אל תחלום את החלום
תחייה אותו !
הבעל צריך לדעת כשם שהוא נהנה מלימוד גמרא או
להבדיל מניהול עסק, כך אשתו נהנית מהסדר והניקיון בבית או מהתבשילים שהכינה וזהו
דף הגמרא שלה ...
הגאון רבי אליהו לופיאן מצאו פעם, כשהוא משחק ביום שישי עם נכדיו
במשך זמן לא מבוטל... התברר, כי בתו עסקה בהכנת צרכי השבת במטבח, והוא גמל אתה חסד
ושחק עם ילדיה למען לא יפריעו לה במלאכתה...
הגמרא מלמדת (תענית כד) "כלה שעיניה יפות – כל גופה אין צריך בדיקה".
שואל בעל ה'כלי יקר' וכי אין מכוערות בעלות עיניים יפות? ועוד, מאימתי עסקו
חז"ל בעיון חיצוני וגופני של הכלות, הרי שקר החן והבל היופי! אלא,
הגמרא מדברת במידות. באופי ואל ביופי! כלה המוכיחה עין טובה ומידת נתינה לזולת,
אין צורך להמשיך ולבדוק את יתר ענייניה! בוודאי שכל היתר במצוין. על כן עשה אליעזר
את הסימן בבקשת שתיה.
הצלה משמים (מתוך
'שלום לעם')
עלינו להבין ולדעת, שכל מה שקורה בעולם ואף הדבר הקטן ביותר - הינו בהשגחה מופלאה
של הבורא. לעיתים רבות אין אנו מבינים על מה ולמה עלינו לעבור ניסיון זה או אחר.
אולם עלינו להתחזק באמונה וביטחון כדי שנפנים שהבורא הוא המשגיח על כל בריותיו.
להלן סיפור הצלה מופלא בו ניתן לראות את יד ההשגחה. ומעשה שהיה - כך היה: בעיירה
קטנה שבפולין התגוררה משפחה יהודית קטנה – אב, אם ושני ילדים תאומים זהים בשם בנימין ויוסף.
השנים היו דומים במראם, עד שקשה היה להבחין ביניהם. למרבה המבוכה, אפילו ההורים,
לא זיהו תמיד בתחילה, מי הוא בנימין ומי הוא יוסף – כה דומים היו השניים. באחד הימים נקשה על דלת ביתם שכנתם , שעסקה בתפירה, והביאה
לאם מתנה: שני צמידים מחומר דמוי פלסטיק, על האחד היו רקומים בחוטי תפירה ססגוניים
אלומות חיטים, ועל השני זאב. האלומות, אמרה השכנה, מסמלות את שבטו של יוסף, והזאב
את בנימין. "תענדי לילדים את הצמידים על הידיים, וכך לעולם לא תתבלבלי ביניהם יותר . " האם
הודתה לשכנה הנחמדה וענדה את הצמידים על ידי הילדים. חודשים חלפו, וגם שנים, וכולם
יכלו להבחין בקלות מי הוא בנימין ומי הוא זאב, אך הצמידים עדיין נותרו על ידם. הם
בחרו שלא להסיר אותם, שכן הרגישו שהצמידים הפשוטים הללו אותם ענדו מילדות, מהווים
חלק מאישיותם.
כשהיו הילדים בני 16 פרצה מלחמת העולם השנייה וצבאותיו של הרודן הנאצי כבשו מדינה
אחר מדינה באירופה , כשהם דואגים להשמיד את היהודים בכל שטח שנכבש. גם העיירה הקטנה
של שני האחים נכבשה על ידי הנאצים, ובני המשפחה כמו כל בני הקהילה, נשלחו למחנות
ההשמדה והוצאו להורג הי"ד. האחים נשלחו למחנות עבודה שונים, והצליחו לשרוד
בקושי את המלחמה האיומה. שש שנים מאוחר יותר, הסתיימה המלחמה, ויוסף, בחור
צעיר כבן 22 מצא את עצמו ללא משפחה, ללא קרוב וללא גואל. ככל שניסה לברר מה עלה
בגורל בני משפחתו, הוריו ואחיו, הבין כי הם נספו בתוך שש מיליון קרבנות השואה. הוא
עלה לארץ, התגורר במושב בדרום הארץ, והקים משפחה קטנה. חלפו 50 שנים נוספות, ויוסף איבד את אשתו שנכנעה
למחלה קשה ל"ע. ילדיו כבר נישאו, והוא התגורר בגפו בביתו הקטן שבקצה המושב.
הוא עבד בקיבוץ, התפלל בבית הכנסת המקומי, ומעת לעת היה נוסע למרכז הארץ לבקר את
נכדיו.
הפקיד בחנות הצ'יינינג – המקום בו ניתן להמיר כסף זר בכסף ישראלי ולהפך, הביט
בעצבנות בגבר הלבוש בהידור , שביקש ממנו להמיר אלפיים דולר לשקלים ישראלים. האיש ,
שקלט שהפקיד לא מפסיק להתבונן בו , שאל אותו: 'סליחה, משהו מוזר בי?!' הפקיד, מיהר
להסיט את ראשו, ומלמל 'סליחה' חטופה. בעוד הוא פורט את הכסף, מבטו המשיך לנדוד לעבר
שעונו של האיש. הלה הוריד את שעונו ואמר: 'אתה רוצה לראות את
השעון מקרוב? זה שעון סווטש עשוי מטיטניום'. 'השעון לא מעניין אותי', ענה
הפקיד, 'אלא הצמיד המוזר שיש לך על היד, הפלסטיק הזה עם החוטים הרקומים, מה הסיפור
שלו? ' ' אה, זה צמיד שאני עונד מאז שאני ילד...' ענה
האיש. הוא סיפר לפקיד על ילדותו, על המלחמה שעבר, ועל חייו בלונדון, והוסיף, כי למרות מראהו המיושן של הצמיד, הוא אינו מוריד
אותו מידו לעולם, 'זאת המזכרת אחרונה שיש לי מאחי ומהורי', אמר. הפקיד משך בכתפיו ואמר: 'מעניין, בקיבוץ , שבו
מתגוררים הוריי יש אדם מבוגר, בשם יוסף, העונד צמיד דומה לזה. ייתכן , שהוא מאותה
עיירה שממנה הגעת?' האיש הנרגש שהציג את עצמו כ'בנימין', חשב שאזניו לא שמעו טוב,
'אמרת יוסף?' שאל, 'אולי זה אחי האבוד? אני מבקש ממך לקחת אותי ברגע זה לקיבוץ '. 'הקיבוץ
נמצא בדרום הארץ', ענה הפקיד, 'מרחק של שעתיים נסיעה', אלא שבנימין לא היה מוכן
לשמוע. הוא דרש מהצעיר לסגור את החנות, והבטיח , כי ישלם לו על יום עבודה מלא. השניים עלו על מונית וביקשו ממנו לנסוע לקיבוץ
בדרום.
מיד
כשהגיעו אל הקיבוץ, מיהר הצעיר לקרא להוריו שהתגוררו במקום, ואלו הזמינו גם את
השכן, שהיה רופא במקצועו, שמא יינזקו האחים מההתרגשות הגדולה. הקבוצה הקטנה פסעה
לעבר קצה המושב , שם התגורר האח, ונקשו על דלת ביתו. כל תשובה לא נשמעה. שקט שרר בבית. 'ייתכן שהוא
נסע', אמר הפקיד הצעיר, אך אביו השיב כי פגש אותו שעתיים קודם לכן בבית הכנסת, ולא
נראה היה שהוא מתכונן לנסיעה. גם מכוניתו של יוסף חנתה סמוך לבית, והסירה כל ספק
לעובדת הימצאותו במקום. דאגה החלה לעלות בלבם , והם ניסו להאזין בדממה מאחורי
הדלת. כעבור שניות אחדות נשמעו קולות גרירה, מתוך הבית הקולות התגברו, ונדמה , היה
שמשהו קורה בתוך הסלון. הם החליטו לא לחכות רגע נוסף, והחלו לבעוט בדלת
בכל כוחם. כעבור דקה נפרצה הדלת והקבוצה שעטה פנימה. המחזה
שנגלה לפניהם היה נראה כלקוח מעולם הדמיון. יוסף שכב כפות על הרצפה. 'הם ברחו הרגע
אל מאחורי החצר!', צעק יוסף, ואז
הוא קלט את הגבר האמריקאי שהתלווה לשכניו. הוא מלמל 'בנימין' ואיבד את הכרתו. רק כעבור שעות ארוכות של התאוששות בבית הרפואה,
כשאחיו לצדו, התבררה התמונה. שני מחבלים, הגיעו דרך מנהרה משטח עזה, סמוך לביתו של
יוסף שבקצה המושב. הם פרצו לביתו ותכננו לחטוף אותו ולהבריח אותו לעזה ולדרוש
תמורתו את שחרור חבריהם המחבלים. באותה שעה בדיוק הופיעה בדלת הקבוצה הקטנה,
והמחבלים , שהבינו כי לא יצליחו להימלט בזמן עם שללם, מיהרו לעזוב את הכול
ולהימלט. המחבלים לא אותרו, אך המנהרה כמו מנהרות נוספות באזור נאטמה לחלוטין.
יוסף הרוויח ברגע הגורלי לא רק את חייו, אלא גם את אחיו...
