אמרי שפר י"ט כסלו ה'תשע"ח

 אדם יכול להתפלל מהבוקר עד הערב, הוא יכול ללמוד תורה 14 שעות ביום, ולעשות מצוות ומעשים טובים כל היום כולו ...   יש לו שכר הרבה, הוא הופך לאדם גדול ויש לו פינוק של גן עדן  !  אבל לא מכך נהיים מיליונרים .   מיליונר הופכים להיות מאיזה "וימאן" אחד באמצע היום  !  כשלאדם נופל איזה ניסיון קשה, והוא מתגבר... זה מיליארדים !   זה מה שמגדל אותו, זה מה שמרומם אותו – הוא הופך לעשיר !   לכן הטעם של "וימאן" זה דווקא טעם שלשלת, כדי ללמד אותנו שאם אדם מקיים "וימאן", זה מרים אותו מעל כולם בכמה מדרגות עד לפסגת הפסגות !

      במסכת שבת (דף כ"ג) נשאלת שאלה: אם יש לאדם כסף לקנות נר אחד בלבד ", לליל שבת של חנוכה , " האם עליו לקנות נר של שבת ולקיים מצות "הדלקת נר של שבת", או עליו להעדיף ולקנות "נר חנוכה"? הגמרא קובעת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהאדם מחויב להוציא את כספו ולקנות "נרות של שבת  , "   לא רק משום שזו מצווה שאנו חייבים בה, אלא הם גורמים שישרור  " שלום בית". לכן, נרות שמחזיקים "שלום בית" עדיפים על נר של חנוכה. 

     בעל ה"תוספת ברכה" כתב לפרש מה נשתנה חנוכה מפורים , שבנר חנוכה מצווה להניח בפתח היוצא לרשות הרבים בפרהסיא , ואילו בפורים מותר לקרוא את המגילה אפילו בפנים החדר שבבית? אך הטעם הוא, מפני שנס פורים כשזה קרה, זה קרה בפרסום גדול , ולכן אין צריך עוד להוסיף בפרסום, כי מעצמו זה מפורסם, וקריאת המגילה היא רק מצוות זכירה. אבל נס פך השמן בחנוכה, לא נודע כי אם ליחידי סגולה שהיו במקדש ( הכוהנים שמצאו את פך השמן) ולכן צריך לפרסם הנס, ולכן מצוותו להניח אותו בפתח רשות הרבים כדי לפרסם הנס בפומבי.

     ישנה את השאלה הידועה, מה שונה הנס של חנוכה מפורים ,   שבפורים יש מצוה להרבות במשתה ושמחה, ואילו חנוכה היא רק בהלל והודאה, ועל כך עונים: משום שהיוונים שאפו בעיקר להעביר מן העולם את תורת ישראל, להשמיד אותנו השמדה רוחנית, כנגד זה המן ביקש להרוג ולאבד אותנו בגופנו. על כן אנו חוגגים את =D7ג החנוכה ברוחניות, ואת פורים בגשמיות... 

החזן והנס

     מודעות צהובות גדולות הודבקו בסמטאות ירושלים, מכסות במעטה זהוב את הפאשקוילים המודבקים על הקירות דבר יום ביומו. גל הפרסום היה חריג בהיקפו, כמויות המודעות היו גדולות לאין ערוך מהכמויות המוכרות כמודעות פרסום. ולא בכדי. לא בכל יום מגיע מלך החזנות העולמי, החזן הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט, להופעה חד פעמית בירושלים רבתי. יוסל'ה ,   ששמו הלך לפניו מסוף העולם ועד סופו כגאון הגאונים בעולם החזנות ,   מי ששמו מוזכר בערגה עד ימינו אנו כמי שבנה וחידש את יצירות החזנות היהודיות, התגורר במנהטן שבארצות הברית, ובאותם ימים, לפני כשמונים שנה, הגעה ארצה הייתה פרויקט מורכב ויקר מאוד ...   מה רבה הייתה ההתרגשות לקראת בואו של החזן המהולל. תושבי ירושלים שמחו והתרגשו על הזכות הייחודית והנדירה, מה שגרם בציבור הירושלמי לחרושת שמועות על המועד והמקום המדויקים בהם יופיע, ואז יוכלו הכל לשמוע את קולו הערב ולראותו מסלסל באומנות בקולו הנפלא ...   בסופו של דבר, המודעות הגדולות הן שבישרו את העובדות לאשורן: יוסל'ה יגיע ארצה ביום חמישי, כ"א בסיון תרצ"ג, ויעבור לפני התיבה לתפילות שחרית ומוסף בשבת קודש, כ"ג בסיון תרצ"ג, בבית הכנסת 'החורבה' שבעיר העתיקה.

     עתה, הפכה ההתרגשות לציפייה של ממש ,  כאשר הכל ממתינים בדריכות לשבת המופלאה, בה יתנגן קול הטנור המפורסם והיפה בתבל בחוצות ירושלים ...   רבים מתושבי ירושלים הצליחו לתפוס מקומות לינה בבית מכרים וידידים ברובע היהודי, על מנת להשכים קום עם שחר ולתפוס מקומות טובים בבית הכנסת  ' החורבה'. אלה שלא הצליחו, התארגנו קבוצות קבוצות ליציאה משכונת 'מאה שערים' ופרבריה לכיוון העיר העתיקה, לקראת תחילת תפילת יום השבת. אין לב ירושלמי שלא נע וזע לקראת הופעתו של יוסל'ה ,   וגם ארגוני החסד כבר נערכו לחלק שתיה בדרכים המובילות לרובע ...  

     עם שחר יום השבת, רחובות ירושלים דמו לנחשול אדם ענקי. מאות אנשים צעדו במרץ, רגליהם מוליכות אותם לבית הכנסת 'החורבה' שכבר היה מלא מפה לפה בשעות בוקר מוקדמת, הרבה לפני שעת התחלת התפילה המתוכננת. אלה שניחנו בכישורים מוזיקליים יוצאי דופן - הקדימו והזדרזו להיות מהיושבים ראשונה ...   בשכונת מאה שערים, התגורר גם אברך מתמיד נחבא אל הכלים, בשם ר' יוסף שלום אלישיב. לא הרבה ידעו עליו, מי הוא ומה הוא ובמה הוא עוסק. רוב זמנו הוקדש לסטנדר המתקלף בבית הכנסת 'אוהל שרה', על יד הגמרא האהובה ממנה לא הניח ידו... אך ההתרגשות המוסיקלית, לא פסחה גם עליו. מנעוריו, ידע כי יש בו חושים מוסיקליים נפלאים, אך מעולם לא היה לו פנאי להקדיש להם מספיק תשומת לב. עתה, עם בואו של המוסיקאי הבכיר ביותר בעולם השירה היהודית, שבו החושים הללו ונדרכו, צפו וניעורו לחיים .   הספסל עליו ישב, מעודו לא היה עד למאבק איתנים שכזה, כמו שהתחולל בנפשו באותה שבת בשעת בוקר. הייתה בו נימה אחת, עקשנית ומרובעת משהו, שלחשה באומץ: 'נו, וכי בשביל קטע חזנות לעזוב את סוגיית מודה במקצת? וכי יוסל'ה מעניין יותר מדף הגמרא האהוב?'. מאידך, קול אחר ,   עקשן לא פחות מקודמו, זעק ללא לאות: 'יוסל'ה הוא חזן עולמי, ויש לך הזדמנות של פעם בחיים לשמוע אותו. הוא יהודי ירא שמים, גם גדולי ישראל האזינו לו ושבחו את תפילתו המרגשת. יוסל'ה נמצא כאן רק היום ,  ואילו דף הגמרא יהיה כאן גם מחר, גם מחרתיים, גם בשבוע הבא '...   אחרי מאבק ממושך, הקול האחרון ניצח. הרב אלישיב סגר את הגמרא באנחה כבידה, והלך בעקבות ההמון לכיוון העיר העתיקה. בדרך ניסה להרהר בדברי תורה עד ההגעה ליעד, אך משלא הצליח, הרגיש כי אולי טעה בהחלטתו. תחושה רוחנית חזרה והתעוררה בו, זועקת באלם קול: 'תורה מה תהא עליה? איך מלאך לבך לעזוב את דף הגמרא לטובת חזנות? מה יהיה על דף הגמרא שנותר מבויש בבית המדרש ?'   בשערי העיר העתיקה, החליט לשוב על עקבותיו. התחושה הזו הכריעה  ,  והרב אלישיב מצא עצמו חוזר את כל הדרך בואכה שכונת מאה שערים  ,  רץ שוב לעבר הגמרא שאהבה נפשו ...   אך בזאת לא תם המאבק. בבואו לשכונה, ראה קבוצת יהודים של צורה ,   אברכי חמד תלמידי חכמים נודעים ,  צועדים אל העיר העתיקה, להצטרף לתפילתו של יוסל'ה רוזנבלט. המלחמה הפנימית שבה והתחדשה כמקדם: 'ראה נא, אברכים תלמידי חכמים מבינים שאין כל פסול בללכת לשמוע את החזן הנדיר. וכי מה רע? סלסול של תפילה, נגינת חזנות מרוממת, הרי זה עונג שבת עילאי, ובכלל - עולם הנגינה קרוב לעולם התשובה !'  הקול לא ויתר, היה עקשן וחזק מאוד : '  מה לך כי נחפזת לחזור בשעה שהמונים גודשים את מבואות העיר העתיקה בדרכם לחזן המופלא - וכי יקרה משהו אם תנוח מעט מעמל הלימוד ותתענג על צלילים יהודיים מרגשים? וכי הדבר אסור או אינו ראוי? והרי זה עונג שבת שאין למעלה הימנו, והרי זה רגע נדיר ובלעדי ששוב לא יחזור ?'   הוא כבר היה בשכונת מאה שערים ,   אך שב וסב על עקבותיו, מצטרף להליכה ההמונית אל העיר העתיקה. הוא זירז את צעדיו על מנת לכסות על האיחור, וכעבור כעשרים דקות כבר עמד בחצר בית הכנסת 'החורבה  ', נדחק בין ההמונים הממלאים גם את החצר, צובאים על הפתחים וממלאים את החלונות ...   ניצחון ברגע האחרון ...   הוא תפס לעצמו עמדת האזנה נוחה, ועשה אוזניו כאפרכסת. אכן, הקול הצלול והבהיר, המתוק והיציב, החזק והנפלא של יוסל'ה, הוא בדיוק כמו באגדות. 'יש לו משהו שאין לאף אחד אחר', קבעו החושים המוסיקליים שלו, שעה שהמיית קולו של יוסל'ה וצלילי סלסוליו כובשים כל נים בנשמתו ,   מרגשים אותו עד דמעות ...

     ההתרגשות הזו זעזעה אותו, הניעה בנפשו את אמות הסייפים. 'להתרגש מחזנות?' - נזף בעצמו, 'היעלה על הדעת? והרי ההתרגשות הזו בהכרח תבוא על חשבון התרגשות מדף הגמרא! זהו, בשביל חזן אחד עוזבים את הגמרא ומחליפים אותה בקול טנור - מרגש ככל שיהיה ?'   הוא ירד מהמקום אותו תפס בדי עמל, ובצעדים בוטחים החל חוזר לכיוון  ' מאה שערים', בפעם השנייה באותו היום... 'יוסל'ה הוא אכן חזן רם דרג', לחש לעצמו, 'אין ספק שזו הזדמנות חד פעמית לשמוע אותו... אבל דף הגמרא חשוב יותר, מושך יותר, מרגש הרבה יותר...' הרהר, ושב ורץ כל הדרך עד לסטנדר המתקלף, חוזר ושוקע בסוגיית 'מודה במקצת ואחר כך באו עדים    '...

      שנה חולפת ועוד שנה, עשרות שנים חלפו. אותו אברך לא מוכר קם והיה לגדול הדור, פוסק בקנה מידה עולמי שכל היהדות חרדה למוצא פיו .   חלפו כשבעים שנה מאז אותו מאורע, עד ששב וחלף בחצר בית הכנסת  ' החורבה' עם חתנו, כשהוא מצביע על בית הכנסת, ממקד מבטו במקום בו עמד באותו יום השבת, וקורא בהתרגשות ובהתעוררות רבה: 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה ...'  אחרי רגע של תדהמה, הוסיף והסביר במילים ספורות אך מטלטלות : '  תאמין לי, הניסיון היה גדול מאוד. רוב ההמונים לא הבינו במוזיקה, לא ידעו מהי עוצמתו של יוסל'ה... הם באו כי כולם באו, הם באו בשל ההמון הרב ,   מיעוטם הגיעו מתוך הבנה מעמיקה מהי משמעות קולו של יוסל'ה, אחד מהם הייתי אני... ואחרי שכבר שמעתי, והאזנתי, והתרגשתי - לא היה קל לעזוב את המקום ולברוח לדף הגמרא. אבל זה היה הנס שלי, שהצלחתי להתגבר ולברוח !'   כי רגע המאבק בניסיון, היה קשה ומר עד מאוד. המלחמה הייתה קשה  -  החושים המוסיקליים, האורח הנדיר, והיצר המפעפע - כל אלה עשו חריש עמוק בנבכי נפשו הצעירה של הרב אלישיב! אך העמידה בניסיון, העקשנות באותם רגעים, ההחלטה הנחושה לתת לדף הגמרא לנצח - היא שיצרה את גדול הדור, היא שהפכה את האברך הצנום לפוסק וגאון! כי הניסיון ,   ככל שהוא גדול יותר - הוא מקפצה גבוהה יותר. כשהוא מגיע וניצב מנגד ,   כשהוא מגרה, וקשה, וכמעט בלתי אפשרי, אות וסימן הוא כי הניסיון הזה יקפיץ גבוה, יוביל לשיאים חדשים של הישגים! זה לא הרגע להישבר - זה בדיוק הרגע להתעקש, להחזיק מעמד, להילחם בציפורניים !

     הסיפור המפעים, המובא בספר 'הסוד' על צמיחתו וגדילתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, מלמד באופן ברור: כדאי להתעקש, להילחם, להיאבק בכל הכוח. כי התוצאה היא העפלה לשיאים לא מוכרים, נגיעה ביעדים לא מושגים !

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

' 

אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ה

הרה"ק רבי יוסף כספי אומר: טוב לחתוך איבר אחד נגוע כדי שלא יחלה כל הגוף או ימות.

     הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: החולה לא יתבייש לעשות לרפואתו דברים שאינם לפי כבודו ומדוע לנפשו ישים לב לדיברות בני אדם?

     הרה"ק רבי מאיר מפרמישלן אומר: בחלום ניכר האדם: אין האדם רואה אלא מהרהורי ליבו. כל אדם וחלומותיו.  יעקב אבינו רואה בחלומו: "סולם וראשו מגיע השמימה... והנה ה' ניצב עליו". ואילו פרעה רואה בחלומו - "שבע פרות יפות מראה".

      הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: איני פוחד מיסורי מחלה, אלא מהפינוק שלאחרי מחלה.

השמח בחלקו (ענף עץ אבות)

     שלמה המלך אומר: "טוב ארוחת ירק ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב". ישנם בתים של צדיקים אשר חיים בדלות אולם ביתם מלא שלוה ויראת שמים חינוך הבנים אהבה ואחוה וכיבוד הורים. מאידך, ישנם עשירים ובעלי מעמד שיש להם שפע בגשמיות אבל הבית מפורק ומפורד ומלא חילוקי דעות ריב ומדון ח"ו.

     מעשה: במלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר ומרהיב עין, וסביבו נטע גן נפלא עצי פרי ושושנים ופרחים, וריח לו כלבנון, וקבע בו שלט קטן וחרט עליו: "הארמון והגן האלה יינתנו במתנה ע"י המלך לאדם השמח בחלקו". עברו כמה בני אדם וראו את הארמון ואת השלט שעליו. וכל אחד, חשב לעצמו בודאי שלא בשבילי יהיה הארמון הזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד שזכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג ומאושר בכל ענייניו, וראה את השלט ויאמר בליבו הלא למי כל חמדת ישראל אם לא בשבילי, וייטול רשות ויכנס אל המלך ויפנה אליו לאמור, הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים "מוצא שפתיך תשמור ועשית", חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי. ויאמר לו המלך: שוטה שבעולם, אם אתה שמח בחלקך כאשר דברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן אשר סביב, הלא די לך במה שיש לך, ולמה תחמוד את אשר לרעך? מכאן מוסר השכל, שיסתפק האדם במה שיש לו, ויודה לה' יתברך על כל אשר חננו, שיוכל לעבוד בו את ה' בהשקט ובטח.

*

על האדם להיות שבע רצון מן החלק שנתן לו הקב"ה ואינו חומד עוד, לא כן אלו המתאוים ליותר ממה שיש להם שנפשם יוצאת מרוב תשוקה וסופם שנעקרים מן העולם, ואף אם יש לאדם ממון רב אינו ראוי להקרא עשיר, אלא האדם השמח בחלקו הוא העשיר האמיתי. וזהו שאמר הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". היינו מאושר האיש שעובד רק במידה שהוא זקוק לאכילה ואינו הולך להתייגע כדי לחפש מותרות, והוא מאושר בעוה"ז ובעוה"ב ומסוגל הוא לעבוד את בוראו מתוך מנוחת הנפש. שאם אין אדם שמח בחלקו מה יועיל לו כל הונו ורכושו אדרבה כל שמשיג יותר, כן גוברת תאוותו בו וחומד עוד כפלי כפלים ושוב אינו מתענג עליהם, וכנגדם אומר דוד המלך ע"ה "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים" (תהלים קכ"ז, ב') וכבר אמר שלמה המלך: "כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד" (משלי טו, טו) היינו כל ימיו של העני הוא - העשיר שאינו שמח בחלקו – רעים, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. "וטוב לב משתה תמיד" – מה שאין כן זה שהוא שמח בחלקו ולבו טוב עליו, הרי הוא כמו שהיה במשתה תמיד.

     מעשה: באדם שהיה יושב ודג לו להנאתו על שפת הים, לידו יש אוכל ובין גברא לגברא כריך ריפתא ונהנה ממעשיו, ופגש אותו אדם אחד ואמר לו יאמר לי מר, מדוע כבודו דג עם חכה דג ועוד דג, יקנה לעצמו רשת גדולה שבאמצעותה יוכל לצוד בפעם אחת עשרת מונים. אמר לו הנופש ומה בכך? אמר לו : בכל פעם תצוד אלפי דגים ותוכל להביא פועלים ותקנה עוד סירות דייג ותגדיל את התפוקה במאות אחוזים. נו אז? שאל הדייג. אמר לו: ואז תוכל להכפיל את רכושך פי מאה ותקנה בתים יפים שמרחיבים דעתו של אדם ואיכא דאמרי שמחריבין דעתו של אדם, נו אז שאל הדייג ואם באמת אעשה כך מה יצא לי מזה? אמר לו : כשתהיה מספיק עשיר תוכל לבא לכאן לפרוס שמשיה ולדוג דגים בחכה כאוות נפשך, אמר לו הדייג וכעת מה אני עושה? אני לא דג להנאתי? בשביל מה כל המפעל סביב זה? 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \