אין האפיקורסות של היום
שוכנת אלא בראש הפנוי מן ההתבוננות.
אל החזון איש נכנס פעם אברך ושאל על מעשה חסד שקיומו יהיה על חשבון
לימוד התורה. ענה לו החזו"א: בשביל להבין את הלימוד צריך להיות עדין. וכיצד
משיגים עדינות? על ידי חסד עם הזולת.
אם אחד לא מרגיש את הערבות לשני, הוא חושב שמה שהשני עשה, השגיאה של
השני זו הבעיה שלו ואני את נפשי הצלתי, אז הוא טועה בהחלט. יהודי צריך להרגיש את
הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד, צריך לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות
כל מה שהוא יכול כדי לקרב.
אמרו חז"ל הבא ליטהר מסייעין בידו. וזה שאמר הכתוב "לשכנו תדרשו", באם תבקש ותדרוש להתקרב אל משכן ה' אזי מבטיחך אני "ובאת שמה" תזכה לבוא לידי כך. ) חתם סופר(
בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד,א). בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם
קרויים בנים; אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים – דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים. (קידושין לו)
ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון (טו, ז(. - ראשי תיבות של "ל'א ת'קפוץ י'דך מ'אחיך
ה'אביון" - היה אומר הרה"ק מהר"י מרוזין זצ"ל - הן אותיות
"תהלים". ללמדנו שבאמירת תהלים בלבד, אין אדם יוצא ידי חובתו, אלא
צריכים להיות אומר ועושה לקיים "פתוח תפתח את ידך לו" בפועל. (על התורה)
זאת משמעות הברכה שאנו אומרים
בכל בוקר: "ברוך אתה.. שלא עשני גוי", שלא הגוי הוא שעשני מה שהנני, שלא
הוא שהזכיר לי שאני יהודי, אלא אני זוכר זאת מעצמי. (עיטורי תורה)
" יצר הרע חפץ בעצבות היורדת על האדם אחרי עשיית החטא יותר מהחטא עצמו,
כי העצבות תדרדר אותו למטה יותר" (החוזה מלובלין)
אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל
בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב (א, א). (דברים טובים – פרשת דברים)
הם
היו הכיתה המרדנית של בית הספר, אפילו חיים , המורה הוותיק
שהוזעק במיוחד משנת חופשה כדי ללמד את הכיתה כמעט והרים ידיים לא פעם. אם לא
שהמנהל דרבן אותו וחיזק את ידיו, הוא לא היה מחזיק
מעמד. כבר מתחילת השנה העסק התחיל לחרוק, כשתלמידי הכיתה התמרדו על המיקום שלהם,
'שנה שעברה היינו בכיתה מאווררת יותר!' הם צעקו, למרות שההנהלה התקינה מיזוג אוויר
ומערכת סינון אוויר מתקדמת. ההנהלה התנהגה עם הכיתה בכפפות של משי. הם קיבלו מערכת
סטריאו מיוחדת לשימוש בהפסקות ובפעילויות מיוחדת. הועמדה לרשותם פינת שתייה חמה וקרה לשימוש חופשי.
ועל חשבון השעות הרגילות הוענקו להם מגוון שעות איכות של פעילות אטרקטיבית. הכול
כדי שרק יהיו מרוצים. אבל הם לא היו. היו כמה חבר'ה שהצטרפו בשנה האחרונה והתסיסו
את האווירה. השיא היה כשהמורה נכנס ביום בהיר וגילה כלב רוטוויילר אימתני יושב על
הכסא שלו, וכולם מסביב שואגים 'כיפאק למורה!' 'אני מתפטר!' הכריז המורה בפני
המנהל! 'אני לא מסוגל יותר!' אבל מתברר שהסיבולת האנושית היא גבוהה יותר. המורה, שהיה בעל לב
רגיש, עין בוחנת, ואיש חזון מרחיק לכת, ראה בכיתה את הפוטנציאל הגלום בה, הוא ראה
במרדנות את האופציה הטובה להתקדמות בחיים, הוא ידע שהעקשנים והמורדים מסוגלים
להגיע רחוק, והוא החליט להבליג ולהשקיע עוד ועוד, גם בלי תמורה.
הוא עבד קשה. וגם התלמידים שלו עבדו קשה כדי להרגיז אותו בכל פעם מחדש. הם התמרדו
על שעות ההפסקה הקצרות מדי לטעמם, הם נשכבו על האספלט לפני שיצאו למחנה החורף
שארגן בית הספר בטענה שהמיקום דפוק. הם גילו כישורים מעוררי התפעמות בכל מה שקשור
למרד ולחציית גבולות. והמורה בכוחות על הצליח להעביר את השנה וגם לחנך.
השנה הסתיימה, ועמה גם הזמן להפרד. כל תלמיד ניגש לקבל את התעודה, פנים אל פנים
מול המורה. רעד קל ברגליים, כל אחד מצפה לתוכחה, לתעודת העניות שיקבל מהמורה. אבל
המורה לא הכביר במילים, הוא הגיש אתהתעודה
ששיקפה את ההתקדמות בלימודים, ובפתק קטן שצירף הוא שיקף את תחושותיו: היום, אחרי שנה
ארוכה בה סבלנו מחום (רומז אל פרשת המזגן), מכלבת (רומז לפרשת הכלב(, מקצרת
(רומז לסיפור ההפסקות) וממחלת האספלט (רומז לפרשת המחנה), ועוד כל מיני מחלות
קטנות וגדולות. אבל התבגרנו, צמחנו והתקדמנו, ועכשיו אנחנו כאן עם הפנים לעתיד
בוגר יותר, חכם יותר ונחוש יותר, בהצלחה.
התלמידים סיפרו, שהתוכחה הטובה ביותר שקיבלו בחייהם, הייתה התוכחה של המורה חיים,
תוכחה שאמרה הכול, אבל לא פגעה, לא דקרה, לא צלפה, שמרה על הכבוד ונתנה את התקווה
לעתיד. 'באמת שצמחנו' הם אמרו לימים, 'ואנחנו חייבים את זה למורה חיים!'. וממי למד
זאת המורה חיים? ממשה רבנו. המנהיג הקשיש, שבע המריבות, התככים, המרידות והקשיים,
עומד לפני מותו ונפרד מהעם שאותו ליווה ארבעים שנה במדבר, בקושי ובמסירות, בסבלנות ובאורך רוח מאין כמוהו. ומה יש לו לומר
להם אחרי אין ספור פרשיות. חטא העגל, קרח ועדתו, מי מריבה, חטא המרגלים, ועוד ועוד. רמזים:
אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן
ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב (א, א(. את כל השמות הללו רואים חז'ל כרמזים למאורעות הקשים שעברו עם ישראל
ביחסים שלהם מול ה' ומול משה המנהיג, רומז אליהם בתבונה ובחכמה, נותן להם להבין,
נותן להם להפנים, נותן להם לצמוח, בלי לבייש. זו תוכחה
הנופש בצפת (אמונה
שלמה-מרבים שלום(
לא בכל שנה יוצאת משפחת ר. לנופש משפחתי בצפון; זהו מבצע מורכב, טכנית וכלכלית,
במיוחד כשמדובר במשפחה ברוכת ילדים, היוצאת על טפיה ומתבגריה. אולי לכן גבהו כל כך
גלי השמחה, האושר וההתרגשות
בבית הבני ברקי הצנוע שלהם, לשמע הבשורה שהשמיע אבא באחד מימי סוף תמוז
הלוהטים: "השנה – נוסעים בעזרת ה' לצפת."
הצימר שנשכר על ידי הרב ר. היה נשמע מיוחד ומבטיח; בית רעפים קטן ומטופח, חצר
גדולה מסביב, נדנדות עץ, ואפילו – בריכה פרטית קטנה . הוא היה מוקף עצים ירוקי עלווה, וחלונותיו השקיפו אל נוף גלילי עוצר
נשימה. בסופה
של שיחת טלפון בקו בני ברק-צפת, סוכם
בין הצדדים על ארבעה ימי נופש. התאריכים סומנו בלורד זוהר, בלוח השנה שעל קיר
במטבח משפחת ר. והילדים והמאושרים החלו לספור את הימים עד ליום המרגש.
בהגיע היום המיוחל, עם קרניים ראשונות של שחר, מיהרו אבא והבנים לתפילת ותיקין.
חבל על כל רגע, כדאי לצאת מוקדם ככל האפשר, כדי לנצל במקסימום את הצימר העומד
לרשותם. הציוד כולו הועמס לתוך הטנדר שנשכר, ועד מהרה היו ההורים ואחד עשר ילדים
נרגשים מנופפים לשלום לרחובותיה המהבילים של בני ברק ויוצאים לדרכם צפונה. " השגתי מאחד מחברי
רשימה של מקומות מעניינים בצפת ובאזור", סיפר צבי למשפחתה, " נוכל לסייר בסמטאות העיר העתיקה, להתפלל בקבר
הרשב"י במירון, ואפילו להגיע לכנרת" . "יש שם גם בית עלמין עתיק מאוד", הוסיף מוטי בן החמש עשרה,
"קבורים שם רבנים מפורסמים מהדורות הקודמים". "אני יודע", קפץ
איציק לתוך דבריו של אחיו הגדול, "האר"י קבור בצפת. הרבה אנשים נוסעים
להתפלל ליד הקבר שלו. הרבי שלי סיפר לנו את זה".
הנוף הלך והתחלף, מרחבי השרון ומטעי הבננות נעלמו, והרי הגליל התנשאו לכל מלוא
האופק. הטנדר התפתל עם
הכביש הצר העולה צפתה, בינות לעצים ירוקי צמרת, כשבני משפחת ר. נושמים מלוא ריאותיהם אוויר הרים צלול ונפלא. אבל הקסם המופלא פג בבת אחת, כשעצר הטנדר בפתחו של
הצימר שלהם. בית
הרעפים המטופח, החצר רחבת הידיים, העצים
הירוקים והדשא המטופח, הנדנדות והבריכה, הכול היה בדיוק כפי המובטח על ידי בעל
הבית, דבר לא נעדר. רק תקלה אחת, בלתי צפויה לחלוטין, הציצה אליהם מן החלונות
הפתוחים לרווחה של דירת החלומות שלהם.... הדירה היתה תפוסה.
בתוך רגעים ספורים הוזעק לשם בעל הדירה, שגר בסמוך. הוא הביט לרגע קט על הטנדר עמוס הילדים
והחבילות, דפדף בפנקס ההזמנות שלו ו-תפס את ראשו בשתי ידיו. "אוי ואבוי, לי,
מה עשיתי"? הוא זעק, ההזמנה שלכם אכן רשומה כאן במפורש, אני זה שטעיתי. שכחתי
שסגרתי אתכם, והשכרתי
את הדירה למשפחה ירושלמית. הם הגיעו לכאן קצת לפניכם" ... בום! טראח!!! בבת
אחת התנפצו כל החלומות, אין צימר, אין חופשה, אין נדנדות ואין בריכה. הדירה
שלם תפוסה. הילדים הקטנים החלו לילל, גם
בני המשפחה הירושלמי היו מבוהלים מאוד, מן הסתם יתחילו כעת ויכוחים סוערים על הזכות
לשההות בצימר, הם תיארו לעצמם... רק
האבא הרב ר. היה היחיד שלא איבד את עשתונותיו. מולו עמדו כל המשפחה, אחד עשר ילדים מבוהלים.
ושורה ארוכה של מזוודות, צידניות, תיקי
גב ומידניות, אבל הוא ידע שגם אם הניסיון הזה קשה, קשה מאוד אפילו, הוא עדיין
ניסיון.... ניסיון
שצריכים לעמוד בו בגבורת נפש. " אנחנו יכולים לעמוד
על שלנו, ולדרוש את הדירה שהזמנו", הוא לחש לרעייתו, "בעל הדירה מודה
שזו טעות שלו, הוא גם מודה שאנחנו היינו הראשונים ש'סגרנו' על התאריך הזה. על פי
הדין הצדק אתנו. אבל אנחנו גם יכולים לוותר"... "לוותר ???" תדהמה עמדה בעיניים שלה. איך אפשר לחזור כעת הביתה,
איך אפשר לאכזב ככה את הילדים ??? מבטה המבולבל נע מן הצימר המטופח שמולם אל בעל
הדירה המבולבל. מן הילדים המבוהלים שלה אל השוכרים הירושלמיים, שהיו
מבוהלים לא פחות. מישהו צריך לוותר כאן, זה ברור, אבל למה דווקא הם ??? "לוותר",
הדהד אחריה קולו של בעלה. "לוותר לא בגלל שאנחנו צריכים או חייבים, לוותר כי
אנחנו פשוט – רוצים".
כעת הגיעה תורם של הילדים. במילים נעימות ומלטפות נפנה אליהם אבא, והסביר את גודל
הזכות שנפלה עת בחלקם, את עוצמתם של הרגעים שעומדים בפניהם, את ההזדמנות שעליהם לחטוף
ולוותר. הילדים הקשיבו, המומים לגמרי, מנסים לעכל את הרעיון הנאצל של הוויתור. כאן הוסיף
אבא והסביר גם כי הכול משמים, וכי אם הקב"ה גלגל את הדברים בצורה כזו, זה
בוודאי לטובתם. לאט לאט הפך המבט המבוהל שבעיניים למבין יותר, לבוגר יותר. הם אכן
מאוכזבים מאוד, כל חלומותיהם הנפלאים התנפצו באחת, אבל הם בוודאי לא רוצים להחמיץ את
ההזדמנות המופלאה הזו, הם לא מוכנים לוותר על – הזכות לוותר. וכך, באווירה של
גבהות רוח ואצילות נפש – התקבלה פה אחד
ההחלטה: עולים לטנדר וחוזרים לבני ברק.
הם חזרה הביתה בשעת צהריים, עמוסים במזוודות ומידניות, וגם בשניצלים ופשטידות
שהתחילו כבר להפשיר. גם אם היו כמה דמעות של אכזבה על פנים מתוקות פה ושם, הן נמחו
ביד אוהבת של הורים מסורים, כשמילים נאצלות של אמונה ושל מידות טובות מרפדות את
הכאב. בנוסף לכל הציוד שלקחו עמם צפתה, היה כעת בצקלונם
נכס יקר ורב ערך, שאותו רכשו במהלך נסיעת ההלוך-חזור שחלפה עליהם: ותרנות רבת
עוצמה, שמגיעה מתוך אמונה שלמה בבורא העולם.
הבן הגדול, שהיה עדיין תחת רושם דברי החיזוק שהשמיע האבא במהלך הנסיעה, נפנה לבית
הכנסת השכונתי לתפילת מנחה. לבו המה בקרבו, והתפילה עברה עליו בהתרוממות מיוחדת במינה. הוא לא העלה בקצה
דעתו כי באחד מהספסלים שמאחוריו ניצב לו הרב פ. שהיה אורח בבית הכנסת הזה, ולא
הסיר ממנו את עיניו... "תגיד לי", פנה הרב פ. האורח בתום התפילה אל
האברך שעמד לצדו, "מיהו הבחור הזה שלפנינו? מי אביו? האברך
נקב בשמו של הבחור, ובדיוק באותו רגע הבחין בדמותו של הרב ר. אשר נכנס אל בית
הכנסת. "הנה האבא", הוא לחש, ואחר הוסיף כממתיק סוד, "זו משפחה
טובה מאוד. גם הבן מיוחד, מתמיד גדול ובעל מידות נאצלות. אם אתה מתעניין בשביל
שידוך, כדאי לך לחטוף את זה" ... הרב פ. לא מיהר לצאת מבית הכנסת. הוא נשאר גם למניין הבא, והתבונן
בהתפעמות בדמותו של האב המתפלל, שגם הוא כבנו היה נתון עדיין בהשראה רבתי, לאחר
הניסיון הגדול שבו הצליחו לעמוד. כשהוא עזב לבסוף את בית הכנסת, עושה את דרכו
לכיוון תחנת האוטובוסים שתיקח אותו לביתו שבקריית ספר, הוא ידע כי מיד כשיגיע
לביתו, יתפנה לערוך בירור על הבחור ועל המשפחה. אבל עוד לפני שהוא הרים טלפון אחד, הוא הרגיש כי זה בדיוק מה שהוא מחפש כבר זמן ארוך
למדי, בעבור בתו הצנועה והחסודה שהגיעה לפרקה; בחור כזה, משכמו ומעלה, בן לאבא כזה... הוא לא העלה בקצתה דעתו כי מסובב כל הסיבות, זה
שמכריז ארבעים יום בטרם יצירתו של אדם על זיווגו המיועד לו, הביא הנה את בכורם של
משפחת ר'. ישירות מצפת הגלילית, באופן בלתי צפוי לחלוטין ומאכזב עד מאוד, במיוחד
כדי להפגש ביניהם. הוא לא תיאר ולא שיער כי לולא ויתורם העוצמתי של בני משפחת ר. האבא,
האמא ואחד עשר הילדים, אשר מתחנכים וסופגים את הערכים הנעלים של ותרנות בבית
הוריהם, היו הללו כעת בעיצומה של חופשה מענגת בצימר שבצפת, מתנדנדים להנאתם בנדנדת
העץ שבחצר רחבת הידיים, או מסיירים בהתפעמות בין שביליה של העיר העתיקה, ואולי
אפילו מעתירים מעומק לב לזכות בזיווג הגון לבנם בכורם, ליד קברו של מרן
האר"י... הוא לא היה מסוגל לחלום כי הוותור הנאצל שלהם, הוויתור על אף שהצדק
היה דווקא בצד שלהם, הוויתור שהיה נראה במבט ראשון כהפסד וכהחמצה, הוא זה שהפך
להיות הצינור שיביא אליהם אושר ושמחה...
עוד באותו ערב הוא מצא שדכן שיתווך בין המשפחות, ובתוך זמן קצר מאוד נסגר השידוך
למזל ולברכה, כשאבי הבת המאושר מבטיח השתתפות מכובדת בהוצאות הדירה והחתונה, כשהוא מאושר מהחתן המופלא ורם המעלה שעלה בחלקו . "מזל טוב",
ניגש למחרת אחד השכנים אל הרב ר.
"הרבה הרבה נחת. שמעתי
שעשיתם שידוך מצוין, מן הסתם היה כאן שדכן מוצלח... גם לי יש בן
בשידוכים, אולי תתנו לי את הפרטים של השדכן המיוחד שלכם" ...הרב ר' מתחייך, ומספר כי השדכן המיוחד שלהם מתגורר ב... צפת הרחוקה.
לא, הוא דווקא לא מכיר את את המשפחות, ובוודאי לא את המשודכים עצמם. הוא גם לא עסק
בשדכנות מעולם, הוא מתפרנס דווקא מהשכרת צימרים לנופשים, והשידוך הזה היה בעצם
תוצאה של- - - טעות גדולה ומביכה . כי כשמתנהגים 'לפנים משורת הדין', כשמעבירים על המידות ומוותרים,
כשזוכרים שכל מה שקורה בעולם הוא, מידו הטובה והרחומה של הקב"ה, והוא
ובודאי רק לטובתנו לא מפסידים''.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה