אמרי שפר ז' סיון ה'תשע"ואמרי שפר ז' סיון ה'תשע"ו

   אמר הרה"ק רבי אברהם מרדכי ה"אמרי אמת" מגור זיע"א (יומא דהילולא ו' סיון) הא דאמרי אינשי התפוח אינו נופל רחוק מהעץ, אמת נכון הוא הדבר כשבחוץ נושבת רוח מצויה, אזי אכן התפוח נופל בדרך כלל סמוך לעץ, אבל כאשר נושבת בחוץ רוח פרצים, אזי התפוח יכול ליפול רחוק מאוד.

     בפירוש "תפלה לדוד" על התהלים כתב דלפי דברי הגה"ק בעל "עמק המלך" הנ''ל , שאמירת התהלים בכוונה מהוה הצלה ופדיון מכל הצרות והפורענות , יתכן אם כן דמטעם זה חיבר דוד המלך ע"ה ק"ן מזמורים כמספר "פדיון" לרמז דעל ידי לימוד מזמורים הללו בכוונה יפדה את עצמו מכל מיני פורעניות .

     הבן אדם היחיד שאתה צריך להשתדל להיות 'יותר טוב' ממנו הוא אתה בעצמך, ביום האתמול...

'     הסגולה הגדולה ביותר לזכות על ידה להתמדת התורה היא להתיישב ללמוד' (רבי חיים קרייזווירט זי"ע)

וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב...(כו',כז') (הרב ישראל ליוש)

     הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל סיפר על פסוק זה סיפור המתאר באופן נפלא כיצד ניצל היהודי ע"י האויב בעצמו המבקש כל העת רעתו, ואילו האויב נפל לפניו לחרב. 

     מעשה שהיה כך היה, בעיירת דברצין היה רב יהודי צדיק וקדוש, כל תושבי העיירה יהודים וגויים כאחד העריכו אותו מאוד, כולם היו סרים למרותו, ואף הגויים היו שוחרים אל פתחו לשמוע את עצתו. דבר זה הפריע מאוד למושל העיר שהיה ידוע כרשע מרושע, הוא לא יכול היה לסבול את העובדה שאותו כולם כ"כ שונאים , למרות היותו מושל העיר, ואילו את הרב כולם אוהבים ומעריכים.  ברשעותו טיכס המושל עצה כיצד יוכל להיפטר מאותו רב צדיק, הוא העליל עליו עלילה שכביכול ריגל נגד השלטון. הרב נשפט ע"י המושל עצמו וחבר מושבעים שהיו מחבר מרעיו, ונדון למוות.

     שמח המושל שמחה גדולה על שהצליח להפטר מן הרב, עלה על מרכבתו ההדורה ונסע לביתו, והנה בדרך עברו דרך יער, ולפתע נשבר אחד מגלגלי הכרכרה, היא התהפכה והמושל יצא בנס ללא כל פגע, אך הרוכב שלו נפצע קשה מאוד, חמתו של המושל בערה בו ובלבו חשב כי אין זה סתם מקרה, בוודאי מישהו חיבל בכוונה בכרכרה שלו כדי שהוא יהרג.  בעוד משרתיו של המושל מנסים לתקן את הגלגל השבור, נשמע לפתע קול שקשוק גלגלים, הנה עגלה עוברת. צוה המושל לעצור את העגלה ולצוות על העגלון להסיעו אל אחוזתו. עגלה רעועה זו היתה , וסוסים כחושים רתומים לה, ממש לא לפי כבודו של המושל, אך לא היתה לו כל ברירה, הרי רוצה הוא לצאת מן היער ולהגיע לארמונו מהר ככל האפשר.  בהגיעם אל הארמון בעוד המושל יושב עדיין בעגלה הרעועה, מותש וחבול מהקורות אותו ביער, הגיעו שני שוטרים ומספרים למושל כי הרב של דברצין ברח מן הכלא, וישנה שמועה שהוא שם פעמיו אל מעבר הגבול, ובכוונתו לצאת מגבולות המדינה, שם כבר אי אפשר על פי חוקי המדינה לתפוס אותו.  המושל לא ידע את נפשו מרוב כעס, וצעק בקולי קולות, 'אני בעצמי אסע ואתפוס אותו, לא אתן לו לברוח לי מתחת לאפי!', הוא צוה על העגלון בעל העגלה הרעועה להמשיך וליסוע אל כיוון מעבר הגבול. אך לפני שהחלו בנסיעתם, ציוה על משרתיו להחליף את הסוסים הכחושים בסוסים טובים ומשובחים, כך יוכל להגיע בקלות ובמהירות אל מעבר הגבול. שני השוטרים באו בעקבותיו, והמושל מזרז את העגלון שיסע במהירות לרדוף אחר הרב הבורח.

     גשר צר מאוד שרחבו רק כרוחב עגלת סוסים אחת, קישר בין שני צידי הגבול, מצידו האחד גבול המדינה בה שכנה עיירת דברצין, ואילו חציו השני של הגשר כבר היה שייך למדינה הסמוכה, בהגיעם אל הגשר ציווה המושל לעגלון לעצור את העגלה, וכאן קיווה לחכות לרב ולתפוס אותו על חם בנתיב בריחתו. אך העגלון לא שם לבו לקריאותיו של המושל לעצור את העגלה, והמשיך ליסוע על הגשר לכיוון המדינה הסמוכה, כל צעקותיו של המושל לא הועילו לו, העגלון בשלו ובנסיעתו כאילו המושל כלל אינו מורה עליו לעצור.  בהגיעם לחלקו השני שכבר היה שטחה של המדינה השכנה, נעצר העגלון, אך מכיון שהגשר היה צר מאוד לא יכול היה המושל לרדת מן העגלה, וכך הוא צעק על העגלון כשהוא יושב בתוך העגלה.  העגלון ניצל את המצב בו נמצא המושל, קפץ מן העגלה ניתק ממנה את הסוסים ופנה אל המושל: 'האם כבודו מכיר אותי? אני הוא הרב של דברצין... ומעומק הלב רציתי להודות לך על שהעמדת לרשותי שני סוסים משובחים כל כך, כי הסוסים שלי באמת היו כבר כחושים וספק אם הייתי מצליח להגיע איתם אל מעבר לגבול, וכמו כן אני מודה לך על שהסעת אותי עד לגבול..., אך אני רק מקווה שמהיום והלאה תתנהג טוב יותר אל היהודים שבתחום שיפוטך', וכשסיים את דבריו דהר הרב לדרכו.

     עוד המושל המום, הגיעו השוטרים שהיו מאחור ונתלוו אל המושל,  ולתדהמתם פוגשים את המושל כשהוא נסער עצבני וכועס, ובצר לו פוקד עליהם שיתפסו את הרב הבורח לצידו השני של הגבול, אך כאמור הגשר היה צר, והעגלה בה ישב המושל חסמה את המעבר ולא יכלו השוטרים לעבור ולתפוס את הרב, שכבר מזמן היה הרחק מהמושל ומהשוטרים.  המושל בחרונו נתקף בשיעול עז, איבד את שיווי משקלו ונפל למי הנהר שזרמו מתחת לגשר, מאותו יום והלאה לא ידעו יותר יהודי דברצין צער ומכאוב, והשקט והשלווה חזרו לשכון בעיירה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט' אדר א' ה'תשע"ו

 

פעם אחת בעיצומן של ההקפות הבחין דיין העיר בסנדלר פשוט שרוקד ומכרכר בכל עוז לכבודה של תורה. ניגש הדיין ושאל את הסנדלר בחיוך:" מה זאת יהודי שהנך כל כך שמח? אנו לומדים ואתה שמח? אומר לך – ענה הסנדלר – ביום הכיפורים אני עומד בתפילה ומתוודה: "על חטא שחטאנו לפניך בכפת שוחד" וכי אני לוקח שוחד?! הקשה הסנדלר – ומה לי שייכות לחטא זה?! אלא, השיב הסנדלר, כל ישראל ערבים זה לזה ומתוודה אני על חטאי הדיין, ואם אני שותף לחטאיך, שותף אני גם ללימוד התורה שלך!...

     פעם אמר הרה"ק רבי בערצי מנדבורנא זיע"א, (יומא דהילולא ג' אלול) שאדם כל כך שקוע בתאות הכבוד ר"ל, עד כדי כך, שבשעת פטירתו כשהולכין ללוותו לבית עולמו, לולי היה בו כוח, היה עומד ומחזיר ראשו, לראות אם חולקין לו את הכבוד האחרון כהוגן, ואם יש ציבור גדול בהלוויתו ר"ל.

     "פעם בכיתי בשל חסרון נעליים עד שראיתי ברחוב איש חסר רגליים"

     פעם כתב חסיד ואבא לנער נושר קוויטעל (פתקא) לרבו, בו ביטא את כאבו המר ותהה היכן נכשל בחינוכו שהרי "התפוח לא נופל רחוק מהעץ". הרבי ענה: במצב רגיל יש אמת בפתגם, אך כאשר נושבת רוח זרה חזקה, אזי ישנם תפוחים שנופלים רחוק. מאוד רחוק.

הסוד הגדול (פניני בית לוי, עלון 369)

     את יעקב הכרתי בתקופת עבודתי כפקיד, בסופרמרקט הענקי שעמד תחת ניהלו. דמותו היתה הדמות המרכזית ”בסופר“ , הוא היה המוקד המכריע בכל הנעשה, למן ההחלטות הגדולות ועד אחרון הפרטים. הוא זה שהביא לידי המונטין המשובח שיצא ל“סופר“, לידי השם הטוב שבפי הבריות על אודות השלווה השוררת, היחס המצוין והתפקיד המוצלח.  

     בשלב מסוים במשך היום עוזב יעקב את ה“סופר“ ויוצא לסידורים. איש מהעובדים אינו חוקר על פשר ההעדרויות האלה, הכל כבר התרגלו למציאות הזאת שיש ויעקב איננו,  על אף נחיצותו הרבה במקום.  בתחילת עבודתי כפקידו, אירע לא אחת שהייתי זקוק לו נואשות בהעדרו, ברם כאשר התקשרתי למכשיר האישי שלו,  מצאתי אותו לא זמין. לא רגילים היינו להתקשר לביתו, אבל גם כשהיה הכרח בלתי יגונה, הם לא ידעו לענות היכן הוא מצוי. הפקיד שענה במוקד הביפר המעביר ליעקב הודעות כתובות, הודיע מפורשות כי הנמען אינו עומד לתת מענה מידי. לא אחת הייתי צריך לתת מענה בעצמי לדברים שעלו על הפרק, או לדחותם עד בואו. היה זה חלק מ“נוף“ התפקוד השוטף.  

     כאשר שב והופיע מקדמים אותו הכל בטרוניה חמימה ”יעקב איפה היית?“ ”למה לא ענית? הרי כמעט...“ ויעקב היה מחייך ומתיישב אל שולחנו, מביט בניירות ובפקסים שנערמו בהעדרו, בשקט אופייני, מטפל בהם אחד לאחד ושב למסלולו.  בחלוף הימים שמתי לב כי הענין הזה חוזר על עצמו יום אחר יום בעקביות, משעה שתים עשרה לשלוש אחר הצהרים,  פחות או יותר. לאן מועדות פניו למשך זמן כה ארוך? הרי הבנקים סגורים בשעות אלה, גם פגישותיו, כאן הן נעשות ברובן, לאן אפוא מועיד את פניו מידי יום? לא הנחתי להרהורים סקרניים לפלוש אל תחום לא לי.

     ביום מן הימים התקשר אלי אבי שיח‘ וביקש את עזרתי הנחוצה לו מאוד:  אביו, הסבא הישיש, אמור להגיע לטיפול אצל רופא פרטי בקליניקה שבפאתי העיר. בכוחותיו הדלים, אין באפשרותו להגיע לשם בכוחות עצמו. יש לנסוע עמו לשם ומשם וגם להיות נוכח במהלך הטיפול ולקבל את הדיווח מפי הרופא המטפל. הענין אמור להתארך ואין ביד אבי את היכולת להקדיש את עצמו למשימה – כיוון שהיה מצוי מחוץ לעיר.  כמובן שנענתי לבקשה ונרתמתי לענין בהסכמה מלאה.  יצאתי את ה“סופר“ לקראת אחת עשרה בבוקר לעבר ביתו של סבא, סייעתיו בהתארגנות הארוכה ויצאנו אל השכונה שבפאתי העיר, הגענו אל הקליניקה במועד המתוכנן וב“ה הטיפול בוצע בהצלחה. בצאתנו הראה השעון על השעה שתיים, והבחנתי כי בבית כנסת סמוך מתארגן מנין לתפילת מנחה, סבא שמח על ההזדמנות להתפלל במנין מאחר שלא יכול היה תמיד לצאת מביתו לתפילה בציבור. סקרתי את היכל בית הכנסת, והנה בשולחן המזרחי כמנין יהודים - היושבים ושומעים שיעור בגמרא מפיו של המגיד שיעור. לפתע נדהמתי למראה עיני, לרגע סבור הייתי כי הנני הוזה, בין המשתתפים שגבם מופנה לעברי – ישב, לא אחר מאשר יעקב, איש ה“סופר“ ... הוא לא ראה אותי, ולכן מיהרתי לסלק את עצמי לצדדים,  כדי שלא יראה אותי. לא חפצתי להביכו, בהיגלות סודו.  בשעה שבפנים התפללו מנחה, התהלכתי בפרוזדור נרעש מן התגלית: מצא לו יעקב מקום מרוחק בקצה האחר של העיר,  להיעלם משתף העבודה ולקבוע לו עתים לתורה. התהלך אדם בחוץ שעל פי מעשיו הבנתי שהוא גבאי בית הכנסת, נכנסתי איתו לשיחה על אודות השיעור, והוא סיפר לי שהשיעור הזה כבר קבוע כאן כבר קרוב לעשר שנים, וכדי להבין היטב את מגיד השיעור, שהינו תלמיד חכם משכמו ומעלה, מגיעים חלק גדול מן המשתתפים זמן ניכר לפני השיעור, כדי להכינו לקראת שמיעתו. בהמשך השיחה הבנתי כי גם יעקב נמנה עליהם.  טרם קמתי לצאת לדרך עם סבא, התענין הגבאי לאן מועדות פנינו, ובשמעו, ביקש אותי לבצע עבורו שליחות, נתן בידי שקיק ובו מזוזות אחדות הצריכות בדיקה, אמר לי שעד הערב יבוא מגיה פלוני לקחתם ממני. רשמתי אצלי את הפלאפון של הגבאי באם יהיה בכך צורך, ויצאתי לדרכינו.  שבתי הביתה אחוז התפעלות מיעקב, היודע להתנתק מהכל בעיצומו של יום עבודה, להצניע מכולם את היעד ולהיתעלם אל עולם אחר שכולו תורה. החלטתי שלא אגלה זאת לאיש, אף לא אראה ליעקב שהנני יודע אודותיו.  

     היה זה בחלוף תקופה ארוכה, והנה אירעה בסופר תקרית מרעישה. בעיצומו של יום מכירות שגרתי, בשעה אחת בצהרים, נשמעה לפתע זעקת בהלה מכיוון הפתח, פרצה שם תגרה של ממש בין המאבטח לבין פועל ערבי שהוביל סחורה מאחת המשאיות, מן הסתם היה הפועל חשוד בעיני המאבטח והוא ניסה למנעו מלהיכנס, הלה הגיב על כך ב“ידים ידי עשיו“ וכתוצאה מן ההאבקות הוטח הפועל ארצה ונחבל קשות בראשו . הרעש והמהומה שפרצו, עוררו אנדרלמוסיה גדולה. חבריו הערבים של הפועל החלו להתפרע, ובחוץ הזעיקו עוברים ושבים את המשטרה בחושבם כי מדובר באירוע חבלני.  בינתיים הגיע אמבולנס אל המקום, ועמו קהל גדול של סקרנים וילדים שהתהלכו בסופר כבשלהם.  אנו העובדים היינו חסרי אונים, בלי לדעת אם לגשת לעזור למאבטח הכלוא בידיו של הנהג, או לסייע בריסון הערבים המסוכנים, או להדוף אל הילדים החוצה או לפקוח עין על הנעשה בכל רחבי הסופר... אצנו מפינה לפינה וחשנו כי אבדנו כל שליטה בנעשה.  בינתיים המשטרה סגרה את הסופר בפני הקהל והחלה לחקור את הנעשה, והמבוכה הייתה רבה. ”מי כאן בעל הבית“ הדהד קולו של החוקר, ”היכן בעל הבית?“ איש לא ידע להשיב היכן הוא, רק אני, ידעתי היכן יעקב, ובמוחי קדחה ההתלבטות:  האם לקרוא לו או לא? הרי מספר הפלאפון של הגבאי עודנו שמור אצלי, ויתכן שהוא נמצא בקרבת מקום ליעקב? אולי מאת ה‘ הייתה זאת, לתת בידי אפשרות להזעיק את יעקב לעת כזאת?! בחולשתי לא עצרתי בה ונכשלתי בהתלבטותי.  פניתי לצד והתקשרתי אל הגבאי, בקשתי אותו לגשת אל יעקב ולומר באוזנו כי מתחוללת מהומה של ממש בסופר שתחת ניהולו, אמבולנס ומשטרה, ערבים ואולי גם גנבים , ושהמשטרה מחפשת את בעל הבית...  בחלוף דקה, השיב לי הגבאי כי יעקב אינו חפץ לענות לדבריו,  ומבקש שלא להפריע לו.  בסופו של דבר לאחר שעה ארוכה, הגיעה המהומה לסיומה,  שעה שלוש, הגיע בשעה טובה יעקב, ראה שהמקום מתפקד כרגיל, הכל היה על תילו זולת המאבטח הנעדר...  רק בחלוף ימים אחדים, כאשר שככו העניינים, ניגש אלי יעקב בחיוך לומר לי שהפתעתי אותו ביום ההוא, שעה שהתקשרתי אל ה“בונקר“ שלו. בקול שקט אך סמכותי ביקש את הבטחתי שפעם ראשונה זו תהיה גם פעם האחרונה. הבהיר בפשטות שהמשך עבודתי בסופר יהיה מותנה בשמירה מוחלטת על סוד מקום המצאותיו בשעות היעדרותו!  הבן, הסביר לי הסופר מייצר בלי סוף דחיפויות, ואם כן לא אגיע לעולם לשיעור תורה קבוע. הקביעות שקבעתי היא יתד חיי, כל קיומי נשען עליה, וכל קיום הסופרמרקט נשען עליו,  התרופפות בקביעות היא התרופפות כל המפעל כולו.

     דבריו היו פשוטים וברורים, הפילו עלי הלם. הבטחתי לו בכל לבי שלא אעבור על רצונו. היום אני מגלה זאת כיון שיעקב שינה לחלוטין את סדר יומו ואת מקום עבודתו, הרבה דברים השתנו בחייו פרט לדבר אחד - קביעות העתים לתורה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/