אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ח

 אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: "חצוצרה" – שתי מילים: חצי צרה.  רק כשתהיו שותפים האחד בצערו של האחר, רק כשתהיו אחים,  או-אז יקרה מה שכתוב בפרשה: ויהי בְנסַֹוע הָארֹן וֹיאֶמר מֹשה: "  קומו ה' וָיֻנסו משְנֶאיךָ מפניך וָיֻפצו אֹיֶביך . מתי האויבים שלנו יפוצו? כשאנחנו נהיה סמוכים האחד לאחר, כשנחוש בצרתו של האחר כאילו היא חצי צרה שלנו. זו חצוצרה ענקית שקולה עולה לפני ה' והיא מסוככת עלינו ככיפת הגנה מופלאה.

    אומר רבי נתן: "גם". גם זֹאת, בהיֹוָתם בֶאֶרץ אֹיביֶהם, לֹא מַאסתים ולֹא גַעלתים – לַכלָֹתם.  אתם יודעים בזכות מה הַּעם הזה לא כלה,  אפילו שהוא מוקף אויבים מזעזעים? כי גם בארץ אויביהם, איפה שלא צריך, יש נשים שמפרישות חלה ואומרות: "ה', אנחנו יודעות שאין לך בית ואין לך כוהנים. ואנחנו מתגעגעות. כל כך מתגעגעות    .

     "איה הקדשה הוא בעינים על הדרך", איה הקדשה, כשרוצה אדם לחפש ולהגיע אל הקדושה, צריך לידע שהוא בעיניים, שהכל תלוי בשמירת עיניו כדבעי, אך הסכנה הגדולה היא, על אם הדרך,בעת שהולך בדרך ברחובה של עיר צריך הרבה סייעתא דשמיא שיוכל לשמור עיניו מלהסתכל מדברים המביאים לידי הרהור חטא ועוון.

     בספר "מליץ יושר" כתב: שבלעם התגאה במה שיש לו נבואה,   רצה הקב"ה להראות לו החמור מדבר ונשאר חמור, כך מה שזכית לנבואה לא מעלה אותך בדרגה ותישאר רשע.

וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב...(כו',כז') (הרב ישראל ליוש)

     הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל סיפר על פסוק זה סיפור המתאר באופן נפלא כיצד ניצל היהודי ע"י האויב בעצמו המבקש כל העת רעתו, ואילו האויב נפל לפניו לחרב.  

     מעשה שהיה כך היה, בעיירת דברצין היה רב יהודי צדיק וקדוש, כל תושבי העיירה יהודים וגויים כאחד העריכו אותו מאוד, כולם היו סרים למרותו, ואף הגויים היו שוחרים אל פתחו לשמוע את עצתו. דבר זה הפריע מאוד למושל העיר שהיה ידוע כרשע מרושע, הוא לא יכול היה לסבול את העובדה שאותו כולם כ"כ שונאים , למרות היותו מושל העיר, ואילו את הרב כולם אוהבים ומעריכים.  ברשעותו טיכס המושל עצה כיצד יוכל להיפטר מאותו רב צדיק, הוא העליל עליו עלילה שכביכול ריגל נגד השלטון. הרב נשפט ע"י המושל עצמו וחבר מושבעים שהיו מחבר מרעיו, ונדון למוות.

     שמח המושל שמחה גדולה על שהצליח להפטר מן הרב, עלה על מרכבתו ההדורה ונסע לביתו, והנה בדרך עברו דרך יער, ולפתע נשבר אחד מגלגלי הכרכרה, היא התהפכה והמושל יצא בנס ללא כל פגע, אך הרוכב שלו נפצע קשה מאוד, חמתו של המושל בערה בו ובלבו חשב כי אין זה סתם מקרה, בוודאי מישהו חיבל בכוונה בכרכרה שלו כדי שהוא ייהרג.  בעוד משרתיו של המושל מנסים לתקן את הגלגל השבור, נשמע לפתע קול שקשוק גלגלים, הנה עגלה עוברת. צווה המושל לעצור את העגלה ולצוות על העגלון להסיעו אל אחוזתו. עגלה רעועה זו הייתה , וסוסים כחושים רתומים לה, ממש לא לפי כבודו של המושל, אך לא הייתה לו כל ברירה, הרי רוצה הוא לצאת מן היער ולהגיע לארמונו מהר ככל האפשר.  בהגיעם אל הארמון בעוד המושל יושב עדיין בעגלה הרעועה, מותש וחבול מהקורות אותו ביער, הגיעו שני שוטרים ומספרים למושל כי הרב של דברצין ברח מן הכלא, וישנה שמועה שהוא שם פעמיו אל מעבר הגבול, ובכוונתו לצאת מגבולות המדינה, שם כבר אי אפשר על פי חוקי המדינה לתפוס אותו.  המושל לא ידע את נפשו מרוב כעס, וצעק בקולי קולות, 'אני בעצמי אסע ואתפוס אותו, לא אתן לו לברוח לי מתחת לאפי!', הוא צווה על העגלון בעל העגלה הרעועה להמשיך ולנסוע אל כיוון מעבר הגבול. אך לפני שהחלו בנסיעתם, ציווה על משרתיו להחליף את הסוסים הכחושים בסוסים טובים ומשובחים, כך יוכל להגיע בקלות ובמהירות אל מעבר הגבול. שני השוטרים באו בעקבותיו, והמושל מזרז את העגלון שיסע במהירות לרדוף אחר הרב הבורח.

     גשר צר מאוד שרחבו רק כרוחב עגלת סוסים אחת, קישר בין שני צדי הגבול, מצדו האחד גבול המדינה בה שכנה עיירת דברצין, ואילו חציו השני של הגשר כבר היה שייך למדינה הסמוכה, בהגיעם אל הגשר ציווה המושל לעגלון לעצור את העגלה, וכאן קיווה לחכות לרב ולתפוס אותו על חם בנתיב בריחתו. אך העגלון לא שם לבו לקריאותיו של המושל לעצור את העגלה, והמשיך לנסוע על הגשר לכיוון המדינה הסמוכה, כל צעקותיו של המושל לא הועילו לו, העגלון בשלו ובנסיעתו כאילו המושל כלל אינו מורה עליו לעצור.  בהגיעם לחלקו השני שכבר היה שטחה של המדינה השכנה, נעצר העגלון, אך מכיוון שהגשר היה צר מאוד לא יכול היה המושל לרדת מן העגלה, וכך הוא צעק על העגלון כשהוא יושב בתוך העגלה.  העגלון ניצל את המצב בו נמצא המושל, קפץ מן העגלה ניתק ממנה את הסוסים ופנה אל המושל: 'האם כבודו מכיר אותי? אני הוא הרב של דברצין... ומעומק הלב רציתי להודות לך על שהעמדת לרשותי שני סוסים משובחים כל כך, כי הסוסים שלי באמת היו כבר כחושים וספק אם הייתי מצליח להגיע איתם אל מעבר לגבול, וכמו כן אני מודה לך על שהסעת אותי עד לגבול..., אך אני רק מקווה שמהיום והלאה תתנהג טוב יותר אל היהודים שבתחום שיפוטך', וכשסיים את דבריו דהר הרב לדרכו.

     עוד המושל המום, הגיעו השוטרים שהיו מאחור ונתלוו אל המושל,  ולתדהמתם פוגשים את המושל כשהוא נסער עצבני וכועס, ובצר לו פוקד עליהם שיתפסו את הרב הבורח לצידו השני של הגבול, אך כאמור הגשר היה צר, והעגלה בה ישב המושל חסמה את המעבר ולא יכלו השוטרים לעבור ולתפוס את הרב, שכבר מזמן היה הרחק מהמושל ומהשוטרים.  המושל בחרונו נתקף בשיעול עז, איבד את שיווי משקלו ונפל למי הנהר שזרמו מתחת לגשר, מאותו יום והלאה לא ידעו יותר יהודי דברצין צער ומכאוב, והשקט והשלווה חזרו לשכון בעיירה.

ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" [כו, ח].  (ברכי נפשי).

     בכל דבר ודבר אפשר להרגיש את 'טביעת אצבעותיה' של ההשגחה העליונה. אדם שיתבונן סביבו, יראה את השי"ת במוחש, על כל צעד ושעל, אבל יש מקרים שההשגחה ממציאה את עצמה לבני האדם, ונעשית כאומרת להם: ' ראו אותי. הנה אני כאן, לצידכם'. והדבר קורה גם כאשר האדם מוקף בצרות על גבי צרות, רח"ל, ונדמה לו שכביכול 'שכחו אותו', וההשגחה העליונה אינה חופפת עליו. גם אז, יש והשי"ת ממציא את עצמו לפתע אל האדם הסובל והמתייסר, ואומר לו: 'הנה התבונן, כיצד אני שומר ומשגיח עליך '. גם בעיצומן של שנות השואה, כאשר מסביב שיכלה חרב, ומחדרים אימה, ובני אברהם יצחק ויעקב, ובהם גאונים וצדיקים, הומתו ונשחטו על קידוש השם, גם אז – היו מקרים רבים שבהם נראה הקב"ה, בעצמו ובכבודו,  והוכיח לכולם שהוא שומר על עמו ישראל.

     המעשה דלהלן התרחש בשנת תש"ג, בעיצומה של מלחמת העולם, כאשר הכיבוש הנאצי היה בשיאו. למעלה מ-3 שנים חלפו מאז שהנאצים השתלטו על צרפת, ובית הכנסת הגדול בעיר 'ליון' המשיך לפעול, והתקיימו בו מניינים כסידרן. בערב שבת אחד (בתאריך הלועזי 1943.12.10 ) החליטה המיליציה של העיר ליון, שהייתה ידועה כ 'גדודי ההלם של ממשלת וישי', שהגיעה השעה להפסיק את תפילותיהם של היהודים במקום, ולהרוס את בית הכנסת.  רב בית הכנסת, ששרד בס"ד את המלחמה, סיפר שבאותו ליל שבת, במהלך 'קבלת שבת', נכנס בחשאי אחד מחברי המיליציה לבית הכנסת ונעמד בירכתי בית הכנסת.  בידיו היו 3 רימוני יד, והוא התכונן להשליכם אל תוך קהל המתפללים, ולהימלט מיד החוצה.  המחבל ההוא פתח את דלת בית הכנסת, ונכנס מבלי שאיש יבחין בו. שניות ספורות לאחר שנכנס לבית הכנסת,  משך את ניצרות הרימונים, והתכונן להשליכם. אולם המראה שניגלה לעיניו ממש באותו רגע, הדהים אותו במידה כה רבה, עד שהוא קפא על מקומו בעיניים קרועות לרווחה, והרימונים נפלו מידיו, במקום בו עמד.  מספר מתפללים נפצעו מרסיסים, אבל ברוך השם לא היו הרוגים.

     מה הביא את הנאצי לקפוא על מקומו? – ברגע שהתכונן להשליך את הרימונים על קורבנותיו המיועדים, הסתובב לפתע כל הקהל לעבר הפתח בו עמד!!!  נראה היה לו שכל המתפללים קיבלו אות ברור שמאן-דהוא מתכונן לעשות להם רעה, והנה הם באים לעשות בו שפטים... הוא לא הבין מה קורה כאן, ומי גילה להם את הסוד הזה. הוא הרי נכנס לבית הכנסת כל כך בשקט,  עד שאיש לא הבחין בו, וכיצד קרה שכל האנשים ששהו באותה עת בבית הכנסת – ללא יוצא מן הכלל – הסתובבו אליו?! איש המיליציה היה בטוח שהנה-הנה הם מתכוננים עתה לרוץ לקראתו, ולהורגו.  

     ומה באמת קרה אז, בבית הכנסת? האם המתפללים ידעו על הכוונה הזדונית של מי שהיה אמור להיות רוצח- ההמונים? לא ולא. מחבל זה נכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע בו ניגן הקהל את הקטע האחרון ב 'לכה דודי' – 'בואי בשלום עטרת בעלה', ועל פי הנהוג בכל קהילות ישראל הסתובב הקהל בבית הכנסת בליון לעבר הפתח , כדי לקבל את השבת ברוב שמחה וחדווה. וכך ניצלו חייהם של עשרות רבות מהמתפללים שהיו אמורים לקפח את חייהם, חלילה, על ידי 3 הרימונים שנצרותיהם כבר נמשכו ונפתחו.  

     בואו ונלמד מכאן שגם אם הגענו למצב שבו הצרות אופפות את נפשנו עד מאוד, וגם אם נראה לנו שחלילה אפסה כל תקווה, נמשיך להאמין בכל לבנו ומאודנו שהשי"ת יכול להצילנו מכל צרה וצוקה, ומכל נגע ומחלה, ואם נמשיך להאמין בו, ולהשליך עליו את יהבנו, נזכה לראות ישועות ונחמות.  שהרי רק הוא יודע את כל העתים והזמנים, ורק הוא מסדר את כל המאורעות בכל פינה בעולם, ורק הוא יכול לגרום לכך שהארור הזה יכנס לבית הכנסת בדיוק ברגע שבו מקבל הקהל את השבת--- ורק הוא, בכוחו הגדול ובזרועו הנטויה, יכול לסדר גם את כל הזמנים והמאורעות שלנו, כך שיביאו בסופו של דבר להצלתנו. אדם המעביר את חייו בדרך זו, אין מאושר ממנו. כל ימיו על אדמתו, יעברו עליו מתוך אושר ושלווה,  מנוחת הדעת ונהורא מעליא .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' אלול ה'תשע"ז

 ''אין נועלים את הדלת מפני הגנבים", שהרי אלו יודעים לפרוץ גם דלתות נעולות. את הדלת נועלים כדי לא להעמיד במבחן אנשים הגונים...

     'בראשית' ר"ת: ר'צה ש'יאמרו י'שראל ת'הילים ב'חודש א'לול, (אגרא דכלה(

     בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תיכרת כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב,  ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' בדורות אחרונים. (אמרי יוסף(

     גורל המקום בידיו - רב נקרא "מרא דאתרא". גורלו של ה 'אתרא', המקום, נתון בידי הרב. בו ובהוראותיו תלוי אם המקום יהיה כלי לא-לוקות. (אדמו"ר הזקן)

     החיים לימדו אותי שיש לשלוט על הגישה שלנו. אם לא היא זו שתשלוט בנו.

     הסדר הנכון - רב, שוחט, מלמד, גביר, בעל בית – זה הסדר הנכון בעדת ישראל. הדעה הראשונה של הרב, אחריו השוחט, אחריו המלמד. שלושה אלה הם עמודי בית ישראל, מנהיגי העדה. (הריי"צ מליובאוויטש)

     "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז,יח).  צריך לבחור שופטים שיהיו מצוינים במידת צדק ורחמנות, שיצדיקו כל יהודי וידונו אותו לכף זכות. (קדושת לוי)

     להדליק את התנור - "תנור אינו נעשֶה חם ברגע שמדליקים אותו, אלא יש להדליקו מבעוד מועד. כדי להיות חמים בראש השנה יש 'להדליק' את ה 'תנור' בחודש אלול" (ר' מרדכי-חנא פוקס)

אלה הדברים אשר דיבר משה" [א, א].  (והערב נא).

     לפי שהן דברי תוכחות... לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל (רש"י).  

     מעשה שהיה בבית כנסת מסוים, שהתפילה בו הופרעה מדי שבת, מחמת מעשיו של יהודי שנחשב לעשיר הקהילה.  באמצע התפילה וקריאת התורה, נוהג האיש הנכבד להוציא את קופסת הטבק שלו, ולהסתובב עמה בין המתפללים. הדבר הביא לרעש והמולה, שחוק וקלות ראש, ולביזיון ל 'מקדש מעט' ולתפילה בו.  גבאי בית הכנסת, שהינו יהודי החרד לקדושת בית א-לוקינו, החליט שעליו לעצור את הנגע הרע שנגרם מחמת שאיפת הטבק. אלא שלהוכיח את הגביר לא היה שייך מבחינתו, מכיוון שהלה מחזיק כמעט חצי מההוצאות השוטפות של בית הכנסת, ואם יוכיחו אותו בצורה בוטה, יתכן מאוד שיחדל מלהמשיך לתרום.  חשב הגבאי, היאך אוכל להוכיחו בצורה עקיפה, מבלי לפגוע בו. ולבסוף עלה במוחו רעיון מקורי.  פנה אפוא הגבאי אל אחד המתפללים הצדיקים, שתופעת הטבק נגעה גם לליבו, ושאלו: "האם כבודו יסכים לספוג ביזיונות כדי למגר את התופעה?". "ספר נא לי תחילה למה כוונתך", ביקש האיש. והגבאי הסביר: "התכנית היא,  שאתן לך קופסת טבק, ובשבת קודש, באמצע קריאת התורה, אתה תעבור בין המתפללים ותכבד אותם בטבק,  ואז, ברגע שתתעורר ההמולה, אקום ואנזוף בך לעיני כל, אחטוף את הקופסה מידך וארוקן אותה לתוך הפח. לאחר מכן, אעמוד על הבימה ואכריז, שמעתה, כך יהא סופה של כל קופסת טבק שתסתובב בין המתפללים!..."

     המתפלל הסכים ליישם את ההצגה. ואכן כך היה. באמצע קריאת התורה נוצר בלבול וקול המולה סביב הטבק,  עד שניגש הגבאי, צעק על בזיון התורה הנורא, ורוקן את הטבק לאשפה. וכל זאת לנגד עיניו המשתאות של העשיר.  תכניתו של הגבאי אכן הצליחה, אלא שכעת ליבו נקפו: האם היה מותר לנו לערוך מהומה כזו בבית הכנסת,  באמצע קריאת התורה, על מנת להפסיק את התופעה? השיב מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: מותר לערוך הצגה כזו, מאחר ויש כאן תועלת גדולה של הפסקת קלות הראש והדיבורים האסורים בבית הכנסת. ויש לציין עוד לנאמר במסכת מנחות (דף צ"ט ע"ב): "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב (שמות ל"ד, א'. בנוגע לשבירת הלוחות על ידי משה רבנו): "אשר שברת" - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כחך ששברת".  במה דברים אמורים, סיים מו"ר, באופן שהדבר נעשה אך ורק בין גברא לגברא (בין עלייה לעלייה), אך באמצע קריאת התורה, אין לעורר שחוק וקלות ראש בבית הכנסת!...

 ושבתם איש לירושתו" [ג, כ].  (עלינו לשבח).

     יותר מהרבה יהודים אחרים שעברו את השואה הנוראה, לא היה יכול הרה"ח רבי לייבל יוד שיחי' להאמין שהוא ייצא אי-פעם מגיא ההריגה, ישוב לירושתו, ועוד יזכה לראות דור ישרים יבורך של בנים, נכדים ונינים, בארץ הקודש. למה יותר מאחרים? משום שהוא, ר' לייבל, הנמצא כיום בשנתו ה-93 , הגיע עם משלוח של מאות יהודים אחרים למחנה המוות מידאנק, ומי שיודע מה זה מידאנק, יודע שעל אצבעותיה של יד אחת אפשר למנות את היהודים שיצאו משם בחיים.  מידאנק לא היה מחנה עבודה. לא הגיעו לשם כדי לעבוד, אלא כדי למות, רח"ל. אלא שלפני הכניסה לתאי הגזים, ושריפת הגוף בקרמטוריום, העבירו הנאצים ימ"ש את האסירים האומללים בשבעת מדורי גיהינום כאן בעולם הזה,  ויסרו אותם במסכת של ייסורים איומים. ייסורים, לשם ייסורים.  ולמשל, מדי בוקר בבוקרו נאלצו היהודים לרוץ ברגליהם היחפות על זכוכיות, וכל מי שמעד או לא מילא את המשימה כראוי,  הושלך מיידית אל תאי הגזים. כמו כן אילצו אותם לשאת משאות של אבני-ענק, הגדולות בהרבה מכפי כוחם,  ומי שלא הצליח, הורו לחבריו להשליך את האבן הגדולה על ראשו. תצלינה אוזניים משמוע!

הרה"ח רבי לייבל יוד, מזקני חשובי חסידי גור, המתגורר בעיר הקודש ירושלים, והקרוי על שמו הקדוש של בעל ה 'שפת אמת', היה אחד היהודים שהגיע למיאדנק, וגם הוא עבר על בשרו וחווה על גופו את כל מדורי הייסורים האיומים הללו, שהיו באמת למעלה מכוח הסבל גם של אנשים חזקים.  יום אחד, הוא נשבר. הרגיש שהחיים בצורה כזו, לא שווים יותר מן המוות. הוא לא שלח יד בנפשו, חלילה, אלא החליט שבבוקר שלמחרת לא ייצא כלל מן ה 'חדר' שבו ישן בלילה. והיה, כאשר יבואו הגרמנים ויעשו את המפקד היומי, ויגלו שהוא חסר, יבואו עד מהרה לחדרו, ויהרגוהו.  וכך עשה. פסק-הזמן מהרגע שבו יצאו כולם מהחדרים, ועד שהשומרים היו אמורים לגלות את היעדרו של ר' לייבל,  היה כ- 20 דקות. והנה, לאחר 10 דקות נשמעים קולות דיבור רמים מהמסדרון, ודלת החדר נפתחת לרווחה.  מיודענו היה בטוח שהנה הסוף מגיע. ואכן, בפתח עומדים אנשי אס.אס. אבל למרבה הפלא ר' לייבל אינו מכירם. הם הגיעו לכאן ממחנה אחר, מחנה העבודה צ'נסטחוב. "אנחנו מחפשים אנשים לעבודה, אמרו לר' לייבל. באיזה תחום אתה מתמחה "? החסיד הזה שוכב על דרגש-העץ שלו, ומביט בהם בפנים קפואות, כמי שאיננו מבין על מה הם מדברים. הנאצים במיאדנק הצליחו לסחוט ממנו את שארית חיותו. אבל, ברגע האחרון תפס את משמעות הדבר, והבין שיתכן שכאן תהיה טמונה הצלתו הנסית, גם ממחנה המוות שבו הוא נמצא. הגרמנים מצ'נסטחוב שאלו שוב: האם יש לך התמחות כלשהי? ור' לייבל, הוציא מפיו רק מילה אחת. עד היום הוא אינו יודע מי הכניס לו את המילה הזו. 'מסגר'. היהודי שמעולם לא התעסק במסגרות, ולא ידע אפילו מה מכילה מלאכה זו,  השיב לגרמנים שהוא מתמחה במסגרות. קול צהלה והתפעלות נשמע בחדר. 'מהיכן ידעת שזו בדיוק מה שאנחנו מחפשים',  הגיבו האורחים הבלתי- צפויים, והציעו לו לעבור איתם, בזה הרגע, לצ'נסטחוב. לא עברו דקותיים ור' לייבל היה מחוץ לחדרו, בדרך לצ'נסטחוב, ומשם אכן נפתח הפתח להצלתו, עד בואו ארצה, בחסדי שמים, כאשר זכה להקים דור שלם בנים נכדים ונינים, יראי השם, הממשיכים את מורשת בית האבות המפוארת. הוציאה מ 'מסגר' נפשי.

     כששומעים סיפור כזה, אין זו מן החוכמה היתירה להביע התפעלות גרידא, ובזאת לגמור את העניין.  החוכמה היותר-גדולה היא לקחת את הדברים לתשומת לב, ולקשר את המסקנה אלינו, אל חיינו הפרטיים, אל הקשיים והייסורים שלנו, ולהבין שאם הקב"ה עושה ניסים כל כך גדולים, שממש לא נתפסים בשכלו של בן- אנוש, הרי בוודאי שהוא יכול לחלץ אותי מצרתי וממצוקתי, ולהוציאני למרחב. הרי הגרמנים שהגיעו מצ'נסטחוב כדי לקחת עובדים, לא היו צריכים לגשת אל הצריף בו היה ר' לייבל. מצד הטבע הם היו צריכים, ומחויבים, לגשת להנהלת מחנה המוות מיאדנק, 'ולבקש מהם לקחת עובדים, אבל הקב"ה כיוון אותם היישר אל הצריף. כי האם מי שהביא את עשר המכות על המצרים במצריים,  קרע את הים וכלכל את עמו במן ארבעים שנה במדבר, וכל יתר הניסים הגדולים שעשה, ועוד יעשה, עמנו, האם נבצר ממנו חלילה לעשות נס 'כל כך קטן', ולהוביל את מחפשי- העבודה הגרמניים לצריפו של ר' לייבל ?! ואם ראינו שגם בתוך החשיכה האיומה ששררה בימים ההם, אפשר היה לראות את ההשגחה הפרטית שליוותה כל יהודי,  והאירה לו את דרכו, אם כן גם אנחנו יכולים להתחזק, כל אחד במצבו-הוא, בקשייו - הוא, ולהאמין שהקב"ה שומר ומשגיח עלינו גם בתוך החשיכה, ואינו נוטש אף אחד . על ידי אמונה זו יהיה בכוחנו להתגבר על כל הניסיונות. כי הרי הניסיונות קיימים. אי אפשר לברוח מהם.

     אחד מתלמידיו של הגה"צ רבי משה שניידר בלונדון, ניגש אליו לפני חתונתו וביקש ממנו ברכה. 'איזו ברכה הינך רוצה שאברכך'? – שאל ראש הישיבה. 'שלא יהיו לי קשיים בחיים. שהכול יעבור אצלי גלאט' – השיב הבחור. ' וכי ברכה היא זו'?! – תמה הגר"מ שניידר. 'הרי הקשיים בוודאי יבואו, והמשימה של האדם בחייו היא לדעת כיצד לצלוח את הקשיים, ולא לברוח מהם. אני אברך אותך אפוא שהקב"ה יהיה בעזרך, ותוכל לצאת מן הקשיים כשידך על העליונה'!

     ודווקא כאשר האדם צולח את הניסיונות, הוא מגיע אל אושרו האמיתי, וכידוע ! יש בכוחם של סיפורים כאלה כמו זה של ר' לייבל יוד, לנטוע רוגע ושלווה בליבותינו, גם בתוקף הצרות וים-הדמעות השוטף את תקופתנו. מי שמרגיש שהוא נמצא בידיו של הקב"ה, האב הרחמן, המרחם על ביריותיו ורוצה בטובתם, לא ייפול כל כך מהר לזרועות הייאוש, ולא ייתן ל 'מרה שחורה' להשתלט עליו ועל רגשותיו.  כי פתאום יבוא האדון מהיכלו, פתאום, ויושיט לו את ידו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/