אמרי שפר ח' סיון ה'תשע"ח

אדם מתפלל להקב"ה שישנה את המצב, ואינו מבין שהקב"ה שם אותו במצב הזה כדי שהוא ישתנה.

     אם שמעת הוראה או פסק של הרב ונראה לך שזה הפך ההיגיון, בדוק היטב, כנראה שאתה חושב כרגע בדעת בעלי בתים ולא בדעת תורה. 

     הדאגה היחידה שצריכה להטריד את האדם היא 'כיצד לא לדאוג', איך הוא מצליח להישען כל כולו על אביו שבשמים.  האדם צריך לדעת שרק ע"י אמונה , וביטחון מלא בהקב"ה, הוא יחיה בשלווה אמיתית ללא כל טרדות כלל.

     ישראל חוטאים מרעה ועוני , ואומות העולם מרוב טובה ועושר .

"יין ושכר אל תשת אתה ובניך איתך" (ניצוצות)

     חייו של יוסי היו הרוסים, בלשון המעטה. הטרגדיה החלה כאשר אמו ע"ה נפטרה כשהיה יוסי ילד  היו מאוד – קטן, כשהיא משאירה אחריה את בעלה ושלושת ילדיהם לבד. שאלות כמו למה, איך ומה מעורפלות ולא מובנות,  אך מה שלא היה מעורפל ומאוד ברור הוא, שאביו של יוסי התמכר אל הטיפה המרה כדי להקל מעליו את הכאב.  אך מבלי לשים לב ולתת את דעתו למעשיו, הוא בעצם הוסיף עוד הרס וכאב לילדיו שכבר סבלו ממילא.  המצב לא הותיר בפני כמה אנשים שפויים, שנכנסו לתמונת חיים כואבת זו, והוציאו את אחותו של יוסי מהבית והעבירו אותה לקרובי משפחה, אולם מסיבות שרק השם יודע הם בחרו להשאיר את שני הבנים עם אביהם הבעייתי. 

     הבית היווה תופת נוראית עבור שני האחים שנשארו שם. הם היו צריכים להתאמץ ולהגן על  – עצמם בדרכים שילדם לא מכירים בכלל. יוסי נזכר כשהיה פעם במצב של חוסר אונים מוחלט בהיותו ילד קטן מאוד הוא לקח חופן דגנים שמצא בתוך ארונית שהייתה מונחת על השולחן ומזג – חלב והחל לאכול את זה בידיים שלו כן בלי שום כלים. כך בדיוק כפי שזה נשמע.  אבל יוסי היה לוחם והצליח לשרוד בתוך הבית בו גדל. הוא שרד פיזית, אך מבחינה רוחנית הוא היה מותש וחבול. בהמשך הטרגדיה, כצפוי במקרים מהסוג הזה, הוא התמכר לשתייה כשהיה צעיר מאוד כדי לברוח מייסורי החיים. יוסי הפך לאלכוהוליסט. במשך עשרות שנים הוא שתה מזריחת החמה ועד לשקיעתה, כמויות שיכלו להרוג אדם חזק ובריא. לבסוף, האלכוהול הרג את אחיו ואת אביו. סביר להניח, שכל אדם שהיה רואה מה האלכוהול גרם לאביו ואחיו, היה שוקע בצער בשביל יוסי המסכן. העולם צרח אליו: "יוסי! כן אתה! התרחק מן הבקבוק! אל תריח אותו אפילו! פשוט תעצור!". אבל כאשר אנו מנותקים מהשם יתברך ברמה כזו, אנו נעשים חרשים ועם הזמן גם עיוורים. אני מדמיין לי את היצר הרע יושב לו על כסא בתוך ראשו של יוסי, מסובב את אגודליו בהנאה, מתענג על אשכול ענבים, וחושב שהעבודה שלו עם הבן אדם הזה היא הכי קלה עלי אדמות. אז למה בכל זאת קראנו לבן שלנו על שם יוסי? סבלנות, קוראים יקרים... 

     אנו מטיילים לעיתים בפארק ורואים את המסכנים האלה זרוקים כמו פגרים על הספסלים, או בין השיחים.  המחזה הזה מכה באנשים תמימים שמטיילים שם והופך אצלם לטרגדיה. זה גורם לך דיכאון. אנשים פרועים ומוזנחים אלה היו פעם תינוקות נחמדים וטובים, מישהו היה צריך להעניק להם אהבה, להדריך אותם בדרך הנכונה והישרה, לפחות לזמן קצר, במהלך חייהם. היו להם חלומות, תקוות, היה להם קצת שקט, אולם שם הם היו על סף מוות ובלי שום בושה, מתו במקומות הציבוריים. כך היו חייו של יוסי במשך שנים רבות. אולם בחסדיו של השם, יוסי גר במדינה בה ניתנו שירותים סוציאליים טובים, לכן לא זרקו אותו לרחוב. היה לו מקום לגור ואוכל שסופק על ידי המדינה, כך שהוא הצליח לחיות, פחות או יותר, אם אפשר לקרוא לזה חיים . יום אחד הייתה ליוסי חוויה מוזרה כשהיה שיכור בבית שלו, יחד עם חבריו השיכורים. משהו החל להתקרב אליו מתוך אור שהתגלה אליו כשהיה במטבח, שם בחר האור לפגוש אותו מכל המקומות בבית, והחל לדבר אתו, לעודד ולהרגיע אותו,  לתת לו להרגיש אהבה, חמימות ותקווה. היצר הרע התעורר ויוסי תהה האם האלכוהול הוא זה שמדבר אליו, או שהוא הצליח להפוך אותו למטורף. הוא ניסה לנער את מה שהוא חווה והמשיך את התוכניות שלו לאותו יום. עכשיו היצר הרע נשם לרווחה. למחרת האור הופיע שוב. למרות העובדה שהיצר תמיד מקדים לעבודה, בתוך ליבו של יוסי כבר נדלק ניצוץ.  אחרי עשרות שנים מבוזבזות על אלכוהול, של כאב והרס עצמי, יוסי פנה לקבלת עזרה והחל להשתקם.  הוא התחיל להרגיש את התפנית בחייו. הוא התאהב בהרגשה של צלילות הדעת. הוא התאהב בחיים . בריחות. בצבעים.  באנשים. והוא בעיקר התאהב בהקב"ה והחל לקיים ולשמור את מצוותיו. הוא אימץ וחיבק את החיים ועם העוצמה והחיות הזאת הוא הקים ארגון פרטי משלו לשיקום אנשים מאלכוהול וסמים, הוא אף החל להרצות ברחבי המדינה על הגורמים שהופכים אדם לתלותי. הוא מצא אישה כלבבו. 

     באמצעות ארגון השיקום שלו אנשים רבים שחייהם היו רעועים וחסרי יציבות הצליחו להתחזק ולהשתקם, ואף הם אימצו וחבקו את החיים והחלו להתקרב אליו יתברך כפי שיוסי עשה  .ולנו הייתה הזכות להכיר ולהתחבר לאדם שקט וענו, לאיש הצדיק והחזק הזה.  אחרי עשר שנים בהן היה פיכח, יוסי גילה שמבחינה רוחנית ונפשית הוא היה בריא יותר מכל זמן אחר בחייו , אולם ההתעללות בגופו כתוצאה מאלכוהול הייתה קשה מאוד והוא חלה בחולי הכבד. הוא נלחם במחלה עם הכוחות אותם הצליח לגייס, אך בסופו של דבר היה ברור שבקרב הזה הגוף שלו עומד להפסיד, מה שלא קרה מבחינה רוחנית.

יוסי לא ויתר. הוא נלחם על חייו. הוא ראה כל רגע כמתנה ממרומים. לאורך כל הדרך בה המחלה כרסמה אותו מבפנים,  הוא חזר ואמר, שכל רגע שבו הוא חי כאדם פיכח הוא נס שהעניק לו השם יתברך, לכן הוא גם לא מרגיש שגזלו ממנו משהו . השם נתן לנר נשמתו לדלוק במשך עשר שנים נוספות, למרות שיוסי בזבז עשרות שנים מחייו בחברת הטיפה המרה.  לכן קראנו לבן שלנו על שם יוסי. ואפילו שלקח לו קצת זמן להתפכח, אולם בסופו של דבר גרר את היצר הרע מגרונו ולא הניח לו. במהלך עשר שנות פיכחותו הוא הציל חיי אדם רבים. הוא הגיע למקומות בהם חיו אותם אנשים מכורים,  אל השיחים שבפארקים, אל התור לחנות המשקאות בתשע בבוקר, שם חיכו אותם מכורים, והחל לצעוק, עד שלא נותר דבר מהיצר הרע הזה. יוסי לימד אנשים רבים איך להילחם גם בחשכה  הוא לימד אותם שלעולם, אבל לעולם לא להתייאש... תמיד אפשר לחולל את השינוי –הקשה ביותר ולהתעלות מתהום הנשייה כמוני...

השם אוהב את האנשים הקטנים שלא מתייאשים, את אלה ועמלים על כך... –שמאמינים שאם אפשר לקלקל אז אפשר גם לתקן

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י' אלול ה'תשע"ז

 אדם אחד בא אל הרה"צ רבי יחיאל מאיר מגאסטאנין זצ"ל, ונתן לו פדיון, ואותו האיש פשט רגל לנושיו, אמר לו כתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה, ב(.  בפרוע פרעות – מקודם לפרוע החובות, ורק אחר כך - בהתנדב עם – אפשר להתנדב.

     אמר רבי ישראל סלנטר זצ"ל "א גאנץ יאהר איז אלול, אבער אלול איז פארט אלול!" כל השנה הוא אלול, אבל סוף סוף אלול זה אלול - והיינו כי בכל השנה צריכים לחיות עם ה יראת שמים של אלול, אבל למעשה בכל זאת אלול הוא אלול! ה שמירת עיניים באלול הוא אחרת, הבין אדם לחברו באלול הוא אחרת, שנזכה לזה בס"ד!

     בכל יום מששת ימי בראשית כתוב 'כי טוב' ואילו ביום ששי שבו נברא האדם כתוב 'טוב מאוד' ובילקוט (שם) כתוב ש 'מאד אותיות אדם'. הרי שכל הבריאה כולה קיבל עילוי עצום ו מ 'טוב' נעשה 'טוב מאוד' מצד הצטרפותם למרכז תכלית העולם שהיא ה'אדם'

     החזנות הוא כלום אם הקהל חירש (שמואל אייזיקוביץ)

     הסבר מעניין לכך שהציבור לא אומר 'זכרנו לחיים' ו' נמי כמוך אב הרחמים' יחד עם הש"ץ. בשם מהר"ש מבעלזא מובא שבתפילת לחש תחילה מתפללים על 'זכרנו' שזאת בקשה 'קטנה' כהקדמה לבקשה העיקרית שהיא 'וכתוב',  כיון שכך, לאחר שהאדם כבר ביקש את בקשתו העיקרית אין זה ראוי שבחזרת הש"ץ הוא ישוב לבקש שוב את הבקשה המקדימה.

    ''והיה כשבתו על כסא ממלכתו", - אם ירצה המלך שישיבתו על כסא ממלכתו תהיה "כשבתו" – בדרך ענוה ושפלות, העצה לכך היא - "וכתב לו את משנה התורה הזאת" – ועל ידי שלא יזוז מספר התורה, יזכה להמשיך לשבת על ממלכתו בענווה, ובהרגשה שזו ישיבה שאינה קבועה.

    "ולקחת לך לאישה" (דברים כא,יא). זה האמצעי היעיל והבטוח ביותר "כנגד יצר הרע" – בשעה שהאדם שרוי בעמל ובטרדות ויש עליו עול אישה ובנים, אין דעתו נתונה ליצר הרע ולמחשבות חטא והבל. (תולדות יעקב יוסף)

     חז"ל דווקא מדגישים שהחסד האמיתי מתחיל בבית. הגמרא בסנהדרין מגדירה זאת במשפט אחד נפלא. משפט שאני,  באופן אישי, התרגשתי כשלמדתי אותו.  וכך אומרים חכמינו: "האוהב את שכניו , והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו , והמלווה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר (ישעיהו נ"ח) "אז תקרא וה' יענה". לאהוב את מי? את השכנים. לקרב את מי? את קרובינו. להתחתן עם מי? עם בת משפחתנו. כי חסד צריך לחפש קודם כל במעגל הקרוב ביותר אלינו.

חילול שבת (אפריון שלמה, עלון 221)

    20 שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, לעשירי העיר היה מעמד מאוד נכבד בקהילות, ובקהילה מסוימת היה איזה עשיר אדיר שכל הקהל מאוד יראו ממנו . יראת הרוממות, יראת הכבוד, ואך בעיקר יראת העונש...  לימים נכנס בגביר הזה רוח שטות, והוא החל לזלזל בשמירת שבת בפרהסיא.  שבת אחת אחרי הצהריים העשיר עלה על עגלה רתומה לסוסים אבירים, והתחיל לטייל ברחובות העיר. כל העיירה הייתה כמרקחה, אבל אף אחד לא מעז לדבר...  במנחה של שבת הגיעה שמועה שהוא יצא לבקר את ידידו הנכרי שגר מחוץ לעיירה . אך במוצאי שבת הגיעו שמועות שבאמצע הדרך העגלה התהפכה, הסוסים מבהלה רמסו אותו, ומלאכת הזיהוי הייתה קשה ביותר.

     המשפחה התעקשה על כך שהוא יובא לקבורה מכובדת בקבר ישראל, אחרי הכל הוא היה ראש הקהל שנים ארוכות. ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא ! העמידו שלושה מספידים בלוויה... המספיד הראשון שיבח את ההגינות המסחרית שלו, ו ש-ה' ירחם שהעגלה נשברה ולא הייתה מספיק יציבה... ובלע המוות...  המספיד השני שיבח את העסקנות שלו, איך שהוא השכין שלום בין היהודים לבין השכנים הנוצרים, ו ש-ה' ירחם על הסוסים האכזרים שהשתגעו... ובלע המוות...  המספיד האחרון היה רב הקהילה והוא החל בוכה בכי מר. וכך אמר: "אחי ורעי,  שמעתי את ההספדים ונזכרתי בפסוק...", כולם נדרכים והקפיץ נמתח... " אלה ברכב, ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה'        א-לוקינו נזכיר".  המספיד הראשון תלה את המוות ברכב, בתקלה של העגלה ... המספיד השני תלה את הטרגדיה בסוסים הפראיים...  אבל אנחנו, אנחנו שיודעים שיש בורא לעולם, והוא לא זימן מיתה כזו משונה בחינם...  על חילול שבת בצורה מזלזלת - יש עונשים!  אומרת הגמרא: אע"פ שבטלו סנהדרין, דין ארבע מיתות בית דין לא נתבטלו! מי שחילל שבת ונתחייב סקילה – נופל מהגג, או חיה דורסתו. והנפטר הזה שחילל שבת בפרהסיא, גם נפל מהעגלה וגם חיות דרסו אותו... יש דין ויש דיין!

כוחה של תפילה!  III ("ברכי נפשי"(

     סיפר הגר"י זילברשטיין:  מעשה נורא הגיע אל גיסי מרן הגר"ח, בקיץ תשס"ז. בני זוג שלא נפקדו במשך כ- 15 שנה בזרע של קיימא, החליטו להיפרד ללא מריבות וחיכוכים,  ולפנות כל אחד לדרכו ולהצלחתו.  והנה, זמן קצר לאחר נתינת הגט, נודע שהאישה מעוברת. נו, לכאורה אין כל בעיה; יישא האיש את גרושתו מחדש, ויקיים בכך מצוות מחזיר גרושתו.  אבל, הבשורה הזו הכתה את בני הזוג לשעבר בהלם, שכן האיש היה כהן, וככזה אסור לו לשאת גרושה.  הבכיות והצער, עלו עד לשמי שמים.  הבעל בא אל הגר"ח קנייבסקי, כאשר כל אחד מבין שבפי הגאון לא הייתה יכולה להיות בשורה כלשהי. 'אינני רואה כל דרך שתוכל לשאת את גרושתך מחדש', אמר, והציע לו לעלות לביתו של חמיו, מרן הגרי"ש אלישיב.  הבכי הנורא חזר על עצמו גם בבית הגרי"ש, שספק ידיו בצער רב, ואמר שבודאי אסור לכהן לישא מחדש את הגרושה. גזירה היא משמים, 'ואתם קבלו דין שמים עליכם', כמו שאומר הפייטן בפיוט הנורא של עשרת הרוגי מלכות ביום הכיפורים. ' הדבר היחיד שביכולתי לומר לך הוא שתיגש לכותל המערבי ותתפלל להשי"ת שיושיע אותך', אמר מרן הגרי"ש.

     הכהן האומלל שמע את הדברים, ולקח אותם כ 'הוראה', ומיד בצאתו מבית הגרי"ש נסע לכותל המערבי. וזאת יש להדגיש, שהחל למן הרגע הראשון,  שבו נודעה בשורת העיבור, לא איבד מיודענו זה את עשתונותיו, והאמונה שפיעמה בו חיזקה גם את כל הסובבים אותו.  בבואו לשריד בית מקדשנו ניצב ליד האבנים ו 'הרעיש' את המקום בזעקות ובבכיות נוראיות. האנשים שמסביבו הבינו שמדובר בצרה גדולה במיוחד,  אך לא העזו לגשת אל המתפלל ולהציע את עזרתם.  לאחר זמן ממושך שבו עמד והתפלל ושפך את מרי שיחו לפני מי ששיכן את שמו במקום הזה, מרגיש הכהן בדפיקות על גבו. הוא מסתובב אחורנית,  ורואה לפניו אברך תלמיד חכם, המנסה להתעניין מה מציק לו . לאחר שהוא מספר את סיפורו המאוד מאוד כאוב, פונה אליו התלמיד חכם ושואל אותו 'האם יש לך אבא'. הכהן לא הבין את השאלה, אבל השיב שאכן יש לו אבא, אבל הוא זקן מופלג, ונמצא בבית אבות באמריקה, וכמעט שאינו מתקשר עם האנשים שמסביבו. ' אם אתה שואל לעצתי, טוס לאמריקה, וספר לאביך את שעבר עליך', אמר התלמיד חכם הלא מוכר, ופנה ללכת לדרכו.  הכהן עוד ניסה לומר לו שנית שאביו נמצא במצב שקשה מאוד לתקשר איתו, ובכלל – לשם מה לעשות את המאמץ הגדול הזה ולטוס לחו"ל כדי לספר לאבא הקשיש את הסיפור, אבל התלמיד חכם כבר לא שמע את הדברים, והלך לדרכו.

     התיישב הכהן בדעתו, וחשב מה עבר עליו ביממה האחרונה, והחליט שאם מרן הגרי"ש אמר לו לגשת ולהתפלל בכותל, ובעת התפילה בכותל ניגש אליו אדם שאיננו מכירו, ומייעץ לו כנ"ל, אולי בכל זאת כדאי לעשות את המאמץ הזה. לא חלפו דקות ספורות, והכהן הזמין כרטיס טיסה, וכעבור יממה וחצי הוא היה כבר ליד אביו, בבית האבות. האבא לא דיבר, אבל עשה רושם כמי שמאזין לדברי בנו. הצוות הרפואי שהיה צמוד לקשיש, אמר מראש לבן ש 'אבא שלך כבר לא הוציא מפיו מילה אחת במשך חודשים ארוכים', ולכן שלא יצפה שהזקן יפתח עתה את פיו.  בעת ספרו לאביו את שעבר עליו, הרבה הבן לבכות, והנה קרה הלא יאומן.  האבא פתח את פיו, ואמר לבן במילים ברורות, שהוא אינו הבן שלו, אלא ילד מאומץ שגידלו לאחר השואה, וממילא איננו כהן, ולכן אין לו כל בעיה להינשא מחדש לגרושתו --- אי אפשר לתאר את צהלות השמחה שנשמעו בחדרו של הקשיש בבית האבות באמריקה.גם כאשר נראה כי אפסה כל תקווה, תפילה נמשלה ל"עתר" שמהפך הכול מעבר לכל היגיון... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/