אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ז

 בעניין חינוך ילדים שהוא העיקר לקיום היהדות, ידוע כי יותר לומדים הילדים מפי ראיה ממה שרואים על הוריהם איך הם מתנהגים, ממה שלומדים מפי השמיעה שההורים אומרים להם איך שיתנהגו. ולכן לא מספיק לדבר וללמד לילד, אלא צריך האב לעשות בעצמו באופן שיראה הילד איך מקיימים המצוות ומתנהגים בקבלת עול מלכות שמים מתוך שמחה, דאז גם הבן ירצה לילך בדרכיו, משא"כ אם רק ידבר לילד והוא עצמו לא יתנהג ככה, אז גם אם ייתן איזה תירוץ ואמתלא, הילד לא מקבלו בלבו, וגם אם לשעה מוכרח לציית לאביו הוא לא נשאר בדרך הזה כשמתגדל, כי אומר שאינו צריך להיות יותר טוב מאביו. וזהו פירוש הפסוק (משלי כב ו) חנוך לנער על פי "דרכו", היינו כמו שהוא האב בעצמו מתנהג, ואז "גם כי יזקין לא יסור ממנו".

     בקנאות, במעשה שאדם עושה כנגד השני כדי להשיב חרון אף, ישנו הבדל דקיק מאוד מאוד, בין עשיית המעשה לשם שמים 'נטו', לבין עירוב של תאוות נקם,  רשעות ושחיתות ויצר ההרס והרוע. אותו ההבדל הדק ביותר, יבוא לידי ביטוי גם בתוצאות המעשה – האם הייתה זו מצווה גדולה עד כדי להשיב חרון אף, או חלילה חטא נורא שגורם מורת רוח לפני ה'. וכבר אמר הרה"ק מקלויזנבורג זי"ע– 'על חטא שחטאנו לפניך', אנו מתוודים על חטאים אלו שעשינו אותם וחשבנו שהם 'לפניך' כאילו והם מצוות, ובאמת הם עבירות ממש.

     הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע היה מפרש את הכתוב (במדבר כ"ה, י"א): בקנאו את קנאתי בתוכם – דהנה לפעמים יש קנאים שמופרשים ומובדלים מן הכלל, ויסוד קנאותם הוא השנאה לבני ישראל, אבל הקנאי האמיתי הוא, כאשר הוא מקנא את קנאתי "בתוכם" – הוא יושב 'בתוך' הכלל – וכואב לו על פרצות הכלל.

      ישנם ויתורים, שאם עושים אותם בשם האהבה, הם למעשה ויתור על מושג האהבה עצמו. כי אהבה לא אמורה לכאוב ככה. האהוּב – יקר, זה נכון. אבל אם אז הוא אהוב יקר מדי. (הרבנית ימימה מזרחי).

האם מצווה זו ניתנה רק לאנשים אחרים ולא לי (סיפורי צדיקים, עלון 262)

     מסופר: כשהלך פעם הרה"ק רבי מנחם מענדל מליובאוויטש זיע"א (יומא דהילולא ג' תמוז) מביתו לכיוון בית המדרש, הבחין באיש מבוגר הסוחב שתי מזוודות כבדות, ניגש האיש אל הרבי שעבר לידו ואמר לו: לי לשאת מזוודה אחת?" "המשא" ר' יהודי אולי הנכם מוכנים לעזור כבד עלי מאוד". לקח הרבי מידו בשמחה את המזוודה ושניהם צעדו יחד כאשר כל אחד מזוודתו בידו". אחד מרבני חב"ד שהלך בסמוך,  נבהל מאוד לראות ממקום הילוכו את הרבי סוחב בידו את המזוודה הכבדה, אך לא היה לו האומץ לגשת אל האיש ולהעיר לו על כך בנוכחותו של הרבי. התחיל הרב לרקוע ברגליו ולעורר קצת רעש , כדי שאותו יהודי יהפוך את פניו אליו ואז יוכל להעיר לו, אך לדאבונו לא החזיר האיש את פניו.  וכך המשיכו ללכת עם המזוודות הכבדות בידיהם.

     בעודם צועדים, שמע הרבי את היהודי המשמיע אנחות כבדות, כאשר שאלו הרבי על מה ולמה הוא כה נאנח? ענה לו,  האמן לי ר' יהודי שכבד עלי מאוד המשא שהנני סוחב בידי, ללא אומר ודברים לקח הרבי ממנו גם את המזוודה השנייה, וכך המשיכו ללכת כאשר שתי המזוודות הכבדות בידיו של הרבי. הרב שפסע מאחוריהם וראה את מעשהו האחרון של אותו יהודי לא יכול להבליג עוד, הוא התקרב אל האיש ההוא והחל להשתעל בקול מאחוריו, הפעם הפנה כבר היהודי את פניו לעבר המשתעל, אז רמז לו כי האיש שנושא את מזוודותיו אינו אלא הרבי מליובאוויטש. כאשר שמע הישיש את דבריו, נבהל מאוד ועצר מלכת, הוא תפש את ראשו בידו והחל לקצוף על עצמו:  געוואלד מה עשיתי השתמשתי עם הרבי מליובאוויטש לסחוב את המזוודות שלי, אוי לי ואבוי לנפשי, כראות הרבי שהיהודי עצר מלכת ומשמיע דיבורים של צער וכאב, שאלו מה קרה ועל מה ולמה נעצר פתאום מלכת? החל היהודי לבכות כי לא ידע כלל עם מי הוא משתמש לצרכיו הפרטיים,  ומי יודע אם יכפרו לו מן השמים על מה שעשה, ענה לו הרבי ומה עם מצוות "עזוב תעזוב עמו" האם מצווה זו ניתנה רק לאנשים אחרים ולא לי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ו חשון ה'תשע"ז

 

בארץ ישראל קיימים שני ימים, שנהר הירדן מחבר ביניהם. ים הכינרת שנמצא בגליל, וים המלח שנמצא בדרום הארץ. כיוון שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ (396 מטרים מתחת לפני הים), מים רבים זורמים לתוכו, אך אפילו טיפה אחת אינה יוצאת ממנו. חוסר היכולת שלו לתת מעצמו, העניקה לו את השם "ים המוות". העיר סדום ממוקמת לידו... באופן כלשהו העיר כבר הייתה הרוסה עוד לפני שהקב"ה הוריד אש וגופרית מן השמים. משום שכל חברה המוקיעה את חובת הנתינה לזולת, נמצאת כבר על הדרך הבטוחה לקראת ההרס העצמי שלה.

     "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". בנוגע לעניינים שמימיים רוחניים, תמיד תסתכל מי למעלה ממך ותשאף להגיע לדרגתו. לעמת זאת, בעניינים ארציים וגשמיים- "מתחת", היינו, תראה את אלה שיש להם פחות ממך ותהיה מרצה ממה שיש.

     הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים - מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינמיקה פועלת בכיוונים מנוגדים - תופעה שיוצרת מתח, לחץ וריחוק בין השניים.

     התירוץ של "אינני יכול" הנו כסוי ומעטה ל"אינני רוצה", כי מי שרוצה באמת - הקב"ה מזמן לו את רצונו ומצליח בידו.

הזולת ואני (קול ברמה,  גיליון מס' 260)

     ר' לייב פוזין, מחסידיו של הרבי מהר"ש (רבי שמואל) מליובאוויטש, היה עשיר גדול. הוא התגורר בעיר ויטבסק, ניהל עסק מצליח והחזיק בבעלותו כמה בתי-אבן ונכסים רבים נוספים. את ביתו הנהיג בהרחבה רבה וגם לצדקה נהג להפריש ביד נדיבה . באותה עיר התגורר חסיד נוסף, אף הוא עשיר גדול, ר' שמואל ברין. הוא היה גם למדן גדול בתורת הנגלה ועמקן בתורת החסידות. עסקיו היו באספקת חומרי בנייה לגורמים ממשלתיים, ועל-אף טרדותיו הרבות הקפיד יום-יום על קביעות עיתים לתורה .

     בשנת תר"מ אירעה מפולת בעסקיו של ר' שמואל. נוסף על כך גם נפל לפח של סוחרים נוכלים, איבד את כל הונו ואף נקלע לחובות כבדים . זמן קצר לאחר מכן הזדמן ר' לייב פוזין לחצר המהר"ש. הוא סיפר לרבי על עסקיו וביקש את ברכתו להצלחה. כשסיים, נאנח ר' לייב ואמר: "ר' שמואל ברין נמצא בשפל המדרגה והוא זקוק לרחמים". מיד הוסיף: "אף כי 'צדיק ה' בכל דרכיו', ואם עשה כן,  נראה שזה מה שצריך היה לקרות, בכל-זאת גדולה הרחמנות עליו ." למשמע דבריו האחרונים של ר' לייב, לא הגיב הרבי. הוא הניח את כפות-ידיו על שתי עיניו והתעמק במחשבותיו .

     זמן קצר לאחר מכן פרצה דליקה במחסני הפשתן של ר' לייב. השריפה כילתה גם את ביתו ואת חנותו הסמוכה ובה סחורה בשווי עשרים אלף רובל. הנזק הכללי נאמד בכחמישים אלף רובלים . בסערת רוחו נסע ר' לייב לליובאוויטש. כשנכנס לחדרו של הרבי פרץ בבכי וסיפר על האסון הכבד אשר קרה לו. כל אותה שעה הביט בו הרבי בעיניים חודרות. כשסיים, אמר לו: "על ידידך ר' שמואל ברין, שאיבד את כל הונו, מצאת ניחומים והצדקת עליו דין שמים, וכאשר הדברים נוגעים בפשתנך ובחנותך, אתה מרעיש עולמות. וכל זאת בשעה שעדיין נותרו בבעלותך שני בניינים ושטרות-חוב ממשלתיים. מתברר אפוא שהזולת וה 'אני', הם שני דברים נפרדים לגמרי ." דבריו של הרבי הכו את ר' לייב בהלם. הוא יצא מחדרו של הרבי בעיניים מושפלות ובלי לומר מילה. זמן רב ישב באחת מפינות בית-המדרש, מכונס בתוך עצמו, מתבונן בדבריו הנוקבים של הרבי: "הזולת וה 'אני' הם שני דברים נפרדים לגמרי ." יומיים התהלך כסהרורי. לבסוף החליט להיכנס אל הרבי פעם נוספת ולבקש ממנו דרך לתיקון ותשובה. בליבו כבר החליט כי מהיום והלאה יתמסר בכל לבו לטובת הזולת .

     הפעם היו פניו של הרבי מאירות ועיניו רכות. המהר"ש הישיר מבט אל ר' לייב ובנימה אבהית אמר: "מקובל בשם הבעל-שם- טוב, שכל הפוסק דבר על חברו, הן לטוב והן לרע, פוסק זאת על עצמו. אם הוא מצדיק על חברו את הדין, מעורר הוא על עצמו דינים וגבורות; ואם הוא משתתף בצערו של החבר ומשתדל לסייע לו, מושך הוא על עצמו חסדים ושפע . "סע לביתך, קח שלושת-אלפים רובל במזומן ומסור אותם לר' שמואל כגמילות-חסדים, כדי שיוכל לקנות סחורה, להעבירה ברפסודות ולשקם את עסקיו. את הכסף תיתן בעין יפה, בנפש חפצה ומתוך רגש של תודה לה' על שזיכה אותך לגמול חסד. מיד לאחר מכן תיסע למוסקבה לקנות סחורה חדשה לחנותך, וה' יתברך ימלא את חסרונך בכפלים ." כשחזר ר' לייב לוויטבסק לקח מיד שלושת-אלפים רובל ומיהר לביתו של חברו ר' שמואל. אבל זה לא היה באותה שעה בבית.  שבוע ימים חיפש אחר ר' שמואל ולא מצאו. ר' לייב צריך היה לנסוע בדחיפות למוסקבה כדי לקנות שם סחורה חדשה, אבל חזקה עליו מצוות רבו והוא המתין עד אשר יקיים תחילה את ההוראה למסור לחברו את ההלוואה .

     לקראת שבת, לאחר שבוע של היעדרות, חזר ר' שמואל לוויטבסק. מיד במוצאי השבת הלך אליו ר' לייב וביקש למסור לו את הכסף, אלא שר' שמואל סירב: "מה אתה מדבר! לא אקח ממך הלוואה בסכום כזה וגם אתה אינך רשאי לעשות כן. חלילה לי לסכן כסף של הזולת בעסקיי ."  ר' לייב נאלץ לספר כי זו הייתה הוראתו של הרבי. ר' שמואל הקשיב קשב רב ובכל-זאת עמד על דעתו: "אתה את שליחותך קיימת, אבל אני לא אקח את הכסף ." עוד באותו לילה נסע ר' לייב לליובאוויטש והניח את שלושת-אלפי הרובלים על שולחנו של הרבי. "סע לשלום", אמר לו הרבי . ביום שני בבוקר הגיע משרתו של הרבי לביתו של ר' שמואל והביא לו חבילה חתומה ובה פתק בכתב-ידו של הרבי: "הנני שולח לך שלושת-אלפים רובל לסחור בהם עד זמן מכירת הרפסודות בריגה - וצלח ." שני הסוחרים ראו עתה ברכה א-לוקית בעסקיהם. ר' שמואל שלח סחורה ברפסודות לריגה והרוויח סכומים עצומים. הרווחים מהעסקה הספיקו לתשלום כל חובותיו ואף לקניית בית-אבן ומגרש גדול . ר' לייב נסע למוסקבה וספקי סחורותיו החליטו להשתתף באסונו ולמחוק מחצית מחובו. הסחורה שקנה התייקרה פי שלושה והוא הרוויח הון רב. אך הוא הרוויח בעיקר את הלקח שלמד - שהזולת וה'אני' אינם שני דברים נפרדים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "שופטים" ה'תשע"ו

פרשת השבוע שלנו, פרשת "שופטים", עוסקת בחלקים גדולים בענייני מלחמה. 
הרבה דינים והלכות נפסקות בפרשה שלנו בנושאי מלחמה ובנושאי היוצאים למלחמה. 
שני הלכות חשובות בעניין מעידות עד כמה התורה רגישה גם לשטח או לערים אותם כובשים במהלך הלחימה. 
הדין הראשון נלקח מהפסוק: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה שלום" - דווקא בשעת מלחמה כאשר כבשת עיר ההוראה על פי המדרש היא לא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה במיתת תחלואים. 
אין הכוונה שצריך להיכנע אם יש מו"מ על העיר אולם בעת מו"מ אין לנקוט לחצים כלשהם כדי לזרז. אם ייכשל המו"מ או שהאויב כלל לא רוצה בו אז: "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה" - ואז אפשר גם להרעיבה ולהצמיאה עד שתיכנע. 
הדין השני נוגע דווקא לטבע שבסביבת השטח הנכבש: "כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן. כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" - זו פקודה שונה ויוצאת דופן וספק אם הושמעה אי פעם לצבאות כי היא לא קשורה ישירות לצרכי הצבא או הלחימה, ואולי אף להיפך והיא מאיטה את קצב ההתקדמות. 
באיסור זה מביעה התורה את השקפתה על היקום ועל הצורה בה האדם צריך להתייחס אליו: אין להפריע לטבע על כל מרכיביו למלא את תפקידו המוגדר, ואסור לנצל את הטבע לפעולות שנוגדות את המהות המוטבעת בו - תפקיד העץ הוא לתת לנו פירות ולהזין בני אדם ולהעניק לנו חיים וכפי שכתוב במדרש: "שחייו של אדם מן העץ" , ועל כן לא ייתכן שנשתמש בו למטרה הפוכה ולכרות אותו כדי להגביר בכך את המצור על העיר. העץ הוא נותן חיים ולא נשתמש בו לסיבת מוות. 
מהפסוק הזה לומדים הרבה על הלכות "בל תשחית", ההלכות שאוסרות לשבור ולהרוס סתם דברים ודורשות להתחשב אפילו בחייו של פרח. 
ודווקא כאן עוסקים באיסור השחתה כדי להשריש בלב הלוחם שמול ההרס הקיים במלחמה לא הכול מותר למרות התחושה שהכול הפקר, ואין להשחית מעבר לדרוש ניצחון. 

שבת שלום ומבורך!

תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

ע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ' סיון ה'תשע"ואמרי שפר כ' סיון ה'תשע"ו

 אדם עניו הוא אדם שחיי בהכרה מוחלטת את הידיעה ש'אין עוד מלבדו'!

     "אשאֵ עיַּני אלֶ ההִרים" –אל תקרא ההרים אלא ההורים. דהיינו האדם צריך להסתכל למעלה אל ההורים – האבות, וללכת בדרכיהם.

     האדם צריך בכל עת להכניס אל לבו: "אני לא לוקח לבד". אני סך הכל מקבל. אם משמים נותנים לי, אני לוקח, ואם לא נותנים לי, אני לא לוקח...

     המילה "מחלוקת" מורכבת מהאותיות "חולק מת", להודיעך שהמחלוקת מביאה על האדם בחינה של מוות והרס בלתי הפיך, ובכוחה לכלות לו הכל ולהפסידו בעולם הזה ובעולם הבא...

איך מזהים את החתן ?

     כשהייתי ילד הלכתי פעם אחת עם אבא שלי לחתונה, הכל היה כל כך נוצץ ועשיר...  ואז פניתי לאבא ושאלתי "את הכלה אני מזהה, כולם יודעים שזו הכלה יש לה שמלה מיוחדת, אבל את החתן איך אפשר לזהות, כולם נראים אותו הדבר, לכולם יש חליפות?"...  ואבא אמר לי בחיוך "תחכה לסוף האירוע ותראה מי שלוקח איתו את הכלה לביתו, הוא החתן האמתי"...

     בחג שבועות קיבלנו את התורה, היא הכלה... את הכלה כולם מזהים, כולם מכירים אותה, אבל איך תדע מי החתן האמתי?  חכה לסוף החג ותראה מי לוקח את התורה לביתו וממשיך לעסוק בה אז תדע שזה החתן האמתי. אז בחג השבועות תהיה אתה החתן, קח אותה אתך הביתה...  וכבר אמר מי שאמר, בבואי להשתתף בשמחת נישואין פעמים שיקשה עלי לדעת מי הוא ואיזהו 'המחותן' שהרי כל העם המשתתפים לבושים במלבושי כבוד זבח משפחה - בבגדי שבת ויו"ט, אמנם בראותי אחד מהמשתתפים פורש לצד ומפיל תחינה בדמע שיעלה הזיווג יפה ידוע אדע כי האי גברא הוא המחותן, כמו כן, מיהו 'מחותן' בנישואין הללו שבין בני ישראל עם התורה ונותן התורה – מי שעומד ומעתיר תחינה,  ומפיל דמעה 'והערב נא', 'אהבה רבה. והאר עינינו בתורתך , ודבק'. ועי"ז ניהפך ל'מחותנים' עם הבורא והתורה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אדם,עניו,בהכרה,ידיעה,ההרים,ההורים,האבות,לוקח,מקבל,מחלוקת,הרס,להפסיד,עולם,