אמרי שפר ד' אלול ה'תשע"ו

 

דיין אחד לקתה שמיעתו. שאל אותו מאן דהוא בדרך הלצה, הלא כתוב "כי השוחד יעוור חכמים" ואילו יחריש שומעים לא שמענו. ענהו הדיין: התורה דברה בדורות הראשונים, שהיו נותנים שוחד והדיין היה רואה ומקבל את השוחד, ואילו בדורות האחרונים רק מבטיחים לתת, והדיין שומע על השוחד אך אינו רואה אותו, ולפיכך לוקה הוא בשמיעתו. 

     "המשגיח" הגאון הצדיק רבי שלמה וולבה זצ"ל אמר: "לפעמים אדם מרגיש שאולי יש לו איזו נגיעה בעניין, אבל הוא נוטה יותר לחשוב שאינו נוגע בדבר, מקבלנו מרבותינו בעלי המוסר שכשאדם חושד בעצמו אולי הוא נוגע בדבר, שידע נאמנה שהוא ודאי נוגע בדבר".

     הרב שמחה כהן שליט"א המשיל משל לאדם שלא יכל להתרחץ. ככל שהימים נוקפים, יותר ויותר אנשים סולדים ממנו, נמנעים מלהתקרב אליו, ומתרחקים ממנו יותר ויותר. הוא מרגיש נורא ואיום. ביום בו מתאפשר לו להתרחץ, הוא עובד קשה בלי לרחם על עצמו, רוחץ משפשף וממרק את כל גופו היטב, עד שמסתלק ממנו לגמרי הריח הרע ויוכלו בני אדם לשהות במחיצתו. כך גם החטא, מלכלך ומטנף ומטמא את הנפש. ברגע שמגיע חודש אלול וניתנת לאדם האפשרות למרק ולנקות ולטהר את נשמתו, הוא עושה זאת במרץ ובשמחה ומנצל את הימים הללו למירוק המקסימאלי. זו צריכה להיות הגישה הנכונה לחודש אלול, ימי הרחמים!

     ומסופר על הרה"ק מראפשיץ זללה"ה שהיה מפורסם לחכם גדול, שפעם אחת אמר לו רבו הרה"ק החוזה מלובלין זללה"ה הלא כתיב תמים תהיה, ולא נאמר חכם תהיה, אמר לו הרה"ק מראפשיץ, בכדי להיות תמים צריך להיות חכם.

הקיסמים והסוד (שיחת השבוע, גליון 1546)

האדמה נעשתה פתאום בוצית. הסוסים התקשו בהליכתם והנסיעה הואטה מאוד. שלושת הנוסעים רכנו קדימה לעבר העגלון. "מה קורה?", שאלו בדאגה. הלה פרש את זרועותיו לצדדים. "אתם רואים בעצמכם. חוששני שלא יהיה אפשר להתקדם כך". דבריו נענו בשתיקה. חשש החל להזדחל ללב הנוסעים. יום שישי היום. היכן יעשו את השבת?

אלה היו שלושה סוחרים ידידים מהעיר ז'שוב, ריישה בשפת היהודים, שבמרכז גליציה. בכל שנה נהגו לצאת בתחילת הסתיו לעסקיהם במוסקווה. תמיד נזהרו לשוב לבתיהם לפני בוא החורף. אולם עתה ניתכו גשמים עזים ושיבשו את הדרכים. באין ברירה החליטו השלושה לתור אחרי אכסניה למשך השבת. הם פנו לכפר הקרוב והתדפקו על דלתות התושבים בחיפוש אחר יהודי. לצערם התברר כי בעיירה הרוסית אין יהודים.

השעה התאחרה וכעת חיפשו רק קורת גג. הם נפנו לבית הראשון ודפקו על דלתו. צעדים כבדים נשמעו, הדלת נפתחה, ובפתח עמדה קשישה לבושת סחבות. אחד מהם פנה אליה בפולנית, השפה היחידה שדיברו. להפתעתם, השיבה הזקנה בפולנית רהוטה. מדבריה למדו שהיא מתגוררת בבית עם בנה, מנהל טחנת הקמח המקומית. השלושה ציינו שיש באמתחתם מזון, והם זקוקים לקורת גג בלבד, וישלמו על כך במיטב כספם. "אין בעיה", השיבה הזקנה והכניסה אותם לביתה.

השלושה התמקמו בבית, והזקנה פרשה למיטתה, שהייתה מאחורי האח הבוערת. הגיעה שעת קבלת שבת. הסוחרים החלו להתכונן לבוא השבת. פתאום הבחינו כי הזקנה מתרוממת ממשכבה, נוטלת שני קיסמי עץ ארוכים, מדליקה אותם ומברכת: "ברוך אתה ה'... להדליק נר של שבת קודש". השלושה הביטו בה בעיניים קרועות מתדהמה. הזקנה אחזה בקיסמים עד שהאש כילתה אותם לגמרי. אחר-כך שבה לשכב מאחורי האח. האורחים לא יכלו לכלוא את סקרנותם. הם פנו אליה וביקשו להבין את פשר המעשה שעשתה. במקום להשיב להם על שאלתם החלה הזקנה להתעניין במקום מגוריהם. כשהשיבו קראה בקול: "אתם מריישה!", והחלה להציף אותם בשאלות על העיר ותושביה היהודים. השלושה נדהמו לגלות שהזקנה בקיאה בתולדות העיר ובתושביה היהודים.

"מה שלום אברהם-חיים החלבן? העודנו חי?", שאלה פתאום. צמרמורת אחזה באחד הסוחרים. "לא", השיב בקול רועד, "הוא כבר איננו בין החיים. הוא היה סבי. ייסורים רבים עברו עליו. בצעירותו היה נשוי, אך אשתו נעלמה פתאום והותירה אותו עם בנם התינוק – הלוא הוא אבי". הזקנה זינקה ממקומה. "אם כן, אתה נכדי!", הזדעקה, ופרצה בבכי שטלטל את כל גופה. בעודה מתייפחת סיפרה את סיפור חייה. דבריה, עם פיסות מידע שהיו בידי נכדה, הצליחו להשלים את התמונה כולה.

היא ילידת העיירה ריישה, בת למשפחה יהודייה כשרה. כשהגיעה לפרקה נישאה לאברהם-חיים החלבן. בחלוף שנה נולד בנם. חייהם התנהלו על מי מנוחות. בעלה פרנס את המשפחה בכבוד והם לא ידעו מחסור. כל זה נגדע כשפרצה מלחמה באזור וכוחות צבא רוסיה נכנסו לגליציה. תושבי הארץ ספגו מנחת זרועם של שני הצבאות הלוחמים, וכמו תמיד, היהודים שילמו את המחיר הכבד ביותר.

יום אחד נעלמה אשתו של אברהם-חיים החלבן. איש לא ידע מה עלה בגורלה. בני משפחתה המודאגים פנו אל מפקדי הצבא הרוסי, ששלט באזור, והללו התעלמו מפניותיהם. "נחטפתי בידי קצין בצבא", סיפרה הזקנה בקול מרוסק. "הוא העביר אותי לעומק רוסיה, ואילץ אותי להמיר את דתי ולהינשא לו. נולד לנו בן, ולאחר מכן בעלי נהרג בשדה הקרב. "נותרתי לבדי עם בני התינוק, מנסה לשרוד ולגדל אותו לבדי. השנים חלפו, ואט-אט שכחתי את יהדותי. רק מצווה אחת הקפדתי לקיים – הדלקת נרות בכל ערב שבת. אם אינני מצליחה להשיג נרות אני מדליקה קיסמי עץ ומברכת עליהם. זה השריד היחיד שנותר לי מיהדותי".

הזקנה סיימה את סיפורה ושוב פרצה בבכי קורע לב. היא בכתה על חייה האבודים ועל התרחקותה מיהדותה. זה היה בכי של תשובה מעומק הלב. פתאום נרעדה, ולנגד עיניהם הנדהמות של שלושת הסוחרים עצמה את עיניה ומתה. השלושה מיהרו אל טחנת הקמח, וסיפרו לבנה של האישה על מות אמו. הלה פרץ בבכי והלך איתם הביתה. בתוך כך הבינו השלושה שהבן מוטרד משאלת קבורתה של אמו. התברר כי הוא מסוכסך עם הכומר, הממונה על בית הקברות. הלה איים עליו שבבוא העת ינקום בו ויתבע ממנו מחיר מופקע. "אין בעיה!", שמחו השלושה, "אנו נטפל בקבורתה". במוצאי השבת העמיסו על עגלתם את גופתה של הזקנה, ובהגיעם לעיירה יהודית הביאו אותה לקבורה כדת וכדין.

זמן מה לאחר מכן ביקרו הסוחרים אצל רבי צבי-אלימלך מדינוב. אמר להם הצדיק: "מכאן רואים את כוחה של מצווה אחת. בזכות מצוות הדלקת נרות זכתה הזקנה לשוב בתשובה שלמה קודם פטירתה ולבוא לקבר ישראל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/