אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ז

 האמת - מעשה שסיפר לי הרב שמואל אליהו שליט"א רבה של צפת, שביקש המוכתר של הצפון להיפגש איתו ושוחחו יחד מדוע המוסלמים נלחמים ביהודים על ארץ ישראל, הרי כתוב בתורה שהקב"ה נתן את הארץ ליהודים וכיון שהם מאמינים בשם מדוע עושים נגד רצון השי"ת?  והשיבו המוכתר, אתה צודק אם היהודים היו עושים ומקיימים מה שכתוב בתורה אף אחד לא היה נוגע בהם כיון שזה הזכות שלהם, אבל כיון שלא שומרים את התורה הרי התורה אומרת שאין להם את הזכות על הארץ ולכן נלחמים בכם . שומו שמים זו השקפת מוסלמי לצערנו מה שאחינו היהודים מתוכנו לא מבינים.

התורה מלמדת שעיקר זכויות אברהם אבינו היו בחינוך הבנים: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו")בראשית ח"י, י"ט(.  אם נבדוק, נגלה שבסך הכול 8 מילים (מפורשות בתורה) דיבר אברהם לבנו יצחק: "הנני בני. א-לוקים יראה לו השה לעולה בני". זהו!  מסקנה: להיות מחנך טוב, אין הכוונה להרבות במילים. אלא דוגמא אישית.  ועל כוחה של דוגמא אישית למדים מציווי המלאך לאם שמשון שהיא לא תאכל טמא ולא תשתה יין ושכר.  אם היא צריכה לדאוג שבנה יהיה נזיר לה' שתשמור עליו מכל אלו הדברים, אבל למה היא צריכה להישמר מכך?  דוגמא אישית! כדי שהילד יחקה אותה. (הגרי"ש אלישיב זצ"ל)

 "          ושמרתם ועשיתם" - הצורך בעשייה אין מספיק לבוא לשיעור לשמוע וליהנות מהפרפראות של הרב, יש הרבה ששומעים אבל מההלכה למעשה רחוקים הם כמטחווי קשת... לא זו בלבד הם אף מנחמים את עצמם: "לא נורא - העיקר העיקרון..." אבל הכתוב מדגיש: "ושמרתם ועשיתם". (מעין השבוע)

חרבן הבית (מעובד מתוך 'שלום לעם)

     האם אנו חשים באובדן ובשיממון הנוצר בעקבות חורבן בית המקדש? אם נתבונן נגלה, כי תפילת העמידה מכילה תזכורות רבות לכך: " וְתֶחֱזֶינָה עינינו בשובך לציון ְברחמים". ''אֶת צֶמח דוד עבדך מְהרָה תצְמיח". " כי לישועתך  קיוינו כל היום". האין אנו,חלילה, אומרים זאת מהשפה ולחוץ ? כשאנו עושים תיקון חצות, וכשאנו קוראים את אותם פרקי תהלים ואותם הפסוקים הלקוחים מן התנ"ך, המדברים על חורבן בית- המקדש ועל צערה של השכינה, האם אנחנו בוכים בדמעות שליש ? הסיבה לכך תובן לאחר קריאת הסיפור הבא:

     מסופר על הגנרל הנרי ד'אוטְֹיֶיה, ששימש כ אסטְרטֶג בכיר בצבאו של נפוליאון, וכמובן, מתוקף תפקידו ותוכניותיו המבריקות זכה לכבוד ולהערכה.  פעמים רבות נפוליאון התייעץ איתו וביקש ממנו תוכניות. פעמים לצורך התקפה ולעיתים לצורך הגנה. הלה התהלך בראש מורם במדיו המפוארים ובמדליות הרבות שעטרו אותם אולם מתחת לפני השטח הגנרל שימש כסוכן אויב. חמדנותו לכסף העבירה אותו על דעתו והלה נפגש עם האויב ומכר את תוכניותיו, שהוא עצמו תכנן עבור הצבא הצרפתי .

     כשראה נפוליאון, כי מהלכיו להפתיע את האויב לא צלחו וחיילי האויב היו מוכנים לפיכך חשד שמישהו העביר את התוכניות אליהם. חשדו נפל על מיודענו. אך מאחר שלא היו בידו הוכחות חד משמעיות, לפיכך, לא נקט לפי שעה בפעולה כלשהי.  באחד הקרבות נחלה צרפת מפלה מוחצת. הפעם לא ניתן היה להבליג ולאחר חקירה מאומצת הובילה לעובדה המרה: הגנרל ד'אוטייה מסר לאויב מראש את תכניות הקרב. נפוליאון זעם וחשב, מהי הדרך המתאימה ביותר להעניש את ד'אוטייה ולבסוף החליט: הגנרל יישלח לאי נידח ושומם, שם יחיה עד סוף ימיו בבדידות ויוכל להרהר במעשיו הרעים.

     הגנרל הורד מדרגותיו ובלבוש אסירים הועלה לאונייה והושלך בחוף אי נידח. שעות רבות שכב על החוף ובכה על מר גור לו.  כשהחל הרעב להציק לו, טעם מפירות של עץ שגדל בסמוך.  לאחר מכן אסף עלים יבשים והכין לעצמו מצע. כך עבר עליו הלילה הראשון באי הבודד.  הימים חלפו . מיודענו בנה בית מגזעי עצים, מצא עיזים שנתנו חלב ואכל מפירות העץ. חודשים חלפו והנרי התרגל לחיים על האי השומם, אך כשהגיע התאריך בו הושלך לשם, לבש את בגדי האסיר אותם לבש באותו יום, והחל לבכות. הוא נזכר במעמד הרם, שהיה לו, חש חרטה עמוקה על מעשיו, וייסר עצמו על כך כל אותו היום.

     יום אחד נטרפה אונייה בסמוך לאי. רוב נוסעיה טבעו והניצולים הגיעו לחוף. הנרי נשא לאישה את אחת מהניצולים. יום אחד הופתעה אשתו לגלות את בעלה יושב בחוף בבגדים מוזרים ובוכה בכי מר. 'מה קרה?' נחרדה. 'ביום זה לפני שנתיים הוגליתי מצרפת,שבה הייתי חשוב ומקורב למלכות. בכל שנה ביום זה , נזכר אני מה הייתי , והיכן אני היום, ובוכה על כך" . לאחר שנה נולד להם בן. כשגדל מעט הבחין הילד , כי מדי שנה,  ביום מסוים, יושב אביו על החוף בבגד מוזר ובוכה מהבוקר עד הערב. 'אבא, למה אתה בוכה?' שאל הילד. והאב סיפר לו על אותו יום מר ונמהר.  בנו של הנרי גדל, נשא אישה ונולדו לו ילדים. בכל שנה, ישב הסבא עם בנו ונכדיו, וקונן על מר גורלם ועל גלותם באי הבודד,  הרחק מצרפת.

     היישוב באי התרחב, משפחות נוספו וילדים נולדו, ובכל שנה, באותו תאריך, היו מתאספים ובוכים על מר גורלם.  שנה אחת קם אחד הנכדים והכריז: 'די! בכל שנה מכריחים אותנו לבכות בתאריך הזה, אבל אני לא מבין , מה רע פה?!  הרי יש לנו הכל! יש פירות טעימים, עיזים שנותנות חלב, עצים לבנות קורת גג ועלים להכין מהם מצעים. טוב לי פה, ואינני מעוניין בארץ אחרת '. שמע זאת הנרי, שכבר היה ישיש וחלש, קרא לנכדו הצעיר ואמר לו: 'אינך מבין מדוע אנו בוכים, משום שנולדת באי הפרימיטיבי הזה ולא יצאת מפה אף פעם. אתה פשוט לא ראית את העולם האמיתי והמפותח, ולכן אינך יודע , מה אתה מפסיד! אני ראיתי עולם מופלא ובו גשרים עצומים, מגדלי ענק, ארמונות נהדרים, חנויות. יכולתי להיות היום חלק מאומה גדולה, שבה מדענים וחכמים, אמנים ואצילים. אכן, מי שגדל כל ימיו , כשהוא מתרוצץ יחף על החול, לא מבין מה חסר לו. אך דע לך, שכל 'החיים הטובים' שלך פה, הם כאין וכאפס לעומת החיים הגרועים ביותר בצרפת. לכן יש לך הרבה מה לבכות – ובעיקר על כך שאין לך אפילו מושג מה הפסדת...

     אין אנו יכולים להבין מה הפסדנו. כיצד נראו החיים כשבית- המקדש היה קיים, ולכן אין אנו מסוגלים לקונן, כפי שצריך. רק מי שחווה את אובדן הבית - יכול להבין זאת. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/