אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ח

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה. שואלים, הרי זה היה לאחר המלחמה, והיה צריך לכתוב, "הבאים מהמלחמה", ומתרצים, שאפילו שיש מלחמה גשמית, עדיין יש גם מלחמה רוחנית עם היצר-הרע עד סוף ימיו, וזהו שכתוב "הבאים למלחמה" סיימתם את המלחמה הגשמית, אך עדיין אתם במלחמה הרוחנית. )מש"ת(

    בפרשה זו יש רמז על חנוכה, כי המסע ה כ"ה, הוא ח שמונה, רמז לחשמונאים שניצחו בכ"ה בכסלו (הגרי"ח זוננפלד(.

    גנב הזמין פנקס צ'קים וביקש לכתוב מאחורי כל צ'ק תפילת הדרך ולהדגיש את המילים "ותחזירני לשלום"...

    גן חיות: מקום שהוקצה לבעלי חיים כדי ללמוד את מנהגי בני האדם"

ה'הרוג' נעלם (על-פי סיפורו של מנשה ז'נשווילי למיזם של חברת JEM , 'המפגשים שלי ')

חמש המילים שהרבי אמר לו הלמו בראשו כפטישים. "שלח את היין לאבא שלך". נורות אזהרה נדלקו במוחו. מרוב תדהמה נעתקה לשונו. "שלח את היין לאבא שלך!", שב הרבי על דבריו, כמו ממתין לתשובה חיובית. נבוך, הוא לא השיב דבר. כשהרבי חזר ואמר בשלישית: "שלח את היין הזה לאבא!", הוא החל לרעוד בכל גופו.
מנשה ז'נשווילי היה בן ארבע-עשרה כשהוריו שלחו אותו בשנת תשל"ג ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבאושן פארקווי ניו-יורק, לא הרחק מחצר הרבי מליובאוויטש. הוריו והורי עוד תשעה-עשר מחבריו, שעלו ארצה מגאורגיה, ביקשו למלט אותם מההידרדרות הרוחנית שסחפה את ילדי העולים בארץ.
המרחק מהמשפחה לא היה קל למנשה הצעיר ולחבריו, אך צוות הישיבה עשה הכול כדי להנעים לתלמידים את השהייה שם. בכל שבת התפללו במחיצת הרבי והשתתפו בכל התוועדות. הם אף זכו למחווה מיוחדת כשנתקבלו ל 'יחידות' עם הרבי כמה פעמים. הרבי התעניין מאוד בשלומם. הנערים חשו את אהבתו אליהם.
זה קרה בשנת תשל"ד, בחג האחרון של פסח. כרגיל, הרבי קיים התוועדות שנמשכה שבע שעות, ובה נשא דברי תורה וחסידות עמוקים. בתום ההתוועדות ותפילת ערבית הבדיל הרבי על היין, והחל בחלוקת 'כוס של ברכה' – מזיגת יין מגביעו לאלפים.
כשהגיע תורו של מנשה הרים הרבי את עיניו והביט בו. חיוך עלה על פניו. כשמזג לכוסו את היין אמר: "שלח את היין לאבא שלך". בכל פעם שמנשה קיבל יין מהרבי, הקפיד לשלוח ממנו לאביו, וגם עכשיו התכוון לעשות כן. מעולם לא אמר לו הרבי במפורש לשלוח מהיין לאביו. לכן חש תחושת חרדה בלבו. עם זה התעודד: אם קרה דבר מה לא טוב, הרי שהרבי כבר טיפל בזה...
מנשה מיהר אל הטלפון הקרוב. להוריו של מנשה לא היה טלפון בבית, ולכן הוא התקשר לביתו של שכן. ברגע שהלה קיבל את השיחה, שאל מנשה: "תגיד, הכול בסדר עם אבא?!".. השכן השיב: "אבא לא בבית".
תשובתו המתחמקת הגבירה את הדאגה בלבו של מנשה. הוא הוסיף ללחוץ על השכן, אך קיבל תשובות מעורפלות. למחרת התקשר שוב, וכך ביום הבא, ותמיד נתקל בהתחמקויות. בשלב מסוים איבד מנשה את סבלנותו. "אם לא תספר לי בדיוק מה קרה לאבי, אתקשר אליך כל דקה. לא אתן לך מנוחה!", איים.
"עוד מעט יחזור אביך ואתן לו לדבר איתך", הבטיח השכן. מנשה יצא לרחוב, ושם פגש יהודי מישראל ממוצא גאורגי. "ראית בעת האחרונה את אבי?", שאלו מנשה. "כן", השיב הלה, "ראיתיו בשדה התעופה. הוא היה חבוש ביד ובראש".
מנשה נחרד: "הוא הלך על רגליו?". "כן!", ענה האורח, "הכול בסדר. הוא גם עשה לי שלום".
רק לאחר מכן, כשעלה בידי מנשה לשוחח עם אביו, נחשף הסיפור המלא, שהותיר אותו נפעם ונרעש.
זה היה בבוקר אסרו חג בארץ ישראל. דניאל ז'נשווילי, בעל מונית, הסיע את חכם רפאל אלאשווילי, רבם הראשי של יהודי גאורגיה בישראל, ואת רעייתו, לירושלים. הנסיעה התנהלה כשורה.
בעליות לירושלים הופיע פתאום בנתיב הנגדי אוטובוס שדהר במהירות גבוהה במורד הכביש, ונראה היה שנהגו איבד שליטה עליו. דניאל זיהה מיד את הסכנה. הוא עצר את הרכב וצעק לנוסעים לברוח החוצה. בעודו עסוק במילוט הנוסעים לא הספיק למלט את עצמו. האוטובוס פגע במונית בעוצמה, וגלגליו עלו עליה ומעכו אותה לחלוטין.
כוחות ההצלה שהוזעקו למקום חילצו את הנהג שלא ניכרו בו סימני חיים.. הם כיסו אותו בסדין וחשו לטפל בפצועים קל יותר, חכם רפאל ורעייתו, שנפגעו קל ומצבם היה טוב. כשסיימו לבחון את מצבם, חזרו לטפל בפינוי הנפטר. הרימו את הסדין, ונרתעו בבהלה: המת נעלם!
באותה עת התחוללו מאבקים בעניין ניתוחי מתים. בני משפחות דתיות חטפו את גופות קרוביהם, כדי למנוע את נתיחתן. זו גם הייתה סברת אנשי ההצלה בזירה. הם ראו אדם שמתהלך בשטח ושאלו אותו: "אולי ראית את הנהג?".
"אני הנהג", השיב הלה. המחלצים לא האמינו למראה עיניהם. "לא ייתכן!", השיבו, "הרי כיסינו אותך בסדין!".
בעוד האב מספר לבנו את שאירע,   החל מנשה לתחקר את אביו על השעה המדויקת שבה אירעה התאונה. ההתנגשות אירעה בשעה תשע וחצי בבוקר, שעון ישראל; כך נרשם ברישומי המשטרה ובתיק הרפואי. באותה שעה, בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר בערך, קיבל מנשה את ה 'כוס של ברכה' מהרבי.
מנשה מיהר למצוא נוסע לארץ ולשלוח באמצעותו את היין בעבור אביו. כעבור חודשיים, כשביקר בארץ, שמע מאביו את יתר הפרטים: "התעוררתי כשסדין מכסה את פניי. ברוך ה', אני חי. איך? אינני יודע. גם הרופאים לא מצאו הסבר". באותו יום נסע מנשה עם אביו למוסך בעזה, שבו הוחזק הרכב. המכונית הייתה מעוכה לחלוטין.
דניאל מתגורר בלוד, וזוכה לרוות נחת מנכדיו ומניניו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' טבת ה'תשע"ז

 בספר "למטה ישכר" מביא בשם הרה״ק רבי מדדכי מבערטש זי״ע טעם לקריאת יום ח' דחנוכה בשם ״זאת חנוכה״, שהוא ע״ד שרגילין להכריז בגמר סעודת ברית מילה שזה הוא רק התחלת השמחה, ואי״ה לעת שמחת הבר מצוה ואחר כך שמחת הנישואין ישלימו וייטיבו השמחה ביתר שאת, כמו כן בגמר ימי החנוכה, ביום השמיני , בטרם יוצאים מימי החנוכה מכריזים ואומרים, ״זאת״ היא רק ״חנוכה״, היינו חינוך והתחלה להתגלות האור הגנוז אורו של מלך המשיח, אבל עיקר האור וגמר השלמת השמחה בשלמותה וטובה יהיה בעת יאיר אורו של מלך המשיח בגאולה השלמה בבנין בית המקדש ...

     "הטעם שנקרא יום ח׳ דחנוכה ״זאת חנוכה״, לפי שביום האחרון הוא התגלות האורות מכל ימי חנוכה כל כך עד שיוכל להראות באצבע התגלות האור, אך מי שאינו ראוי לזה טחו עיניו מראות ואינו רואה כלל ההתגלות אף שהיא בבחינת זאת, וכמו שאמר דוד המלך ע״ה (תהילים צב ) ז. ״איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת״ כי עיקר ההתגלות הוא למלאכי מרום ולצדיקים גמורים. וזה ביאור הכתוב (תהילים קיח ) כג. ״מאת ה' הייתה זאת״ - שאנו מאמינים באמונה שלימה שמאת ה' הייתה ההתגלות, אבל ״היא נפלאת בעינינו״ ואנו אף שאין אנו יודעים ומרגישים יפעת יקרת התגלות האורות הגדולות, עם כל זאת אנחנו ששים ושמחים בשמחת צדיקים וישרים,  שמאמינים אנחנו שהמה רואין את זאת, ושמחתם הוא שמחתנו. וזה הפירוש ״זה היום עשה ה״׳ (תהילים קיח -) כד. שמאמינים אנו שה' עשה היום בבחינת ״זה״ ואף שאין אנו רואים, אבל עם כל זאת ״נגילה ונשמחה בו״ - בשמחת הצדיקים. וזה גם הפירוש (תהילים מא ) יב. ״בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי״ - היינו ב״זאת חנוכה״ על ידי ההתגלות עוצם תוקף האורות הקדושות, ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי, היינו אז בימי חשמונאים, עלי... (ישמח ישראל)

    הנה הנר חנוכה צריך להיות בשמאל הפתח והמזוזה בימין (שבת כב , א), והנה המילים: מזוזה ימין ראשי תיבות מ''י והמילים "חנוכה שמאל" ראשי תיבות ש"ח ואותיות שניהם מצטרפים למילה ":משיח'' , אבל הם רחוקים זה מזה שזה בימין וזה בשמאל אך איתא בגמרא ( א, ב י"ב) שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה ועי''ז שבא העני לפתח הוא מקרב השמאל לימין ונשלם אותיות משיח. ("הרה ק בעל ה"אור לשמים'' )

     השבוע שהיתי במחיצת אחד מגדולי צדיקי הדור, והראיתי לפניו את הדברים הנ –ל " פסק ההלכה שפסק פוסק הדור בדורו הגה''ק בעל ה"שואל ומשיב" רבי יוסף שאול נתנזון זי''ע, שבניגוד לשאר ימות השנה, בחנוכה מותר לבקש משמים שיעשו עמנו ניסים כי בימים אלו הנס הוא בטבע הבריאה . אותו צדיק שמח עד מאד שהראיתי לו את הדברים, ומיד לאחר מכן,  חילק לכל הקהל שהיה שם, מיני מזונות כשהוא אומר בחדווה: מי " שרוצה ניסים שייקח"! "מחלקים כעת ניסים"!... "יש כאן פסק הלכה של בעל ה"שואל ומשיב –" מותר לבקש ולחלק ניסים "!..

השעה היקרה

הספר "זקניך ויאמרו לך", הביא ספור בשם המגיד מקלם,

     יום אחד יצא כרוז גדול ברקיע, המבשר ואומר עירה פלונית ופלונית נמצאו זכאים, ועל כן מגיע לה שכר מיחד, ומהו השכר? יוצא הכרוז ואומר נותנים אנו בזה שכר לכל הנשמות שבעולם האמת שגרו באותה קהילה למן היום שנוסדה ועד היום - "שעה אחת של חיים", כולם יקומו לתחייה לשעה אחת, ואחר כך ישובו אל עפרם. השעה היעודה הגיעה. רעש והמולה בשמים, כל הנשמות של אותה עירה נקבצו והתאספו, והכינו עצמם לקבל את השכר האמור. מובן שתושבי העירה החיים בארץ, לא יודעים דבר מכל זה.  השעה עשר בבקר, ואוזניהם של בני העירה החיים נחרשו מן הרעש. כולם נתקפו בהלה ופחד של רעש מוזר, עד מהרה התפשטה לה השמועה ועשתה לה כנפיים. בית הקברות השוכן בקצה העירה, היה הומה אדם. בפחד ובהתרגשות רצו כל בני העירה לראות את מחזה הפלא. ככל שהתקרבו יותר ויותר את בית הקברות, הבהר להם שהמתים קמו מקבריהם לבושים בתכריכים לבנים. ואז השאגה הראשונה פלחה את האוויר הנה סבא, הנה סבא, שואג אדם שהגיע ראשון למקום בהתרגשות. והנה אבי הסבא, נשמעת קריאה נוספת. והנה... והנה... אט אט כולם התקרבו וראו את כל מכריהם וקרוביהם מספר דורות אחורה. והנה בעוד שבני האדם החיים שואגים בהתרגשות והולכים במרוצה לתת שלום לקרוביהם, אצל המתים קורה בדיוק את ההפך,  כאלו הם לא מכירים אף אחד, ובמקום להגיד שלום, הם פונים ואומרים מה אתם רוצים? תנו לנו לעבור וללכת, זוזו!! אחד המתים נעצר לרגע, והסביר לקרובו שדהר אחריו נתנו לנו שעה אחת לחיות מהשעה עשר עד השעה אחת עשרה בלבד, וכבר עשר ושלוש דקות ואתם מעכבים אותנו, עלינו לנצל את הזמן, אנו רצים לבית הכנסת הקרוב ביותר לחטוף ולחטף... ואז הבינו כולם,  שלא תחיית המתים הייתה כאן, אלא תחיה זו לשעה חולפת בלבד, ואין זמן כעת לנשק נכדים וקרובים. רצים כולם בבהלה לבתי מדרש של העירה אשר התמלאו עד אפס מקום, ובעוד בני הקהילה החיים מנסים לעכל את המתרחש, כבר היו כל המתים רחוקים מעיניהם, כולם נעלמו בין קירות בתי המדרש של העירה, לא נותר לבני האדם החיים אלא לצעד אחריהם, ולחזות במו עיניהם במה שהתרחש.

     השעה כבר עשר ועשר עשר דקות יקרות מפז כבר חלפו,  ועדין לא כל המתים מצאו ספר להגות בו, והמחזה היה נורא. בבית הכנסת עומדים אנשים בתכריכים לבנים, וכל ארונות הספרים התרוקנו ולא נשאר אפילו ספר אחד שלא בא לידי שימוש. כמובן שאף אחד לא חפש מקום מרוח לישיבה, שום דבר לא עניין אותם מלבד שיהיה ספר קודש בידם כדי לחטוף ולחטף עוד מילה של תורה. שעון בית הכנסת כבר מראה על השעה עשר שלושים וחמש, כולם בלחץ איך לנצל ששים שניות בכל דקה. השעה כבר רבע לאחד עשרה, וכך עוברת לה דקה ועוד דקה. והנה היה אחד שהבחין בשעה המתקדמת, ודפק על הבימה, ושאג השעה כבר עשרה לאחת עשרה, להתחזק בלמוד... והקולות גברו ביתר שאת ויתר עוז בכפל כפלים. הלב דופק והמתח קורע שחקים - נותרו שש דקות, נותרו שתים וחצי דקות, "קולות וברקים" של למוד עם ניצול מרבי של הזמן. נותרו עשר שניות, תשע, שמונה, שבע... הבכיות שנשמעו וקולות הלמוד רק גברו והלכו. נותרו ארבע שניות, שלוש, שתים, עד סוף השנייה האחרונה המשיכו ללמד, ולאחר מכן כולם שבו למנוחות, די שקט.  השעה הסתימה לאחר שנוצלה עד תם, המתים מלאו את נפשם באוצרות נצח של עשרות אלפי חלקיקי שניות מלאים וגדושים במצוות, ותלמוד תורה, תפלה ותשובה. שבו לעפרם מדשני ענג, למול עיניהם הפעורות של יקיריהם.

     המגיד מקלם עוצר לשנייה קלה, ו"מצליף" את המשפט האחרון הממצה והמסכם "הקשיבו היטב, ומה גרוע בכך שאנו חיים יותר משעה אחת, מדוע שילך זמננו לריק רק משום שיש לו את השעה היקרה הזו עשרים וארבע שעות בכל יום,  שלושים ימים בחדש"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/