אדם אחד בא אל הרה"צ
רבי יחיאל מאיר מגאסטאנין זצ"ל, ונתן לו פדיון, ואותו האיש פשט רגל לנושיו,
אמר לו כתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה, ב(. בפרוע פרעות – מקודם לפרוע החובות, ורק אחר כך -
בהתנדב עם – אפשר להתנדב.
אמר רבי ישראל סלנטר זצ"ל "א גאנץ יאהר איז אלול, אבער
אלול איז פארט אלול!" כל השנה הוא אלול, אבל סוף סוף אלול זה אלול - והיינו
כי בכל השנה צריכים לחיות עם ה יראת שמים של אלול, אבל למעשה בכל זאת אלול הוא
אלול! ה שמירת עיניים באלול הוא אחרת, הבין אדם לחברו באלול הוא אחרת, שנזכה לזה
בס"ד!
בכל יום מששת ימי בראשית כתוב 'כי טוב' ואילו ביום ששי שבו נברא האדם
כתוב 'טוב מאוד' ובילקוט (שם) כתוב ש 'מאד אותיות אדם'. הרי שכל הבריאה כולה קיבל
עילוי עצום ו מ 'טוב' נעשה 'טוב מאוד' מצד הצטרפותם למרכז תכלית העולם שהיא ה'אדם'
החזנות הוא כלום אם הקהל חירש (שמואל
אייזיקוביץ)
הסבר מעניין לכך שהציבור
לא אומר 'זכרנו לחיים' ו' נמי כמוך אב הרחמים' יחד עם הש"ץ. בשם מהר"ש מבעלזא מובא
שבתפילת לחש תחילה מתפללים על 'זכרנו' שזאת בקשה 'קטנה' כהקדמה לבקשה העיקרית שהיא
'וכתוב', כיון שכך, לאחר שהאדם כבר ביקש את בקשתו העיקרית אין זה
ראוי שבחזרת הש"ץ הוא ישוב לבקש שוב את הבקשה המקדימה.
''והיה כשבתו על כסא ממלכתו", - אם ירצה המלך שישיבתו על כסא ממלכתו
תהיה "כשבתו" – בדרך ענוה ושפלות, העצה לכך היא - "וכתב לו את משנה
התורה הזאת" – ועל ידי שלא יזוז מספר התורה, יזכה להמשיך לשבת על ממלכתו
בענווה, ובהרגשה שזו ישיבה שאינה קבועה.
"ולקחת לך לאישה" (דברים
כא,יא). זה האמצעי היעיל והבטוח ביותר "כנגד יצר הרע" – בשעה שהאדם שרוי
בעמל ובטרדות ויש עליו עול אישה ובנים, אין דעתו נתונה ליצר הרע ולמחשבות חטא
והבל. (תולדות יעקב יוסף)
חז"ל דווקא מדגישים שהחסד האמיתי מתחיל בבית. הגמרא בסנהדרין
מגדירה זאת במשפט אחד נפלא. משפט שאני, באופן אישי, התרגשתי כשלמדתי אותו. וכך אומרים חכמינו: "האוהב את שכניו , והמקרב
את קרוביו, והנושא את בת אחותו , והמלווה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר
(ישעיהו נ"ח) "אז תקרא וה' יענה". לאהוב את מי? את השכנים. לקרב את מי?
את קרובינו. להתחתן עם מי? עם בת משפחתנו. כי חסד צריך לחפש קודם כל במעגל הקרוב
ביותר אלינו.
חילול שבת (אפריון שלמה, עלון 221)
20 שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, לעשירי העיר היה
מעמד מאוד נכבד בקהילות, ובקהילה מסוימת היה איזה עשיר אדיר שכל הקהל מאוד יראו
ממנו . יראת
הרוממות, יראת הכבוד, ואך בעיקר יראת העונש... לימים נכנס בגביר הזה רוח שטות, והוא החל לזלזל
בשמירת שבת בפרהסיא. שבת אחת אחרי הצהריים העשיר עלה על עגלה רתומה
לסוסים אבירים, והתחיל לטייל ברחובות העיר. כל העיירה הייתה כמרקחה, אבל אף אחד לא
מעז לדבר... במנחה של שבת הגיעה שמועה שהוא יצא לבקר את ידידו
הנכרי שגר מחוץ לעיירה . אך במוצאי שבת הגיעו שמועות שבאמצע הדרך העגלה
התהפכה, הסוסים מבהלה רמסו אותו, ומלאכת הזיהוי הייתה קשה ביותר.
המשפחה התעקשה על כך שהוא יובא לקבורה מכובדת בקבר ישראל, אחרי הכל
הוא היה ראש הקהל שנים ארוכות. ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא ! העמידו שלושה מספידים בלוויה... המספיד הראשון שיבח את ההגינות המסחרית שלו, ו ש-ה'
ירחם שהעגלה נשברה ולא הייתה מספיק יציבה... ובלע המוות... המספיד השני שיבח את העסקנות שלו, איך שהוא השכין
שלום בין היהודים לבין השכנים הנוצרים, ו ש-ה' ירחם על הסוסים האכזרים שהשתגעו...
ובלע המוות... המספיד האחרון היה רב הקהילה והוא החל בוכה בכי
מר. וכך אמר: "אחי ורעי, שמעתי את ההספדים ונזכרתי בפסוק...", כולם
נדרכים והקפיץ נמתח... " אלה ברכב, ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה'
א-לוקינו נזכיר". המספיד הראשון תלה את המוות ברכב, בתקלה של העגלה ... המספיד השני תלה את הטרגדיה בסוסים הפראיים... אבל אנחנו, אנחנו שיודעים שיש בורא לעולם, והוא לא
זימן מיתה כזו משונה בחינם... על חילול שבת בצורה מזלזלת - יש עונשים! אומרת הגמרא: אע"פ שבטלו סנהדרין, דין ארבע
מיתות בית דין לא נתבטלו! מי שחילל שבת ונתחייב סקילה – נופל מהגג, או חיה
דורסתו. והנפטר הזה שחילל שבת בפרהסיא, גם נפל מהעגלה וגם חיות דרסו אותו... יש
דין ויש דיין!
כוחה של תפילה! III ("ברכי נפשי"(
סיפר הגר"י
זילברשטיין: מעשה נורא הגיע אל גיסי מרן הגר"ח, בקיץ
תשס"ז. בני זוג שלא נפקדו במשך כ- 15 שנה בזרע של קיימא, החליטו להיפרד ללא
מריבות וחיכוכים, ולפנות כל אחד לדרכו ולהצלחתו. והנה, זמן קצר לאחר נתינת הגט, נודע שהאישה
מעוברת. נו, לכאורה אין כל בעיה; יישא האיש את גרושתו מחדש, ויקיים בכך מצוות
מחזיר גרושתו. אבל, הבשורה הזו הכתה את בני הזוג לשעבר בהלם, שכן
האיש היה כהן, וככזה אסור לו לשאת גרושה. הבכיות והצער, עלו עד לשמי שמים. הבעל בא אל הגר"ח קנייבסקי, כאשר כל אחד מבין
שבפי הגאון לא הייתה יכולה להיות בשורה כלשהי. 'אינני רואה כל דרך שתוכל לשאת את
גרושתך מחדש', אמר, והציע לו לעלות לביתו של חמיו, מרן הגרי"ש אלישיב. הבכי הנורא חזר על עצמו גם בבית הגרי"ש, שספק
ידיו בצער רב, ואמר שבודאי אסור לכהן לישא מחדש את הגרושה. גזירה היא משמים, 'ואתם
קבלו דין שמים עליכם', כמו שאומר הפייטן בפיוט הנורא של עשרת הרוגי מלכות ביום
הכיפורים. ' הדבר היחיד שביכולתי לומר לך הוא שתיגש לכותל
המערבי ותתפלל להשי"ת שיושיע אותך', אמר מרן הגרי"ש.
הכהן האומלל שמע את
הדברים, ולקח אותם כ 'הוראה', ומיד בצאתו מבית הגרי"ש נסע לכותל המערבי. וזאת
יש להדגיש, שהחל למן הרגע הראשון, שבו נודעה בשורת העיבור, לא איבד מיודענו זה את
עשתונותיו, והאמונה שפיעמה בו חיזקה גם את כל הסובבים אותו. בבואו לשריד בית מקדשנו ניצב ליד האבנים ו 'הרעיש'
את המקום בזעקות ובבכיות נוראיות. האנשים שמסביבו הבינו שמדובר בצרה גדולה במיוחד, אך לא העזו לגשת אל המתפלל ולהציע את עזרתם. לאחר זמן ממושך שבו עמד והתפלל ושפך את מרי שיחו
לפני מי ששיכן את שמו במקום הזה, מרגיש הכהן בדפיקות על גבו. הוא מסתובב אחורנית, ורואה לפניו אברך תלמיד חכם, המנסה להתעניין מה
מציק לו . לאחר
שהוא מספר את סיפורו המאוד מאוד כאוב, פונה אליו התלמיד חכם ושואל אותו 'האם יש לך
אבא'. הכהן לא הבין את השאלה, אבל השיב שאכן יש לו אבא, אבל הוא זקן מופלג, ונמצא
בבית אבות באמריקה, וכמעט שאינו מתקשר עם האנשים שמסביבו. ' אם אתה שואל לעצתי, טוס לאמריקה, וספר לאביך את
שעבר עליך', אמר התלמיד חכם הלא מוכר, ופנה ללכת לדרכו. הכהן עוד ניסה לומר לו שנית שאביו נמצא במצב שקשה
מאוד לתקשר איתו, ובכלל – לשם מה לעשות את המאמץ הגדול הזה ולטוס לחו"ל כדי
לספר לאבא הקשיש את הסיפור, אבל התלמיד חכם כבר לא שמע את הדברים, והלך לדרכו.
התיישב הכהן בדעתו, וחשב
מה עבר עליו ביממה האחרונה, והחליט שאם מרן הגרי"ש אמר לו לגשת ולהתפלל
בכותל, ובעת התפילה בכותל ניגש אליו אדם שאיננו מכירו, ומייעץ לו כנ"ל, אולי
בכל זאת כדאי לעשות את המאמץ הזה. לא חלפו דקות ספורות, והכהן הזמין כרטיס טיסה,
וכעבור יממה וחצי הוא היה כבר ליד אביו, בבית האבות. האבא לא דיבר, אבל עשה רושם
כמי שמאזין לדברי בנו. הצוות הרפואי שהיה צמוד לקשיש, אמר מראש לבן ש 'אבא שלך כבר
לא הוציא מפיו מילה אחת במשך חודשים ארוכים', ולכן שלא יצפה שהזקן יפתח עתה את פיו. בעת ספרו לאביו את שעבר עליו, הרבה הבן לבכות,
והנה קרה הלא יאומן. האבא פתח את פיו, ואמר לבן במילים ברורות, שהוא
אינו הבן שלו, אלא ילד מאומץ שגידלו לאחר השואה, וממילא איננו כהן, ולכן אין לו כל
בעיה להינשא מחדש לגרושתו --- אי אפשר לתאר את צהלות השמחה שנשמעו בחדרו של
הקשיש בבית האבות באמריקה.גם כאשר נראה כי אפסה כל תקווה, תפילה נמשלה ל"עתר" שמהפך הכול מעבר לכל היגיון...
