אמרי שפר ג' טבת ה'תשע"ז

 בספר "למטה ישכר" מביא בשם הרה״ק רבי מדדכי מבערטש זי״ע טעם לקריאת יום ח' דחנוכה בשם ״זאת חנוכה״, שהוא ע״ד שרגילין להכריז בגמר סעודת ברית מילה שזה הוא רק התחלת השמחה, ואי״ה לעת שמחת הבר מצוה ואחר כך שמחת הנישואין ישלימו וייטיבו השמחה ביתר שאת, כמו כן בגמר ימי החנוכה, ביום השמיני , בטרם יוצאים מימי החנוכה מכריזים ואומרים, ״זאת״ היא רק ״חנוכה״, היינו חינוך והתחלה להתגלות האור הגנוז אורו של מלך המשיח, אבל עיקר האור וגמר השלמת השמחה בשלמותה וטובה יהיה בעת יאיר אורו של מלך המשיח בגאולה השלמה בבנין בית המקדש ...

     "הטעם שנקרא יום ח׳ דחנוכה ״זאת חנוכה״, לפי שביום האחרון הוא התגלות האורות מכל ימי חנוכה כל כך עד שיוכל להראות באצבע התגלות האור, אך מי שאינו ראוי לזה טחו עיניו מראות ואינו רואה כלל ההתגלות אף שהיא בבחינת זאת, וכמו שאמר דוד המלך ע״ה (תהילים צב ) ז. ״איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת״ כי עיקר ההתגלות הוא למלאכי מרום ולצדיקים גמורים. וזה ביאור הכתוב (תהילים קיח ) כג. ״מאת ה' הייתה זאת״ - שאנו מאמינים באמונה שלימה שמאת ה' הייתה ההתגלות, אבל ״היא נפלאת בעינינו״ ואנו אף שאין אנו יודעים ומרגישים יפעת יקרת התגלות האורות הגדולות, עם כל זאת אנחנו ששים ושמחים בשמחת צדיקים וישרים,  שמאמינים אנחנו שהמה רואין את זאת, ושמחתם הוא שמחתנו. וזה הפירוש ״זה היום עשה ה״׳ (תהילים קיח -) כד. שמאמינים אנו שה' עשה היום בבחינת ״זה״ ואף שאין אנו רואים, אבל עם כל זאת ״נגילה ונשמחה בו״ - בשמחת הצדיקים. וזה גם הפירוש (תהילים מא ) יב. ״בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי״ - היינו ב״זאת חנוכה״ על ידי ההתגלות עוצם תוקף האורות הקדושות, ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי, היינו אז בימי חשמונאים, עלי... (ישמח ישראל)

    הנה הנר חנוכה צריך להיות בשמאל הפתח והמזוזה בימין (שבת כב , א), והנה המילים: מזוזה ימין ראשי תיבות מ''י והמילים "חנוכה שמאל" ראשי תיבות ש"ח ואותיות שניהם מצטרפים למילה ":משיח'' , אבל הם רחוקים זה מזה שזה בימין וזה בשמאל אך איתא בגמרא ( א, ב י"ב) שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ועי''ז שבא העני לפתח הוא מקרב השמאל לימין ונשלם אותיות משיח. ("הרה ק בעל ה"אור לשמים'' )

     השבוע שהיתי במחיצת אחד מגדולי צדיקי הדור, והראיתי לפניו את הדברים הנ –ל " פסק ההלכה שפסק פוסק הדור בדורו הגה''ק בעל ה"שואל ומשיב" רבי יוסף שאול נתנזון זי''ע, שבניגוד לשאר ימות השנה, בחנוכה מותר לבקש משמים שיעשו עמנו ניסים כי בימים אלו הנס הוא בטבע הבריאה . אותו צדיק שמח עד מאד שהראיתי לו את הדברים, ומיד לאחר מכן,  חילק לכל הקהל שהיה שם, מיני מזונות כשהוא אומר בחדווה: מי " שרוצה ניסים שייקח"! "מחלקים כעת ניסים"!... "יש כאן פסק הלכה של בעל ה"שואל ומשיב –" מותר לבקש ולחלק ניסים "!..

השעה היקרה

הספר "זקניך ויאמרו לך", הביא ספור בשם המגיד מקלם,

     יום אחד יצא כרוז גדול ברקיע, המבשר ואומר עירה פלונית ופלונית נמצאו זכאים, ועל כן מגיע לה שכר מיחד, ומהו השכר? יוצא הכרוז ואומר נותנים אנו בזה שכר לכל הנשמות שבעולם האמת שגרו באותה קהילה למן היום שנוסדה ועד היום - "שעה אחת של חיים", כולם יקומו לתחייה לשעה אחת, ואחר כך ישובו אל עפרם. השעה היעודה הגיעה. רעש והמולה בשמים, כל הנשמות של אותה עירה נקבצו והתאספו, והכינו עצמם לקבל את השכר האמור. מובן שתושבי העירה החיים בארץ, לא יודעים דבר מכל זה.  השעה עשר בבקר, ואוזניהם של בני העירה החיים נחרשו מן הרעש. כולם נתקפו בהלה ופחד של רעש מוזר, עד מהרה התפשטה לה השמועה ועשתה לה כנפיים. בית הקברות השוכן בקצה העירה, היה הומה אדם. בפחד ובהתרגשות רצו כל בני העירה לראות את מחזה הפלא. ככל שהתקרבו יותר ויותר את בית הקברות, הבהר להם שהמתים קמו מקבריהם לבושים בתכריכים לבנים. ואז השאגה הראשונה פלחה את האוויר הנה סבא, הנה סבא, שואג אדם שהגיע ראשון למקום בהתרגשות. והנה אבי הסבא, נשמעת קריאה נוספת. והנה... והנה... אט אט כולם התקרבו וראו את כל מכריהם וקרוביהם מספר דורות אחורה. והנה בעוד שבני האדם החיים שואגים בהתרגשות והולכים במרוצה לתת שלום לקרוביהם, אצל המתים קורה בדיוק את ההפך,  כאלו הם לא מכירים אף אחד, ובמקום להגיד שלום, הם פונים ואומרים מה אתם רוצים? תנו לנו לעבור וללכת, זוזו!! אחד המתים נעצר לרגע, והסביר לקרובו שדהר אחריו נתנו לנו שעה אחת לחיות מהשעה עשר עד השעה אחת עשרה בלבד, וכבר עשר ושלוש דקות ואתם מעכבים אותנו, עלינו לנצל את הזמן, אנו רצים לבית הכנסת הקרוב ביותר לחטוף ולחטף... ואז הבינו כולם,  שלא תחיית המתים הייתה כאן, אלא תחיה זו לשעה חולפת בלבד, ואין זמן כעת לנשק נכדים וקרובים. רצים כולם בבהלה לבתי מדרש של העירה אשר התמלאו עד אפס מקום, ובעוד בני הקהילה החיים מנסים לעכל את המתרחש, כבר היו כל המתים רחוקים מעיניהם, כולם נעלמו בין קירות בתי המדרש של העירה, לא נותר לבני האדם החיים אלא לצעד אחריהם, ולחזות במו עיניהם במה שהתרחש.

     השעה כבר עשר ועשר עשר דקות יקרות מפז כבר חלפו,  ועדין לא כל המתים מצאו ספר להגות בו, והמחזה היה נורא. בבית הכנסת עומדים אנשים בתכריכים לבנים, וכל ארונות הספרים התרוקנו ולא נשאר אפילו ספר אחד שלא בא לידי שימוש. כמובן שאף אחד לא חפש מקום מרוח לישיבה, שום דבר לא עניין אותם מלבד שיהיה ספר קודש בידם כדי לחטוף ולחטף עוד מילה של תורה. שעון בית הכנסת כבר מראה על השעה עשר שלושים וחמש, כולם בלחץ איך לנצל ששים שניות בכל דקה. השעה כבר רבע לאחד עשרה, וכך עוברת לה דקה ועוד דקה. והנה היה אחד שהבחין בשעה המתקדמת, ודפק על הבימה, ושאג השעה כבר עשרה לאחת עשרה, להתחזק בלמוד... והקולות גברו ביתר שאת ויתר עוז בכפל כפלים. הלב דופק והמתח קורע שחקים - נותרו שש דקות, נותרו שתים וחצי דקות, "קולות וברקים" של למוד עם ניצול מרבי של הזמן. נותרו עשר שניות, תשע, שמונה, שבע... הבכיות שנשמעו וקולות הלמוד רק גברו והלכו. נותרו ארבע שניות, שלוש, שתים, עד סוף השנייה האחרונה המשיכו ללמד, ולאחר מכן כולם שבו למנוחות, די שקט.  השעה הסתימה לאחר שנוצלה עד תם, המתים מלאו את נפשם באוצרות נצח של עשרות אלפי חלקיקי שניות מלאים וגדושים במצוות, ותלמוד תורה, תפלה ותשובה. שבו לעפרם מדשני ענג, למול עיניהם הפעורות של יקיריהם.

     המגיד מקלם עוצר לשנייה קלה, ו"מצליף" את המשפט האחרון הממצה והמסכם "הקשיבו היטב, ומה גרוע בכך שאנו חיים יותר משעה אחת, מדוע שילך זמננו לריק רק משום שיש לו את השעה היקרה הזו עשרים וארבע שעות בכל יום,  שלושים ימים בחדש"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' סיון ה'תשע"ו

   אחד סיפר לי שפעם אחת בכינוס השלוחים דחסידי ליובאוויטש,  כאשר הסבו כולם לסעודת מצווה, היה תור ארוך מאוד ליד המקום ששם נטלו ידיים,  כי כל אחד הקפיד על כל ההידורים בנטילת ידיים ולקח הרבה זמן,  ולפתע התחיל אחד למהר את האנשים וצעק בצחות "אזוי ווי אין דער היים] ''כמו בבית[.  

     בחג השבועות, חוזר מחדש יום הנישואין שלנו, עם הקב״ה. ביום הנישואין הזה, אומרים לנו חז״ל, שאתה צריך להראות שאתה מרוצה מהחתונה. ישנם אנשים, שאם היו מגיעים למה שאמרנו באגדה של פסח אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, היו מוכנים לעצור כאן. אם אתה רוצה להוכיח, שאתה מרוצה מהנישואין שלך עם הקב״ה,  אתה מרוצה מהחתונה הזאת, אתה מרוצה מהענין הזה של קבלת התורה. מה אתה מעלה ביום הזה, את הדברים היפים. להראות עד כמה אתה שמח בקבלת התורה.

     ביאר כ"ק אדמו"ר ה"דברי יואל" מסאטמר זצ"ל ,  ש"עולם הפוך ראינו". ביום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, מתעסק עם ישראל בפירות, ואילו בחג השבועות שבו נידונין על הפירות, נוהגים לעטר את בתי הכנסת באילנות. הלא דבר הוא. אלא האילנות הם ההורים, האבא והאימא שבכל משפחה,  והפירות הם הילדים. בט"ו בשבט, שבו חל ראש השנה לאילנות, מביאים את הפירות, הם הבנים,  ובודקים את ההורים כיצד התנהגו עם ילדיהם, האם שמרו עליהם כפי מידת הצורך או שמא הפקירו אותם לחסדי הרחוב ולא בדקו עם איזה חברים הם נוהגים להתרועע. לעומת זאת, בחג השבועות, שבו נידונין הפירות בודקים את הבנים האם כיבדו את הוריהם, האם התייחסו אליהם כפי שההלכה דורשת וכו'.

     בספר מטעמים כתב בטעם שאוכלים מאכלי חלב בשבועות כי על ידי קבלת התורה נעשינו כבריה חדשה, וכקטן שנולד, ומאכלו של תינוק הנולד, היא חלב.

     הרה"ק מקאצק זי"ע מפרש הא דכתיב (שמות כ"ב, ל'): ואנשי קודש תהיון לי – כי מלאכי מרום הלא ישנם רבים לאין מספר,  אלא עיקר העבודה שחפץ בה הקב"ה הוא שנהיה 'אנשי' קודש – הייליגע מענטשן – דהיינו שצריך להיות קדוש וגם להיות בן אדם – א נארמרלער מענטש...

     ואיתא בילקוט שמעוני פ' משפטים (רמז שמ"ג) עה"פ (שמות כ"ב, ג'): אם המצא תמצא בידו הגנבה,  דשבעה גנבים הם , והראשון שבגנבים הוא זה שגונב דעת בני אדם,  ולכן אל לו להתהדר באיצטלא שאינה שלו..

     חג מתן תורתנו הוא להפוך את חיינו הגשמים ליותר רוחני, עד כמה ששייך.

     ידוע מה שאמר הרה"ק מקאצק זי"ע על הכתוב (שמות כ', י"ד): וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, שהרמז בזה הוא,  שאם האדם מתנועע בעת עסקו בעבודת ה' אך ורק משום ש"וירא העם וינועו" - הוא רואה שהעם מתנועעים סביבו,  ואין הדבר לפי כבודו שהוא אינו מתנועע – עס פאסט נישט – וכל נענועו הוא רק בכדי שלא להיראות שונה מכל העם,  הרי זה סימן ש"ויעמדו מרחוק" – הוא עדיין עומד רחוק מדרך המלך בעבודת השי"ת...

כוחו של משפט אחד שהציל יהודי מרדת לבאר שחת מנישואין לגויה (אמונה שלימה/ שמות)

     את כוחו של הדיבור אפשר ללמוד מהמעשה האמיתי הבא:  חורף תשע"א. הגאון הרב אהרן פלדמן שליט"א, ראש ישיבת "נר ישראל" בבולטימור, ארה"ב, ואשתו הרבנית תליט"א, יצאו מביתם שבמתחם הישיבה לשמחת חתונה בקרבת מקום. מזג האויר היה סוער מאוד ושלג קל ירד וכיסה את אדמת בולטימור.  הם חשבו שיגיעו לאולם תוך מספר דקות וישתתפו בחופה,  אך לא כך קרה: השלג התחזק והפך לכבד מאוד, ותוך דקות ספורות התכסו הכבישים במעטה לבן שהצטבר לשכבה עבה של שלג.  התנועה בכבישים הואטה, ולבסוף נעצרה כליל, לא היתה אפשרות להתקדם אפילו מטר אחד ברחוב הראשי.  הנוסעים ישבו ברכב והמתינו, אך הישועה לא נראתה באופק. לבסוף, פנה הנהג לרב ולאשתו ולנוסע נוסף שהיה ברכב, בבקשה שינסו לחזור הביתה מכיוון שאין כל סיכוי להתקדם הלאה. החופה כבר ממילא נערכה, ואין כל אפשרות להגיע לחתונה.

     הרב, הרבנית והמלווה, שהיו מכורבלים בבגדי חורף, החלו לפסוע בכיוון חזרה לביתם. הם התבוססו בשלג העמוק והתקשו מאוד בכל פסיעה ופסיעה. מלמעלה ירד שלג והפריע לשדה הראיה, ובקרקע השלג הגיע עד לברכיהם. כשסוף סוף פנו מהרחוב הראשי אל הכביש המוביל אל איזור מגוריהם, נותרו לפניהם עוד כעשרים דקות של הליכה ביום רגיל.  סובבה ההשגחה העליונה ולידם עצר רכב שטח "4*4" ובתוכו ישב בחור צעיר שהציע להם טרמפ. הרב, הרבנית והמלווה נענו בשמחה והודו לה' על הישועה.  תוך כדי נסיעה, התוודע אליהם הנהג ואמר שהוא יהודי שהוריו ירדו מישראל לארה"ב בילדותו, והוא למד בבית ספר יהודי מודרני, והיום לא נשאר לו שום סממן מיהדותו. הוא נראה היה כגוי גמור. והנה הגיעו למתחם הישיבה. הרב והרבנית הפצירו בו שיורידם בכניסה למתחם, אך הנהג שהיה בעל לב יהודי חם כדרכם של יהודים, התעקש להביאם אל פתח ביתם, למרות מחאותיהם, כדי שלא ייתקעו בשלג (כיוון שביתם שוכן בעמק האוגר לתוכו שלג רב) . לבסוף הרכב נתקע בשלג. מניסיון העבר, נחלצו השכנים לעזרה כשבידם כלי חפירה, פינו את השטח לפני גלגלי הרכב עד שלבסוף חולץ.  הנוכחים הודו זה לזה: הנוסעים הודו לנהג, והנהג הודה למחלצים. הרבנית פנתה לנהג ואמרה לו: "תבטיח לי דבר אחד! אל תינשא לגויה!" הנהג הבטיח ונסע לדרכו.

     הסיפור היה יכול להסתיים בנקודה זו, אלא שלמרבה הפליאה היה לו המשך...  כשבועיים לאחר מכן, צלצל הטלפון בבית הרב. על הקו היה א. מבוגרי הישיבה שעובד לפרנסתו במשרד פלוני המעסיק עובדים רבים.  הוא סיפר, שיום אחד, כשהגיע לעבודתו ראה את המזכירה במצב רוח ירוד ודמעות בעיניה, כשבירר את סיבת הדבר אמרה לו: "הבחור שעמדתי להינשא לו,  שעובד כאן במשרד אתנו, הודיע לי היום שהוא מבטל את הנישואין אתי, ומדוע? מכיוון שהבטיח לרבנית אחת שהוא לא יינשא לגויה, ואני, כידוע, גויה!"  יהודי שעמד להתחתן עם גויה כיבד את מילותיו ועמד בהבטחתו!

 "ועמך כולם צדיקים" (הרב בנימין בירנצוייג, לקראת שבת מלכותא)

     מעשה נפלא סיפר מרנא החפץ חיים שמבאר לנו את ההבדל בין העמל במתנת הקב"ה לבין הלומד בלא עמל ויגע. והביא את דברי התנא באבות "ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" , ולומדת המשנה בסנהדרין מפסוק זה: 'שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר " ועמך כולם צדיקים''! וא"כ למה ההטרחה והרעש לעשות עוד ולהתחזק עוד כשמובטח לכל אחד מישראל שהוא בן העולם הבא? קושיא זו נשאל מרן רבן של ישראל החפץ חיים זצ"ל, ותשובתו הייתה –

     שמעו ואספר לכם מעשה שהיה:  בקייב העיר הגדולה גר עשיר מופלג בשם ישראל ברודצקי, והיה לו עושר רב כמה וכמה בתי חרושת גדולים שבהם מאות פועלים, מנהלים,  רואי חשבון, עובדי משרד וניקיון. כל אחד קבל משכורתו לפי מעמדו וגודל משרתו. ידוע היה העשיר ברודצקי זה בנדיבותו הגדולה וידו הייתה פתוחה לכל דבר שבצדקה, ופיזר ממונו להחזיק מוסדות תורה ותמך ביד רחבה במשפחות רבות של עניים ונזקקים וכן של אנשים שירדו מנכסיהם, ידועה מאד הייתה דאגתו לקרוביו ובני משפחתו ואם היה ביניהם אחד חסר כל היה נותן לו תמיכה חודשית באומרו: הריני כאילו יש לי עובד נוסף.  מנהגו היה לבקר מידי פעם במפעליו ולהתעניין בנעשה והיה יושב עם המנהלים ובודק את מצב המפעלים.

     בהזדמנות אחת אמר לעצמו: אני תמיד מתעניין ויושב עם מנהלי המפעלים שלי, הגיע הזמן גם להתעניין בפועלים החרוצים ולעודד אותם על עבודתם והתאמצותם.  אומר ועושה, החליט ללכת לביקור אצל עובדיו במפעלים ובהזדמנות זאת גם להעניק להם מענק יפה על עבודתם, ועל חלקם בכל הצלחתו בעסקיו.  וכך הגיע לאחד ממפעליו ובשעת ההפסקה ניצבו כל העובדים בשורה וכך עבר אחד אחד והתעניין בעבודתו, עודדו על כך ושלשל מענק לכיסו.  הראשון בתור היה פועל ותיק שהציג את עצמו כבעל שמונה עשרה שנות ניסיון, טפח לו ברודצקי על שכמו והעניק לו מענק.  השני בתור הציג את עצמו בתור אחראי משמרת בוקר, עודדו ברודצקי והעניק לו מענקו.  השלישי הציג עצמו בתור מפעיל המכונה המרכזית במפעל, התרגש ברודצקי עודדו והעניק לו מענקו.  הרביעי נגש והציג עצמו בתור אחראי מחסן סחורות, חייך ברודצקי טפח לו והעניק לו מענק . וכך עבר על פני עשרות העובדים באותו מפעל, כל אחד הציג עצמו וברודצקי במאור פנים מודה לו ומעניק לו שכרו.  בסוף הוא נגש לאחרון ושואלו למעשיו ופעולתו במפעל, ועונה לו אותו אחד: אני בן דוד שלישי של אבא שלך ואני מסתובב כאן, כולם פורצים בצחוק וברודצקי עונה לו יפה מאד תמשיך להסתובב בתור משפחה, ולא העניק לו כלום.  סיים מרנא החפץ חיים ואמר: עכשיו אתם מבינים: באמת לכל ישראל יש חלק לעולם הבא! כולם משפחה! אך מה גדול שכרם של אלו שלא רק מסתובבים כאן בעולם בתור חלק ממשפחת עם ישראל, אלא גם עמלים בעבודתו של בעל המפעל של בעל הבריאה, מה רב שכרם ומה רב טובו של הקב"ה בעל הבירה עליהם . מה רע המצב בו אדם סתם מסתובב ומעביר זמנו ואז הוא צריך להגיד תודה על עצם זה שנותנים לו להמשיך להסתובב. כדאי וכדאי לעמול בתורה ולקיים מצוות קצת עם יותר עבודה כדי לזכות בתשורה במענק ובברכת בורא העולם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ה

אמרי שפר ו' ניסן ה'תשע"ה

כל שיש בו חיים הוא בבחינת קיים אולם לא כל שקיים הוא גם חי.

     ''כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו'' (חז''ל) 

     כמה יֵש לְּרַחֵם עַל הקמצן, הַחַי בְֻּעֹנִי - כֵדי למות בְֻּעֹשר. (רַבִֻי יְּחֶזְּקְּאֵל מִשינוֹבָה)

     כמו שאי אפשר לעיוור בשתי עיניו שיראה, ולחמור שישכיל, כך אי אפשר לנער בלי עול שיזדרז וישכם לבחור חובות לעצמו (מתוך חובת התלמידים פרק ה)

     כמעט לכל אחד יש בעיות בחיי הנישואין שלו. לאחדים יש בעיה להיכנס אליהם, לאחרים יש בעיה לצאת.

     כסף זה לא הדבר החשוב ביותר בחיים, יום אחד המדענים יגלו משהו חשוב יותר.

     כסף הוא לא הכל בחיים, כל זמן שיש לך מספיק. (מלקולם פורבס)

חומש עם רש"י – במעלת המלמד תורה (קובי לוי)

     זמן קצר לאחר ששקעו ענני האפר על אדמת אירופה המדממת,  חודשים מועטים לאחר שחלק מן הצוררים, תעשייני מכונת ההשמדה הנאצית, נלכדו בידי חיילי בנות הברית, ויומיים אחרי חג השבועות, הצליח הנער עזריאל מנסבך - אוד מוצל מאש - לעלות על מעבורת קטנה בצרפת, שפניה לבריטניה. הניצול בן ה-14 היה כה שדוף, עד שצלעותיו ניכרו היטב כסכינים חדות מבעד לחולצתו האפורה והבלויה.

     הוא הותיר הרחק מאחור, במחנות ההשמדה של פולין, הורים, אחים, אחיות ודודים ללא זכר, ללא שארית. עזריאל, התיישב על סיפון המעבורת רעב ועייף, אך עם עיניים דולקות כמו מדורות האש של התקווה הגדולה שיש לכל יהודי באשר הוא, העומד בפני ניסיון של אמונה ויכול לו.  עזריאל החליט לעבור לבריטניה לא מתוך שיקול דעת, כי לאיזה שיקול דעת ניתן לצפות מילד שנוף ילדותו בחמש השנים האחרונות היה מורכב ממוות, רעב, מכות, וסחיבת גופות מתאי הגזים למשרפות. לבו נשאו אל האי הבריטי, האפור, הגשום, הבלתי מחייך, כי ידיה הרחמניות של ההשגחה העליונה, ניווטו אותו מתוך חשבון עלום, שלעולם לא נדע ולא נבין. אך דרכו רגליו בנמל הבריטי, ביקש שיסמנו לו את הכיוון לעיר הבירה לונדון. למה לונדון? למה לא מנצ'סטר או ליברפול, או אולי בלפסט האירית? לא נדע לעולם. עזריאל הצעיר, הגיע ללונדון עוד יותר עייף ועוד יותר רעב, אך לא פשט ידו לקבץ נדבות. "אני בן של מלך, נסיכו של מלך העולם, עברתי נסיונות עצומים של השפלות נוראיות, וכפי שהצילני מהתופת, בוודאי יביאני לחוף מבטחים עם מיטה נעימה וארוחה חמה".

     דוד המלך העיד על רגליו, כי הן נושאות אותו אל בית המדרש למרות שהתכוון להגיע לארמונו לעסוק בענייני המלוכה. נו, ולאן נושאות אותו רגליו של היתום עזריאל? אל דלת עץ גדולה ומעליה שלט פח לבן אך מחליד: "ישיבת תורת משה". הוא דופק באצבע רזה על הדלת פעם, פעמיים ושלוש. איש בעל הדרת פנים ועיניים מלטפות פותח את הדלת ומאיר פניו אל היתום. "כן ילדי". "באתי ללמוד תורה כאן בישיבה. האם תקבלו אותי"? ראש הישיבה הרב שמואל שפיגל חייך אליו בפנים מאירות: "למה לא, רק ספר לי בבקשה מה כבר הספקת ללמוד, מה אתה יודע"? בגאווה בלתי מוסתרת סיפר עזריאל היתום "אני יודע חומש עם רש"י". ראש הישיבה הכניסו פנימה והגיש לפניו פת לחם, אומצת בשר, ירקות וכוס מים גדולה. עזריאל נטל ידיו, ברך והחל לאכול. הוא ידע שיהודי לא טורף. יהודי אוכל באצילות, ללא רעבתנות. הוא ידע, כן הוא ידע, אבל שלעולם לא תתנסו ולא תחוו רעב שכזה. תוך דקותיים הוא בלע את המזון ונרגע.  ראש הישיבה הרב שפיגל ליטף את לחיו של הנער ואמר: "יקירי, בני האהוב, צר לי, אך כאן בישיבתנו לומדים בחורים קצת יותר גדולים ממך. זו לא ישיבה מתאימה עבורך. אם תרצה אשלח אותך לישיבה מתאימה, לכאלה שיודעים בינתיים רק חומש עם רש"י". עזריאל הקטן, שעל גבו ועל נפשו צלקות ושריטות ובליבו פצעי ענק, שאף אויר לריאותיו ואמר: "כבוד הרב, לבי אומר לי שכאן מקומי, איתך ועם תלמידיך. אם אספר לך רק פיסה קטנה ממסכת חיי בחמש השנים האחרונות, לא תוכל לומר לי "לא". כאן מקומי. מכאן, בבקשה ממך, מכאן אני רוצה לצמוח ולגדול ולפרוח עם החומש ועם רש"י ועד לפסגות הכי גדולות. אנא"!

      ראש הישיבה הביט לתוך עומק עיניו של עזריאל, וגילה שם פנינים של טוב לב ורצון עז. הוא לא היה מסוגל לדחות את עזריאל. "בסדר", אמר "אבל אני מטיל על כתפיך הקטנות אך החזקות, את המשימה למצוא לעצמך חברותא שתוכל לקדם אותך בלימוד התורה, והאמן לי שזה לא פשוט". אחרי ברכת המזון, התעשת עזריאל והשיב לרב שפיגל בזו הלשון: "אמצא חברותא כבוד הרב, אולי אפילו יותר מאחת" . הרב שפיגל הוביל את הנער לחדר קטן ובו שתי מיטות. "זה חדרך. בקומה השניה בית המדרש. מחר בבוקר אמתין לך שם.  לילה טוב".

      למחרת בבוקר, נכנס הנער עזריאל מנסבך לבית המדרש, כשבידו שתי חתיכות קרטון קטנות ועליהם כתוב בדיו שחור "אני עזריאל מנסבך יודע בינתיים חומש עם רש"י, מבקש מתנדב שיהיה לי חברותא". הוא הצמיד קרטון אחד על דלת הכניסה לבית המדרש, ואת חתיכת הקרטון השניה על הקיר הדרומי.  אחר כך התיישב בפינת בית המדרש, פתח חומש "ויקרא" והחל לקרוא בו. מהר מאד התברר לו שהקריאה קשה עליו, וגם רש"י לא כל כך מובן לו. הוא הבזיק מבט לעבר שלט הקרטון ועיניו מלאו דמע. "ריבונו של עולם, אני מקווה שאני לא מטעה פה אף אחד, הם גאונים בגמרא ואני בקושי קורא... חמש שנות המלחמה רוקנו אותי...". הוא השפיל את ראשו על שולחן העץ, והתייחד חרישית עם יגונו הפרטי, עם אבלו על הוריו ואחיו, עם עצבונו הצורב על חלל ידיעותיו בתורה. שערי דמעות - כידוע - לא ננעלו.

     שלושה ימים היו תלויות המודעות של עזריאל, אך איש לא הגיב או לפחות התעניין. הוא לא רצה להטריד את ראש הישיבה. לפתע אזר אומץ, והחלטה חדשה ביצבצה ממעיינות חיותו. "אעבור מתלמיד לתלמיד ואבקש שילמדו איתי. אין ספק שמישהו יתנדב...". הוא ניגב את עיניו, זקף את כתפיו הרזות,  ייצב את ראשו והחל סובב לו בין עשרות התלמידים. "שלום עליכם, שמי עזריאל מנסבך, אני תלמיד חדש בישיבה, בינתיים אני יודע רק חומש... (הוא חשש להגיד עם רש"י). אולי תסכים ללמוד אתי"? הוא נע בין השולחנות, והבחורים שהיו שקועים בלימודם ובבניית עולמם התורני, לא יכלו להענות לבקשתו.  חלילה, הם לא פגעו בו, הם היו עדינים, והבינו את רצונו ושאיפותיו, אבל הם הרגישו שהם לא מסוגלים להעתר לבקשתו.  עזריאל חש מועקה כבדה, שהקשתה על נשימתו, הוא לא הבין מדוע הבחורים מסרבים ללמוד איתו.

     בקצה בית המדרש, הבחין בשני תלמידים כמעט מתקוטטים ביניהם, לומדים בריתחא דאורייתא. קנאה לוהטת איימה לכלות את ריאותיו של עזריאל, והוא חשש מאד להתקרב לשני הצורבים הללו, שהיו שקועים עד צווארם באוהלה של תורה. " אבל נותרו רק הם..." - הרהר, "אולי אחד מהם יסכים ללמוד איתי". "אני עזריאל מנסבך...", השניים השתתקו. "אתה עזריאל? ברוך השם. קראנו הבוקר את השלט שלך, כי הגענו רק היום בבוקר לישיבה, ובאמת תכננו לשוחח איתך. אנו נשמח ללמוד איתך ונתחיל בחומש עם רש"י. השמים הם הגבול. שמי יוסף" . "ושמי מנחם. ברוך הבא עזריאל, ליבנו ושכלנו מוקדשים לך באהבה רבה".

     מנחם ויוסף, שכבר אז היו משכמם ומעלה מונחים ושקועים בלימוד התורה, מצאו זמן ללמד ולהדריך את עזריאל, שאט אט התעלה על עצמו ועשה חיל בתלמודו. עם הגיעו לפרקו, נישא עזריאל לבת גילו והקים בית נאמן, אך עקב קשיי המחייה ולאחר שנועץ עם ראש הישיבה, פנה לעסקים.

     אנחנו שטים על ספינת הזמן, האצה שבעים שנה קדימה. עזריאל - כיום - הוא גביר אדיר שעסקיו חובקים עולם וידו נדיבה וטובה, ולזכותו רשומים מפעלי תורה עצומים ואחזקת תורה עד לאין חקר. לא מכבר, הוא הכניס ספר תורה לאחת הישיבות הקדושות בישראל, ונשא דברים. נציין כאן במשיכת קולמוס, כי הגביר האדיר ר' עזריאל מנסבך, איננו איש דברים ולא נושא נאומים, אשר על כן רבים וטובים, נדרכו לשמוע את דבריו.  במילים קצרות, הוא תיאר את מסכת חייו הנוראה בימי השואה, עד להגעתו לישיבה, לימודיו שם, ועסקיו. וכך סיים את דרשתו: " רציתי לספר לכם יקירי, רבנים, אברכים ובני תורה, כי מזה 70 שנה, שאני עוקב אחרי השניים שמסרו נפשם עבור היתום שבקושי ידע חומש עם רש"י, שניהם כיום שני גדולי תורה (וכאן נקב בשמותיהם, יוסף ומנחם עם שמות משפחותם, ק.ל.( מרביצי תורה לאלפים. ואני רוצה לחזק אתכם אחי האהובים, באהבת איש את אחיו, בהשפעה עד אין קץ של אהבת חינם לזולת. איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. שנדע ונפנים כי מי שמוכן לעזור לזולתו ולחזקו בלימוד, זוכה לסייעתא דישמיא מופלאה, שתוביל אותו לגדלות בתורה, ואני עד נאמן לכך".

      סיפור יקר זה סופר לא מכבר בפורום של מנהלי תלמודי תורה, ושמות גיבורי הסיפור ידועים אף הם. לנו חשוב הלקח, הצידה לדרך, עמה נצעד במשעול חיינו הרוחניים.  הגר"ש שקופ זצ"ל כתב, שעל כל יהודי לעשר את זמנו למען הזולת וללמדו תורה. זה לא הפסד, זה רווח נקי. המעשר שאנו מעניקים לאחינו מן השדות, לכאלה שגם חומש עם רש"י אינם יודעים, הוא מפתח אדיר של סייעתא דישמיא רוחנית. אם לא לנו, לכל הפחות לילדינו, לנכדינו. ויפים הדברים לתיתם אל הלב. 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il