אמרי שפר כ"ב כסלו ה'תשע"ח

 בספרים הק' מפרשים, כי כאשר מסיים האדם את תפקידו בעולם, כבר אין סיבה שיישאר בעולם, ומסתלק לעולם הבא. אלא שהקב"ה ברוב רחמיו מוסיף לו תפקידים כדי להאריך את ימיו שימשיך לעבוד אותו בעולם   .  וכן היה עם יעקב, ביקש לישב בשלוה, שכבר הרגיש בנפשו ששלום ושלוה לו מהיצר ומלחמותיו, ולכן מיד קפץ עליו רוגזו   של יוסף, והוצרך להישאר בעולם בניסיון זה במשך שנים רבות .

     ותנח בגדו אצלה עד בא אדוניו אל ביתו (ל"ט', ט"ז  '(  בפסוק זה יש רמז לנר חנוכה (שלח לי הרב דן מחבר שליט"א): 'ותנ"ח' ר"ת ותדליק נר חנוכה. 'בגד"ו' – בגובה ד"ו (עשרה טפחים). 'אצל"ה' – אצל הפתח. 'עד בא אדוניו אל ביתו' – עד שתכלה רגל מן השוק .   (מתוק מדבש)

     חכם תמיד נשאר תלמיד.

     יש שלוש מצות דרבנן שנשים חייבות בהן מפני שגם הם היו באותו הנס, ר"ת אמן א' ארבע כוסות מ' מגילה נ' נר חנוכה. 7 מצוות דרבנן, מרומז ב"שמע בני", ש'בח (הלל), מ'גילה, ע'ירוב, ב'רכות הנהנין שבח ומצוות, נ'רות שבת ויו"ט, נ'רות חנוכה (2 מצוות), י'דים  (נטילת ידים ( .

ההזדמנות הוחמצה   ( על - פי  ' אמוני עם סגולה ')

בית המדרש היה מלא מפה אל פה. הכול כרו אוזן לדברים שיצאו מפיו של רבי חיים מקוסוב. שיחותיו המעוררות היו שם דבר בכל האזור. רבים, גם מאלה שלא השתייכו לעדת חסידיו, נהרו אליו כדי לזכות להתעלות ולחוש התרוממות רוח.

דגש מיוחד שם רבי חיים על מצוות הכנסת אורחים .  הוא הִרבה לעודד את שומעיו ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולגמול חסד עם העוברים והשבים . אלא שהפעם דבריו הפתיעו גם את חסידיו המובהקים:

"דעו נא", אמר כמגלה רז נסתר, "כי פעמי משיח קרבים ובאים. משיח צדקנו משרך רגליו בדרכים, מתהלך ברחובות הערים, ומתדפק על דלתות הבתים. בקשתי מכם: אנא, קבלו אותו בסבר פנים יפות!".

דברי המסתורין של הרבי הכו גלים במהירות .  השמועה הרעידה את הלבבות והציתה מתח וציפייה בקרב כל החסידים . איש לא רצה כמובן לאבד את הזכות לארח את המשיח, והכנסת האורחים של בני האזור התגברה שבעתיים.

באותה עת רווחה תופעת היהודים הנוודים . מיעוטם היו הולכי דרכים, ומרביתם אומללים שלא שפר עליהם מזלם והם חיזרו על הפתחים וביקשו מזון וכסף. תלאות החיים שעברו התבטאו בהתנהגותם המחוספסת, שלעיתים הרתיעה את התושבים מלהכניסם לבתיהם.

על אף זאת התאמץ רבי חיים מקוסוב לדרבן את שומעיו להתחזק במצוות הכנסת אורחים . גם אם היא כרוכה בקושי ובכפיות טובה, חובה על כל יהודי לפתוח את ביתו לפני עני ורעב. יש להודות לבורא העולם, הטעים באוזני שומעיו, על הזכות בקורת גג ובמעון פרטי. קשים ייסורי הגלות. שאיש לא יתנסה בגזירה זו, המשברת את גופו ונפשו של האדם.

ואכן, דבריו לא נפלו על אוזניים ערלות. בני המקום יצאו מגדרם כדי לפתוח את בתיהם ואת לבם לפני הזרים שגדשו את העיירה. את הטרדות הרבות השתדלו לספוג בשתיקה, ונשכו שפתיים לנוכח טרוניות הקבצנים.

דבריו של רבי חיים על המשיח הנודד בדרכים העניקו לקבצנים את שעתם הגדולה . הללו התקשו להאמין למהפך שחל במעמדם: משולי החברה, מבריות נחותות שהכול מסיטים את המבט מהן, נהפכו למחוזרים שהכול מכרכרים סביבם ומפצירים בהם שיואילו בטובם להתארח בביתם.

על כל עובר אורח נפל ה 'חשד' כי הוא-הוא המשיח המוסווה, והוא התקבל בכבוד מלכים. העניים המרודים התמוגגו מרוב אהבה ושפע שהרעיפו עליהם, וניצלו היטב את שעת הכושר ואת ההתעוררות במצוות הכנסת אורחים.

ר' אביגדור, תושב אחד מכפרי האזור, היה שוחט ובודק, יהודי ירא שמים וחסיד קוסוב אדוק. אם כלל החסידים התבקשו להדר במצוות הכנסת אורחים, הציפייה של הצדיק מן השוחטים הייתה כפולה, מן הטעם שהשוחטים, בעלי מזל 'מאדים', נדרשים לעדן את מידותיהם. ברוח זו נדרשו להרבות במתן צדקה ובמעשי חסד בכלל, ולהראות דוגמה אישית במיוחד בניסיון הקשה של הכנסת אורחים.

זה היה יום שישי. השמש החלה לנטות מערבה, ובביתו של ר' אביגדור צהלת שמחה: בן נולד במזל טוב, והצטרף למשפחתו ברוכת הילדים. "שלום זכר!", נזדעק ר' אביגדור בלב מתרונן. מטלה חדשה נחתה על כתפיו והצטרפה למשימות הרבות שממתינות לפתחו.

לבדו הוא נושא עכשיו בעול הכנת השבת . בעצמו טרח על הבישולים והניקיון. עתה הוא שב בנשימה טרופה מהטבילה, כשהשבת פורשת עוד מעט את כנפיה. הוא החיש את צעדיו וכמעט נתקל בהלך שחסם את דרכו.

הרים ר' אביגדור את עיניו וראה מולו עובר אורח מוזנח. בגדיו היו קרועים, שערו סתור, ועיניו מתבוננות בו בציפייה. "שבת שלום, ר' יהודי!", קרא הלה בקול מחוספס, "אולי אוכל להתארח בביתך בשבת קודש?".

קולו של הלה חלף סמוך לאוזניו של ר ' אביגדור ולא נקלט כלל בתודעתו, שהייתה נתונה כולה לטיפול בתבשילי השבת הממתינים לו בבית, ברעייתו היולדת ובבנו הרך, ובהכנות האחרונות ל 'שלום זכר' הצפוי. הוא עקף אפוא את האיש, והמשיך בהליכתו המהירה.

"אנא ממך, יהודי!", שיווע קולו של הלה.

"אני לא יכול", סינן ר' אביגדור בחוסר סבלנות בולט, "נסה אצל מישהו אחר".

אך באותו רגע הדהדו באוזניו דברי רבו . הוא עצר והביט בקבצן. מעיני האיש השתקפו תהומות של צער. ידו הגרומה אחזה בחולצתו הקרועה והמטונפת. מבטו היה מושפל וכבוי. נדמה היה כי התכווץ באחת אל תוך דמותו העלובה.

"אח!", בקעה אנחה נואשת מלבו, "כל-כך חבל... כל-כך חבל... קיוויתי להסיר מעליי את החולצה המלוכלכת הזאת; להחליף את בגדיי. נו", הוסיף בהשלמה, "כנראה טרם הגיע הזמן!".

ר' אביגדור קפא על עמדו. מילותיו של הקבצן זעזעו את כל ישותו. הוא קלט היטב את משמעות התנהגותו. חרטה עמוקה מילאה את לבו. הוא רצה לבקש את סליחתו של העני ולהזמינו אליו, אך ההלך כבר לא היה שם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח תשרי ה'תשע"ח

אמר הגאון רבי אייזל חריף זצוק"ל צא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים: "דור המדבר" – פירקו כספם וזהבם, כדי לעשות להם א-לוהים , דורות אחרונים – פורקים א-לוהיהם, כדי לעשות כסף וזהב.

     אמר הרה"ק מווארקא זי"ע נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט) פירש רש"י יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. אומרים בשם הרה"ק מווארקא זי"ע,  שפירש רש"י זו על ענין שתיית יי"ש ללחיים, 'י"ש דורשין לשבח', קצת יי"ש כדי לומר לחיים ולברך איש את רעהו זהו לשבח, אבל 'ו י"ש דורשין לגנאי' , וי"ו מוסיף על עניין ראשון, אם כן 'ו י"ש' כשאתה מוסיף כבר הרבה יי"ש, זהו גנאי.

     בכדי לשבות את לב התלמיד ולמשוך את לבו לדברי תורה, הדרך היחידה המועילה לטווח רחוק הוא באמצעות חום ואכפתיות. הנפת פטיש מאיים כמו שעשה נח , יבריחו את השומעים. הגשת מגדנות כאברהם ירבו מקשיבים.

    ''הקב"ה ציווה: 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך'. יש כאן רמז למקפח פרנסת חברו ושובר עסק של חברו ויורד לאומנות חברו" (רבי יצחק-אייזיק מקמרנה)

ולתתך עליון על כל הגויים (כו, יט). (דברים טובים – כי תבוא)

     ר' דוד קרונגלס היה איש קדוש. תפילתו הרעידה לבבות. שיחות המוסר שלו העלו את שומעיהן והביאו דמעות לעיניהם. כל מכריו הסכימו, ללא עוררין, לעובדה שר' דוד הוא איש קדוש והודו בכך. נדמה היה שבעיני ר' דוד שבילי רקיע ושבילי הארץ חד הם. הוא הביא את אש התורה שבערה בליטא של טרום המלחמה, אל תוך חייהם של אינספור בחורים באמריקה.

     בזמן מלחמת העולם השנייה,  היו בין אנשי הממשל הגרמני שסברו, כי חבל יהיה אם לא יישאר בעולם זכר לעם היהודי. מאמציהם השטניים להכחיד את העם היהודי היו יעילים כל כך, עד שנדמה היה כי העם היהודי עומד, חלילה, להיכחד ולהיעלם מן העולם כדרך שבטי האינקה והמאייה העתיקים. עובדה זו הייתה דווקא חיובית בעיניהם, אך הם החזיקו בדעה שכדאי לתעד את אורח חייהם של בני העם היהודי, למען ידעו הדורות הבאים שהיה פעם עם קדום, בעל תרבות מעניינת. למען מטרה זו הם טענו, שכדאי לבנות מוזיאון, שיוקדש לתיעוד מורשת העם שאיננו. הם תכננו שהמוזיאון יכלול חפצי אומנות יהודיים שאותם בזזו מהגטאות באירופה: פמוטי כסף,  חנוכיות מחוטבות, גביעי קידוש, קופסאות בשמים של הבדלה,  קופסאות אתרוגים ומגוון חפצי אומנות נוספים. אולם חשובים מכלי הכסף וחפצי האומנות, היו בעיניהם החפצים שייצגו את עצם מהותו של העם היהודי- ספרי הקודש. לשם כך יצאו הנאצים לאסוף, לשמר, לתעד ולהשיג מיליוני ספרים מישיבות,  מבתי מדרש ומבתי כנסת ברחבי אירופה. רכבות ששימשו עד כה להובלת בני אדם המירו את ייעודן ומולאו אינספור ארגזים של ספרי ש"ך וט"ז, קצות החושן ונתיבות המשפט, תלמוד בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, מדרשים ואגדות, תורת הנגלה והנסתר. הם אספו בסבלנות נאצית מבחר עצום של כתבים פרטיים, לצד ספרים מפורסמים. כתבים נדירים הונחו לצד ספרים נפוצים. ארגזים-ארגזים של ספרי קודש נערמו,  ספרי תורה ותפילין נאספו במחסנים, זכר לשש מיליון נשמות הקדושים. כשהסתיימה לבסוף המלחמה, חיכו הספרים לחזור לידי בעליהם האמתיים, אך ארך זמן עד שהדבר קרה. אנשי כוחות הברית היו עסוקים במיליוני עיסוקים של אחרי מלחמה.  השבת הספרים ליהודים הייתה מבחינתם בתחתית רשימת המשימות. אולם בסופו של דבר נפנו המנצחים גם לעניינים שנראו בעיניהם פעוטים. אחד מעניינים אלה היה המוזיאון שתכננו הנאצים להקים. המוזיאון שלעולם לא יקום, כי העם היהודי המנוסה ברדיפות ובניסיונות רבים להשמדתו, שורד למרות הכול, ונותר חי וקיים בעזרת ריבון העולם. האמריקנים לא ידעו מה לעשות בספרים רבים כל כך. אחרי ששקלו ודנו בדבר, החליטו לשלוח את ארגזי הספרים לישיבות שונות ברחבי העולם, שם יוכלו בני עם הספר ללמוד מתוכם. הספרים שייכים ליהודים בדין וביושר החליטו האמריקנים. וכה היה:

     ביום בהיר אחד הגיע לישיבת נר ישראל משלוח ספרים מאירופה. הישיבה הייתה בין הראשונות שהוקמו באמריקה, ולכן זכתה לקבל את אחד הארגזים. ר' דוד, שגילם את אש התורה וחי את המילים שלימד, כובד לפתוח את הארגז הראשון. אלה שחזו במעמד תיארו לאחר מכן את ארשת יראת הכבוד, שעיטרה את פניו הקורנות של המשגיח, בשעה שפתח את הארגז הראשון:

     ר' דוד חי בזמן השואה בשנחאי, שם התברר לו שהוא השריד היחיד שנותר ממשפחתו. הוא החליט שהדרך היחידה להתגבר על האובדן הנורא, היא להיות שקוע בתורה ולחדש חידושי תורה, וכך עשה. החלטה זו הניבה אוצר בלום של חידושי תורה על מסכת זרעים, ברובם על סוגיות שהיו בגדר שטחים בלתי כבושים עד כה, שהתפרסמו בספר 'דברי דוד'. הוא היה שריד מלחמה. וכמוהו היו גם הספרים. ר' דוד נטל לידיו הרועדות מהתרגשות את הספר שעמד בראש הערימה... ופניו חוורו. הוא עמד בלי נוע, משותק מתדהמה.  מהופנט. נסער מכדי לדבר. אנשים נרכנו קדימה בסקרנות, לראות מה מיוחד כל כך בספר. ברגע שראו את הספר, הבינו הכול- היה זה ספר "חכמה ומוסר", הספר שכתב רבו של ר' דוד, הרב ירוחם ליבוביץ, בעודו בעיירה מיר. כמה מטלטלת הייתה עבור המשגיח העובדה, שברגע שפתח את הארגז מצא את אוצרו של רבו האהוב, מונח בראש הערימה- מתנה משמים. אט אט, הרים המשגיח את הספר בעדינות ובאהבה,  ואחזו בחוזקה בין ידיו. היה זה רגע ניצחונו של אדם, שעבר סבל כה רב, ויצא ממנו מחוזק ומחושל. כל תלאותיו, כל המסע ממיר לשנחאי, כל השדרות הירוקות בבולטימור- כל אלה איבדו את משמועתם. רק הספר שכתב רבו... רק הוא עמד אל מול עיניו. אולם הרגע המדהים ביותר עדיין לא היה. כל העיניים נתלו במשגיח בזמן שפתח את כריכת הספר. כולם התבוננו היטב בתגובותיו. הם ראו את ההתרגשות נשקפת מפניו הקדושות. ולפתע שב המחזה על עצמו: אם לפני כן חוורו פניו,  הרי שעכשיו האפירו. "מה קרה?", התלחשו כולם, "מה ראה המשגיח בתוך הספר?" בלא מילים, הרים המשגיח הדגול את הספר והראה אותו לנאספים. כולם קראו את המילים הכתובות על הכריכה הפנימית בנשימה עצורה: "מספרי דוד קרונגלס",  היה רשום שם.מתוך אלפי הספרים, שעשו את דרכם לאמריקה אחרי המלחמה, היה מונח ספרו של ר' ירוחם "במקרה" בראש ערימת הספרים, בארגז שהגיע "במקרה" דווקא לישיבת נר ישראל, ו"במקרה" נפתח על ידי המשגיח. מחבר הספר היה "במקרה" רבו של המשגיח בכבודו ובעצמו. ואם בכך לא די,  העותק המסוים של הספר היה "במקרה" שייך לר' דוד עצמו בעודו תלמיד בישיבת מיר בפולין!! נראה היה כאילו ברגעים אלו קיבל המשגיח מתנה יקרה מכל הון רב, שאותה לא ראה שנים ארוכות ואליה התגעגע בלי סוף. מי שראה את ר' דוד באותו רגע, ראה תלמיד ששב ומתאחד עם רבו האהוב!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ז תמוז ה'תשע"ז

 אם יבוא איש על רעהו וידקרהו במחט על לא עוול בכפו, יכעס הנדקר עליו מאד, ונפשו תסער בקרבו על חוצפתו של הלה שדוקרו באכזריות, אך אם הדוקר הוא רופא שדקרו לצורך רפואתו, אזי לא די שלא יכעס עליו אלא אף ישלם לו על כך דמים מרובים. וזהו עניין ''הסתר שבתוך הסתר'', כי אינם מכירים שהדוקר - הוא ''רופא כל בשר'', בורא כל עולמים שעושה את הכול לטובתו.

     אמר הרה"ק מקאפיטשניץ זי"ע האוהב באהבה עזה את ה 'תלמיד חכם' אוהבו ומשמשו בהתבטלות בכל עת, הרי יש בו 'אהבת תורה ', לאידך האוהב את ה 'גביר' ומכבדו ביותרת הכבוד, אהבה זו אינה אלא 'אהבת ממון'. ומהי 'אהבת ישראל' – מי שאוהב כל אחד ואחד מבני ישראל,  ללא כל הבדל מי הוא ומה מהותו.

      בדרך צחות אמרו לרמז על סדר האותיות א' ב' ג' ד' ה' ו' ז', שהם עולים ר''ת ו'וייל ד'ער ב'אשעפער ה'אט ג'עוואלט א'זוי ז'אל ז'יין (מכיוון שכך הוא רצונו של הקב''ה). כי זהו ה'אלף בית' - יסוד היהדות, להאמין שהכול הוא ברצון הבורא ית"ש .

      בזמן שהאדם מישראל מקדש אישה הוא אומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת  משה וישראל''. מה טעם משה וישראל דווקא? התשובה היא: משה וישראל, כידוע, נדדו במדבר ארבעים שנה, ובמשך כל השנים הללו היו להם כל מיני דין ודברים, חיכוכים, מריבות ושעות קשות ביותר, ובכל זאת לא נפרדו ... זהו מוסר השכל שצריכים ללמוד בני הזוג בשעת הקידושין

...גלגול הסוס (דברים טובים – שלח)

     מעשה בשני אנשים שביקשו לעצמם מלאכה שלא דרושה לה תעודת בגרות. מאחר שתרו בשווקים וברחובות ולא מצאו, מה עשו?  לשלוח יד בעירם לא יכלו, מחמת המשטרה המקומית שירדה לחייהם. שלא לשלוח יד כלל גם כן אי אפשר, מחמת הרעב המציק. נטלו מקל והחלו נודדים בדרך לעיירות אחרות. ויהי בחצי הדרך,  והנה רואים הם מרכבה הדורה, רתומה לסוס אביר,  נוסעת לה לאיטה, ובעל העגלה מנמנם. החליטו להחרים לעצמם את הסוס ההדור. אלא שהחשש גדול, שבעת שייטלו את הסוס, יתנער בעל הבית מנמנומו. מה עשו? בעוד האחד לקח את הסוס,  החזיק השני במוטות העגלה והובילה על דרך המלך. כך לא תעמוד העגלה ממסעה, והבעלים לא יתעורר.

     ויקום המנמנם מתנומתו. משפשף הוא את עיניו, והנה, רואה הוא כי במקום סוסו האביר, שהיה מוביל את עגלתו ההדורה, הרי היא מובלת ביד הולך על שתיים, המדדה על רגליו, זיעה נוטפת ממנו ומותירה עקבותיה על דרך המלך. כעסו גבר,  ואילולא שנכמרו רחמיו על אותו בר-נש הולך על שתיים, היה מכה בשוט שבידו חבטה שיש בה ממש. פתח את פיו וקרא: "הי, סוס בן-אדם, מי אתה? מה מעשיך? וסוסי האביר היכן הוא? ומה מעשיו?" ברגע הראשון כמעט התבלבל ידידנו מהקול הקורא, אלא שנתעשת מיד, הניח את מוטות העגלה בנחת, הסתובב ואמר: "שמע ואספר לך את העניין כולו על בוריו: היה זה לפני שנים רבות מאד. בביתי לא הייתה פרוטה לפורטה, ולי אישה וילדים להאכילם לחם. עמדתי ושלחתי יד בגניבה,  ומגניבה אחת באה השנייה, עד שנעשיתי לגנב ממש. ויהי היום, ויתפסוני שומרי החוק, והובילוני לבית האסורים, שם ישבתי גם בכיתי, עד אשר הנשמה שבי פרחה מאפי ותעל אל מקום המשפט.  ובמקום המשפט העלו על כף מאזניים את כל מסכת עוונותי, וייגזר גזר דיני לשוב אל העולם הזה בגלגול, אולם לא סתם גלגול, אלא גלגול בגופו של סוס לחמישים שנה. היום", הרים הגנב את קולו, " מלאו חמישים לגלגולי, ומשום כך נעלם הסוס,  והנה אני תחתיו לסחוב את עגלתך. ועתה, אם תעשה עמדי חסד, והנחתני לנפשי". שמע זאת בעל הסוס וייכמרו רחמיו. הן לא ייתן לאדם מסכן להוב??ל את עגלתו כסוס. פנה אליו ואמר: "ראה, משחרר אני אותך. אולם אך ורק בתנאי שתבטיח לי נאמנה שלא תשוב לגנוב". הבטיח לו הגנב את דברתו, וילך לדרכו. אך נשתחרר מעולו של זה, פנה אל חברו עם הסוס, ויחדיו פנו בצחוק מתגלגל אל העיירה הסמוכה כדי למכור את הסוס ביריד שהתקיים שם.

     עומדים הם ביריד ומכריזים על סוס אביר העומד למכירה. והנה, עיניהם רואות את מיודעם, משחרר הגלגולים, מתקרב כדי למצוא סוס תחת סוסו הפורח. מיהרו ותפסו מחסה, והמתינו לראות כיצד ייפול דבר. ניגש הלה לראות את הסחורה המוצעת למכירה, ולפתע משפשף הוא את עיניו, רואה הוא לפניו את סוסו משכבר הימים, עומד ומנפנף בזנבו לכל עבר. בלא להתבלבל, שולף את חגורת העור ממכנסיו, ומתחיל להצליף בסוס הלוך ושוב. הסוס מנתר וקופץ, וזה מצליף. פניו מאדימות, הזיעה נוטפת, והוא ממשיך להצליף.  לאחר דקות ארוכות של הצלפה, נאנח ואמר באכזבה: "יום אחד, כבן אדם, וכבר הספקת לחזור להיות גנב". כמה פעמים הבטחנו לעצמנו, שזהו זה.  ולמרות הכול, זה קרה שוב.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/