אמרי שפר כ"ו שבט ה'תשע"ז

 בעל ה"ברוך טעם" זי"ע לקבל ממנו "היתר הוראה". מצאו מופלג בתורה ובקי בד' חלקי שולחן ערוך. נתן לו "סמיכה", והוסיף ואמר לו, כשתתמנה לרב עליך יהיה ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך. תמה הצעיר: איזה חלק חמישי, הלא ישנם רק ד' חלקים לשולחן ערוך? כן  השיב לו הרב, בשביל רבנים יש עוד חלק חמישי, והוא כיצד להתהלך עם בני אדם… לאחריי זמן בא אצלו הצעיר, שבינתיים נתמנה רב בעיירה, שאל אותו בעל ה"ברוך טעם": האם הספקת כבר ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך?  עכשיו – השיב לו ההוא  אני כבר בקי גם בחלק השישי…. כיצד לנהוג עם פראי אדם….

     "וכי יפתח איש בור" (כא, לג). אמר הסבא מסלבודקא, "בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או להינזק, גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר שזרקת הנך מזיק שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".  

     ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו (כב', ל') - וכי בבית מותר לאכול בשר טריפה? אז מדוע נאמר ובשר בשדה דווקא? ואמנם רש"י מבאר: 'אף בביתכן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף...' הרב יהודה צדקה זצ"ל מתרץ בדרך מוסרית (הובא באור דניאל): אכן גם בבית אסור לאכול טריפה, אלא התורה נקטה בשדה דווקא, כיוון שהניסיון הגדול של האדם בכל דבר, ובפרט בענייני כשרות, הוא דווקא בשדה, דהיינו בחוץ כשהוא עם חברים, או כשהוא רעב ונמצא ברחוב, ואז הוא עלול להתפתות ולאכול במקומות שהכשרות שם מפוקפקת, לכן נאמר 'בשר בשדה' דווקא ולא בבית...

    ישנם אנשים שבאים להתפלל בבית הכנסת ביום הכפורים ובראש השנה, אך תפלתם נסבה על פרנסה, ורק על פרנסה. הם רוצים כסף, וכסף וכסף. הם אינם מבקשים בתפלתם על רוחניות, לא 'בוער' להם במיוחד לבקש מחילה על העוונות, והמלכת ה' ממש לא מעניינת אותם. רק כסף. תפלה שכזו – אומר "ילקוט הגרשוני " – לא תענה, והדבר נרמז כאן בפסוק: "אם יום " – זה יום כפור, "או יומיים" – אלו ב' ימים של ראש השנה, יעמוד בהם האדם בתפלה רק על כסף, אזי "לא יקום כי כספו הוא" – לא תתקבל תפילתו ולא תתקיים בקשתו, כי רק כסף בקש.

ויצעקו בני ישראל אל ה'" [יד, י].  (ברכי נפשי).

     היה זה מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', באחת משיחותיו בישיבה, שאמר שאם היינו מאמינים באמת ובלב שלם שהתפילה שלנו פועלת במרומים, היינו ניגשים אליה יותר במרץ ובשמחה, ואז גם היינו נענים מן שמיא.  אחת הראיות שאין אנו מאמינים דיינו בכוח התפילה שלנו, נעוצה בכך שאנחנו יכולים לעבור ליד מודעות הקוראות להתפלל עבור חולה פלוני, ורובנו אינם מעלים בדעתם שאם יוציאו מהפה נוסח- תפילה כמו 'אנא אבינו שבשמים, שלח רפואה שלימה לחולה פלוני בן פלונית', שתפילה זו תעלה לשמי-שמים ועשויה להיות לעזר לחולה . ומה הראיה שאין אנחנו מאמינים? פשוט מאוד; כי אנחנו לא מתפללים! גם את המשפט הפשוט הזה, גם את נוסח- התפילה הזה שאינו גוזל מאתנו לא זמן ולא כסף, לא כוח ולא מאמצים, גם את זה אנחנו לא מוציאים מן הפה. היש לך ראיה יותר גדולה מזו, לכך שאין אנחנו מאמינים בכוחה של התפילה?!  הלא אם היינו יודעים שאם נקפוץ אל מעבר לרחוב, נמצא שם תרופה שתועיל לחולה ההוא, ששמו מוזכר במודעה,  לא היינו עושים את המאמץ הקטן הזה על מנת לסייע בריפויו? בוודאי שהיינו ניגשים לשם, ומביאים לו את התרופה! אחרת, לא נוכל לסלוח לעצמנו במשך כל החיים! רגשי-מצפון היו נוקפים אותנו! ואם כך, מדוע אין אנחנו נוקטים בפעולה כה פשוטה של תפילה למען החולה? הרי לא מבקשים מאף אחד שייסע בזה-הרגע לכותל המערבי, או יארגן עצרת התעוררות בהשתתפות המוני אנשים.  כל מה שמבקשים ממך הוא לשים לב אל השם של החולה, ולבקש מהשי"ת בקשה פשוטה, במלים שלך, בנוסח שלך, שירפא את החולה!  יוצא אפוא שהדבר הראשון שעלינו לעשות בבואנו לתפילה, הוא, להאמין בכוחה של תפילה! ואחת הדרכים לכך היא כשיתבונן האדם במה שעבר עליו בחייו עד הנה, וגם אם הוא עדיין צעיר לימים, ייווכח על- אתר שכאשר התפלל כדבעי, והאמין בכוחה של התפילה, התפילה אכן פעלה את פעולתה בדיוק כפי שהיה צריך. וממילא יבין את הדרך הנכונה, ויידע שהאמונה בכוחה של התפילה, תסייע לו בצורה ממשית בכל צרכיו, ויתחזק בזה.  מה שצריך עוד להדגיש הוא שאחת הסיבות לחוסר-האמונה הזו נובעת מכך שהאדם חושב לעצמו 'אני הרי אדם כל כך פשוט, ואיך יתכן שהתפילה שלי פועלת משהו במרומים '... והאמת היא שתפילתו של כל אדם נשמעת, גם אם הוא מחשיב עצמו לאדם פשוט, וגם אם מצא מנקודת הנחה שזה אכן-כך (כי במקרים רבים הדבר איננו נכון כלל וכלל, והאדם גם אינו מאמין בכוחו, ואינו יודע איזה כוחות של אדם גדול טמונים בו!) – ברם הקב"ה מחבב גם את 'תפילתם הפשוטה' של 'אנשים פשוטים', ויש מקרים שהוא חפץ בה יותר מתפילתם של אנשים לא- פשוטים. וכדי להוכיח זאת נספר כאן את ששמענו מפיו של הרב ד"ר מנחם- חיים ברייר, סגן מנהל הרפואי בית החולים 'מעיני הישועה'.

     מעשה שהיה, כך מספר הדוקטור, ביהודי מבוגר-למדי שהובא לבית החולים כשהוא סובל מכמה דברים, מצבו של החולה היה קשה מאוד, ובית החולים עשה מעבר ליכולתו כדי לסייע לו להתגבר על המחלות מהן סבל, אך ללא הועיל. מצבו הוחמר והתדרדר מיום ליום. הבן, ששהה כל העת לצידו, ניגש מדי פעם אל הרופאים ושאל במה אפשר עוד לעזור לו, אבל בשלב מסוים הרימו הרופאים את ידיהם, והשיבו שמבחינה רפואית באמת אי אפשר כבר לעשות שום דבר.  הבן המסור הוא יו"ר אחד הארגונים הגדולים המטפלים בבעלי תשובה. מששמע את דברי הרופאים,  והבין את הדברים לאשורם, ביודעו שאין כאן התחמקות, אלא המצב באמת קשה מאוד, קם ועלה לירושלים,  ומיהר לכותל המערבי.

     באותה שעה הייתה אמורה לסייר במקום קבוצה בת כ-100 משתתפים, מקרב האנשים שהוא מטפל בהם,  שברובם הגדול אינם שומרים עדיין על מצוות התורה. המדובר היה בקבוצה של סטודנטים שסיירה בכותל.  ד"ר ברייר מספר שהבן ניגש אל חברי הקבוצה, וביקש מהם להאזין לו שתי דקות. הוא סיפר להם על מצבו הקשה של אביו, וביקש מהם – בדמעות – להתקרב אל הכותל המערבי, ולומר בצוותא את פרק 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך'. חברי הקבוצה הסכימו, וכך עשו. חבשו כיפות לראשם, ניגשו אל הכותל, והתפללו . נחזור לבית החולים 'מעיני הישועה' בבני ברק. ממש באותה שעה שבה התפללו חברי הקבוצה,  חלה הטבה משמעותית ופתאומית במצבו של החולה הקשה, אביו של יו"ר הארגון ההוא.  ובתוך פרק-זמן של ימים ספורים, שוחרר האיש מבית החולים, וחזר לתפקד כאחד האדם.

     הבה נתבונן נא: הרי קבוצת האנשים הנ"ל שהתפללה ליד הכותל בעבור החולה, עונה לכל היותר, על התואר 'יהודי פשוט', וגם זה לא, משום שכאמור רובם לא היו עדיין שומרי מצוות, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהראיה הניצחת שתפילתם הנרגשת ליד הכותל הביאה בס"ד לרפואת החולה . וכל כך למה? – משום שמן הסתם הם האמינו בכוחה של התפילה שלהם. הבן, שדיבר איתם על כך לפני שניגשו להתפלל ליד הכותל, חיזק אותם בעיקר בנושא זה – ואמר שגם תפילה של יהודי פשוט, כשהיא יוצאת מהלב,  נשמעת במרומים... ואם כן, מדוע אנחנו לא יכולים?! 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ז אדר ה'תשע"ה

ככל שאמונתו של האדם מתחזקת, זוכה הוא להשגחה פרטית יתירה, ממילא כל העולם חיים על פי המזל, אולם מי שיש לו זכות גדולה היינו שאמונתו חזקה, זוכה להשגחה פרטית למעלה מן המזל. 'ככל שהשפעת היצר הרע על האדם נמשכת , היא מתחזקת והולכת עד שהיא מונעת מהאדם את ראיית האמת!' (חובת הלבבות) "ככל שהעולם מתפתח שואף הוא לחזור לטבעיותו המקורית." (הרב קוק (קובץ א,לט) ככל שתקשיבו לאחרים יותר - כך יעריכו יותר את חכמתכם. "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִּם אֱלֹקֶיךָּ" (מיכה ו, ח( (ברינה יקצורו, עלון 194) הרב דוד הלוי סגל זצ"ל נקרא בכינוי על שם חיבורו הגדול על השלחן ערוך: בעל הט"ז. הט"ז - הם ראשי תיבות של טורי זהב. חיבור זה נתקבל בעולם התורה. הט"ז חי בין השנים שמ"ו - תכ"ז) 1667-1586 היה מגדולי הפוסקים בארצות אשכנז. בשנת תכ"ז נפטר והוא בן 81 הט"ז היה מפורסם מאוד בדורו ברוסיה ובפולין, אך לא כולם הכירוהו במראה פניו. להלן סיפור שסופר על הט"ז בתקופה בה נמלט מאוקראינה, כתוצאה מהפרעות שחוללו האוקראינים הגיע הט"ז למקום נידח ולא מוכר. שם אף לא אחד מאנשי הקהילה המקומית הכירו ולא ידע שמדובר בגדול הדור. נכנס הוא לבית הכנסת וראה את ספרו "טורי הזהב" במדף , ואף לא אחד מן המתפללים והלומדים ידע שזה ספרו. הוא שמח מאוד והודה לקב"ה על ההזדמנות שיצר עבורו בעיירה החדשה, כי שנים רבות היה מצר על הכבוד הרב והפרסום הגדול שהיו מנת חלקו, בשל היותו מוכר כגדול בתורה. תמיד שאל את עצמו, מתי יוכל לקיים את הפסוק: "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח). והנה נפלה בחלקו הזדמנות, אמנם מאונס, אך הזדמנות פז לחיות כאחד האדם, פשוט ורחוק מגינוני כבוד ומעמד רבני. וכך היה יושב בפינה רחוקה בבית המדרש ולומד תורה בצניעות ולשם שמים. בחלוף שבועיים להגעתם לעיירה, פנתה אליו הרבנית, וסיפרה לו כי אזל מזונם, וכי חייב למצוא פרנסה, שלא ירעבו ללחם. שמש בית הכנסת, תלה כמה ימים קודם לכן מודעה ובה כתב כי דרוש מנקה לבית הכנסת. הלך הט"ז ופנה אל השמש, והציע עצמו לעבודה כמנקה. על אף שלא היה מורגל הט"ז בעבודה כזו, נכנס חיש למגפיים והחל לנקות את בית הכנסת. תוך כדי ניקוי בית הכנסת, ראה את ארון הקודש שהוא מכוסה שכבה עבה של אבק ולכלוך. מיד עצר, נשכב על הארץ והחל לשפשף ולמרק את ארון הקודש, שזמן רב לא זכה לניקיון כזה, מלמטה למעלה. תוך כדי צחצוח הארון, נכנס השמש, ראה את בית הכנסת מלוכלך ואילו את ארון הקודש מבריק ובוהק. גער בט"ז על שלא עשה עבודתו נאמנה, ובו במקום פיטר אותו, לאחר ששילם לו מס' פרוטות על עבודתו. "אין לי צורך בך יותר כי אינך יודע לעשות ספונג'ה" אמר השמש לרב, ושלח אותו לדרכו. הלך הט"ז לביתו שמח מאוד בחלקו, שיש לו מעט כסף לקנות מזון לו ולרבנית. ועוד יותר שמח שהצליח להתפרנס, אמנם רק מעט, אך מבלי לחשוף את זהותו. חלפו עוד מספר ימים, ושוב פנתה אליו הרבנית בבכי, כי אזל הלחם בבית. הלך לבית כנסת אחר וגם שם הציע עצמו כמנקה. אך גם שם לא "הצליח בתפקידו", כי לא היה מורגל בעבודת הניקיון כי "כל כולו רק תורה" ומיד פוטר. קיבל מספר פרוטות, ומהן התקיימו תקופה בדוחק רב תוך שהוא ממשיך ללמוד תורה. יום אחד, בעודו הולך ברחוב, שקוע כל כולו בהרהורי תורה, פגש אותו לפתע אחד מתלמידיו שהתגלגל גם הוא למקום. הזדעזע התלמיד ממראה רבו הנערץ הלבוש בגדים כאחד העם. פנה אליו וקרא לו בקול "רבי ומורי!" השתיק אותו הט"ז מיד, וביקשו שלא יחשוף ברבים זהותו. "הרשה לי לפחות לספר כי אתה רק תלמיד חכם, ע"מ שיתנו לך בקהילה תפקיד כמגיד שיעורים או משהו, ע"מ שתוכל להתפרנס כראוי". "אתה תלמידי ועליך לשמוע בקולי - אוסר אני עליך לספר מי אני" - השיב לו הט"ז בתקיפות, תוך שהסתכל לתוך עיניו. "יש לי תכנית חיים לעבוד את הקב"ה בצניעות עד יומי האחרון במקום הזה, ואל תקלקל לי את התכנית", הוסיף. "אומר רק שאתה קרוב של הט"ז", ניסה התלמיד. "בשום פנים ואופן"- ציווה הרב. פנה התלמיד לדרכו שבור ורצוץ, כי מחד - ראה את רבו מושפל וחי בדוחק, אך מאידך - לא היה יכול להפר את מצוות רבו, שלא לספר לאיש דבר על זהותו. עברו להם הימים, ושוב דמעות הרבנית זלגו על כי אין אוכל בבית. הט"ז יצא לרחוב לחפש עבודה, והנה נתקל במודעה כי מחפשים "מנקר" (שתפקידו להוציא אחרי השחיטה את החלב וגיד הנשה מהבהמה). מיד, ניגש לאזור האטליזים בשכונה היהודית, פנה לראש הקצבים והציע עצמו לעבודה. הסכים לקבלו, והחל מיד לעבוד. עבודתו נמשכה כל יום שלוש שעות בלבד. שמח הט"ז כי מצא עבודה זו שתאפשר לו להמשיך וללמוד תורה במקביל, בשאר שעות היום. ועוד שמח, על כך שלא נאלץ לחשוף ברבים את זהותו. פעמים רבות, בהם השוחטים היו מתלבטים לגבי הבהמה השחוטה האם היא כשרה או טרפה (אם הריאה מנוקבת או לא) היו פונים הם לרב הקהילה, אך הלה, היה נוטה לפסול כמעט כל בהמה המובאת בפניו. רב הקהילה התגלגל גם הוא לאזור, כי ברח ממקומו. היה הוא תלמיד חכם, אך לא בקיא לחלוטין בדיני שחיטה. הוא מונה לרב בשל היותו ת"ח ומאונס הנסיבות, אך היות ולא היה בקיא מספיק בהלכות שחיטה, העדיף לפסוק לחומרא ע"מ שלא להכשיל בהאכלת טריפות ומאכלות אסורים. השוחטים התמרמרו על המצב, כי נגרם להם אבדן ממון רב מכך. פעם אחת, עלה ספק לגבי בהמה שנשחטה, והתלבטו השוחטים מה לעשות, כי ידעו שאם יביאו המקרה לרב הקהילה, הוא יפסוק - סביר להניח - שהיא טריפה. סיפר אחד השוחטים, כי באזור המנקרים עומד יהודי פשוט העובד כאחד המנקרים. הוא אמנם לבוש בגדים פשוטים וכובע קסקט אך נראה על פניו שהוא תלמיד חכם. הציע לפנות אליו ולשאול לדעתו. לקחו השוחטים את הבהמה לט"ז ושאלו דעתו לגבי הספק שעלה להם. הסתכל הט"ז על הבהמה ובדק ומיד אמר: "לא ברור לי מדוע אתם מתלבטים, זהו רמב"ם מפורש והבהמה כשרה למהדרין". לקחו השוחטים את הבהמה לאחר שהודו לו והלכו לדרכם, שמחים מאוד על הפסיקה. מאותו היום, החליטו השוחטים, כי כל ספק שיעלה לגבי שחיטת בהמה, הם יביאו בפני הט"ז לפסיקתו וכך היה. היו מקרים רבים בהם קבע הט"ז שהבהמה כשרה והשוחטים שמחו על כך, כי עד כה נפסלו בהמות רבות, לגביהן התעורר ספק טריפה, שהובאו בפני רב הקהילה. יום אחד, הגיע הגבאי של הרב אל השוחטים לשאול להיכן הם נעלמו, כי זה זמן רב, שלא הביאו בהמות בפני רב הקהילה. סיפרו השוחטים על התלמיד חכם "עם הקסקט" אליו הם מביאים את כל מקרי הספק והוא פוסק להם. " זו חוצפה, באיזו זכות פוסק האיש הזה הלכה" אמר הגבאי. ניגש הגבאי מיד לט"ז ושאל אותו, האם הוא עונה לשאלות מצד השוחטים. השיב לו האחרון בחיוב: "אם שואלים אותי אני עונה", אמר. שמע הגבאי כך, סטר על פניו וצעק: "אתה מחוצף, האם לא ידעת שיש כאן רב והוא אמור להשיב על שאלות ולפסוק"?! הט"ז לא ידע כלל שיש בעיירה רב, כי היה שקוע כל כולו בענייניו ולא היה מעורב בענייני הקהילה כלל. ע"פ מנהג המקום, כל מקרה של פגיעה בכבוד הרב, היה דינו נידוי, וחרם למען ייראו ויראו. לכן, נלקח הט"ז ע"י אנשי הקהילה, הוכנס לחדר שבו אמור היה לשבת במשך שלושה ימים (רביעי עד שישי) עם לחם צר ומים. כל הילדים היהודים בעיירה היו חולפים ליד פתח חדר זה, מגנים אותו ויורקים עליו בזה אחר זה. שמח הט"ז על הגזירה שנגזרה עליו ועל הביזיון שספג - לעומת כל הכבוד הרב והפרסום שהיה לו במקומו לפני שהתגלגל לכאן. והנה, ביום חמישי בעת שעסקה אחת הנשים בניקוי עוף שנשחט לצורך בישולו, הבחינה, כי אחת מעצמותיו נפוחות. היא חששה כי העוף טרף לכן, בהעדר בעלה ובניה מן הבית, שלחה את בתה בת החמש עם העוף לרב הקהילה, ע"מ שיפסוק האם העוף טרף או כשר. הגיעה הילדה עם העוף בידה אל הרב. הסתכל הרב אל תוך העוף ואמר לה: "תגידי לאימא שהעוף טרף"! שמעה הילדה את דברי הרב ופרצה בבכי, כי ידעה את מצבה הדחוק של משפחתה, שאם העוף טרף, לא יאכלו עוף בשבת הקרובה (את טעמו של העוף היו יודעים רק בשבת וכל כך חיכתה לטעום ממנו ולכן הצטערה מאוד עד דמעות). לקחה הילדה את העוף בידה, יצאה מביתו של הרב ממררת בבכי. היא חזרה לביתה ובדרך הבחינה בחדר שבו יושב "המנקר המנודה" עליו שמעה מאחיה הגדולים. מתוך סקרנות נכנסה פנימה לראותו. בעוד דמעות שליש על פניה, ירקה לעבר "המנקר", כי כך שמעה שעושים כולם. שם לב הט"ז לדמעותיה של הילדה שעל לחייה, ושאל אותה מדוע בוכה. היא סיפרה לו על פסיקתו של רב הקהילה ועל משמעות הדבר לגבי סעודת ליל שבת בביתם. לקח הט"ז את העוף, הסתכל עליו ביסודיות ולא הבין מדוע פסל הרב את העוף. "אך מה יעשה, הרי אינו יכול לבטל פסיקתו של הרב" כך חשב בליבו. מה עשה? הוא אמנם ישב מושפל בחדר ע"פ גזירת הציבור, אך בבית המדרש נמצא ספרו "טורי זהב" ובו פסק הלכה בדיוק למקרה של העוף הזה. הט"ז, פנה אל הילדה ואמר לה לשוב לרב ולומר לו, כי יעיין בספר "טורי זהב" במראה מקום הנזכר. הילדה, לא הבינה את שאמר, אך הט"ז חזר ושינן לה את הדברים. יצאה הילדה עם העוף בידה אל הרב. "היית כאן מה את רוצה" - שאל אותה הרב. אמרה לו הילדה את שאמר לה הט"ז. כמעט והתעלף הרב למשמע דברי הילדה הקטנה. ביקש הרב מן הגבאי, שיביא את הספר "טורי זהב" ועיין במראה המקום כבקשת הילדה. מיד פסק - "לכי לאימא ואמרי לה כי העוף כשר"! מיהרה הילדה לצאת בריצה מן הבית מבלי להסתכל אחורנית מחשש שמא ישנה הרב דעתו שוב. הרב יצא אחריה וקרא לה לחזור. היא שבה על עקבותיה בלית ברירה. "מי אמר לך את מה שאמרת לי" - ביקש הרב לדעת. בתמימותה, סיפרה לרב כי "המנקר המנודה" שיושב על הרצפה בחדר, זה עם הקסקט, אמר לה ועזר לה לשנן את הדברים. "אוי ווי, אוי ווי, זה תלמיד חכם ואנחנו גרמנו לו בושה והשפלה", צעק הרב בצער. "איזו עבירה עברה כל הקהילה" הוסיף ועדיין לא ידע כי המדובר בט"ז עצמו. הרב קרא לשבעה נכבדי הקהילה, ואמר להם כי עבירה גדולה עשתה כל הקהילה בכך שפגעה והשפילה תלמיד חכם. קמה כל החבורה והרב בראשה ויצאה אל החדר, ע"מ לבקש מ"המנקר המנודה" סליחה ומחילה. ובקול שבור ביקש הרב מחילה. לאחר כן שאל הרב: "אמור לי מי אתה ומה שמך". הט"ז סרב, "אני המרא דאתרא ואני מצווה עליך לספר מי אתה", הוסיף. לא נותרה לט"ז ברירה והוא סיפר כי הוא רבי דוד בעל הט"ז בעצמו. למשמע הדברים נדהם הרב והתעלף. שפכו מים על פניו של הרב והוא התאושש. מיד קם וקבע כי מהיום, אין הוא עוד המרא דאתרא, אלא הט"ז הקדוש יכהן במעמד זה. מיד הלבישו את הט"ז בבגדים נאים הראויים לרב. ניגש אל הט"ז אותו תלמיד ממנו דרש לשמור זהותו בסוד ושאל אותו, מדוע נתן לילדה את ההפניה לספרו בעניין העוף, שכן היה בדבר לגרום לחשיפת זהותו ואכן כך היה. הוסיף ושאל - מה לגבי התכנית שקבע הט"ז לעצמו לחיות בצנעה רחוק מכבוד ומעמד, האם ויתר על תכניתו. השיב הט"ז לתלמיד, כי כשראה את הילדה בוכה, עמד בפני פרשת דרכים - מצד אחד ילדה בוכה על העוף היחיד שיש למשפחה שנפסל - אך הוא למעשה כשר ומצד שני התערבות שלו בעניין, עלולה להביא לחשיפתו ולתכניתו לרדת לטמיון. לאחר מחשבה, הגיע הט"ז למסקנה, כי לא שווה כל עבודת ה' בהסתר ובצנעה, מול דמעותיה של ילדה קטנה. עדיף כי תאבד תכניתו, אך לא תרד ולו דמעה אחת מעיניה של ילדה יהודיה. ממעשה זה יש ללמוד, כמה חשובה ההזדהות והסיוע לכל אדם בצרתו ובצערו. ראו כיצד היה מוכן הט"ז להקריב עבודת ה' של חיים שלמים ולו רק בכדי למנוע דמעותיה של ילדה קטנה, שלא הוא שגרם להן לרדת. אם רואה אדם בצערו או בדמעותיו של הזולת, עליו לעשות כל מה שרק ניתן לעשות כדי לסייע, אפילו במחיר של הקרבה אישית, ע"מ להפסיק או להקל על צערו וכאבו. נלמד עוד מן הסיפור, את חשיבות הענווה, הצניעות, עבודת השם הרחוקה מגינוני כבוד וכיבודי מעמד רם, כפי שנאמר בנביא: "הצנע לכת עם אלוקיך". הרודף את הכבוד הכבוד יברח ממנו כפי שאמר המלך שלמה (משלי כט, כג) - "גַאֲוַת אדָּם תַשְּפִילֶנּו ושְּפַל רּוחַ יִתְּמְֹך כָּבוֹד". חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/