אמרי שפר כ"ה אב ה'תשע"ח

 אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. 

    בגמרא (סנהדרין כט), מצינו שאדם קמצן מכונה "עכברא דשכיב אדינרי" (פירוש: עכבר ששוכב על דינרים). ההסבר למושג הוא: עכבר השוכב על קמח יש לו אוכל וגם משכב רך,  עכבר השוכב על לחם אמנם משכבו קשה, אבל לפחות יש לו אוכל. אולם עכבר השוכב על דינרים אין לו לא אוכל ולא משכב. וקמצן כזה שאינו נהנה מעושרו ואינו מהנה אחרים דומה לעכבר השוכב על דינרים. 

     ביום א' באלול מתחילים לומר לדוד ה' אורי עד שמחת תורה, על פי המדרש אורי זה ראש השנה וישעי זה יום הכיפורים, כי יצפנני בסוכו זה סוכות.

     והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ... ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל (יא,כט). מדוע נכתבה המלה "ונתתה" עם האות ה' בסופה? תוספת ה' מראה על ברכה שניתנת בעין יפה, וכבר אמרו רבותינו: שהנותן מתנה לחברו – לעולם ייתן בעין יפה. לפיכך מתאים, שכאשר עוסקים בעניין הברכה על הר גרזים, ייכתב "ונתתה", רמז לעין יפה.

חנות ספרים )ברכי נפשי(

     לפנינו מעשה מופלא ממנו ניתן ללמוד שאדם המחליט להתהלך בתמימות עם בוראו, לעולם אינו מפסיד. תמיד ישלח לו הקב"ה את עזרו ממעל, ויוכיח לו שהתמימות וההליכה ביושר ובאמת, משתלמת, מצדיקה את עצמה. את הסיפור שמענו מהרב פינחס בסר שליט"א, שהעיד שכל הפרטים מדויקים.

     המעשה התרחש עם בעליה של חנות ספרים בעיר מסוימת. חנות זו הייתה שייכת לישיבה פלונית שהשכירה חנויות רבות. הנהלת הישיבה הקפידה לציין בחוזה השכירות את ייעודה המתוכנן של כל חנות שהושכרה. בחוזה שנחתם במקרה זה, צוין שהחנות מיועדת למכירת ספרי קודש, ומכשירי כתיבה.  החליט לעשות מעשה חנות נוספת הושכרה על ידי הישיבה לאדם אחר, וזו הייתה ממוקמת בצמוד לחנות הראשונה. ההסכם עם השוכר השני, כפי שצוין בחוזה, היה על מכירת כלי בית בלבד. לצורך העניין, נקרא לשוכר הראשון בשם ראובן, ולשני -  שמעון.  ראובן לא ניצל מעולם את זכותו למכור גם מכשירי כתיבה, הגם שהדבר צוין בחוזה, והסתפק במכירתם של ספרי קודש בלבד. שכנו, שמעון, שראה שראובן אינו מנצל את זכותו למכירת מכשירי כתיבה, החליט לעשות מעשה,  והכניס לחנותו מכשירי כתיבה, ומכרם ברווחים נאים. לפני תחילת שנת הלימודים קנה מלאי גדול של מכשירי כתיבה, והרוויח מכך סכומי כסף גדולים.  ראובן, לו הייתה שמורה הזכות למכירת מכשירי כתיבה, ראה את כל אשר נעשה, ושתק. הוא לא נהג בצרות עין, ולא מחה בשמעון על שלקח מאתו את הייעוד הזה שנכתב בחוזה השכירות שלו.  והנה, לאחר שראובן השיא כמה מילדיו, ונזקק לסכומי כסף גדולים, עלה בדעתו להיכנס לענף מכשירי הכתיבה, ולמוכרם. גם הוא רכש מלאי גדול, ו ה' הצליח דרכו, והיו לו רווחים מכובדים ביותר.

     והנה, בבוקר לא בהיר אחד, נכנס אליו שמעון, כולו קוצף וכועס, סר וזעף,  ובפיו טענה: 'השנה לא הצלחתי למכור את מכשירי הכתיבה שלי - בגללך'!...  שמעתם טיעון?! 'בשנים האחרונות, הוסיף שמעון, אני מרוויח כסף רב במכירת מכשירי הכתיבה, ועכשיו שגם אתה מוכר אותם, לא הצלחתי להגיע להישגים נאים'! - - -  הוא אינו מזכיר אף מילה על כך שהזכות למכירת מכשירי הכתיבה הייתה נתונה בעצם לשכנו הטוב, ראובן, שהתעסק כל השנים רק במכירת ספרי הקודש, וגילה רוחב לב נדיר בכך שלא מימש את זכותו בעניין מכשירי הכתיבה, ונתן את הזכות הזו לעמיתו. שמעון בא בטענות אל ראובן כיצד זה שהחליט למכור את המכשירים הללו?! הרי הזכות הזו - שלו היא!!!  אינו מסתפק בכך ותשמעו עד היכן מגיע רוחב הלב של ראובן; לשמע טענותיו המוזרות של שמעון, אומר לו ראובן שהוא מוכן לשלם על כל ההפסדים שנגרמו לו... ולא רק זאת, אלא הוא מקבל על עצמו שלא למכור יותר מכשירי כתיבה...  היש אדם הגון וישר יותר מזה ?! אבל שמעון אינו מסתפק בכך... הוא תובע את ראובן לדין תורה אצל אחד מגדולי התורה. הרב שומע את הטיעונים של שני הצדדים, ומבין מיד עם מי הצדק, וגוער בשמעון על שהחל למכור מכשירי כתיבה, למרות שהיה זה ייעודה של החנות של ראובן.  הדיין התפעל מאוד מיושרו והגינותו, וטוב ליבו, של ראובן, והביע את התפעלותו זו בבית הדין.

     כעבור תקופה מסוימת, יושב ראובן בחנותו, ומחשב את חשבונותיו בעניין דירה שרכש לבנו שנישא זה עתה, והנה מתברר לו שמחר בבוקר הוא אמור לפרוע לקבלן סך של רבבות רבות של שקלים, והכסף אינו מצוי ברשותו, ואין לו אפשרות להשיגו!  מה עושה יהודי כמותו, בשעה שהוא נמצא בצרה? מדי יום הוא נועל את חנותו בשעה 4 אחה"צ, מגיע לביתו כדי לסעוד פת ערבית והולך לשיעור תורה. היום, בגלל החוב הגדול בו הוא מצוי, החליט לסגור את דלת החנות כבר בשעה 2.30 , לפתוח ספר תהלים ולהתחיל לבכות ולהתחנן לפני השי"ת שישלח לו עזרו ממעל, ויושיעו, כי אם לא ישלם לקבלן את המגיע לו,  הדירה לא תועבר לבנו, והוא ייאלץ עוד לשלם קנסות ! נו, חשבתם שהקב"ה יעזוב בן נאמן שכזה, ולא יעמוד לצידו ביום צרה ? דפיקות חזקות בדלת כעבור זמן קצר, נשמעות דפיקות חזקות בדלת. מיודענו מחליט לא לפתוח, כדי לא להפסיק בתפילה, וממשיך להתפלל בבכיות להקב"ה שיושיענו מצרתו.  אבל משהדפיקות מתגברות והולכות ומרגע לרגע הופכות להיות חזקות יותר, חשש ראובן אולי קרה משהו, והחליט לפתוח את הדלת.

     בפתח עומד יהודי המציג עצמו כתושב ארה"ב, ושואל אותו: האם שמך הוא... ונוקב בשמו המדויק של ראובן? משהתשובה הייתה חיובית, הודיע האיש שהוא זקוק לרכישה מיידית של 10 ש"סים, 10 סטים של שו"ע, 10 טורים, 10 רמב"ם, ומאות מאות סטים של ספרים נוספים, ראשונים ואחרונים . ראובן המופתע מבין כבר שהשי"ת האזין לתפילתו, ושלח לו עזרו ממעל,  ואז מסביר לו האמריקאי הלז, ואומר שכיון שהחסידות אליה הוא משתייך בארה"ב חנכה בית מדרש חדש, זקוקים שם לכל הספרים הנ"ל בדחיפות.  האיש סיפר שהאדמו"ר שיגר אותו לארץ ישראל 'על מנת שאתייעץ עם דיין פלוני, המקובל על אנשי החסידות שלנו, ואשאל אותו לכתובתו של סוחר נאמן, ישר והגון, שיספק לנו את הספרים הנ"ל. פניתי אל הדיין, והוא המליץ לי עליך, ואמר שאין אדם ישר והגון כמוך'! דומה שאין צורך לפרט ולומר שהדיין המדובר הוא הדיין שישב בדין תורה בין ראובן לשמעון - - - נוכח הנס הגדול שנעשה עימו, כמעט ויצא ליבו של ראובן מרוב התפעמות. יתירה מכך; למרות שהספרים עדיין לא היו מוכנים למסירה,  היהודי האמריקאי פתח כבר עתה את ארנקו, ושלשל לידיו את הסכום שיועד לרכישת הספרים - במזומן. " אם הדיין העיד עליך שהינך אדם הגון, אין לי כל סיבה להחזיק את המזומנים אצלי. קח אותם אליך, וכשרשימת הספרים תהיה מוכנה, תודיע לי,  ואבוא לקחתה ". הכסף שקיבל ראובן כיסה את כל החוב שהיה צריך לשלם לקבלן. לא יאומן!

     אבל בכך עדיין לא הסתיים הסיפור.  קולות ערבים של לימוד תורה ראובן הולך לביתו שמח וטוב לב. לפתע החל לרדת גשם חזק, מיודענו מחפש קורת גג להסתתר בה, ומוצא אותה מתחת לבניינו של כולל אברכים גדול ומפורסם.  בעומדו שם, עולים באוזניו קולות של לימוד תורה, ערבים מאין כמותם.  הוא מחליט ללכת אחרי הקול, המוביל אותו אל תוך ההיכל, והנה שם הוא רואה שני אברכים, הלומדים יחד בחברותא, ושניהם מלאי התלהבות ושמחה,  ופיהם אינו פוסק מלמלל בדברי תורה.  הדבר היה בעת הפסקת הצהריים בכולל, ולמרות זאת התמידו שני האברכים בלימודם, וכל הווייתם אומרת רון ורנן.  הוא מביט בהם בהתפעלות יתירה, ומבחין כיצד הם מתענגים ושמחים על התורה, הממלאת את כל ישותם! ולפתע הוא קורא לעצמו, ואומר: 'על מה ולמה אתה שמח עכשיו כל כך? על שהצלחת להחזיר את חובך? תראה איזו שמחה גדולה יש לאברכים אלה כתוצאה מלימוד תורה'!  

     המספר, הרב פינחס בסר, מציין שמיודענו זה מימש את החלטתו, וזכה לסיים את חייו כשהוא 'אברך כולל' לכל דבר, ולהשאיר אחריו זרע קודש של בנים ובני בנים עוסקים בתורה.  וכל זאת למה? - בזכות יושרו והגינותו.  ולמדנו שכל מי שמתהלך עם הקב"ה בתמימות, לעולם אינו מפסיד.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י' חשון ה'תשע"ו

  אמא מתקשרת לבת שלה ומבשרת לה שעוד חצי שעה היא מגיעה לביקור לראות קצת את הנכדים. ואכן לאחר חצי שעה הסבתא מגיעה ורואה את הנכד רץ אליה בשמחה ואומר לה: 'סבתא, יופי שהגעת, עכשיו לא חסר לנו שום דבר!', הסבתא תמהה: 'יופי, אבל מה כוונתך'. הנכד משיב: 'לא יודע, אבל מקודם כשהתקשרת ואמרת שאת באה, אז אמא אמרה שרק זה מה שחסר לנו עכשיו'....

     האריה מלך החיות התחתן בשעה טובה והזמין את כל החיות חוץ מהעכברים... במהלך החתונה רואה האריה עכבר קטן שמסתובב בין השולחנות ואוכל 'מה אתה עושה כאן חצוף קטן?' עונה לו העכבר 'אריק תירגע, גם אני עד לפני החתונה הייתי אריה'.

     הדלת לאושר תמיד פתוחה.

     הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: אם אני הנני אני משום שאני הנני אני, ואתה הנך אתה משום שאתה הנך אתה - הרי אני הנני אני ואתה הנך אתה. אולם אם אני הנני אני משום שאתה הנך אתה ואתה הנך אתה משום שאני הנני אני, הרי אין אני אני ואין אתה אתה.

     התורה היא כלי אומנותו של הקב"ה כי בה נבנה העולם. תלמידי החכמים שבאמצעותו הוא נבנה, נקראים, איפוא, "בונייך"... (לשמוח בלימודים).

"     וראה בנים לבניך שלום על ישראל" .דרכם של בנים שהם מלאי טענות כלפי ההורים , על שאין הם דואגים להם, ושאין הם נותנים להם די צורכם . אבל כשהם מגיעים לשלב של "ראה בנים לבניך" – כשהם עצמם נעשים הורים, והם שומעים מפי בניהם אותן טענות - כי, אז "שלום על ישראל" – הם מתחילים לנהוג בנועם,  ואין להם עוד טענות אל הוריהם.

     חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר הכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף.

     יהודי אחד קיבל את אורחיו בסבר פנים יפות, אך כשהתארכה השעה אזלה סבלנותו ורצה להיפטר מאורחיו. אך כל הסימנים והרמזים לא הועילו, והאורחים לא הבינו... הוא אזר אומץ ואמר לאורחים: ' מילא אני יושב כאן עֵר, עָד שעה מאוחרת, מכיוון שיש לי אורחים... אבל אתם, למה אתם עדיין כאן?!...

     'נכון שהקב"ה מכניס לצרה, אבל הוא גם מוציא מצרה'.

הכנסת אורחים לה"שאגת אריה'' (פרי עמלינו, עלון 52)

     ענק התורה, בעל ה"שאגת אריה", קיבל על עצמו כידוע גלות. אך כיצד יוצאים לגלות? הלא ה"שאגת אריה" מדקדק בקלה כבחמורה, ובמיוחד הוא היה מחמיר מאוד בענין של "חדש", ולא בכל מקום יכול הוא להכין לעצמו בדיוק את מזונו, ומה גם שהוא מקפיד להשתמש אך ורק בכלים שלו, ומחומרות אלה אין הוא רוצה לשנות גם בתנאים של גלות.  בכן, עם החפצים המועטים שהוא נוטל עמו לגלות, יש עמו גם שקית עם כוסמת, שממנה מכינים מרק סמיך ששמו "גריץ" בלע"ז. על כוסמת מברכים "בורא פרי האדמה", אין בה חשש "חדש", ובאשר לכלים – גם את זה פותר ה"שאגת אריה" בכך שהוא נוטל עמו קדירה קטנה לבישול, צלחת וכפית. הכוסמת הזו היא מזונו כל יום יום.  

     כשהגיע ה"שאגת אריה" במהלך גלותו לעיר המבורג, שהיתה עיר גדולה, עיר הנמל, הלך מיד לבית הרב דמתא, הלא הוא רבי רפאל המבורגר, אבל באותה שעה לא היה הרב בביתו, לכן פנה לרבנית וביקש ממנה כי תואיל לבשל למענו את התבשיל בקדירה הקטנה שהביא עמו, והוא יאכל בכלים שלו.. . אשתו של רבי רפאל, היא הרבנית של המבורג, על אף שהיתה חשובה מאוד ורגילה להכנסת אורחים, אבל משונה היתה הרגשתה, כשבא לביתם לפתע איזה הלך עני, דל ומרופט, והוא מבקש, לא פחות ולא יותר, אלא שיבשלו לו אוכל בקדירה שלו, והוא גם מודיע שיאכל בכלים שלו. וכי מה יש? הוא לא יכול לאכול מאכלים שאני הכנתי בכלי הבית שלנו? אלא שהיא הלא הרבנית מהמבורג, היודעת לנצור את לשונה, ולכן שמרה את מחשבותיה בלבה, קיבלה את הקדירה עם ה"גריץ" בשתיקה...  לאחר שפירש את בקשתו, יצא ה"שאגת אריה" והלך לו לבית המדרש.

     בינתיים חזר הרב לביתו, ומיד מיהרה הרבנית לספר לו על אודות האורח המוזר שהגיע לבית. בא לו איזה עני מארחי-פרחי, וכך וכך הוא מבקש. הכי לא נאה לו לאכול אצלנו?!... עונה הרב לרעייתו הרבנית:  ברור שאת צודקת, תני לי ואבחון את הדבר. ומה אעשה? אכנס עם האורח הזה לשיחה ואראה, אם יודע הוא פרק הגון בלימוד – אז צריך להיענות לדרישתו, אבל אם אינו יודע, כי אז הברירה בידיו, אם רוצה הוא לאכול מהאוכל ומהכלים שלנו בבקשה, ואם לא, אלא הוא רוצה שנבשל לו עם החומרות שלו – בזה איננו מחוייבים.  

     עבר מעט זמן וה"שאגת אריה" בא שוב לבית הרב. מיד פתחו שניהם בשיחה ועברו לדבר בלימוד, וככל שה"שאגת אריה" ניסה להסתיר את עצמו, הרי בכל זאת ראה רבי רפאל שמדובר כאן בגאון וענק בתורה, ואין זה סתם עני פשוט... מיד יצא ואמר לה לרבנית: לא די שתבשלי לו, אלא שאנחנו גם נשכור לו חדר, ולא חשוב כמה שזה יעלה, כי אין הוא סתם אורח פשוט, הוא למדן עצום וממש ענק!...  

     בהמבורג היה בית מלון קטן, שאשה יהודה החזיקה בו, הלכו ושכרו שם חדר עבור ה"שאגת אריה", ואף ביקשו מבעלת המקום כי היא תבשל לו עבורו את תבשילו, והעיקר שהוא לא יהא מוטרד ויוכל לעסוק בתורה. רבי רפאל אף אמר לו, כי אם הוא נזקק לספרים – עומדת לרשותו כל הספריה שבביתו ויוכל תמיד לבוא ולעיין או לקחת עמו ללימודו את מה שהוא צריך לו.  הלך ה"שאגת אריה" לאכסניה שהעמידו לרשותו, שם שהה ולמד, ובעלת האכסניה כבר דאגה לבשל עבורו את תבשילו, כפי מבוקשו,  ובינתיים היה בא ה"שאגת אריה" לביתו של רבי רפאל בימים הרצויים לו, עיין בספרים שם, וגם השתעשעו שניהם בדברי תורה, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני   !...

     יום אחד בא ה"שאגת אריה" לרבי רפאל ואומר לו: מקווה אני שבימים אלה הקב"ה יוציא אותי כבר מהעניות שלי... שואל אותו רבי רפאל: זאת מנין לכם? השיב לו ה"שאגת אריה" ומספר לו: היום פלטתי מלבי אנחה על כי דל אנכי, ומזה אני למד כי הגיע הסוף לזה... אמר לו רבי רפאל: אם כך, הלא יכולתם להיאנח קצת יותר מוקדם?... אמר לו ה"שאגת אריה": לא, כי קודם לא הפריעה אותי העניות מהלימוד,  אבל היום, כאשר זה גרם לי הפרעה מתלמוד תורה, פלטתי אנחה, וממילא אני מבין מזה שאני עומד להיוושע... ומה הפריע אתכם מהלימוד? – שואל רבי רפאל. משיב ה"שאגת אריה" ומספר: ישבתי ולמדתי, ובעל האכסניה, לאחר שסיימה לבשל את התבשיל שלי,  הביאה את הקערה לשולחן, אבל אני הייתי שקוע בלימוד, והנה, בלי משים, הנעתי את ידי והפלתי את הקערה עם התבשיל על הארץ.  ראתה זאת בעלת האכסניה והקימה צעקה: איך מפילים קערה עם תבשיל לארץ? האם אי אפשר להשגיח?! באותו רגע תפסתי מה אירע,  אבל הרי היתה לי הפסקה מהלימוד, וזה היה רגע של ביטול תורה! ועלה במחשבתי, כי אילו לא הייתי עני, לא הייתי מגיע לביטול תורה, ועל הרגע הזה של ביטול תורה התאנחתי, ומוכרח, איפוא, להיות, שעכשיו ה' כבר יעזור לי!...  וכך היה. כעבור שלושה ימים בלבד הגיע אל ה"שאגת אריה" כתב רבנות מהעיר הגדולה והידועה ברבניה הגאונים אשר כיהנו בה מכמה הדורות, הוא העיר מעץ...

ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (לא, יט(  )חיים שיש בהם(

     בענין לימוד תורה לאחרים וזכותם של "מזכי הרבים", מובא בספר "בדרך עץ החיים" ח"ב:  רבי יצחק רוזנטל מנהל כולל "מדרש בני ציון" בא פעם אל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וסיפר לו שלאחרונה הוטב במקצת מצבו הכספי, ולכן הינו שואל את דעתו אולי כדאי שיתפטר מניהול הכולל כדי שיוכל להקדיש את רוב מרצו וזמנו להתעלות בתורה, הקשיב רבי איסר זלמן לדבריו בתשומת לב כדרכו תמיד, והשיב לו: עשה כפי הבנתך, אבל לפני שתחליט ברצוני לספר לך מעשה שהיה . מעשה ביהודי תלמיד חכם שהיה שד"ר )שלוחא דרבנן, משולח(  של ישיבת סלוצק במשך שנים אחדות. הוא החליט להפסיק את עבודתו זו, ולקבל עליו משרת רבנות, לא היה נעים לו לשד"ר לשוחח אתי על כך, המשיך רא"ז וסיפר, ולכן נסע לדבר בענין עם ה"חפץ חיים" , הוא הסביר לו שבעבודתו כשד"ר הוא מתעייף מהליכתו במשך כל היום, קשה לו להתרכז בשעת התפילה, ולעתים אף קורה שבאמצע התפילה הוא חושב על נדיב פלוני או אלמוני, ואף אין באפשרותו ללמוד כפי שצריך, לכן ברצונו לכהן כרב באחד הכפרים כדי שיוכל להתפלל וללמוד כבשנים שעברו, לפני שקיבל עליו את התפקיד הקשה והמייגע של שד"ר. ה"חפץ חיים" שמע את דבריו, והשיב לו "שיהיה בהצלחה". הודה לו השד"ר ופנה אל עבר הפתח.

     כאשר השד"ר הגיע לדלת קרא לו ה"חפץ חיים", ושאל אותו, אולי ידוע לך כמה עולה זוג נעלים? - אינני יודע מה הוא בדיוק מחיר זוג נעלים היום, שכן עבר זמן רב מאז קניתי נעלים חדשות, אבל דומני שהמחיר הינו בערך כך וכך.  לאחר שענה על שאלתו זו, נפרד ממנו לשלום , ופנה פעם נוספת לעבר דלת היציאה.

     משהגיע לדלת, חזר ה"חפץ חיים" וקרא לו ושאל:  איזו הוצאות יש לסנדלר על זוג נעלים ומה הרווח שנשאר בידו על כל זוג שהינו מייצר ? אין לי כל מושג, השיב השד"ר, הרי מעולם לא הייתי סנדלר.  בכל זאת, אמר לו ה"חפץ חיים", אולי נאמוד ביחד, ננסה לשער כמה מרוויח הסנדלר על כל זוג נעלים שהוא מייצר, ומה הן ההוצאות.  עמדו שניהם וחישבו במשוער את חשבון ההוצאה והרווח של הסנדלר על כל זוג נעלים. ולאחר מכן פנה השד"ר אל הדלת על מנת ללכת לדרכו.

     משהגיע לדלת, חזר ה"חפץ חיים" קרא לו ושאל אותו:  אמור נא לי בבקשה האם יש רק נעלים אשר מייצר הסנדלר או שישנן כאלה שמיוצרות אף ע"י אחרים?  אכן יש שמיוצרות על ידי סנדלרים ויש שמייצרים בבתי החרושת,  השיב השד"ר.  ואיזה יקרות יותר? הוסיף ה"חפץ חיים" ושאל.  הנעלים שמיוצרות על ידי הסנדלר יקרות יותר מאלה אשר מיוצרות בבית החרושת. השיב השד"ר. אם זוג נעלים שמייצר הסנדלר יקרות יותר מאלה המיוצרות בבית החרושת, הרי שהסנדלר צריך להיות עשיר יותר מבעל בית החרושת.  האם אכן כך הוא המציאות? הוסיף ה"חפץ חיים" ושאל.  לא. השיב השד"ר, בעל בית החרושת עשיר יותר, הואיל ובבית החרושת מייצרים כמות נעלים גדולה פי כמה וכמה מאשר מייצר הסנדלר, ולכן בסופו של חשבון מרוויח הסנדלר פחות.  אם כך הוא הדבר, הסכת ושמע, אמר לו הסבא קדישא רבן של ישראל לשד"ר, אם הנך רוצה לעשות לעצמך - להפסיק את עבודתך כשד"ר ולחיות חיי שלווה, הרי אמת ונכון הדבר שראשך יהיה פנוי יותר והמחשבות הזרות המטרידות בזמן התפילה יפחתו, תפילותיך תעמודנה בדרגה גבוהה יותר, ואף במעלות לימוד התורה תוכל לעלות יותר, אבל, אם תסתכל על עבודתך בגיוס כספים עבור הישיבה במבט רחב יותר, ותחשוב כמה בחורי ישיבה יכולים ללמוד ולהתפלל כהוגן בזכות עבודתך כשד"ר, אז תבין שבעבודתך הנוכחית הנך עושה הרבה יותר לתורה ויראת שמים מאשר בזמן שלימודך ותפילותיך יהיו בשקט ובשלווה, אמנם כל תפילה לעצמה תהא גדולה יותר, אבל היום בתפילת הרבים ובלימוד התורה של הרבים זכותך גדולה ביותר, על כן מן הראוי והרצוי שתמשיך בתפקידך כשד"ר, זכות הרבים תלויה בך, ושכרך מן השמים גדול . וזה מה שאמרו חז"ל והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה (אבות ב' א'( 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ה

אמרי שפר י"א סיון ה'תשע"ה

הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה אומר בשם הגאון הצדיק רבי שמחה זיסל זצ"ל, הסבא מקלם: היה כדאי לקדוש ברוך הוא לברא את כל העולם ומלואו ולקיימו ששת אלפי שנים, כדי שיהודי יזכה לומר – ולו פעם אחת ויחידה בכל ימי חייו, ובכל משך זמן הבריאה – "ברוך הוא וברוך שמו". ואלף אמירות "ברוך הוא וברוך שמו" אינן מגיעות לגדל חשיבות עניית "אמן" אחת. והוסיף: ואלף אמנים אינם מגיעים לחשיבות "אמן יהא שמיה רבה" ולו פעם אחת בלבד, ואלף עניות "אמן יהא שמיה רבה" אינן מגיעות לזכותה ויוקרתה של תיבה אחת של תלמוד תורה

לֹא עֵּת הֵָּאסֵּף הַמקְּנֶה וגו'. (כט, ז) פירוש אם חס ושלום, לא הגיע עוד זמן קץ הגאולה, לאסף צאן קדשים, השקו הצאן ולכו רעו, על כל פנים תן להם פרנסה, עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן. (מרגניתא דר' מאיר)

     לא פעם ממריץ היצר אנשים לדבר מצוה, מגביר התלהבותם, עד שבריצתם מחריבים את כל מה שבדרכם (הרה”ק רבי דוד מלעלוב)

     לא צריך לחכות לשעת משבר בכדי למדוד אנשים, הרבה יותר חשוב היא יכולת השגרה.

     לא קונים חולצה בשביל הכפתור.

     לא ראיתי חתול ישן אשר לתוך פיו נכנס עכבר.

     לא רק המרבה באכילה ובשתייה נקרא זולל וסובא, אלא אף המרבה בדיבורים מיותרים (הרה”ק רבי יחיאל מאיר ממוגלניצה)

     לאשה יש לה חלק ושכר - בלימוד התורה של בעלה. ואולם, אסור לה לשכוח, שיש לה גם חלק         'בביטול התורה' שלו...

האישה לא ויתרה )על־פי 'מפי ספרים וסופרים'(

     האישה נקשה בהססנות על הדלת, וכשזו נפתחה, פסעה פנימה בחשש. " יש לי בעבורכם מכתב מרבי יחזקאל־ שרגא משינאווה", אמרה בקול רועד.  רבי פינחס צימטבוים, חבר בית הדין של גרויסוורדיין (אֹורַאדְיָה( שברומניה, זינק ממקומו למשמע הדברים. רטט של התרגשות עבר בו.  מכתב ממורו ורבו הקדוש! בדחילו ורחימו נטל את האיגרת ופתחה.  כשהחל לקרוא, עלתה עננה על פניו. "בהיות שבעלה של האישה הזאת עזב אותה כבר יותר מעשר שנים והשאירה עגונה", כתב רבי יחזקאל, " על כן הנני מבקש לעזור לה למצוא את בעלה להתירה מכבלי עיגונה" . "כיצד אני יכול לסייע?", תהה רבי פינחס בקול. "ומדוע החלטת לבוא לכאן דווקא?". "לא ביקשתי כלל לבוא לכאן", ענתה העגונה. "חיליתי את פניו של הצדיק,  בכיתי והתחננתי לפניו שיושיע אותי,  ולבסוף הורה לי לבוא לכאן, אליכם,  בלי הסבר" . הדיין התעטף בשתיקה. "אין לי פתרון להוראה הבלתי־מובנת של הצדיק", אמר לבסוף. "בינתיים השתכני באכסניית הקהילה, ונעשה כמיטב יכולתנו". האישה הודתה לו נרגשות, וכשפנתה לדרכה, יצא הדיין אף הוא מביתו ושם פעמיו לעבר בית אב בית הדין,  רבי משה־הירש פוקס. הוא שיתף את עמיתו באיגרת המסתורית, ורבי משה, אף שלא היה חסיד שינאווה,  הכיר בגדולתו של הצדיק והתייחס למכתבו בכובד ראש.

     ראשית, כינס רבי משה את גבאי בתי הכנסת וחקרם אם הבעל המעגן שוהה באחד מהם. התשובה הייתה שלילית. כשלא נמצא קצה חוט בקהילה, פנה אל משטרת הגבולות והללו בדקו ברשימותיהם אם נכנס למדינה אדם ששמו כשמו של הבעל.  גם אלו השיבו את פניו ריקם.  דייני בית הדין לא אמרו נואש. הם פעלו כחוקרים מיומנים, והחלו לבלוש ולחפש בכל העיר אחרי הבעל האבוד. שבועות ארוכים של חיפושים העלו חרס. בכל בוקר נאלצו הדיינים להשיב לאישה העגונה כי טרם אותר בעלה.  יום אחד פנה רבי משה אל רבי פינחס ואמר לו: "שמע־נא, הלוא עשינו כל שביכולתנו כדי לאתר את האיש ולא מצאנו רמז כלשהו עליו. לדעתי אין מנוס מלהודיע לאישה כי המאמצים כשלו, ולשלחה בחזרה לביתה" . רבי פינחס הסכים לדברים, אף כי לא בלב קל. הוא שיתף את האישה במסקנה המצערת, והמליץ לה לשוב לביתה. אך העגונה סירבה בתוקף לקבל את הדברים. "בשום אופן לא", קראה במר נפשה. "לא אלך מכאן, אלא אם כן יורה זאת הצדיק משינאווה. בפקודתו באתי לכאן, ורק בפקודתו אלך". ראה רבי פינחס כי היא מתבצרת בעמדתה, והחליט לכתוב דברים כהווייתם למורו ורבו. פירט את המאמצים הרבים שהושקעו ואת הכישלונות שנחלו.  

     לא חלפו יומיים, והנה שליח בהול דופק על דלת לשכתו של רבי פינחס. " גש מהר לביתך", אמר השליח. רבי פינחס יצא בעקבותיו, ובהגיעו לביתו הבחין בהתקהלות נרגשת — שוטר אוחז בידו של גבר יהודי, ולצידם העגונה. רבי משה־הירש, שכבר נכח במקום, פנה אל רבי פינחס וקרא: "זה הבעל!" . כעת נפנו הכול לשמוע את סיפורו של הבעל המעגן. מזלו מעולם לא האיר לו פנים. כדי למצוא טרף לביתו נהג לנדוד בין הערים ולתור אחר עבודות מזדמנות. הוא הגיע לבוקרסט, בירת רומניה, וגם בה התקשה להשיג פרנסה.  אוזלת ידו, שהייתה פרי אופיו ה'בטלני', גרמה לו להזניח את משפחתו ואף לא להודיע לאשתו היכן הוא ומה מעשיו. בעקבות זאת סברה שהחליט לברוח ולהשאירה עגונה.  ביום שבו הגיעה האישה לגרויסוורדיין החליט בעלה לחפש את ההצלחה בהונגריה. כסף לנסיעה לא היה באמתחתו, ולכן נאלץ להתקדם בנסיעות קצרות ברכבת. בכל תחנה ירד וקיבץ נדבות כדי לממן את המשך הנסיעה.  בדרכו הגיע לגרויסוורדיין. הוא שמע שבעיר יש ריכוז יהודי גדול וקיווה שיצליח לקבץ סכום נאה להמשך דרכו. באורח פלא שם את פעמיו לעבר האכסניה שבה התארחה ...אשתו.  כשזו הבחינה בו, חששה שיימלט ממנה אם יבחין בה, ולכן יצאה מבעד הדלת האחורית והזמינה שוטר שיעצור אותו. השוטר עצר את האיש,  בעוד האישה צועקת כי זה בעלה,  שנטש אותה לאנחות . "מבינים אתם?", קרא רבי משה בהתרגשות באוזניו של רבי פינחס, "הלוא האיש תכנן לנסוע למדינה אחרת, ורק הצדיק, ברוח קודשו, ידע שיחנה בגרויסוורדיין וייקלע לאכסניה שבה תשהה רעייתו" .

     הסיפור התפרסם חיש מהר והגיע לאוזניו של הצדיק משינאווה בעצמו. "נו", החווה בידו בביטול, "אצלכם החסידים הכול נחשב 'מופת', אולם אין זה נכון. בסך הכול סברתי שהואיל וגרויסוורדיין היא עיר גדולה, סביר להניח שהבעל שוהה שם. אין כאן שום 'מופת'"... 

החלטה שהולידה אוסף תהילים (מנחם כהן)

     התלבטות לא קלה הייתה ליורם חניאל (60)  בערב חג השבועות. הוא סקר את מדפי הספרייה הענקית, שבהם מוצבים יותר מאלפיים ספרי תהילים, והתלבט איזה מהם לקחת איתו לבית הכנסת בחג השבועות. " בסוף בחרתי בתהילים דפוס אמסטרדם משנת תקע"ו", הוא אומר.

     חניאל, המשמש שופט צבאי במילואים,  מחזיק ככל הנראה באוסף הגדול ביותר בעולם של ספרי תהילים. אך אין הוא אספן קלסי, השומר את הפריטים לצורך תצוגה בלבד. בכל יום הוא נוהג לומר תהילים, כל פעם בספר אחר שהוא מוציא מהאוסף הענק.

     הרעיון נולד ברגע של התעוררות בהלוויה של יהודי מהיישוב אלקנה, שבו הוא מתגורר . "בהלוויה ספדו לאיש וסיפרו שבכל שבוע נהג לסיים את ספר התהילים", מספר חניאל. " באותו רגע קיבלתי עליי לעשות כן. מאז חלפו עשרים שנה, ואני מתמיד לסיים בכל שבוע את ספר התהילים. " בעקבות קריאת התהילים הרצופה התבלה הספר שקניתי, והלכתי לקנות ספר חדש.  התחלתי להתעניין בספרי תהילים ישנים,  והאוסף גדל הלך. חברים שמעו על התחביב והִפנו אותי לספרי תהילים עתיקים, ובמקביל איתרתי בעצמי ספרי תהילים מיוחדים.

     תהילים בערבית ובהודית באוסף הגדול ספרים גדולים וקטנים, אפילו זעירים, עם פירושים מגּוונים, בכל השפות ומכל התקופות. "יש ספרים שנכתבו בהודית , בערבית, בפרסית ועוד", הוא מתאר. "אני נהנה ללמוד בפירוש של הרב גרשטנקורן,  ראש העיר הראשון לבני־ברק, ושל יהודי מתל־אביב, ישראל סחרוב שמו" . יש ספר האהוב עליך במיוחד? שאלנו. "תמיד שואלים אותי את השאלה הזאת", הוא מחייך, " ואני משיב ש'כולם היו בניי'... אני מחובר לכל ספרי התהילים שברשותי. החלום שלי הוא שיפתחו 'כולל תהילים' ללימוד הספר" . תגלית מצמררת מאחורי ספרי התהילים מסתתרים לפעמים סיפורים אנושיים מרגשים. "לפני כמה שנים העניק לי חבר מאירופה ספר תהילים מיוחד. זה ספר שהודפס בשנת רפ"ב )30 — 1552 שנה אחרי גירוש ספרד( והיה עד לאחרונה בכנסייה. היהודי שהחזיק בספר, בימים ההם,  קרע את הדף הראשון והשלים את השער ואת פרק א' וב' — בכתב ידו. " מדוע עשה זאת? כשקראתי את פרק א' בכתב היד קיבלתי את התשובה: את הפסוק הראשון שינה ל'ובדרך חטאים לא שמד' ... היהודי רצה להעיד על עצמו שלא השתמד" . חניאל מתרגש לראות יהודים קוראים תהילים, גם מי שאינם נראים שומרי תורה ומצוות. "מובא שכל מה שאמר דוד בספרו,  כנגדו וכנגד כל ישראל אמרו, וכנגד כל העיתים אמרו'. רואים זאת ברגעי צרה לא עלינו, שיהודים פותחים את ספר התהילים ומבקשים את כל בקשותיהם".

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il