אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ז

 בעניין חינוך ילדים שהוא העיקר לקיום היהדות, ידוע כי יותר לומדים הילדים מפי ראיה ממה שרואים על הוריהם איך הם מתנהגים, ממה שלומדים מפי השמיעה שההורים אומרים להם איך שיתנהגו. ולכן לא מספיק לדבר וללמד לילד, אלא צריך האב לעשות בעצמו באופן שיראה הילד איך מקיימים המצוות ומתנהגים בקבלת עול מלכות שמים מתוך שמחה, דאז גם הבן ירצה לילך בדרכיו, משא"כ אם רק ידבר לילד והוא עצמו לא יתנהג ככה, אז גם אם ייתן איזה תירוץ ואמתלא, הילד לא מקבלו בלבו, וגם אם לשעה מוכרח לציית לאביו הוא לא נשאר בדרך הזה כשמתגדל, כי אומר שאינו צריך להיות יותר טוב מאביו. וזהו פירוש הפסוק (משלי כב ו) חנוך לנער על פי "דרכו", היינו כמו שהוא האב בעצמו מתנהג, ואז "גם כי יזקין לא יסור ממנו".

     בקנאות, במעשה שאדם עושה כנגד השני כדי להשיב חרון אף, ישנו הבדל דקיק מאוד מאוד, בין עשיית המעשה לשם שמים 'נטו', לבין עירוב של תאוות נקם,  רשעות ושחיתות ויצר ההרס והרוע. אותו ההבדל הדק ביותר, יבוא לידי ביטוי גם בתוצאות המעשה – האם הייתה זו מצווה גדולה עד כדי להשיב חרון אף, או חלילה חטא נורא שגורם מורת רוח לפני ה'. וכבר אמר הרה"ק מקלויזנבורג זי"ע– 'על חטא שחטאנו לפניך', אנו מתוודים על חטאים אלו שעשינו אותם וחשבנו שהם 'לפניך' כאילו והם מצוות, ובאמת הם עבירות ממש.

     הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע היה מפרש את הכתוב (במדבר כ"ה, י"א): בקנאו את קנאתי בתוכם – דהנה לפעמים יש קנאים שמופרשים ומובדלים מן הכלל, ויסוד קנאותם הוא השנאה לבני ישראל, אבל הקנאי האמיתי הוא, כאשר הוא מקנא את קנאתי "בתוכם" – הוא יושב 'בתוך' הכלל – וכואב לו על פרצות הכלל.

      ישנם ויתורים, שאם עושים אותם בשם האהבה, הם למעשה ויתור על מושג האהבה עצמו. כי אהבה לא אמורה לכאוב ככה. האהוּב – יקר, זה נכון. אבל אם אז הוא אהוב יקר מדי. (הרבנית ימימה מזרחי).

האם מצווה זו ניתנה רק לאנשים אחרים ולא לי (סיפורי צדיקים, עלון 262)

     מסופר: כשהלך פעם הרה"ק רבי מנחם מענדל מליובאוויטש זיע"א (יומא דהילולא ג' תמוז) מביתו לכיוון בית המדרש, הבחין באיש מבוגר הסוחב שתי מזוודות כבדות, ניגש האיש אל הרבי שעבר לידו ואמר לו: לי לשאת מזוודה אחת?" "המשא" ר' יהודי אולי הנכם מוכנים לעזור כבד עלי מאוד". לקח הרבי מידו בשמחה את המזוודה ושניהם צעדו יחד כאשר כל אחד מזוודתו בידו". אחד מרבני חב"ד שהלך בסמוך,  נבהל מאוד לראות ממקום הילוכו את הרבי סוחב בידו את המזוודה הכבדה, אך לא היה לו האומץ לגשת אל האיש ולהעיר לו על כך בנוכחותו של הרבי. התחיל הרב לרקוע ברגליו ולעורר קצת רעש , כדי שאותו יהודי יהפוך את פניו אליו ואז יוכל להעיר לו, אך לדאבונו לא החזיר האיש את פניו.  וכך המשיכו ללכת עם המזוודות הכבדות בידיהם.

     בעודם צועדים, שמע הרבי את היהודי המשמיע אנחות כבדות, כאשר שאלו הרבי על מה ולמה הוא כה נאנח? ענה לו,  האמן לי ר' יהודי שכבד עלי מאוד המשא שהנני סוחב בידי, ללא אומר ודברים לקח הרבי ממנו גם את המזוודה השנייה, וכך המשיכו ללכת כאשר שתי המזוודות הכבדות בידיו של הרבי. הרב שפסע מאחוריהם וראה את מעשהו האחרון של אותו יהודי לא יכול להבליג עוד, הוא התקרב אל האיש ההוא והחל להשתעל בקול מאחוריו, הפעם הפנה כבר היהודי את פניו לעבר המשתעל, אז רמז לו כי האיש שנושא את מזוודותיו אינו אלא הרבי מליובאוויטש. כאשר שמע הישיש את דבריו, נבהל מאוד ועצר מלכת, הוא תפש את ראשו בידו והחל לקצוף על עצמו:  געוואלד מה עשיתי השתמשתי עם הרבי מליובאוויטש לסחוב את המזוודות שלי, אוי לי ואבוי לנפשי, כראות הרבי שהיהודי עצר מלכת ומשמיע דיבורים של צער וכאב, שאלו מה קרה ועל מה ולמה נעצר פתאום מלכת? החל היהודי לבכות כי לא ידע כלל עם מי הוא משתמש לצרכיו הפרטיים,  ומי יודע אם יכפרו לו מן השמים על מה שעשה, ענה לו הרבי ומה עם מצוות "עזוב תעזוב עמו" האם מצווה זו ניתנה רק לאנשים אחרים ולא לי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/