע למירון, זה בטוח"

     אחד ששאל לרבינו הגר"ח קניבסקי שליט"א בענין נסיעה למירון בל"ג בעומר על אחד שאין לו ילדים כמה שנים, אמר רבינו: הוא ודאי לא צריך לנסוע למירון, כי אין לו חלאקה לעשות שם.

     אפשר לעבוד על כל העולם חצי מהזמן, ואפשר לעבוד על חצי מהעולם כל הזמן. אבל אי אפשר לעבוד על כל העולם כל הזמן.

"      וכי ימוך אחיך" - שמונה שמות נקראו לעני: עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, הלך. עני - מעונה בעוני ומחסור. אביון - שמתאוה לכל. מסכן - שבזוי לכל. רש - מתרושש ומתנשל מנכסיו. דל - מדולדל מנכסיו. דך - מדוכדך, רואה דבר ואינו אוכל ושותה. מך - כפוף ומושפל לפני כל. הלך - שכל נכסיו הלכו לו (ילק"ש ויקר"ר פל"ד ג')

ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב ל"ב(  (ברכי נפשי)

     חביבין הן בני ישראל אצל אביהם שבשמים, בשל מסירות ליבם לקיום מצוות, גם בימים ובתקופות שבהם היה קשה עד מאוד להקפיד על רצון השי"ת.  שמעתי מעשה שהתרחש בימי השואה, באחד ממחנות המוות. היה זה בליל ראש השנה, כאשר קבוצה גדולה של יהודים התכנסה בחשאי לתפילת מעריב של יום הדין.  עצם הכינוס לתפילה היה כרוך במסירות נפש, כיון שבכל כרגע רגע היו עלולים הנאצים לגלות את המתפללים, ולירות בהם בו במקום.  ההתרגשות בתפילה הרקיעה שחקים, כיון שהיהודים הרגישו שקיצם קרב, וידעו שבתוך זמן קצר הם יישלחו לתאי הגזים ויעלו על המזבח לרצון לפני ה'. רק לפני כמה חודשים, ישבו עדיין היהודים הללו בבתיהם,  עם משפחתם ועתה עלה המוות בחלונם, כפשוטו. הם נשארו גלמודים וערירים, בלי רכוש או קנין, בלתי גווייתם המיוסרת במכות תמידיות. '

     ומה עם קידוש '? ההתרגשות הגיעה לשיאה עם אמירת הפרק 'לדוד מזמור לה' הארץ ולמלואה'. אם במשך כל התפילה היתה התעוררות עצומה בקרב היהודים , הרי שבאומרם 'שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד ', גברה תחושת ההתעוררות פי כמה וכמה.  בתום התפילה, נעמד לפתע אחד הרבנים שהיה במקום, ופנה אל המתפללים, ואמר: 'ומה עם קידוש'? הנאספים היו בטוחים שהרב ההוא יצא מדעתו, הרי לעשות קידוש במקום זה, היה נחשב בעיניהם כמו לעלות לירח... מה להם ולקידוש? האם אפשר לעשות כאן ? וכי יש במקום הזה יין ? אבל הרב עמד איתן בדעתו, ולמשמע הדברים שאמר בעת ההיא, יימס כל לב.  אפשר לראות בכך את כוחות הנפש הטמונים עמוק עמוק בליבו של כל יהודי, עד שגם בהיותו בגיא צלמוות אינו מאבד את צלם האלוקים שבו, ולא עוד אלא שהוא הולך ומתעלה.  נכון שאין ברשותנו יין, אמר הרב, אבל עדיין יש באפשרותנו לעשות קידוש. הוא הצביע על הדמעות שזלגו מעיניו, ואמר: הנני מציע לעשות קידוש על הדמעות שלנו... אני אשפוך את דמעותיי לתוך הכוס, ואחר כך נעביר אותה מאחד לאחד, וכולנו נשפוך את דמעותינו אל תוך הכוס, עד שתתמלא על גדותיה. עין במקום יין, המליץ הרב.

     לא עברו דקות ספורות והכוס אכן התמלאה בדמעותיהם של הנאספים, הכוס הוחזרה אל הרב, שלקחה בידו הימנית, והחל לומר 'קידוש' ...ומה היה הנוסח שהתנגן בפיו? הוא החל לנגן את הניגון של תפילת נעילה: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות , ותצילנו מכל גזרות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות '. זמן קצר לאחר מכן פרצו הנאצים למקום, ושלחו למשרפות כמעט את כל מי שהיה שם, השם יקום דמם.  השרידים שנותרו, סיפרו לאחר מכן על ההרגשה נוראת ההוד שליוותה אותם בעת עריכת ה'קידוש'. וכך אמרו:  ידענו שאנחנו העם הנבחר. בניו יקריו של הקב"ה, ידענו שאם אנחנו מסוגלים לעשות קידוש שכזה, אות ברור הוא שאנחנו האומה המרוממת ביותר בעולם, המרוממת מכל לשון, ושהתקדשנו בקדושתו של בורא- העולם

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט' אייר ה'תשע"ו

  "הסוד כדי להיות הורים טובים: להאזין תמיד לילדים"

     ''חיים ללא התחיבות אינם שווים לחיות''

     ''טיפש יכול לזרוק לבאר אבן שאותה מאה חכמים לא יוכלו להוציא משם''

"בצדק תשפוט עמיתך" [יט, טו].  (ופריו מתוק).

     מעשה בבחור ישיבה בשם ראובן, שהבחין שחברו, שמעון, מתנגב במגבת עם כיתוב גדול של 'מלון פלוני'... הדבר מאוד קומם את ראובן. אך זו לא הייתה המגבת הגנובה היחידה. ראובן גילה ששמעון מחזיק בעוד מגבות נוספות מבית המלון ההוא,  גדולות וקטנות... חשב ראובן לעצמו, אם אגש לשמעון ואבקש ממנו לקיים את מצוות 'והשיב את הגזילה אשר גזל', מן הסתם שלא ישמע לדבריי. הרי אני ממילא עובר בסמוך למלון ההוא בדרכי חזרה לביתי, ואם כן, אקח ממנו את המגבות.

     שמעון הופתע לגלות שמגבותיו נעלמו, ונאלץ לשוב לביתו ולהביא מגבות אחרות. למרבה הפלא, גם המגבות החדשות שהביא, בסתר, ואקיים בעצמי 'והשיב'... ואכן כך עשה.  נשאו את הכיתוב של אותו מלון... ושוב ראובן החליט שעליו לצאת לפעולה. לקח אפוא בהיחבא את המגבות, ובדרכו לביתו זרקן בבית המלון. וכך חוזר חלילה כל התהליך; שמעון מביא מגבות חדשות של המלון, וראובן משיבן למלון... עד שיום אחד שמעון החליט לשים קץ להתעללות העלמת מגבותיו. הניח את המגבת, והמתין בסתר לבואו של הגנב. ראובן הגיע לקיים את 'מצוותו', ושמעון יצא ונזף בו. ראובן הצטדק, 'קיימתי השבת גזילה לבעלים! ועליך להודות לי שהצלתי אותך מעוון חמור!'  

     וכאן שמעון סיפר לחברו את האמת העומדת מאחורי המגבות: 'ראה נא ידידי, לפני מספר חודשים, המלון הזמין אלפי מגבות מחברת מסוימת לייצור מגבות. אלא, שפס הייצור ההוא יצא לקוי, מחמת פגם מסוים בכיתוב שם בית המלון הוחלט לייצר מגבות חדשות, ואת כל הפגומות, למכור במחיר מוזל. שמעתי על המכירה המיוחדת, ורכשתי מגבות רבות. התבונן וראה את ההדפסה הפגומה במגבת... כעת נמצא, שלא אני הוא גנב המגבות, אלא אתה, ועליך לשלם לי את דמיהן...' הנה ראובן טען כנגדו: 'מהיכן היה לי לדעת שהמגבות לא שייכות לבית המלון? שוגג הייתי, וכל כוונתי הייתה להצילך, שכן 'זכין שבפועל אין זה מעשי לקח כעת את המגבות מבית המלון)... עם מי הדין?

     השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: ראובן נהג שלא בחכמה כשלקח בסתר את מגבות חברו, מבלי לדון אותו לכף זכות, ומבלי לשאול אותו אם אכן הם גנובים. ואילו היה מנסה להוכיח את שמעון על כך, כמצוות התורה 'הוכח תוכיח את עמיתך' (ויקרא י"ט, י"ז), אזי הייתה מתגלית לו האמת, ובודאי שלא היה זורק ומאבד את המגבות בבית המלון.  ואף אם חשב שכדאי שלא לדבר עם שמעון, כי ברור היה לו שהמגבות גנובים, מכל מקום לפני שעמד לעשות מעשה גניבה בסתר, היה לו לשאול רב אם הדבר מותר. כעין מה שמצינו ברחל אמנו ע"ה, שגנבה מאביה את התרפים, וכוונתה הייתה לטובה, ובכל זאת נענשה על מעשה זה, בכך שלא זכתה לגדל את בנימין (כמבואר בזוהר הקדוש). וב'ספר חסידים' (החדש, סי' תתקכ"ד) שואל: מדוע נענשה רחל בעונש כל כך חמור, והלא כוונתה הייתה להוציא עבודה זרה מבית לבן? ומיישב: "כיון שהיה יעקב שם, היה לה לשאול מיעקב אם יש לקחת את התרפים, ולא לגנבם על דעת עצמה. הרי כשיש חכם וחסיד לשאול ממנו, אין לעשות דבר מבלי עצתו". נלמד מכאן, שבכל מעשה קנאות ותוכחה (בפרט כשמדובר בלקיחת ממון הזולת ללא רשות), יש להפנות את העניין לתלמיד חכם בעל הוראה. וגם ראובן היה צריך לקבל רשות טרם נטל את המגבות. ומשלא עשה כן, אינו נחשב לגנב בשוגג, אלא לגנב במזיד, ולכן שלם ישלם לשמעון את דמי המגבות, כדין השבת גניבה.  ומלבד זאת, יש לדון לחייב את ראובן מדין 'מזיק בידיים' (וממילא חייב גם אם הוא שוגג), כי הניח את מגבות חברו במקום כזה שהן אבודות בו. לסיכום: ראובן צריך לשלם לשמעון את דמי המגבות.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/