פרשת השבוע שלנו, פרשת "שופטים", עוסקת בחלקים גדולים בענייני
מלחמה.
הרבה דינים והלכות נפסקות בפרשה שלנו בנושאי מלחמה ובנושאי היוצאים למלחמה.
שני הלכות חשובות בעניין מעידות עד כמה התורה רגישה גם לשטח או לערים אותם כובשים במהלך הלחימה.
הדין הראשון נלקח מהפסוק: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה שלום" - דווקא בשעת מלחמה כאשר כבשת עיר ההוראה על פי המדרש היא לא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה במיתת תחלואים.
אין הכוונה שצריך להיכנע אם יש מו"מ על העיר אולם בעת מו"מ אין לנקוט לחצים כלשהם כדי לזרז. אם ייכשל המו"מ או שהאויב כלל לא רוצה בו אז: "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה" - ואז אפשר גם להרעיבה ולהצמיאה עד שתיכנע.
הדין השני נוגע דווקא לטבע שבסביבת השטח הנכבש: "כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן. כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" - זו פקודה שונה ויוצאת דופן וספק אם הושמעה אי פעם לצבאות כי היא לא קשורה ישירות לצרכי הצבא או הלחימה, ואולי אף להיפך והיא מאיטה את קצב ההתקדמות.
באיסור זה מביעה התורה את השקפתה על היקום ועל הצורה בה האדם צריך להתייחס אליו: אין להפריע לטבע על כל מרכיביו למלא את תפקידו המוגדר, ואסור לנצל את הטבע לפעולות שנוגדות את המהות המוטבעת בו - תפקיד העץ הוא לתת לנו פירות ולהזין בני אדם ולהעניק לנו חיים וכפי שכתוב במדרש: "שחייו של אדם מן העץ" , ועל כן לא ייתכן שנשתמש בו למטרה הפוכה ולכרות אותו כדי להגביר בכך את המצור על העיר. העץ הוא נותן חיים ולא נשתמש בו לסיבת מוות.
מהפסוק הזה לומדים הרבה על הלכות "בל תשחית", ההלכות שאוסרות לשבור ולהרוס סתם דברים ודורשות להתחשב אפילו בחייו של פרח.
ודווקא כאן עוסקים באיסור השחתה כדי להשריש בלב הלוחם שמול ההרס הקיים במלחמה לא הכול מותר למרות התחושה שהכול הפקר, ואין להשחית מעבר לדרוש ניצחון.
הרבה דינים והלכות נפסקות בפרשה שלנו בנושאי מלחמה ובנושאי היוצאים למלחמה.
שני הלכות חשובות בעניין מעידות עד כמה התורה רגישה גם לשטח או לערים אותם כובשים במהלך הלחימה.
הדין הראשון נלקח מהפסוק: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה שלום" - דווקא בשעת מלחמה כאשר כבשת עיר ההוראה על פי המדרש היא לא להרעיבה ולא להצמיאה ולא להמיתה במיתת תחלואים.
אין הכוונה שצריך להיכנע אם יש מו"מ על העיר אולם בעת מו"מ אין לנקוט לחצים כלשהם כדי לזרז. אם ייכשל המו"מ או שהאויב כלל לא רוצה בו אז: "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה" - ואז אפשר גם להרעיבה ולהצמיאה עד שתיכנע.
הדין השני נוגע דווקא לטבע שבסביבת השטח הנכבש: "כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן. כי ממנו תאכל ואתו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" - זו פקודה שונה ויוצאת דופן וספק אם הושמעה אי פעם לצבאות כי היא לא קשורה ישירות לצרכי הצבא או הלחימה, ואולי אף להיפך והיא מאיטה את קצב ההתקדמות.
באיסור זה מביעה התורה את השקפתה על היקום ועל הצורה בה האדם צריך להתייחס אליו: אין להפריע לטבע על כל מרכיביו למלא את תפקידו המוגדר, ואסור לנצל את הטבע לפעולות שנוגדות את המהות המוטבעת בו - תפקיד העץ הוא לתת לנו פירות ולהזין בני אדם ולהעניק לנו חיים וכפי שכתוב במדרש: "שחייו של אדם מן העץ" , ועל כן לא ייתכן שנשתמש בו למטרה הפוכה ולכרות אותו כדי להגביר בכך את המצור על העיר. העץ הוא נותן חיים ולא נשתמש בו לסיבת מוות.
מהפסוק הזה לומדים הרבה על הלכות "בל תשחית", ההלכות שאוסרות לשבור ולהרוס סתם דברים ודורשות להתחשב אפילו בחייו של פרח.
ודווקא כאן עוסקים באיסור השחתה כדי להשריש בלב הלוחם שמול ההרס הקיים במלחמה לא הכול מותר למרות התחושה שהכול הפקר, ואין להשחית מעבר לדרוש ניצחון.
שבת שלום ומבורך!
תודות: לצחי מיכאלי
החוויה היהודית
ע"נ יעקב בובר, שבתאי
טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל
והיו נצר אחרון למשפחתם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה