שולחן השבת פרשת "מסעי" ה'תשע"ד

שולחן-השבת מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב"ד מאת הרב יוסף קרסיק שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר פרשת מסעי "הארץ אשר תיפול לכם בנחלה" הקב״ה מודיע בפרשתנו את גבולות הארץ שתינתן לעם ישראל - ״זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה וגו׳״. המפרשים שואלים מדוע התורה משתמשת במילה ״תיפול״ על הארץ וכי הארץ נופלת, האם היא ״יורדת״ כשהיא נכבשת מידי הכנענים וניתנת לבני ישראל, לעם הנבחר?! היה יותר מתאים לומר ״זאת הארץ אשר תקום לכם״, תקום ולא תיפול! כשהארץ מגיעה לידי ישראל היא קמה ועולה במעלות הקדושה האלוקית ולא יורדת?! מסבירים המפרשים למה כוונת התורה ב ״תיפול״: 1) תיפול משמעותו שקיבלנו את הארץ בלי מאמץ וטרחה יתירה, כמו דבר שנופל, שלהפיל זה בדרך כלל פעולה קלה ואינה דורשת מאמץ בהשוואה להרמה, שהיא פעולה הדורשת הרבה יותר מאמץ וטרחה; וזה אכן מה שהתרחש בכיבוש הארץ, שישראל כמעט ולא טרחו ולא סיכנו חייהם במלחמה טבעית כדי לגרש ממנה את הגויים, אלא היא נפלה לידיהם בדרך ניסית ביד ה׳, בלי מאמץ וסיכון חיים משמעותי. 2) מדובר על נפילה של השר הרוחני של הגויים שחיו בארץ - ״הפיל הקב״ה שריהם של שבעה אומות מן השמים וכפתן והשליכן לפני משה ואמר לו: ראה אין בהם עוד כוח .. כל זמן שהיו קיימים היו בני עמם מנצחים, עכשיו הרי הן מסורים בידך״, כלומר, לכל עם ולכל ארץ יש שר וכוכב בשמים, שהוא צינור השפע לכוח החיים שלו – כשהשר שלהם נופל, נאבד כוחם של אנשי מדינתו בארץ, והם מפסידים במלחמה ונכנעים. ה' הפיל והכניע את שרי הגויים שחיו בארץ כנען, כדי שישראל יוכלו לכבוש את הארץ בקלות. שני הפירושים האמורים מכוונים לרעיון אחד: הפירוש הראשון שהארץ תיפול לידינו בלי מאמץ, נוצר מתוך כך שה' הפיל את השרים הרוחניים של גויי הארץ. 3) פירוש נוסף למשמעות "תיפול", מלשון "גורל" (כמו שנאמר במגילת אסתר ״הפיל פור, הוא הגורל״), כידוע שחלוקת הארץ לשנים-עשר השבטים הייתה בגורל. וגם פירוש זה עולה בקנה אחד עם הפירושים הראשונים שתיפול מסמל דבר המושג בקלות ובלי מאמץ ועבודה, כי גם גורל זה דבר שאדם מרוויח בלי מאמץ – בשונה משכר אותו משיגים על-ידי עמל ויגיעה. 4) בתורת החסידות מפרשים את הנפילה של הארץ בדרך מיוחדת: הנפילה היא של באי הארץ - בני ישראל (בתורת הסוד המושג 'ארץ', מדבר על נשמות ישראל), שבבואם לגור בארץ, יש להם נפילה רוחנית: כי נשמת היהודי לפני ירידתה לעולם הייתה בהיכלות קדושה עליונים, וכל ענינה היה אהבת ה׳ ויראתו, בלי שום עיסוקי חולין ובלי פיתויים ויצרים; אבל כשהיא נולדה לעולם-הזה היא בעצם ירדה ו״נפלה״ לעולם מגושם עם צרכים גשמיים, תאוות יצרים והתמודדויות. אמנם בארבעים שנות הנדודים במדבר, הם לא עסקו כל-כך בגשמיות, כי הם ניזונו מהמן, ושתו מבארה של מרים והיו מוקפים ומוגנים עם ענני הכבוד, וכל היום למדו תורה ממשה רבנו, כך שהם בעצם היו ׳בעליונים׳, באווירה קדושה ונעלית; אבל בבואם לארץ ישראל הם נפלו אל התחתונים, לעולם של צרכים גשמיים, חרישה, זריעה וכו׳, זו נפילה וירידה עצומה עבורם. לכן התורה אומרת להם זאת הארץ אשר תפול: דעו לכם, שאתם עומדים ליפול לעולם גשמי שפל ונחות. אם-כן למה באמת ה' הפיל אותנו לארץ? כי האמת היא שדווקא על ידי קיום המצוות בארץ זוכים בסופו של דבר להתעלות מעלה, כי דווקא על ידי קיום המצוות המעשיות בארץ, היהודי מתעלה לדרגות רוחניות נעלות אפילו יותר ממה שהיה לנשמה כפי שהייתה בעולמות העליונים. פירוש זה של החסידות קשור לפירושים הקודמים: הקב״ה מבטיח ליהודי שכאשר הוא ייפול אל הארץ, לעולם הגשמי, הוא יעזור לו להתגבר על המכשולים על-ידי שיפיל ויכניע את שרם של הגויים, הלא הוא היצר-הרע, וכך יעזור ליהודי לכבוש את הארציות ולהגביר ולהעלות את הרוחניות על הגשמיות, את הנשמה על הגוף. "כל התורה על רגל אחת" המשמעות הפנימית בנפילה של הארץ - הירידה הרוחנית אל הגשמיות - מתבארת בדרך מרתקת בביאור נפלא של הבעש"ט הקדוש על סיפור מפורסם בגמרא (שבת לא,א): גוי בא לפני שמאי ולפני הלל וביקש מהם שיגירו אותו ״על מנת שאלמד את כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת״, שמאי הקפיד על בקשה זו ודחף את הגוי באמת הבניין, ואילו הלל הסכים לבקשתו, ואמר לו משפט קצר: הכלל והיסוד של כל התורה הוא ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״. בפשטות כוונת בקשתו הבקשה ללמוד את התורה על רגל אחת היא שברצונו ללמוד את כל התורה בזמן קצר, בלי מאמץ ויגיעה מרובים, כמו שהעמידה על רגל אחת היא לזמן קצר, כי קשה לעמוד על רגל אחת הרבה זמן. אבל הבעש״ט פירש את הדברים בדרך מיוחדת: שתי רגלים הכוונה לשתי הדרכים שעימהם היהודי צועד בעבודתו להתקרב לה׳: אחת - העבודה הרוחנית הקדושה בתפילה ובתורה, והשנייה - העיסוקים הגשמיים של הגוף, שגם הם יכולים לקרב את היהודי לה׳, כשעושים אותם לשם-שמים, ״כל מעשיך לשם שמים״, עובדים בגשמיות מתוך כוונה רוחנית לקיים את מצוות ה' לפרנס את המשפחה, לקיים מצוות, לתת צדקה וכו׳. איזה סוג של עבודת ה׳ יותר קשה לביצוע? אפוא יותר קל לזכור את ה׳, ואפוא יש יותר סכנה שהאדם ישכח את ה׳?! העבודה הרוחנית יותר ברורה וחדה - קל לחשוב ולהתקרב לה׳ בעת העיסוקים הרוחניים, בלימוד התורה, בתפילה, בזמן בשבת קודש כשמנותקים מהרחוב ומעיסוקי החול; אבל קשה לזכור את השם ולהתקרב אליו בעת עיסוקי החולין. לא קל לכיוון בעת העיסוקים הגשמיים שהכול נעשה למען שם שמים; לא קל כשאוכלים משהו טעים שלא להרגיש בהנאה הגשמית אלא רק בניצוץ האלוקי המצוי במזון. אותו גר ביקש לעמוד רק על רגל אחת, הוא רצה לעבוד את ה׳ רק כשהוא נמצא בעניינים הרוחנית בתורה ובמצוות ולא כשהוא עסוק בצרכי הגוף הגשמיים. הוא פחד שמא עיסוקו בגשמיות, ישכיח ממנו את הקדושה האלוקית והוא לא יצליח לחבר את הגשמיות לה'. שתי הגישות האמורות הם גם שתי דרכים בעבודת השם: 1) הסתגרות בגטו יהודי קדוש וטהור, בלי לצאת לעולם החיצוני. 2) לצאת החוצה ולרדת לעולם החילוני, כדי לקרב את אלו שנפלו לתהום ולהביאם לאבינו שבשמים. אותו גר ובעל-תשובה רצה להיות סגור ומסוגר בעולם הקדושה בלי מגע עם העולם החיצוני, שמא הוא יפול חזרה לסורו. שני התנאים הקדושים - שמאי והלל - לא הסכימו עם בקשתו ורצונו של אותו גר להתנתק מהעולם, אלא שכל אחד מהם דיבר בסגנון אחר, אך המסר והכיוון של שניהם אחד, שחייבים שתי רגליים לעבודת השם: שמאי דחף אותו ״באמת הבניין״, לרמז על בנין העולם בששת ימי המעשה, שאת כולו צריך להביא הקדושה: יש בעולם ברואים עליונים ותחתונים, צדיקים ורשעים – תפקידנו לקרב ולקדש את כולם. כך רומז לו שמאי, אתה צריך את כל הבניין, את כל שבעת ימי השבוע, לא רק את שבת הקדושה, אלא גם את ששת ימי החול והחולין. למה ברא ה׳ את כל העולמות והכוחות - שיקרבו אותם לקדושה ושלא יזניחו אותו ויתרחקו ממנו. הלל הזקן אמר את אותו מסר אך הוא פנה אל הרגש, ״ואהבת לרעך, מה שאתה שונא - אל תעשה לחברך״, הלל מזכיר לו את העבר האישי שלו: ״כשהיית בשאול תחתיות, אם רבותיך היו מסתגרים בעולם הקדוש ולא יוצאים החוצה - לא היית זכה להתקרב לקדושה; רק בגלל שהם יצאו החוצה וקירבו אותך, זכית להתגייר ולהתקרב לה'. וכך עליך לנהוג כיום, למרות שהיציאה מהגטו עלולה לגרום לירידה רוחנית, עליך לצאת לעולם ולקרב אותו להשם". לפעמים בעלי-תשובה רוצים לשכוח מאין הם באו. והלל מזכיר להם שרבותיהם "לכלכו את עצמם" כדי לעזוב את עולם התורה ולרדת לעולם הגויי ולקרב אותם. ובלשון הבעש״ט: זהו בקשתו 'גיירני על מנת שאלמד על רגל אחת' רוצה לומר שאהיה תמיד במדרגה טובה. ואמר לו 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד'. רמז לו כשהיית אתה במדרגה רעה והוצרך אדם טוב ליפול כדי שיעלה אותך, לכך צריך גם אתה ליפול. צריכה מידה של הדדיות בחיים - כפי שכל אחד היה צריך בתחילה מורה שירד מדרגתו אליו כדי להעלות ולקרב אותו, כך באותה מידה נדרש ממנו עצמו בהגיעו לדרגה רוחנית גבוהה, לרדת למען תלמידיו ומבקריו. זאת ועוד, מוסיף הבעש״ט: אכן היהודי הוא חלק אלוקה ממעל והוא שייך רק למקומות נעלים וקדושים, אבל לפעמים הוא נופל לעולמות שפלים ומאוסים במעשים או במחשבות הבל, ואינו מבין ויודע איך הגיע לכך; אבל באמת ה׳ צדיק יבחן, ה׳ בוחן אותו ומשליך אותו לעולמות רעים כדי להעלותם לקדושה. מי שכל חייו לומד תורה ואינו יוצא לעולם, הוא בעצם מרוכז בעצמו ואינו רואה את החומריות וחיי היומיום, הנתפסים בעיניו כהטרדה והפרעה לשאיפתו הבסיסית להיות באווירה של קדושה וטהורה. אבל שמאי והלל מרמזים לו: שלא לעזוב את העולם הארצי, צריך להתחבר גם לעולם הגשמי ולאנשים שמחוץ לתחום הקודש, למצוקת העגלון הרעב לחסרונו של הסוס הנמצא לידו, כי נולדנו בעולם כדי לקרבו לה'. זו הבשורה החשובה שה׳ הודיע לישראל בפרשתנו: זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה, אתם עומדים להיכנס אל הארץ וליפול לעולם הגשמי והחומרי. אבל זה לא עונש, אלא זו מתנה הכי טובה וחשובה - על ידי העבודה בארץ תזכו להתעלות לרמות גבוהות ונשגבות, עד שתזכו לשיא השיאים - ההתגלות האלוקית הנשגבת שתהיה בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש. לזכות חיילי ישראל הנלחמים במלחמת הקודש במסירות נפש להגנת עם-הקודש בארץ-הקודש מקור: לקוטי שיחות חלק יג, עמוד 122. אור התורה מהרב המגיד עמודים: 110. 216. ועוד. תגובות והערות-הארות יתקבלו למייל ryk613@gmail.com אתר "חוויית השבוע שלי" http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/

שולחן השבת פרשת מטות ה'תשע"ד

שולחן-השבת מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב"ד מאת הרב יוסף קרסיק שליח הרבי ורב אזורי בת חפר - עמק חפר פרשת מטות השלל ממלחמת מדיין אריכות נדירה שתי פרשיות שלמות, שבהם חמישים ושבעה פסוקים, מקדישה התורה לתיאור מלחמת הנקם במדין והניצחון הגדול של ישראל, מתוכם שלושים פסוקים מפרטים את כמויות השלל העצומות שישראל לקחו ממדיין, עבדים, בקר, צאן וחמורים, בסך הכל כשמונה מאות פריטים. ממשיכה התורה ומצווה על צורת חלוקת השלל: 49.8% לחיילי הצבא. 48% לשאר העם. 0.2% לכוהנים. 2% ללווים . לא רק את כמות האחוזים מספרת התורה (ופעמיים), היא גם מפרטת את כמויות הבקר והצאן בפרטיות: כמה בקר, כמה חמורים וכו׳, קיבלו כל אחד מהקבוצות הנ״ל, חוץ ממה שקיבלו הלווים, שכתוב רק כמה אחוז הם קיבלו, 2%, ואין פירוט של הכמויות . תיאור כה ארוך ומפורט של חלוקת השלל, אינו קיים בשום מלחמה אחרת בתורה. אפילו בנוגע למצרים, אין פירוט של כמויות השלל שנלקחו מהמצריים, אלא רק הודעה כללית שנלקח ״רכוש גדול״. וצריך להבין למה התורה מפרטת את הכמויות במלחמה זו. הרי כל אות בתורה מדודה ומדויקת, עד שאפילו למצווה חשובה ויסודית כמו שבת, מוקדשים פסוקים בודדים ולמה על מלחמת מדיין יש אריכות כה גדולה? לדוגמא, למה חשוב לדעת לדורי דורות שהכוהנים קיבלו שישים ואחד חמורים כשלל?! ועוד, למה התורה טורחת לפרט ולכתוב את החשבון המתמטי הפשוט של הכמויות שכל קבוצה קיבלה והיא אינה מסתפקת בהודעה כמה אחוז מהשלל קיבלו כל אחד מהקבוצות הנ״ל? את החישוב המתמטי כמה בדיוק הכמות לפי האחוזים, יכול כל אחד לעשות בעצמו בקלות?! ומאידך, אם כבר בחרה התורה לפרט את הכמויות, מדוע היא לא מפרטת את הכמויות שקיבלו הלווים והיא מסתפקת בהודעה כמה אחוז הם קיבלו? מלחמה מיוחדת בכמה עניינים הייתה מלחמת מדיין מיוחדת ויוצאת-דופן בהשוואה למלחמות אחרות שהיו במדבר בדרך לארץ: 1) כל החיילים היו צריכים להיות בעלי דרגה רוחנית גבוהה, צדיקים גמורים. 2) גם שבט לוי השתתף במלחמה, דבר שלא היה במלחמות אחרות. 3) גם משה בעצמו השתתף במלחמה, ככתוב ״וידבר ה׳ אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים״ (יתירה מזו, במלחמה זו הסתיים תפקידו של משה בעולם, ככתוב ״אחר תאסף אל עמיך״). 4) כלי הקודש, הארון והציץ, נלקחו לקרב. 5) כל זמן המלחמה שנים-עשר אלף אנשים היו צריכים לעמוד בתפילה לה׳ . שיתוף כל כוחות הקדושה האלוקיים האדירים במלחמה, זה מעשה יחידי שלא היה בשאר המלחמות! חז״ל התלבטו רבות בשאלה הנ״ל מה הענין באריכות בקשר למלחמת מדיין, הנה כמה הסברים: מאבק יצרי הרקע למלחמת מדין הוא ציווי ה׳ לנקום בהם על שהמדיניות החטיאו את ישראל במעשה בעל-פעור (כמסופר בפרשת בלק). לכן האריכה התורה בסיפור המלחמה והשלל, להדגיש את חומרת החטא של התחברות לנשים גויות וחטא העבודה זרה. להראות את ברכת השם הרמב"ן מסביר שהפירוט המדוייק בא להראות את ברכת ה׳ ברכוש של ישראל, שמיום שנלקחו בשבי הבעלי-חיים ועד סוף חלוקתם לקבוצות כנ״ל, אף אחד מהבעלי חיים לא מת, למרות שמדובר בכמות עצומה של קרוב למיליון פריטים שהחליפו בעלים, והחליפו רועי צאן, ובלשון הרמב״ן: פירט הכתוב כמה המחצה וכמה המכס, להודיע כי מהיום שלקחו המלקוח, עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס לאלעזר הכהן, מכל המקנה הגדול הזה לא מת אחד. (אלא שזה עצמו דורש הסבר - למה עשה ה׳ את הנס הזה, גם אם היו מתים כמה עשרות בעלי חיים, עדיין היה נשאר לישראל כמות אדירה של שלל?) לא נגנב המלבי"ם מסביר שפירוט הכמויות בא לשבח את ישראל שכולם היו ישרים והגונים ואף אחד לא ״לקחת״ לעצמו שום בעל-חיים, הרי קל לגנב בעלי-חיים ולטשטש ולהעלים את הגניבה, על ידי שחיטתה, ובכל זאת ׳לא נגנב אחד מהם ולא לקחו את זה לאכילתם, כי חשבו זה לגזל, הגם שלפי הדין היו החיילים הנלחמים יכולים לקחת מעצמם׳. זאת ועוד, הרי שלל המלחמה הוא רכוש הציבור, כספי מדינה, ודווקא בו עלולים להקל ולהתיר ״לקחת״ וליהנות ולא להתחשב באחוזים קטנים. לכן הזהירה התורה ופירטה במדוייק על כל פריט עד האחרון, אף שמדובר על כמות אדירה של קרוב למליון בעלי-חיים, ללמדנו שהיתה הקפדה מוחלטת על כל פרוטה של רכוש הציבור . מוסר השכל לדורות מדברי הרלב״ג עולה שלעתים התורה מאריכה בענינים שונים כדי לתת עליהם דגש שישימו עליהם לב ויתעמקו בהם באופן מיוחד. במיוחד כשמדובר בענינים שנראים בעיניים אנושיות לא כל-כך חשובים ועלולים לא להתעמק בהם, כמו מלחמת מדין שלכאורה אין בה ענין לדורות - כי העם המדייני נגמר לפני 3300 שנה ואין עוד מדיינים; דווקא לכן התורה מאריכה ומפרטת אותם באריכות, כדי שנתעמק ונתבונן בהם היטב היטב במסר הרוחני החשוב העולה ממלחמה זו. שלושה יסודות מרכזיים לומדים ממלחמת מדיין: 1) יד ה׳ עם ישראל לעשות לנם נס אדיר - מכמויות השלל העצומות שנלקחו בשבי, מבינים את העוצמה הכלכלית והצבאית שהייתה למדין, ומנגד את נס הניצחון הגדול - שכל צבא מדין הובס טוטאלית עד האחרון, ומישראל לא נפל אפילו חייל אחד! מכאן שואבים עידוד וחיזוק לעתיד, שאין לפחד מהאויבים, ה׳ עמנו שומר ומגן עלינו בניסים ונפלאות ויקיים בנו את הבטחתו ״ונכבשה הארץ לפניכם״. 2) מלחמת מדיין הייתה מלחמת-נקמה על שהם החטיאו את ישראל בבעל פעור - המדיינים, בעצת בלעם, ביקשו בתרמית להשחית את הדמות הרוחנית של ישראל. הם ניצלו חולשות אנושיות, תאוות ויצרים של בני האדם ושלחו את בנותיהם לפתות ולהחטיא את עמנו, וזה מעשה בזוי שה׳ בעצמו דרש נקמתו: "נקמת ה' במדין״. והפרשה מלמדת שה׳ לא סולח למי שמחטיא את ישראל. 3) הציווי איך לחלק את השלל הוא מודל הנהגה לדורות איך צריכה להיות חלוקת רכוש הציבור: מחד כל אחד מהעם, גם מי שלא נלחם, צריך לקבל חלק! אבל מצד החיילים שסיכנו חייהם במלחמה, מקבלים יותר (שנים-עשר אלף החיילים קיבלו כמות דומה למה שיקבלו שש מאות אלף איש); אבל גם מי שנשאר בבית ולא יצא לקרב, יקבל חלק מהשלל, כי חיילי הצבא הם שלוחי הציבור, הפועלים בשמו ועבורו, לכן כל הציבור צריך ליהנות ממעשיהם. (בגמרא כתוב ש״תרומת מדין אינה נוהגת לדורות״, ונראה שכך פוסק הרמב״ם להלכה, שבמלחמות הבאות חלוקת השלל היא רק לחיילים. ואומר הרבי: ״על פי זה יש לבאר אריכות הכתוב בתרומה שלקחו מחלק יוצאי הצבא - כי זה נוגע לדורות, מה שאין כן התרומה שלקחו ממחצית בני ישראל, כיון שאינה נוהגת לדורות - מקצר בה״). דברים נוספים התורה מאריכה בהם לפי זה נבין דברים נוספים שהתורה מאריכה בהם: בניית המשכן כתובה בתורה באריכות רבה ופעמיים - פעם אחת בציווי ופעם שניה בביצוע, והיא תופסת כ-40% מפסוקי ספר שמות (והיא מוזכרת גם בספר ויקרא ובמדבר), כי מטרת התורה שישובו ויתבוננו בענייני המשכן שוב ושוב. בזמן הגלות כשהמשכן והמקדש ייחרבו והעם יגלה מהארץ, צריכים לשוב ולהתבונן ולהתעמק במצוות המשכן, ולשאוב מזה עידוד ותקווה, שבו יבוא היום וישוב ויבנה המקדש, בביאת משיח צדקנו. דבר נוסף שהתורה מאריכה בו בספר במדבר - מניין בני ישראל, וגם בזה יש מסר חשוב, המניין ארגן את הצבא לקראת הכניסה לארץ וכיבושה, לכן התורה האריכה במספר האנשים של כל שבט, ובשמות נשיאיו ובמיקומו במערך ההליכה והמלחמה, ללמדנו שנושא הכניסה לארץ חשוב ביותר - וגם זה עידוד ותקווה לימי הגלות, שעוד יבוא היום ויהיה קיבוץ גלויות. ביאור נפלא - עזרת ה׳ לקיים מצוותיו נשוב לענייניו - התירוצים לשאלה הגדולה למה האריכה התורה ופירטה בצורה יוצאת דופן את כמויות השלל - הנה התירוץ המיוחד של הרבי לנדון: ובהקדים - שרואים תופעה יוצאת דופן, שכל סוגי השלל היו במספר עגול של אלפים, כמות המתחלקת בצורה מדויקת לאחוזים ועשיריות אחוז, בלי שנשאר עודף שאינו נכלל בחשבון החלוקה. לדוגמא, כמות הצאן היא בדיוק 675 אלף, אחד לא יותר ואחד לא פחות, וכך גם הבקר, החמורים והעבדים במספר עגול של אלפים; לכן התורה מאריכה ומפרטת את כל הכמויות, להודיע שהיה כאן דבר לא רגיל - מספרי השלל התחלקו בדיוק לקבוצות במספר עגול. למה עשה ה׳ את הקבוצות כך? כדי שישראל יוכלו לקיים את הציווי לחלק השלל באחוזים כנ״ל, בצורה קלה, מלאה ומושלמת. אם לא היו מספרים עגולים (עם שני אפסים בכל מספר), היה עודף מהחלוקה, ולא הייתה החלוקה מאוזנת לפי הצו האלוקי בשלמות. לצורך כך התרחשו כאן שרשרת של דברים לא רגילים: 1) עוד לפני המלחמה גדלו אצל המדיינים בעלי-חיים במספר עגול בדיוק. 2) אף אחד מהבהמות לא מת במלחמה. 3) לא נגנב אף פריט מהשלל, כך שנשארה כמות מדויקת במספר עגול של אלפים. כל זאת מאת ה׳ - כדי שישראל יוכלו לקיים את ציווי ה׳ בשלמות מוחלטת. ובלשון הרבי: ״מכאן רואים עד כמה גדול וחביב קיום המצוות אצל ה׳, שכמה וכמה ענינים לא רגילים התרחשו כדי שישראל יוכלו לקיים את המצווה בשלמות ובלי מניעות ובלבולים״! ״זמן רב לפני המלחמה סיבב ה׳ שיעסקו אנשי מדין במשא-ומתן ויגדלו בהמות באופן כזה, שבבוא הזמן, שיצטרכו ישראל לקיים מצות ה', בשבי ומלקוח מדין - יוכלו לקיימה בשלמות! אלוקים רוצה להקל על עם ישראל לקיים את המצוות ולא להקשות. בכל דרך, גם בדרכים על טבעיות, עושה ה' כדי שליהודי יהיה יותר נעים ויותר קל למלא את הרצון האלוקי בלי קשיים, מעצורים ותסבוכות. מכאן ההוראה לכל אחד ואחד: שאין מה לפחד ולהירתע ממניעות, עיכובים ומכשולים בקיום המצוות, יש לסמוך ולבטוח בה׳ מסובב את הסיבות, כך שנוכל לקיים את המצוות בשלמות. בנוגע לשאילה מדוע התורה לא מפרטת את כמויות בשלל שקיבלו הלווים, עונה הרבי ״לאחרי שסיפר הכתוב כל הנ"ל אין צורך לפרט האחד אחוז מחמשים שהוא מובן מעצמו ומספיק להודיע רק בכללות - שהם קיבלו אחוז אחד מחמשים״. מלחמת הקדושה בטומאה דבר זה - היכולת לקיים ציווי ה׳ בשלמות - נעשה דווקא במלחמת מדיין. למה? כי זו הייתה מלחמה חשובה ויסודית במהות העם היהודי. נתבונן תחילה בסיבת המלחמה, כאמור ה׳ ציווה את משה ״נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים״, לנקום במדיינים, ולכאורה הרי אנו מצווים ״לא תיקום ולא תיטור״ ? אלא יש כאן נקמה מסוג אחר, לא נקמה על העבר, אלא מאבק ומלחמה על ההווה, על ביעור הטומאה והיצר-הרע עכשיו! במלחמה מדיין המאבק היה בכוחות הרשע והטומאה; כאמור שעיקרה של מלחמת מדין לא היתה פיזית, מלחמת הגוף, אלא רוחנית, מלחמת הנשמה. מלחמת הקדושה בכוחות הטומאה, בלעם ובלק רצו לטמא את ישראל ולהכשילם בזנות עם גויות. ״אלוקיהם של ישראל שונא זימה״, ממילא החטא עם בנות מדיין יעקור אותם מהשורש ויצור פירוד וניתוק חס-וחלילה בינם לבין המקור האלוקי שבחר בהם ומגן עליהם. היסוד של עם ישראל זה קדושתו! על ידי ביטול יסוד זה, הם רצו לבטל את היותו העם הנבחר ולעקור אותו לגמרי מהעולם. לכן נשלחו למלחמה זו כל כוחות הקדושה: חיילים צדיקים, כלי הקודש - הארון והציץ, 12 אלף מתפללים, ואף משה הצטרף למלחמה; כי כנגד כוח הטומאה החזקים של בלעם, יש צורך במשה שהוא כוח הקדושה הכי חזק. רק כך יכולים לנצח ולשבור את הטומאה. כמו תמיד, דווקא לפני שיש התגלות אלוקית מיוחדת - הסיטרא אחרא מנסה להתגבר ולהלחם בישראל. כך היה במלחמת עמלק לפני מתן-התורה וכך היה במלחמת מדיין לפני הכניסה לארץ, וכך גם בעקבתא דמשיחא לפני בוא הגאולה, שכוחות של טומאה מתגברים על מנת לבטל את הגאולה. תפקידנו להלחם בהם ולהשבית אותם על-ידי הגברת הקדושה, והגאולה בוא תבוא, במהרה בימינו בקרוב ממש. מקור: לקוטי שיחות חלק יג לפרשתנו. פרשני המקרא. ועוד. תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@gmail.com אתר "חוויית השבוע שלי" : http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/