אמרי שפר כ' אדר ב' ה'תשע"ו

 

הרה"ק רבי פנחס מקוריץ אומר: שום דבר לא היה לי קשה בעבודתי הנפשית נגד השקר. כ"א שנים ארכה לי עבודתי זו, והיא שברה לי כל איבר וכל עצם.

 

      הרה"ק רבי שמואל מסוכצ'וב אומר: אין לך המרגיל את השקר בלב האדם – כמידת הגאווה.

 

      הרה"ק רבי נחמן מברסלב אומר: סיבת השקר: שמחליף פחד השם בפחד בני אדם.

 

     הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחה אומר: אפשר להחזיר כל אדם מישראל בתנאי שאיננו שקרן או כזבן.

 

ישועה בשק (שיחת השבוע, גליון 1493)

     מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בשנת תרע"ד, 1914, זרעה הרס בעולם כולו ושיתקה את הכלכלה העולמית. גם היישוב היהודי בארץ ישראל, אף שהיה רחוק מאזורי הקרבות, נפגע קשות, שכן הוא התקיים על תרומות שבאו בעיקר מיהדות אירופה. אט-אט גבר המחסור. הפרוטה כלתה מקופותיהם של הישיבות וה'כוללים', ותלמידי החכמים נותרו בלי מקור מחיה. בין הישיבות הנפגעות הייתה 'אור תורה' בטבריה. הנהלת הישיבה הודיעה לתלמידיה כי לא תוכל לשלם עוד את הקִצבה החודשית. באין ברירה נאלצו רבים לנטוש את ספסלי בית המדרש ולחפש משלח יד כדי להביא טרף לבתיהם.

     גם ר' יצחק-מתתיהו לוריא, שנמנה עם תלמידי הישיבה, נאלץ לסגור את הגמרא הגדולה. בכל מאודו רצה להגות בתורה, אולם המחסור פגע גם בו ובמשפחתו, והוא קיבל עליו את העול של "בזיעת אפיך תאכל לחם". ניסה את כוחו בכמה וכמה עיסוקים, אך כמי שתורתו אומנותו ומימיו לא הורגל בעבודת כפיים, לא הצליח לשרוד בעבודה הקשה. יום אחד פנה אליו קרוב משפחה, שהחזיק בבעלותו טחנת קמח במושב צמח הסמוך: "אני מחפש עובד שיוביל בכל יום שקי חיטה מטבריה לצמח, לשם טחינת הגרעינים בטחנה, ולאחר מכן יוביל את שקי הקמח בחזרה לטבריה". לר' יצחק לא היה זמן רב להתלבט והוא קיבל את ההצעה. בבוקר החל את יומו הראשון. הוא העמיס את שקי החיטה על החמור, והחל לפסוע לצידו בדרך הארוכה לצמח. השמש קפחה על ראשו ומזג האוויר החם הִקשה על ההליכה, אולם הוא אזר את כוחותיו והשלים את המסע. בדרך שינן משניות על-פה, לקיים את מצוות "ובלכתך בדרך". לקראת ערב יצא בדרך חזרה, והגיע אל ביתו תשוש וחסר כוחות, בגדיו מאובקים מן הדרך הקשה ורגליו דואבות.

     כל הלילה התקשה ר' יצחק-מתתיהו לעצום עין. הוא חש צימאון עז לתורה הקדושה. "ריבונו של עולם", זעק מנהמת ליבו, "האם זו ה'חברותא' שהועדת לי, לצעוד עם החמור כל היום במקום לשבת וללמוד תורה? האם לא אוכל לשבת אפילו שעה אחת בסוף היום וללמוד תורה?". אולם העוני הגובר הכריע את ייסורי נפשו, ולמחרת עם שחר שינס את מותניו ויצא שוב למסע הארוך. במהרה חש שכוחותיו אוזלים. הדרך נעשתה קשה בעבורו, ואך בקושי שירך את רגליו. בשלב מסויים נשבר. הוא קרס תחתיו ופרץ בבכי תמרורים. "מה יהיה, ריבונו של עולם? האם זה גורלי?". כעבור כמה דקות התאושש מעט, קם והוסיף ללוות את החמור עמוס שקי החיטים. כמעט הגיע לצמח ובדרכו נקרה ערבי נושא שק גדול על שכמו. "אולי תרצה לקנות ממני שק זה, המלא פרי מיובש (לֶדֶר)?", שאל הערבי.

הביט בו ר' יצחק ומשך בכתפיו. "אין לי כסף", מלמל.

"כמה יש לך?", התעקש הערבי.

"שני מיל", השיב ר' יצחק.

"שיהיה", הפטיר הערבי, "תרצה לקנות?".

"אקנה", ענה ר' יצחק, בלי לחשוב מה יעשה בשק הפרי המיובש. "אך כיצד אשא אותו? החמור העמוס יקרוס אם אוסיף עליו את השק הזה". חכך הערבי בדעתו רגע והשיב: "אין בעיה, אעזור לך". הוא פרק מהחמור שק חיטים והעמיס תחתיו את הלֶדֶר. את החיטים העמיס על גבו, וכך צעדו השניים עד טחנת הקמח.

     בהגיעם לטחנה הבחינו במנהל המקום העומד בחוץ. "טוב שבאת, חיכיתי לך", קיבל בשמחה את פניו של ר' יצחק. "אירעה תקלה חמורה במכונת הטחינה. אבקשך להמתין כאן ולהשגיח על הטחנה בזמן שאלך להזעיק טכנאי שיתקן את התקלה".

     בעל הטחנה יצא לדרכו ור' יצחק נשאר בטחנה. בינתיים התקבצו במקום לקוחות וביקשו לטחון את חיטיהם. ר' יצחק הסביר להם כי קרתה תקלה וכי עליהם להמתין לבעל הבית ולטכנאי. הדקות חלפו, עוד לקוחות באו – רובם ככולם ערבים תושבי הסביבה – וכולם ישבו והמתינו. בחלוף הזמן נעשו האנשים רעבים. הם הוציאו את צידתם וסעדו את ליבם. כשנקפו השעות ובעל הבית התמהמה, התחדש רעבונם. בצר להם פנו אל ר' יצחק ושאלוהו אם יש ברשותו מזון כלשהו למכור להם. "יש ברשותי לֶדֶר", השיב. "אמכור לכם מנה אחת תמורת שק חיטה". רעבונם של הערבים היה גדול, והם הסכימו לתנאי העסקה. הוא מכר להם כמה מנות של לֶדֶר, והוא ערב לחיכם והם ביקשו עוד ועוד. ערֵמת שקי החיטה בפינתו של ר' יצחק גבהה והלכה ככל שחלף הזמן.

     סמוך לערב חזר בעל הבית עם הטכנאי. "הסתדרת?", שאל את ר' יצחק. "הסתדרתי היטב!", ברקו עיניו של ר' יצחק, והוא הצביע לעבר שקי החיטים.

     באותו יום השתחרר ר' יצחק מעבודתו המפרכת. בעל הטחנה נהג ברוחב לב והסכים לאחסן את שקי החיטה בטחנה, ומדי פעם בפעם שיגר לר' יצחק שני שקים, ואותם מכר בטבריה. שקי החיטה האלה פרנסו אותו בכבוד עד תום המלחמה. כשהיה מספר את הסיפור היה אומר: "לימוד התורה שלמדתי בזמן המלחמה – היה יקר לי ביותר. מתברר שכאשר מתפללים מעומק הלב – הקב"ה שומע את התחינה".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ג אלול ה'תשע"ה

הרה"ק רבי יוסף כספי אומר: טוב לחתוך איבר אחד נגוע כדי שלא יחלה כל הגוף או ימות.

     הרה"ק רבי ישראל מסלנט אומר: החולה לא יתבייש לעשות לרפואתו דברים שאינם לפי כבודו ומדוע לנפשו ישים לב לדיברות בני אדם?

     הרה"ק רבי מאיר מפרמישלן אומר: בחלום ניכר האדם: אין האדם רואה אלא מהרהורי ליבו. כל אדם וחלומותיו.  יעקב אבינו רואה בחלומו: "סולם וראשו מגיע השמימה... והנה ה' ניצב עליו". ואילו פרעה רואה בחלומו - "שבע פרות יפות מראה".

      הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: איני פוחד מיסורי מחלה, אלא מהפינוק שלאחרי מחלה.

השמח בחלקו (ענף עץ אבות)

     שלמה המלך אומר: "טוב ארוחת ירק ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב". ישנם בתים של צדיקים אשר חיים בדלות אולם ביתם מלא שלוה ויראת שמים חינוך הבנים אהבה ואחוה וכיבוד הורים. מאידך, ישנם עשירים ובעלי מעמד שיש להם שפע בגשמיות אבל הבית מפורק ומפורד ומלא חילוקי דעות ריב ומדון ח"ו.

     מעשה: במלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר ומרהיב עין, וסביבו נטע גן נפלא עצי פרי ושושנים ופרחים, וריח לו כלבנון, וקבע בו שלט קטן וחרט עליו: "הארמון והגן האלה יינתנו במתנה ע"י המלך לאדם השמח בחלקו". עברו כמה בני אדם וראו את הארמון ואת השלט שעליו. וכל אחד, חשב לעצמו בודאי שלא בשבילי יהיה הארמון הזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד שזכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג ומאושר בכל ענייניו, וראה את השלט ויאמר בליבו הלא למי כל חמדת ישראל אם לא בשבילי, וייטול רשות ויכנס אל המלך ויפנה אליו לאמור, הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים "מוצא שפתיך תשמור ועשית", חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי. ויאמר לו המלך: שוטה שבעולם, אם אתה שמח בחלקך כאשר דברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן אשר סביב, הלא די לך במה שיש לך, ולמה תחמוד את אשר לרעך? מכאן מוסר השכל, שיסתפק האדם במה שיש לו, ויודה לה' יתברך על כל אשר חננו, שיוכל לעבוד בו את ה' בהשקט ובטח.

*

על האדם להיות שבע רצון מן החלק שנתן לו הקב"ה ואינו חומד עוד, לא כן אלו המתאוים ליותר ממה שיש להם שנפשם יוצאת מרוב תשוקה וסופם שנעקרים מן העולם, ואף אם יש לאדם ממון רב אינו ראוי להקרא עשיר, אלא האדם השמח בחלקו הוא העשיר האמיתי. וזהו שאמר הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". היינו מאושר האיש שעובד רק במידה שהוא זקוק לאכילה ואינו הולך להתייגע כדי לחפש מותרות, והוא מאושר בעוה"ז ובעוה"ב ומסוגל הוא לעבוד את בוראו מתוך מנוחת הנפש. שאם אין אדם שמח בחלקו מה יועיל לו כל הונו ורכושו אדרבה כל שמשיג יותר, כן גוברת תאוותו בו וחומד עוד כפלי כפלים ושוב אינו מתענג עליהם, וכנגדם אומר דוד המלך ע"ה "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים" (תהלים קכ"ז, ב') וכבר אמר שלמה המלך: "כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד" (משלי טו, טו) היינו כל ימיו של העני הוא - העשיר שאינו שמח בחלקו – רעים, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. "וטוב לב משתה תמיד" – מה שאין כן זה שהוא שמח בחלקו ולבו טוב עליו, הרי הוא כמו שהיה במשתה תמיד.

     מעשה: באדם שהיה יושב ודג לו להנאתו על שפת הים, לידו יש אוכל ובין גברא לגברא כריך ריפתא ונהנה ממעשיו, ופגש אותו אדם אחד ואמר לו יאמר לי מר, מדוע כבודו דג עם חכה דג ועוד דג, יקנה לעצמו רשת גדולה שבאמצעותה יוכל לצוד בפעם אחת עשרת מונים. אמר לו הנופש ומה בכך? אמר לו : בכל פעם תצוד אלפי דגים ותוכל להביא פועלים ותקנה עוד סירות דייג ותגדיל את התפוקה במאות אחוזים. נו אז? שאל הדייג. אמר לו: ואז תוכל להכפיל את רכושך פי מאה ותקנה בתים יפים שמרחיבים דעתו של אדם ואיכא דאמרי שמחריבין דעתו של אדם, נו אז שאל הדייג ואם באמת אעשה כך מה יצא לי מזה? אמר לו : כשתהיה מספיק עשיר תוכל לבא לכאן לפרוס שמשיה ולדוג דגים בחכה כאוות נפשך, אמר לו הדייג וכעת מה אני עושה? אני לא דג להנאתי? בשביל מה כל המפעל סביב זה? 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \