אל נחשוב ולו לרגע שלהשאיר ליום המחר היא הדרך אל העושר...
אנו חושבים שבאספנו שלל לרוב ומתוך חיסכון נזכה
להרווחה אך לא פעם תופחת המציאות על פנינו ולרוב נשארים עם חסכים וללא שום
חסכון...
״השקיפה״ אותיות ״השק יפה״, כלומר, אם רצונך
ללבוש שק, ולסגף עצמך כחלק מעבודת ד' הדבר טוב ויפה, אך כל זאת בתנאי שהוא ״מן
השמים״, שרק אתה ובוראך יודעים מכך, אל תתפאר על אותם סגופים באזני אחרים.(ה״גבעת
שאול״)
התורה נמשלה לחמשה דברים, מים, יין, דבש, חלב, ושמן,
וזה מרומז כאן בדברי חז"ל בכל יום יהיו בעינך כחדשים, חדשים ר"ת ח'לב
ד'בש ש'מן י'ין מ'ים, שהתורה תהא חביבה וחשובה כחמשה משקים הללו ששבחם מפורש
במדרש. (מדרש רבה)
המפתח לישועה (נצוצות(.
פתח תקווה
תרפ"ח. שמחה הגביר ישב בביתו של הרב, בוחש בכפית דקה את כוס התה המהביל ששפת
לו הרב, מגולל באיטיות את כל האבנים הכבדות שישבו מזה זמן על ליבו ואיימו לשברו
לרסיסים. הוא סיפר לרב על עסקי הפרדסים שלו, שנקלעו לחובות כבדים בשל ניהול כושל
מצד שותפו, כיצד עומד הוא כיום לפני שוקת שבורה לאחר ששותפו מעל באמון הרב שנתן בו,
סיפר כיצד בתו הראשונה הגיעה לפירקה האיש מקדש ואין בידיו פרוטה לתת כנדוניה,
ואפילו סיפר על הכמיהה העזה שלו ושל אשתו לבן זכר לאחר שנים רבות בהם נפקדו אך ורק
בבנות וכיצד ניסו את כל הסגולות, אך ללא הועיל. במשך
שעה ארוכה הקשיב לו הרב ללא אומר ודברים. הוא ליווה אותו במבטו הרך, משתתף בכאבו,
בלבטיו, בייסורי נפשו הרבים. הרב חפן את זקנו האפור בכף ידו וגבות עיניו התקשחו
בארשת מהורהרת. לאחר דקה ארוכה בה היה אחוז בשרעפים אמר לו: "האמן לי, חשבתי
עליך רבות. עוד הרבה לפני שבאת לביתי, אם תזכור כבר לפני חודש פנית אלי וסיפרת לי
כי מצבך בכי רע... אינני יודע מדוע התגלגלה עליך פורענות זו. אולם בטוחני כי אם
תעשה מצווה גדולה של חסד, ואין המדובר בנתינה סתמית של פרוטה לצדקה אלא מצווה
שבגופך, משהו שתצטרך להזיע ולעמול עליו במלוא הקושי והיגיעה – תזכה להיוושע מכל
הבחינות"!... "לאיזה מצווה מתכוון הרב?" תמה שמחה, הוא ידע שאם רבו
שהיה ידוע כתלמיד חכם מופלג, וצדיק נשגב, אומר לו משהו לעשות יש לו על מי לסמוך,
עצותיו שוות היו זהב. היתה לו ראיה עמוקה ומפוכחת וחסידיו המושבעים והיו רבים כאלה, ידעו נאמנה שכל מי שסר למרותו – תמיד
הצליח, שמחה היה מוכן ומזומן לקיים כל אשר ישית עליו רבו. ''הכנסת
אורחים" פסק לו הרב, "אם מסוגל הנך ליטול אסופי מהשוק ככנר האילם,
להכניסו לביתך, לפרוש עליו את חסותך ולדאוג לו לכל מחסורו, בטוחני שתיוושע" ! שמחה ידע היטב למי
הרב מתכוון. אוי לו ואוי לנפשו, גנח בליבו כשמראהו של הכנר צף במוחו, היה זה אחד
הטיפוסים שכל אדם מהישוב העדיף שלא להתרועע בחברתו יתר על המידה, "האם הרב
מתכוון לכנר האלם והזקן היושב ברחוב השוק ומנגן לעוברים ושבים כדי שיעניקו לו
צדקה?" שאל בקול מרוסק.
" אכן אליו
התכוונתי" אישר הרב את דבריו, "אם תאסוף אותו לביתך ותדאג לו לכסות,
למאכל וללינה, והכי חשוב," הדגיש , "לייחס חמים ואוהב
כאילו היה הוא בן בית יחיד אצלך, יש סיכוי שמכאן תצמח לך הישועה, " סיים הרב.
שמחה יצא לרחוב השוק, תר ומחפש אחר הכנר.
כעבור שעה קלה מצא את הכנר באחת מקרנות השוק, יושב ברגלים משוכלות ומנגן בכינור
שבידו. שמחה הביט בדמותו השפופה עטויות בלויי הסחבות, היו לו עיניים אפורות,
שקועות, פנים שחומות, צרובות שמש שארשת אומללות תלתה בהן. לרגליו נעל נעלים ישנות
ומרופטות, בקבוק זכוכית ריק התגולל לידו ושמחה דימה להריח ריח קל של צחנה נודף
סביב. על הארץ היה כובע מהוה, בלוי שכמה מטבעות נחושת היו מפוזרות בתוכו. הוא חש בתוכו רתיעה לגשת ולדבר איתו,
אולם הוא ידע שאין לו כל ברירה. עומד הוא לעשות את הבלתי יאמן! לבקש מקבצן רחוב
שיעזוב את מקום מושבו ברחוב ויבוא לדור באורח קבע בביתו! הוא נשם עמוקות והחל גורר
עצמו ברגלים כושלות לעברו.
הוא ניגש אל הכנר והחל משוחח עמו. שמחה
הציג עצמו לפניו וגולל בקצרה את קורותיו, וחינן את קולו בבקשה מהקבצן שיבוא לדור
בביתו, תוך שהוא מבטיח נאמנה שידאג לו מעתה לכל מחסורו, כבן בית אהוב. הכנר הסכים, וכי היה לו מקום יותר טוב?!
קם הכנר ממקומו, אסף את הפרוטות הבודדות שנחו בכובע וצרר אותם בכיסו. הוא נטל את
הכינור בידו האחת, בידו השנייה העמיס תרמיל ישן ומטולא על גבו השפוף והלך דומם אחר
שמחה. השניים נכנסו אל ביתו של שמחה, ושמחה עלה
עם הכנר במדרגות שהובילו לעליית הגג. הוא הראה לכנר את חדרו. ואמר לו מהיום אתה בן
בית וכל אשר תרצה אתן לך בשמחה... מאותו
יום נוכח שמחה לראות עין בעין כיצד הבטחתו של הרב מתגשמת בצורה פלאית!
כשבועיים לפני חתונת בתו התדפק על ביתו
סוחר ערבי הדור בלבושו, שפניו מצועפות ברעלה חומה, הוא הציג עצמו כסוחר באריגי
סאטן משובחים, "שמעתי שאדם ישר אתה ורציתי להציע לך עסק טוב שבוודאי יעשה לך
פירות כבר בתקופה הקרובה, " אמר בשקט, "חייב אני לשוב בדחיפות לארצי
להציל את עסקיי שכשלו. לכן אני מוכרח לאסוף סכום רב של מזומנים במהירות, תרתי אחר
אדם הגון שיסכים לשמש כמתווך ביני לבין סיטונאי הטקסטיל שבעיר, ולמכור להם אפילו
במחיר נמוך את הסחורה שבידי... את הרווחים נחלוק אחר כך אני ואתה שווה בשווה"
סיים. עוד בטרם הספיק שמחה ללעלע בלשונו וכבר
היו פועליו של הערבי פורקים את מטענן של עשר פרדות, טעונות במבחר עצום של גלילי
אריג. עוד שעה קלה והמחסן היה דחוס באריגים, עד שנצרכו שני פועלים בעלי זרועות
חסונות לסגור את שעריו של המחסן בכוח, כדי שאלו לא יפתחו בשל העומס הרב. לאחר מכן
נעלוהו בבריח ברזל כבד.
שמחה החל נושא ונותן עם סוחרי העיר. המחיר
שבקש הערבי תמורת הסחורה היה אפסי, והשמועה על מבחר האריגים הרב הנמכר לכל דורש
במחירי מציאה עברה מפה לאוזן בין הרוכלים. בין לילה נחטפה הסחורה כולה! מכל המלאי העצום לא נותר אפילו אריג אחד!
מחסנו של שמחה נותר מרוקן, כאילו לא היה עמוס עד לפקיעה. למחרת כבר יכול היה שמחה
לספור את מטבעות הזהב שהרוויח ולדעת כי נותר בידיו סכום שיספיק לו לחתן את בתו ביד
רחבה. לעת
ערב הילך שמחה בביתו, מסתובב סביב עצמו, שקוע בשרעפים. ליבו גאה על גדותיו משמחה,
הוא חש בעליל כאילו פתחו לו מעין צוהר עלום אי שם במרומים ושלשלו משם את כל הסכום
הנדרש לו. לפתע חש חיבה עמוקה לכנר שבביתו, יודע בבירור שהכל נזקף לזכותו, רגליו
הוליכוהו אל המדרגות שבעליית הגג. בלאט עלה עליהן, נשען על הקיר הסמוך ליד הדלת
הסגורה. הוא עמד כך במשך דקה או דקתיים ורגע לפני
שרצה לסוב על עקבותיו שמע לפתע מעין מנגינה חרישית בוקעת מבפנים. מעולם לא שמע
קודם לכן כל רחש מהחדר, וכעת תמה מה יום מיומיים. הוא האזין בשקט. זו אכן היתה
מנגינה, נוגה ועצובה, אולי
העצובה ביותר ששמע בימי חייו. פיכו בה אשדות אינסופיים של רגש עז, והיא עלתה וירדה
בקצב מושלם. נראה היה כאילו נשאבה מעולמות אחרים! מאין כל הרגש הזה שבנגינתו? תמה
שמחה, הוא מצא עצמו עומד כמכושף מאחורי הדלת, אוזניו הזקופות שעונות עליה, מאזינות
לצלילים הרכים שהילכו עליו קסמים. מאותו
היום נקשרה נפשו של שמחה בנפש הכנר. הוא דיבר אליו בחביבות כאילו היה בר שיח נלבב
והכנר מצידו היה משיב לו בניד ראש קל או ששפתותיו היו מתעוותות במעין חיוך. בני
הבית מעולם לא הרגישו בנוכחות יתר של הכנר, מעולם לא הפריע לאי מי. רובו של יום
היה מצוי בחדרו מאחורי דלתו המוגפת, ומפעם לפעם כאשר חסר משהו בבית היה הכנר יוצא
וקונה את שחסר. במשך הזמן התגלה הכנר כבעל יד זהב.
כשנתקלקל מנעול הבית או כאשר יצא גלגל מכונת התפירה הישנה מצירו – ידע הכנר לתקנם
חיש מהר. בני הבית שחשבו בתחילה שיסבלו מנוכחותו, נאלצו לחזור בהם מטעותם. מאז
שהגיע לבית הביא עמו האיש רק ברכה ותועלת, שמיום ליום הורגשה יותר ויותר.
השנים עשו את שלהן. הכנר האלם הפך לחלק
משגרת הבית, והוא נקרא בפי כל "הכנר". שם זה הפך לשמו הטבעי, כאשר איש
מבני הבית אינו יודע את שמו האמיתי ואינו מנסה לבדוק מהו. ואולם נראה היה כי נושא
זה מעולם לא הטריד איש. הכל התרגלו לכך, ולמרות הליכותיו המוזרות קבלוהו כמות שהוא. לפעמים היה שמחה יושב עמו אל שולחן
המטבח. למרות שמעולם לא הוציא הכנר מילה מפיו אף לא המהום קל ביותר, היה שמחה מדבר
עמו במשך שעות. הוא חש שהכנר חש אותו ומבין לליבו יותר מכולם. יכול היה לספר אפילו
את סודותיו הכמוסים ביותר, לשתפו בהרהוריו, בספקותיו, בלבטיו. הוא חש כאילו קרבת
דם שוררת ביניהם, קרבת אחים תאומים ואולי הרבה יותר מזה. היה זה קשר נפשי עז, הרבה
מעבר לקשר משפחתי רגיל. ביום
שהתארסה בתו השניה והוכרז על תאריך כלולותיה, כבר היה שמחה סקרן מאין וכיצד יתגלגל
אליו הפעם סכום הכסף הנדרש. ואכן בדרכים עלומות ונסתרות זכה להרוויח סכום זהה כמעט
לחלוטין לסכום אותו הרוויח שמחה לפני נישואי בתו הראשונה...
גלגל סובב בעולם שלוש שנים חלפו ותור נשואי
הבת השלישית הגיע. נותרו חודשים בודדים עד לחתונה. ההכנות בעיצומן, שמלת החתונה
כבר נתפרה, כלי בית חדשים נרכשו בנדיבות לאחר ששמחה נטל הלוואה גדולה ולא חסך כהוא
זה. וכי מה לו לחסוך בהוצאות החתונה? הן מובטח הוא שיוכל להעניק לכל בת ובת שלו
נדוניה כיד המלך! אלא שאף הוא, שהיה למוד הפתעות, לא יכול היה
לדמיין כיצד יתגלגלו אליו הכספים בפעם הזו. באחד
הבקרים שב הכנר מתפילת שחרית כששקית התפילין שלו חבוקה תחת בית שחיו. לאחר שהניח
את השקית בחדרו ירד לשפות לעצמו חלב חם. ולפתע, ללא כל הקדמה, קרס והתעלף. שמחה
שנוכח במקום נזעק כולו. הוא מיהר להתיז על פניו מים קרים, ובמשך דקות ארוכות שפשף
במרץ את רקותיו. רק עתה נתן לבו לכך שבתקופה האחרונה נראו לו פניו של הכנר חיוורות
ואפורות. הוא ביקש מבני הבית שיקראו מיד לדוקטור שלמה אביס, הרופא הגר בסמיכות
לביתו. הרופא שבינתיים הספיק להגיע, גחן מעליו
והביט בעיון בזכוכית מגדלת באישוניו המורחבים, במשך מספר דקות מישש את שורש כף ידו
ועקב אחר הדופק, "הוא חייב לבוא איתי לבדיקות מקיפות בבית החולים" חרץ
את דברו. הכנר שהתאושש מעט קם ממקומו ושמחה עם הרופא תמכו בו משני צידיו בעדינות,
מוליכים אותו לבית החולים.
ליבו של שמחה ניבא לו שחורות, כאשר סח לו
הרופא כי הכנר חולה במחלה ממארת גילה כי פחדיו וחששותיו התאמתו בצורה הקשה ביותר,
"נותרו לו חודשים אם לא ימים ספורים לחיות," אמר הרופא, "הוא חי על
זמן שאול..." סיכם. ליבו
של שמחה שתת דם. הגרוע מכל קרה! הוא לא רצה לחשוב כיצד יראו חייו מהיום ללא הכנר,
אולם המחשבה הזו חדרה בכוח למוחו, פוצעת וקורעת את ליבו. בלילות היה קם ממיטתו,
משעין את ראשו בין ידיו וממרר בבכי. הוא חש כאילו נפער בתוכו חלל ענק ובוער, הקורע
את נפשו לגזרים. רק עתה התחוור לו עד כמה יקר ועמוק היה הקשר שבינו לבין הכנר! עברו ימים, הגיע
ערב החתונה, התזמורת פצחה בניגון אחיד. האולם התמלא בצלילים עליזים. החתונה היתה
שמחה ואפילו הזקנים שבין האורחים נטלו חלק בריקודים הסוערים, בצידי האולם עמד אבי
הכלה וצל קודר העיב את עיניו. ניכר היה כי שמחתו אינה שלמה. אנשים באו ולחצו את
ידו והוא השיב להם בחיוך חיוור. תערובת עזה של רגשות געשה בו. שמחה וצער פיעמו
בקרבו, לוחמים זה בזה. אף לא אחד מהם העלה בדעתו את אשר התרחש שעות בודדות קודם
לכן. כמה שעות לפני החופה הגיע שליח בהול מבית החולים, אליו נשלח הכנר יומיים קודם
לכן. "שמחה, הכנר קורא לך בדחיפות", אמר. שמחה החוויר כולו. בשרו נעשה
חידודין חידודין. האם הגרוע מכל קרה? האם זהו הסוף? האם הכנר רוצה להיפרד ממנו
פרידה אחרונה? הוא רץ טרוף נשימה ברחובות, התפרץ לחדר בו שכב הכנר והביט באיש
הדועך. פניו היו לבנות כסדין הלבן עליו שכב עפעפיו שמוטים למחצה. ברגע שהבחין בשמחה
רמז לו בידו שיקרב אליו, התאמץ לחייך חיוך מכמיר לב, והחווה במבט אילם על החבילה
הקשורה שעמדה על הכוננית לצידו. שמחה נטל את החבילה ופתחה ומה שמצא שם הדהים אותו.
בחבילה היו מונחים שני צרורות עבים של שטרות, מונחים בקפידה זה לצד זה אולם כל זה
היה כאין וכאפס לעומת מה שמצא בהמשך, ליד השטרות היה מונח נייר מכתבים מקופל,
ועליו מספר שורות שנכתבו בכתב עילג מעט אך קריא: לשמחה,
ידידי היקר מכל. לעולם
לא אוכל להעריך את האירוח החם והלבבי שהענקת לי במשך שנים רבות. לעולם לא אשכח
כיצד אספת אותי מרחובה של עיר ופרשת את חסותך עלי, משתדל לתת לי בכל מצב ועת תחושה
כאילו אני אחד מבני ביתך ממש. בהיותי
תינוק לקיתי במחלת ילדים נדירה ומיתרי קולי נפגעו ללא תקנה. הפכתי אילם ונעשיתי
מנודה בחברה. איש לא מצא בי עניין עד שהתגלגלתי להיכן שהתגלגלתי. והנה הגעת אתה,
והכנסת אותי לתוך ביתך בלב רחב ובשמחה, ואם לא די בכך הרי שטרחת לדבר איתי מדי יום
ביומו על כל הרהורי ליבך ושיתפת אותי גם בסודותיך הכמוסים ביותר. שמחה, יודע אני עד כמה משתוקק הנך לבן
זכר, שימשיך את דרכך, לא פעם שחת לי כאבך ועל רצונך העז בכך. אינני יודע חשבונות
שמים, ובוודאי שלא בדברים הללו השייכים לריבונו של עולם, אולם ברור לי שבזכות
הכנסת האורחים הנפלאה שהייתה לי בביתך, בזכות המאמצים שהשקעת לשמח גלמוד ומסכן
כמוני, תזכה לבן זכר שבוודאי ילך בדרכך וימשיך את מעשיך המופלאים. דע לך, כי בכל ניגוני ובפרט בניגון שהנך
אוהב כל כך, לא הבעתי מעולם את כאבי מעולם לא הכנסתי בו את רגש הצער על כך שהנני
גלמוד ואין לי נפש חיה בעולם זולתך, קיבלתי עליי דין שמים באהבה. כל הכאב שבקע
מניגוניי, שהיו מאז ומתמיד לדרך היחידה לתפילותיי לפני אדון כל, היו למענך, שתזכה
להיפקד בדבר ישועה ורחמים עוד בזאת השנה. בקשה צנועה לי אליך, שאם אכן תתקיים תפילתי
וברכתי, ברכת הדיוט שאף היא אינה שבה ריקם, וייוולד לך בן, תקרא אותו בשמי, אבנר בן שלומית, וחסד ה' יסובבך תחת החסד
שגמלתני ויהי רצון שתזכה עוד בזאת השנה לכך . בהוקרה, הכנר. נ.ב. מצורפים שני סכומי כסף, האחד לחתן בו את
בתך שתינשא הערב למזל טוב, והשני ליום חתונת בנך שיוולד לך בעז"ה ובוודאי
תזכה בעזרת היושב במרומים להכניס אף אותו לחופה.
כמובן שתחינותיו של הכנר התקבלו במלואם
לפני שוכן מרומים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה