הנה ידוע, כי מאז שחרב בית המקדש, תפילות ישראל ממלאות את מקום
הקרבנות, וכמאמר הנביא (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו". אולם כאשר נתבונן נמצא, כי בדרך מופלאה אנו ממלאים
מזה דורות אחר דין מדיני הקרבנות, בתפילותינו. " על כל קרבנך תקריב מלח" נאמר בפסוק (ויקרא ב,
יג), ודמעותינו המלוחות, המלוות את תפילותינו, משמשות במקום המלח שהוקרב על הקרבנות. הדמעות הם הביטוי הכי גדול לקרבת א-לוקים! כך
למדנו מתורתו של המהר"ל שכל דבר שמוזכר ראשון בתורה הוא השורש לכל. ומצאנו
בחז"ל שכשהקב"ה הפריד את המים העליונים ושם אותם למטה המים התחתונים בכו
משום שרצו להיות קרובים ליוצרם. ואם כן, ראינו שקירבת א-לוקים הראשונה בבריאה הייתה
על ידי דמעות.
החודש הזה חציו זעם וחציו נחמה על כן נקרא שבת חזון,"חזון" ר"ת חציו זעם וחציו נחמה לומר שעוד ינחם
אותנו ה' (מטעמים שם כב בשם
ש"י(
וכה פירש הרה״ק בעל ה׳אמרי
נועם׳ מדז׳יקוב זי״ע את דברי הכתוב ׳איכה אשא לבדי טרחכם משאכם ורבכם׳ שהקב״ה אומר
לעמו ישראל עם ה ׳איכה׳ כלומר עם הבכייה על החורבן שהיה בבית עולמים, ׳אשא לבדי׳,
את זה אוכל לסבול
לבדי ואל תרעישו על זה יותר מדי, אך את ׳טרחכם משאכם וריבכם׳, כל המריבות והמדנים
שיש לכם בין אדם לחברו, זאת לא אוכל ׳לשאת לבדי׳ רק אתם בעצמכם צריכים להיטהר מזה
העוון הגדול. כי זוהי כל עבודתכם בשנות הגלות, ובפרט בימי המצרים.
חכמי המוסר אמרו בדרך צחות,
שאדם שמתהלך כאשר דאגתו על פניו הוא בבחינת "בור ברשות הרבים", כלומר
הוא מזיק את הזולת, כי כאשר אדם עצוב אספקלריא - עמומה הוא משרה עצבות על סביבתו,
וכאשר הוא שמח הוא משמח את סביבתו, והא בהא תליא ואכמ"ל.
ושבו בנים לגבולם (סיפורי צדיקים, עלון 266)
בימיו של האר"י הקדוש (רבי יצחק
לוריא) ז"ל חי בעיר צפת יהודי ירא-שמים מופלג ותלמיד-חכם גדול, ושמו ר' אברהם
הלוי ברוכים זיע"א. שנים רבות נהג ר' אברהם להשכים קום מדי לילה סמוך לחצות,
לסובב בסמטאות העיר, להקיש על דלתות הבתים ולהעיר לעבודת הבורא את תלמידי-החכמים
והמקובלים הרבים שגדשו את צפת. לא הייתה חולפת שעה ואלה היו מתנערים מיצועם
וממהרים לבתי-הכנסת, כדי לערוך 'תיקון חצות' ולבכות את מר הגלות לאחר אמירת 'תיקון
חצות' היו
הכול לומדים בעיון ובהתמדה תורה - נגלה ונסתר בליל של קולות. לימוד היה בוקע אז מבתי-הכנסת
ומתפשט בחלל האוויר של צפת. סמוך להנץ החמה היו פונים האנשים לטבילה במקווה, ולאחר
מכן מתפללים שחרית בנחת ובכוונה.
דמות מרתקת וייחודית היה ר' אברהם. כל
ימיו חי בדוחק ובפרישות, ופעל נמרצות לחיזוק כל ענייני הקודש של צפת. הרבה לעסוק בתפילה ובתורה. אך את עיקר חייו ומעשיו
הקדיש לעניין אחד - גלות השכינה. בכל פעם שהיה עולה עניין הגלות על שפתיו, אפף
אותו צער עמוק. הוא היה מוכיח בשער, מעורר להרבות בקינה על בית-המקדש שחרב. כה
רבות התעסק בגלות השכינה ובגאולתה, עד שהאר"י הקדוש בכבודו ובעצמו העיד עליו
כי נשמתו היא גלגול של ירמיהו הנביא. יום אחד נפל ר' אברהם למשכב. מצבו הידרדר והלך עד
שהגיע ממש לשערי מוות ר"ל. טובי הרופאים בסביבה הוזעקו למיטתו, אך הם אמרו
נואש. מכריו השלימו בליבם עם המצב , ודומה
היה כי גם ר' אברהם עצמו מכין את עצמו ליום המוות. השמועה על מחלתו האנושה של ר' אברהם הגיעה לאוזני
האר"י, והוא מיהר לבקרו. אמר לו האר"י: "דע לך ר' אברהם כי נשלמו
ימיך, ולא נותר לך עוד זמן רב לחיות, אולם עדיין יש לפניך סיכוי להסיר את רוע
הגזירה, לקום ממיטת חולייך ולשוב לאיתנך. זאת, אם תעלה לירושלים, להתפלל ליד שריד
בית- מקדשנו,
הכותל המערבי. אם תגיע לשם ותפיל תחינה, מעומק הנפש, תזכה לראות את השכינה הקדושה.
והיה אם תזכה לכך, מובטח אתה כי תחיה עוד שנים רבות". כששמע זאת ר' אברהם, גמר בליבו לצאת לירושלים ויהי
מה.
באותם ימים זה לא היה דבר של מה-בכך.
הנסיעה התנהלה על-גבי חמורים, עברה בדרכים לא-סלולות וארכה ימים אחדים. היא גם
עלתה סכום כסף שהיה למעלה מהישג-ידו של ר' אברהם. אף על פי כן קיבל עליו ר' אברהם
את המסע. בתוך ימים אחדים חלה התאוששות מה במצבו, עד שהצליח
לרדת ממיטת חוליו ולעמוד על רגליו. משהתחזק גופו עוד והוא חש עצמו חזק דיו לקראת
הדרך הארוכה והמתישה, החל למכור את מיטלטלי ביתו, כדי לממן את הנסיעה, שכן עני
מרוד היה וכסף מזומן לא היה בידו. כשהכול היה מוכן לנסיעה הסתגר ר' אברהם בביתו שלושה ימים ושלושה לילות, בתענית
ובתפילה לקראת המסע. רק לאחר מכן יצא בדרך העולה לירושלים עיר- הקודש.
דרך ארוכה וקשה עברה על ר' אברהם מצפת
לירושלים. כמה פעמים כבר היה נדמה לו שגופו החלוש לא יצליח
לעמוד בטלטולי הדרך. רק אמונתו הגדולה נסכה בו כוח, עד שהגיע לירושלים. כשהגיע לעיר-הקודש לא פנה לאכסניה. הוא שם מיד את
פעמיו אל הכותל המערבי. השעה הייתה שעת לילה. ר' אברהם החל לשפוך את תחינתו לפני
הקב"ה, מתוך בכיות רמות וזעקות קורעות-לב, עד שאפסו כוחותיו. לפתע, מתוך
העייפות הגדולה והחולשה הכבדה, הבחין בדמות לבושת שחורים, מיתמרת ועולה כענן
מהכותל ועד לב השמים. הבין ר' אברהם כי אותה דמות לבושת שחורים היא-היא השכינה
הקדושה השרויה בגלות, עטופה שחורים, ומתגוללת בעפרה על בניה הנתונים
בצרה ובשביה. כאב חד פילח את ליבו, כל גופו הזדעזע והוא שב ונפל על פניו, בוכה בכי
מר: "ציון המסולאת בפז, אוי לי שראיתיך בכך!", ומרוב צער התעלף. בחזיון
חלומו ראה את הדמות לבושת השחורים קרבה אליו ומניחה את ידיה על פניו, מוחה את
דמעותיו ואומרת: "הנחם, בני אברהם, כי יש תקווה, ושבו בנים לגבולם. עוד אשוב
לרחם עליהם ואקבצם". הקיץ ר' אברהם מעלפונו, ושב להכרתו כשהוא משנן לעצמו את
הדברים שראה ושמע.
כעבור כמה ימים החל ר' אברהם במסעו חזרה לעיר צפת. הוא שב אל העיר
מאושש, שמח וטוב-לב. כשראהו האר"י, הבחין מיד על פניו כי אמנם התפלל מעומק
הלב ואף זכה לחזות בגילוי השכינה. אמר לו האר"י: "אשריך שזכית לרגע נדיר
של גילוי פנים בתוך הסתר-הפנים הגדול של הגלות המרה. כל זאת בזכות שכל חייך השתתפת
בצערה של השכינה ומשום שאתה מעיר ומעורר יהודים מדי לילה לבכות את הגלות. מעתה
מובטחת לך אריכות ימים". זכה ר' אברהם ברוכים לחיות בעיר-הקודש צפת עוד עשרים
ושתיים שנה ולהמשיך בעבודת ה'.
