אמרי שפר יב אלול ה'תשע"ז

אחד מחסידי הרה׳׳ק בעל ה 'תפארת שלמה' זי׳׳ע קבל בפניו על מלחמת היצר אשר כבדה עליו עד למאוד, באמרו, אמש עמלתי בכל כוחי לנצחו, ואכן הכיתיו מכה נמרצת. והנה רק האיר היום וכבר הפילני לפח יקוש. ענהו ה 'תפארת שלמה' - 'כי תצא לניצחונות' אין כתיב כאן, אלא 'כי תצא למלחמה', כי לא על 'ניצחונות' נשלח האדם לעולם הזה אלא בכדי שיהיה 'איש מלחמה' כל ימי חייו ולא ירפה מהמלחמה אף לא לרגע אחד.

     אם נתבונן נראה כי תיבת "צרה" זה גם אותיות "צהר" מלשון אור או אבן טובה, לומר שהצרה היא טובה שה' מיטיב עם האדם, אך תלוי איך רואים אותה. 

     באמת אמרו, כתיב בקרא (תהלים כ, ט) 'המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד', ולכאורה צריך ביאור, וכי הצדיקים גם כן 'נופלים', היה לו לומר 'המה כרעו ונפלו - ואנחנו לא נפלנו'. אלא צריך לומר כי אין מציאות של 'לא נפלנו', הכול נופלים, אלא ש׳אנחנו' -קמנו ונתעודד, ו 'המה' - נשארים בנפילתם. וכמה שנאמר (משלי כד טז) 'שבע ייפול צדיק - וקם', והיינו שאף בנפילתו קרוי 'צדיק' מאחר שמיד 'קם'. (באר הפרשה(

     בחור אחד בעל ממון לקח אישה, אשר קצתה בלבוש ה 'ישן' ובדרכים ה 'ישנות' שקבלנו מאבותינו ובהם צעדנו דור דור.  לאחר נישואיה דרשה ממנו ממון רב עבור בגדים ותכשיטים וכל מיני קישוטים המתאימים לבית מודרני ומתקדם. לא עברה שנה עד שהיא כילתה כמעט את כל נכסיו. בא הבעל להתלונן על כך לפני הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ זצוק"??, אמר לו הראפשיצער: וכי מה אתה רוצה, הלא התורה הזהירתנו על כך כי ייקח איש אישה חדשה - אישה שהיא מהדור החדש ולא מה 'מיושנים', נקי מנכסיו יהיה לביתו כעבור לא יותר משנה אחת...

הכסף שהוחזר (שירה כהן)

קידוש ה' ברבים: הכול התחיל כשחרדי צעיר העונה לשם ר' מיורוב, ואשתו, החליטו לרכוש שידת עץ יד שנייה. כשהשידה הגיעה, נוכחו השניים לדעת שהיא רחבה מדי, ולא תוכל להיכנס לחדר כמות שהיא. "אז התחלנו לפרק אותה, וכשהסרנו את החלק העליון הופתענו לגלות שקית קטנה בפנים", מספר מיורוב.

בתוך השקית, נחו להם ברוגע 98,000$ במזומן, טבין ותקילין. "מיד התקשרנו לאותה גברת, ואמרנו לה שמצאנו את הכסף", משחזר מיורוב ומתאר את התגובה שהתקבלה מהעבר השני של הקו: "היא הייתה בהלם, ולא ידעה מה להגיד". 

עוד הגדילו בני הזוג לעשות, כשהתעקשו להחזיר בעצמם את הכסף. אך הם לא הלכו לבד. "לקחנו איתנו גם את הילדים שלנו, כי היה לנו חשוב שילמדו מגיל צעיר כמה חשוב לעשות את מה שנכון", אמר. 

המנחה והצופים לא הפסיקו להתפעל, ובצדק. והיה גם מי שהחליט לצ'פר אותם, כמחווה על המעשה היפה: חברה אמריקנית נתנה להם כרטיס מתנה בשווי 3,000$, לקניית רהיטים. 

"האם היה רגע שהתלבטת אם להחזיר את הכסף או לא?", שאל המנחה, מתוך סקרנות אמיתית להבין מי עושה דברים כאלה היום (היות וכששאל את הצופים 'האם אתם הייתם מחזירים סכום כסף כזה גדול', היה גם מי שענה תשובה שלילית).

"ממש לא", השיב מיורוב ללא שמץ היסוס. "אנחנו מתחנכים למעשים כאלה כבר מגיל צעיר", אמר. אשריו ואשרי חלקו 

אז מה אנחנו למדים מכך, אתם שואלים? פשוט מאוד. 

אתם תעשו את המעשים הטובים שלכם, וה' כבר ידאג לגמול לכם על טוב לבכם - באינסוף הדרכים שעומדות לרשותו. כך או כך, לעולם לא תפסידו מלעשות את מה שנכון, על פי אמות המידה של התורה הקדושה. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג שבט ה'תשע"ו

   ברוב הקניות וברוב האירועים שלנו, אנחנו מוצאים הרבה יותר כסף מהנצרך, וזה רק בגלל האחרים, מה הם יגידו, ואיך יסתכלו עלינו, ואיך הם יתייחסו אלינו, בקיצור חיים בבזבוז נוראי רק בשביל הרושם, ולא בשביל צרכינו האמתיים, ולכן נכנסים לחובות , או עובדים שעות על גבי שעות ולא רואים את בני הבית, ואין זמן או כוח לילדים כי חוזרים מותשים לגמרי מהעבודה המאמצת, לכן הבה נחיה רק לפי מה שנצרך לנו באמת, נקודה. (יונתן ריינר)

     הגר"מ שטרנבוך, לא גדלים תלמידי חכמים מברכות, אלא מחינוך והשקעה ותפילות של ההורים.

     המוח האנושי הוא "ספק" התירוצים הגדול ביותר. וכשהאדם סומך על שיקול דעתו הבלעדי הוא עלול להגיע לדברים חמורים מאוד.

     טוען החפץ  חיים, מי שלא מתאמץ כראוי במלחמת היצר, אז גם הקב"ה לא יעזור לו, וברור שהיצר ינצח אותו, וזה יהיה באשמת האדם.

הניצול ה"עשירי" )להגיד(

      אספר לכם עוד מעשה על "והייתם לי סגולה מכל העמים". )בחיוך(, הזמן שלי הסתיים, אבל 'מעשה' הרי לא נכנס בחשבון של הזמן... נאחר מעט, לא נורא.  מעשה ששמעתי בעצמי מפיו של בעל העובדה בליל שבת - לאחר הדרשה ב"זכרון משה". בליל שבת לפני יותר משלושים וארבע שנים, דיברנו אז בדרשה, גיוואלד, על "הפסד מצוה כנגד שכרה", דיברנו איך לכאורה אדם חושב שהוא הפסיד על ידי המצוה שעשה , אך בסופו של דבר הוא רואה את השכר "שכר מצוה". ולפעמים עוד זוכה ומקבל מלא חפניים שכר מצוה, עוד בעולם הזה.

     לאחר הדרשה בא לקראתי ושאל: "אולי רוסי?" כלומר האם אני רוסי?. " לא, אינני רוסי נולדתי במאה שערים". "אבל אני מרוסיה, ואספר לרב שבדרון עובדה", אמר.  כריתי אוזן לדבריו: כאשר הרגו את הצאר ניקולאי ימ"ש, התגוררתי ברוסיה, ואז היתה ברוסיה חצי שנה של גן עדן כביכול. (הצאר היה אכזר רוצח וכל מה שאתם רוצים, ולאחריו קמו הסוציאליסטים בראשותו של הנשיא קרינסקי, נתנו לסחור ללא הגבלות, פלאי פלאים - אנשים יצאו מכליהם ובאמת הרויחו ממון רב). פרנסתי היתה ממסחר בבורסה. אוהו,  סחרתי בזהב ובמרגליות - מבוקר עד ערב, והרווחתי יפה.  

     בוקר אחד, יצאתי מביתי בשעה שמונה לאחר תפילת שחרית, בדרכי לבורסה.  אני בדרכי עם מזוודה קטנה ביד. היה בה ממון רב. כאשר צעדתי כך ברחוב, לפתע שמעתי מאחורי קול קורא: "עשירי! עשירי!". קול זה לא היה מצוי רבות במחוזותינו, נו,  יהודי מבקש "עשירי" הסבתי את ראשי, פניתי מדרכי, חזרתי לאחורי והוא הסביר: "יש לי יארצייט של אבא, יום הזכרון שלו, אולי תיכנס לביתי להשלים מנין?" הסכמתי.  נכנסתי אחריו לחצר. הלכתי עד פתח הבית ונכנסתי, ואז כביכול נהיה לי חושך בעינים: ארבעה אנשים היו שם. "עשירי?!" שאלתי בתמיהה: "אתה אמרת שאני עשירי, והנה אני חמישי, אני הולך! )למה רימתני)" הכרזתי.  אתה לא תלך!". נעמד בפתח הדלת והתחנן: "כאשר יהיה לך יארצייט גם אתה תתנהג כך...". כאשר שמעתי דיבורים כאלו, רחמתי עליו, חשבתי: "טוב, נו, מה אפשר לעשות, אני כבר כאן, אמתין עד שיהיו עשה אנשים, שיאמר קדש על אביו" . ישבתי על קצה הכסא, בקוצר רוח. הוא יצא לחפש. מסתבר שגם לאחרים אמר "עשירי", עד שלאחר כרבע שעה בערך, נאספו עשרה. חשבתי לתומי שהנה בעוד דקה אני הולך לבורסה, האיש יאמר קדיש וגמרנו, אך לא, הוא החל "הודו" ... . "שחרית?!" שאלתי. " כן! שחרית!" השיב. חשבתי שאני מתפקע.  קמתי לצאת. והוא נעמד שוב בפתח הבית: "ר' יהודי אתה לא הולך, יש לי יארצייט של אבא!" התיאשתי והרהרתי: "אאחר שעה למסחרי, אפסיד כסף, למען מצוה עם יהודי וגמרנו". התיישבתי על מקומי. כאשר התפילה הסתיימה בירך אותי בכל הברכות וב"יישר כח!" וכמובן שכעת לאחר המצוה כבר לא התחרטתי על מה שעשיתי. יצאתי שמח וטוב לב (שמעתי כן מהרבי שלי, ר' אהרן קצנלבויגן - אומר ר' שלום - כי כלל ידוע הוא, שקודם המצוה יש יצר הרע, אבל לאחר המצוה, גם אם תתנו לאדם חמישים אלף שקל הוא לא ימכור אותה). הייתי שבע רצון. צעדתי עם המזוודה לעבר הבורסה.  כאשר ההתקרבתי, כמאה מטר לפני הכניסה ניגש אלי אדם ולחש לי בסערה: " הסתלק מכאן, הורגים בבנין הבורסה! רוצחים!, ברח!" - היה זה הבוקר שהקומוניסטים עלו לגדולה. הם נכנסו דבר ראשון לבנין הבורסה - "וכבר הספיקו להרוג שבעים סוחרים עשירים" אמר לי האיש ודחק אותי אחורה. הפניתי ראש  ונעלמתי על נפשי". "אז אני אומר לרב" - סיים את סיפורו "הפסד מצוה כנגד שכרה": "אחרתי חצי שעה , הפסדתי - 'הפסד מצוה' - ומה קבלתי בשכרה? - את החיים! קיבלתי חיים. ועד היום כאן בזכרון משה אני חי לאורך ימים". הקב"ה יעזרנו להיות עם סגולה לה', ונקיים את המצוות ברווחה, בבריאות ובחיים ונזכה כולנו לחיים ולשלום, לתשובה שלימה, לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן, חזק וברוך 

..

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ח סיון ה'תשע"ה

  אין דבר משחרר יותר מן השמחה . היא מוציאה לחופשי את מוחך ומשרה עליו שלווה.

"     אין דרך ארץ אין תורה"

     במלחמת היצר יש קודם למאן ולהתנתק מן המפתה לעבירה.

     השנאה הגויית התפרצה דווקא כשהיהודי רצה להידמות לגוי.

להודות מראש. מסופר: כשהרה"ק רבי ברוך ממעזבוז זיע"א אמר את התפילה "מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי על כל החסד אשר עשית עמדי ואשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי", נשתתק והתעמק במחשבתו שעה קלה, ושאל בקול: למה להודות על העתיד? הרי אפשר להודות לשם יתברך על כל חסד בשעתו. והשיב מיניה וביה: שמא חס ושלום ארד ממדרגתי ולא יהיה לי השכל והרצון להודות לך על כל טובה בשעתה, לכן אני מקדים ומודה לך לאלתר על הכל.

     להזדקן, זו הדרך היחידה להאריך חיים (שמואל אייזיקוביץ)

     להיות בשלווה ורוגע, אין פירושו של דבר להיות במקום שקט שאין בו רעש , תנועה , או תכונה מיוחדת. להיפך, הגדולה היא, למצוא שלווה ורוגע דווקא במרכז ההמולה: להיות בתוך הקלחת הגועשת,  ודווקא שם שליבך יהיה שקט ורוגע,

     להיות חופשי פירושו הרבה מעבר להסרת שלשלאות או אזיקים. להיות חופשי הוא לחיות תוך העצמת וכיבוד החופש של אחרים. (נלסון מנדלה)

החמין של שבת (פניני עין חמד תשע"ב)

     להלן סיפור מופלא, שיש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו להיזהר ממוצא פינו לבל נזיק ונבייש אף יהודי בעולם...

     ומעשה שהיה – כך היה: בשנות בחרותו הוא למד בישיבת 'ברלין' בירושלים. בסמיכות לישיבה התגורר אדם, שהיה מהמתפללים הקבועים בישיבה. אותו אדם היה חשוך בנים ל"ע, ובכל שבוע ביום ראשון היה מביא אל הישיבה לארוחת צהריים, את השיריים של החמין, שנשתיירו מהשבת. הוא סבר שאשתו מכינה חמין מעולה, וחבל לזרוק את הנותר, והיות שנשאר להם הרבה כל שבוע, החליטו שלפחות ייהנו מזה בחורי הישיבה.  אולם בכל זאת, החמין של יום ראשון, אינו כחמין של השבת. אין בו את אותו הטעם הטוב הסגולי והמשובח וחסר בו את תבלין השבת. ולמעשה הבחורים משכו ידיהם מהחמין וכך נותר הסיר ללא דורשים.

     בחור אחד בישיבה, שהיה קצת יותר עז פנים, לא מצא חן בעיניו כל הסיפור הזה, שהאיש מתעקש מדי שבוע להביא סיר שיירי החמין שלהם דווקא לישיבה. "מה זה כאן מקום איסוף לשיירי אוכל"? חשב לעצמו, "וכי אין האיש הזה רואה בעיניו, שאף אחד כמעט לא מעוניין בשיירים שלהם?" והנה פעם אחת הוא לא שלט ברוחו, והטיח בו את דבריו הארסיים לעיני כל הבחורים: "מה אתה מביא את זה פה כל שבוע? וכי אינך רואה שאף אחד פה לא רוצה את זה!!! כאן זה לא מזבלה!". לאחר אותו מקרה מביש, נעלם האיש מן הישיבה, ולא ראו אותו יותר, את סיר החמין הוא כמובן כבר לא הביא ביום ראשון, וגם הוא עצמו נעלם לגמרי מן הסביבה, ואף עבר לגור במקום אחר.

     לאחר שנים הגיע אותו בחור לפרק האיש מקדש והוא נישא בשעה טובה ומוצלחת לקול צהלת חברי הישיבה. אך לצערם הרב חלפו שנים רבות מנישואיהם, ועדיין אין שום זכר של ילד. הם פנו לטובי הרופאים בתחום, תפילות, קבלות, נדרים, סגולות, את ביתם של גדולי הדור פקדו – אבל שערי שמים היו נעולים בפניהם. לאחר שניסו כמעט הכל, עמד האיש אובד עצות,  ועשה חשבון נפש, מה יכולה להיות הסיבה שנמנע מהם פרי בטן? עד שלפתע נזכר באותו מקרה עגום, שבייש והטיח באותו שכן של הישיבה על שיירי תבשיל החמין. מי יודע,  הרהר לעצמו, אם לא ציערתי את אותו אדם ובשל כך אני נענש ? הוא ניגש מיד לברר את הנושא, ונודע לו, שהם היו זוג חשוכי בנים. הלך איפוא אל הישיבה לחפש אחר אותו אדם, אך הם כבר לא גרו שם. הוא חקר ודרש רבות, עד שנודע לו על מקום מגוריהם. תיכף ומיד קם ונסע אל אותה העיר, חקר ודרש עד שמצא את אותו האיש, ברכו לשלום, וביקש אם ניתן לבוא אליו אל ביתו, כי דבר סתר חשוב לו אליהם. האיש הסכים ונענה, וקבע לפגשו בשעות הערב.

     בשעה היעודה, כאשר הגיע האורח פתח בברכה נעימה, ולאחר שהציג את עצמו, שאל, אם זכור להם מקרה ישן עם סיר חמין שקרה לפני הרבה שנים בישיבת 'ברלין' בירושלים. "זוכר אני היטב את אותו מקרה מצער ומבייש. נפגעתי עד עמקי נשמתי", ענה האיש, ולאחר שהביט בפני הלה, שאל: "האם אתה הוא אותו בחור, שהתפרץ לעברי בזלזול לעיני כל, ודרשת שאפסיק להביא את התבשיל לישיבה?". האיש הסמיק מאד והנהן בראשו בבושה וכלימה, "אכן אני הוא אותו בחור!" אמר חרש. "ובכן דע לך, שהמקרה ציער אותנו מאד! כי בכל שבוע שמחה אשתי מאד על כך,  שהבחורים נהנים מתבשיליה המיוחדים! לא סיפרתי לה כמובן על כך, שהבחורים מושכים את ידיהם ממנו, והוא נשלח אחר כבוד לזבל. היא חשבה לתומה, שהיא מאכילה בחורים רבים בני תורה, בתבשיל חם ומצוין. וזה המריץ אותה לבשל שוב מדי שבוע לכבוד שבת חמין בסיר גדול וענק. הדבר הפיג מעט את הצער והחוסר הזועק בבית! – אך מאז אותו יום ראשון,  כשחזרתי הביתה, ופניי היו נפולות ביותר, הוכרחתי לספר לאשתי דברים כהווייתן, שהבחורים בישיבה כבר לא רוצים לטעום מהחמין שלנו... זה ציער אותנו מאד, היא בכתה בדמעות, והתבטאה, שאותו בחור לא יודע ולא מרגיש, עד כמה גדול הצער של חשוכי בנים, שאין להם בשביל מי להכין חמין לשבת".

     מששמע האורח את המשך הסיפור, הבין מיד, שפגע בהם קשות, והוא החל לבקש מאד על נפשו, וסיפר להם, שגם הוא חשוך בנים זה שנים רבות. ועתה מרגיש הוא, כי בעטיו של אותו מקרה הקב"ה מונע ממנו פרי בטן. לפיכך, מבקש ומתחנן ומייחל, שיסלחו לו על מעשה אווילי זה.  ואכן לאחר רוב הפצרות ותחנונים מחלו לו על כך בלב שלם,  ויצא אל ביתו בלב קל.  לא חלפה שנה מעת בקשת המחילה, ונולד להם בן זכר, ומיד לאחריו עוד הרבה ילדים בצפיפות גדולה, כדי להשלים את כל השנים החסרות. 

יש קונה את עולמו בדף אחד ! (מלאכת מחשבת)

     סמי (שמעון) ג'ייקובס יהודי אמריקאי שהתגורר במנהטן רחוק היה מיהדות כרחוק מזרח למערב, כל אוצר ידיעותיו בדבר יהדותו הסתכם בידיעה שנולד להורים יהודיים וכי הוא מהול. מעבר לזה לא ידע מאומה. יתכן שהיה מקים את ביתו עם בת עם נכר, שכן לא הבין את השוני המיוחד שמבדיל בין העם היהודי לגויים שבסביבתו. מעולם לא התייחס אל יהדותו כדבר שמחייב או מגביל. למזלו הטוב הייתה בת זוגתו יהודיה כשרה מבחינת היחוס, אך חסרת כל ידע מינימאלי מהי יהדות.

     את מקצועו בחר בתחום הספורט. הוא היה ספורטאי מצטיין בכל תחומי הענף, הוא צבר אותות הצטיינות רבים, ומומחיותו הרבה הייתה בתחום האגרוף. שמו יצא לתהילה כמתאגרף מהטובים ביותר בכל ארה''ב.

     דומה שעל סמי נגזר להיות גוי יהודי עד סוף חייו. מעולם לא הייתה לו שייכות לבית כנסת או קהילה יהודית, למרות שלא הרחק מביתו היה בית מדרשו של פוסק וגאון הדור מרן רבי משה פיינשטיין זצוק''ל מעולם לא התייחס למקום זה יותר מעוד איזה בניין ציבורי אליו נוהרים בחורים ומבוגרים מדי יום, אבל לא היה בזה דבר מיוחד שיעורר את לבו. גם דמותו המיוחדת של הגאון שעברה מידי יום עטורת טלית ותפילין, שגרמה להרבה גויים לעמוד ולהשתאות, לא משכה את תשומת לבו, אדם מגושם היה, כל עולמו נע סביב ציר שונה לחלוטין, בו ההילה ניתנת לכוח. וכי מה לידיים ידי עשו עם קולו של יעקב !?

     אבל רובי בנו שונה היה ממנו תכלית השינוי, נער עדין היה וכל מהותו רוחנית וכמעט מיסטית, לא היה יום שלא עמד וצפה על דמותו של הגאון רבי משה פיינשטיין שעובר על יד ביתו עם תלמידיו, הוא ראה את ההערצה הרבה שהם רוחשים לרבם, דבר זה הצית את סקרנותו, הוא חייב להכיר מקרוב את האיש הזה.

     באחד הימים החליט, הוא נכנס לבית המדרש בו מתפלל רבי משה ועוקב יותר מקרוב אחריו. עוד באותו יום השכים קום ונכנס לבית המדרש, הוא ראה את עשרות המתפללים עומדים בשמונה עשרה, דממה דקה שררה באולם בית הכנסת, עד שניתן היה לשמוע את משק כנפי הזבובים שעפו להנאתם בבית המדרש. כולם היו עטופים עם טליתותיהם עטורי תפילין לידם וראשם. הוא עמד ותהה, למה ביום חם כזה צריכים אותם אנשים ללבוש עוד בגד חם לגופם, ומהם הקוביות ששמים לראשם. מוזר היה לו כל זה, כבר ימים רבים רוצה הוא להבין, למה הם שונים מכל האנשים שמכיר.

     לא הרחק ממנו עמד נתנאל, בחור ישיבה חריף מבט, שהבין כי הנער הזה תוהה ובוחן, וכנראה שנמשך ליהדות. עלי לעמוד על טיבו של הבחור הזה, יתכן שהוא גוי שמסתקרן לדעת, אך יתכן שיש כאן נשמה יהודית שמחפשת את צור מחצבתה, ואם כן נתנאל הוא הכתובת. רקורד עשיר לו בקירוב רחוקים, היה לו חוש מיוחד להבחין, מי מחפש את נקודת האמת, ומי סתם בא לרחרח, אבל לא מעבר לזה. הוא ניגש אל רובי לאחר התפילה, והחל לדבר עמו על דא ועל הא. הוא התפרץ לדלת פתוחה לרווחה. רובי הסתער עליו עם מטר שאלות, על הקוביות ועל הסרבל אותם עוטים היהודים בימי קיץ מחניקים, סקרן היה לדעת למה בשנות המאה העשרים יש מקום לדברים שכאלו. ועל כל שאלה קיבל תשובה, והכל בצורה שמתיישבת על הלב.

     היה לנתנאל לשון לימודים, עושר של ביטויים ומשלים ברמה אוניברסאלית, יודע היה להוריד דברים בחינניות, וכך מצא מסילות ללבו של הנער. מאותו יום נקשר רובי לנתנאל, מדי יום לאחר סיום לימודיו מגיע היה לישיבת "תפארת ירושלים" ויושב עם נתנאל שהחל ללמד אותו את יסודות האמונה והיהדות, ופתח את פתחי לבו ומוחו. לאחר זמן קצר החליט רובי כי רוצה הוא להניח תפילין. עתה הבין כי התפילין קושרים את היהודי לבורא בקשר איתן, ואם הוא שייך לעם היהודי טבעי הוא שירצה לרצות את קרבת הבורא.

     וכך החל כר' עקיבא בשעתו ללמוד את הא'ב' סידור וחומש, ואחרי כן החל ללמוד דינים משניות ועוד. לאחר תקופה קצרה החל להבין בצורה נפלאה מה הוא לומד. לא עובר זמן רב ורובי החליט כי הוא רוצה ללמוד בישיבה קדושה בלי לימודי תיכון, היה לו ידע טוב כבר במקצועות החול, אך עדיין לא כדי לרכוש מקצוע, אבל כל זה אינו אלא תבלין, ואילו העיקר "תורת ה'."

     כשהודיע רובי לאביו כי החליט לעזוב את ה" יהי סקול" (תיכון) ולעבור לישיבה חרב עליו עולמו. השתגעת? אתה רוצה להיות פרימיטיבי חסר השכלה, אתה תיפול על הוריך כאבן נגף ולא יהיה לך כל יעוד, ואף משפחה טובה לא תרצה להשתדך עמך, קרא בהתרגשות לבנו לשנות את דעתו. אבל רובי הוא יהודי אמיתי ששייך ל"עם קשה עורף" מרגע שנפלה ההחלטה כי הוא בדרך הנכונה וזו היא האמת, לא יוותר.

     לאחר מאבק איתנים נכנע סמי וכך החל רובי לחבוש את ספסל הלימודים. עוברת תקופה קצרה ורובי נעשה כבחור ישיבה לכל דבר, כל מראהו השתנה, רצינות יתירה עטתה אותו, וראשו תפוס בה.

     סמי היה אדם חכם, הוא הבין כי בנו לא נתפס לשיגעון חולף, ואם שינה את כל אורחות חייו, אות היא כי יש ביהדות שרכש משהו שכנראה שווה להתעניין בו. סקרן היה לדעת איך בנו יושב שעות רבות על גבי ספרים שאפילו לא ידע איך קוראים בהם ומשקיע בזה את כל ישותו. כל מנעמי העולם הזה שמושכים את בני הנוער לא מעניינים אותו אפילו כקליפת השום. יכול הוא לוותר על כל תענוגות העולם בשביל לקרוא בספרים הללו, א"כ חייב הוא להבין מה כתוב בהם. ההחלטה נפלה בלבו לעשות זאת באיזה שלב, אלא ששטף חייו מנע ממנו להוציא זאת אלי פועל .

     אבל בשמיים נתנו לנשמה זו את הזדמנותה. עוברת תקופה וסמי נקלע לסכסוך עם הנהלת הארגון בו עבד, כל נוסחה שנוסתה כדי להשכין שלום בין הניצים לא צלחה, לא עובר זמן רב וסמי מוצא עצמו מפוטר מעבודתו רבת השנים והתהילה.

     השעמום אכל אותו בכל פה, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. כל המכשירים האלקטרוניים לא הצליחו לתת לו רגע של סיפוק, ברגע זה נזכר ברובי בנו, כל כך הרבה הנאה יש לו מהלימוד, כנראה שיש שם מענה לשעמום. אולי אם ילמד בספרים של בנו יחוש מעט סיפוק בחייו.

     רובי עליך ללמד אותי איך קוראים בספרים שלך, אמר סמי לבנו ערב אחד לאחר שחזר מהישיבה. רובי התפלא על אביו, אבא אתה כמעט בן 60 נראה לך שתוכל להתחיל ללמוד את לשון הקודש ואותיות אשוריות? הרי כדי לקרוא אותם עליך לרכוש ידיעה בשפה הזו, ובזה עדיין לא תם הנושא, עליך להכיר עוד שפה שהיא ארכאית ופסה מהעולם "ארמית" אין לך כלים כדי ללמוד אותה איך תוכל לרכוש מיומנות? (באותו זמן עוד לא היה ש"ס שוטנשטיין באנגלית). ואיך עשית את זה אתה? שאל סמי את בנו, אבא אני הייתי כמעט ילד והראש שלי היה חלק בלי הרבה עומסים על הראש, אבל אתה כבר מתקרב לשנת ה 60- ראשך כבר עייף ויקשה עליך לרכוש מההתחלה את היסודות.

     אבל סמי אינו פחות עקשן מבנו רובי, אם הצלחת גם אני אצליח. וכך התיישב לו סמי ללמוד את כל מה שצריך לדעת בשביל להבין את יסודות הגמרא. 7 שנים ארך המאמץ עד שהצליח לתפוס את היסודות, בינתיים נישא בנו רובי והקים בית לתפארת, נולדו לו שני בנים ובת, והאבא עדיין מתייגע כדי לקלוט את היסודות. ואז החל ללמוד בצוותא עם רובי, לא בכל יום התאפשר הלימוד רובי בעל משפחה הוא אבל כל רגע פנוי שהיה לו היה קודש ללמד את אביו. לא היה אדם יותר מאושר מסמי כשהחל לקלוט עניין, לפתע מתחבר הוא למילים וכאן נארגים להם משפטים ולבסוף נשלם עניין. גומרים נושא וסמי יושב וחוזר על העניין בלי הרף הימים לפתע נעשים קצרים אין זמן להספיק וכך קובץ על יד נאספו להם עוד ידיעותונשלמו להם עוד נושאים וכעבור שנה וחצי הוא מגלה כי הוא שולט בדף שלם איזה אדם מאושר הוא. נכון זה דף אחד מתוך ש"ס שלם אבל הוא חש שהדף הזה הוא שלו. קניין של דף גמרא שלם שמושקע בזה כל דם התמצית, את שמחתו הביע לבנו רובי. משאלה לו ממנו לארגן מסיבה צנועה בבית לרגל "סיום הדף". רובי התפלא מעולם לא שמע על סיום של דף אחד. הוא הביע את דבריו בחשש שמא יעשו מהם חלילה... אבל סמי לא נבהל אני חושב שיש מקום לשמחה הזו כי אין אדם שמח ומאושר יותר ממני, שמחת התורה שלי אינה פחותה בערכה משמחת מי שמסיים בפרק זמן זה את כל התורה, כי הכל הולך לפי ערך ההשקעה .

     נשאל את רבינו גאון הדור רבי משה פיינשטיין האם יש כזה דבר, אמר רובי לאביו. אין כל ספק שיש לשמוח על זה ושקולה שמחה זו כשמחת מי שמסיים את כל התורה כולה ואף אני אבוא לסיום ענה הגאון כשנשאל.

     סיום גדול נערך בהשתתפות גאון הדור רבי משה פיינשטיין שנישק את המסיים ובירך אותו שיזכה לסיים את כל התורה כולה בעזרת ה'. אלא שמשמיים נגזר כי זהו יומו האחרון. באותו לילה הלך סמי לישון ולא קם, הוא נפטר במיתת נשיקה, ובהלווייתו נשא מרן הגאון רבי פיינשטיין דברים "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונו עולמו בדף אחד" נקלע למנוח דף של ספינה שהצילה אותו מהתהום והעלתה אותו לפסגות''.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il