אמרי שפר כ"א תמוז ה'תשע"ו

, אדם הנוהג בכוחנות מוגזמת ומשתדל להפגין את גבורתו, מעיד בעצמו כי בקרבו מסתתר אדם רפה וחסר אונים, המנסה לחפות על חולשתו בכוחנות שווא (עצות דברי יאשיהו)

     אדם הנוהג שלא כדין ומזלזל במצוות, ואפילו מורה היתר לעצמו לבטל מנהג שנשתרש ישראל, עליו לדעת שהוא שיחת לא רק לו לעצמו, אלא גם "בניו מומם": הוא פוגם ומשחית גם את בניו אחריו. שאם האב מוותר על קיום מצווה "קלה" - הוא פותח בכך פתח לבניו לזלזל גם במצווה "חמורה", וכתוצאה מכך יגדל חלילה בישראל "דור עיקש ופתלתול". (חפץ חיים(

     אדם שיש לו חוק קבוע ללמוד בזמן מסוים בכל יום, נעשה חוק זה "נדר". (או"ח רל"ח ב' מג"א ומשנ"ב שם, הרוצה להחכים יעיין "כל נדרי" פרק ס'(

"     ויקצֹף משה על פקודי החיל" (ל"א י"ד). משה רבנו ה"עניו מכל אדם", שאמר "עוד מעט וסקלוני" (שמות י"ז ד'), ידע בשעת הצורך גם להרים את קולו. כי לא תמיד אפשר לנהוג עם הבריות בענווה. יש שהמנהיג חייב לדעת גם להשמיע דברים חריפים ולהלום בידו על השולחן. (א"ב(

"כל יוצא צבא בישראל" [א, ג]. (והערב נא)

     שאלה חמורה ביותר, העוסקת בפיקוח נפש, התעוררה במהלך אחת המלחמות אצל קצין רפואה ראשי, ושלח לשטוח את ספקו למו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א : לכבוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א,  קבוצת חיילים יצאה לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב. את הקבוצה ליוויתי אני, הרופא, וגם חובש. במהלך הפעולה, נורה אחד החיילים באזור בית החזה. נאלצתי לנתח אותו תחת אש כבדה, ולהוציא את הקליע שחדר לגופו. לאחר הניתוח, נוצר צורך דחוף להטיס את הפצוע לבית חולים, תוך כדי טיפול והנשמה כל העת. ברור היה שאם אני אלווה את הפצוע ואנשים אותו בדרך, יגדלו סיכוייו לחיות, יותר מאשר אם ילווהו החובש (שהרי הרופא יותר מיומן ומנוסה מאשר החובש) . אולם, כאן נתעוררה שאלה כבדת משקל: האם עלי להתלוות אל הפצוע, באופן שאשאיר את הכח הלוחם ללא רופא, או שמא יתלווה החובש אל הפצוע, ואני אשאר עם הלוחמים, כדי להחיש להם את העזרה הרפואית בעת הצורך, וכדי לחזקם ולעודד את רוחם ביודעם שיש עמם רופא? בברכה, ד"ר ... קצין רפואה.

     להלן תמצית תשובתו של מו"ר שליט"א: לכאורה היה נראה שעל הרופא ללוות את הפצוע הקשה העומד לפניו , ואינו רשאי להימנע מהצלתו ולחשב חשבונות על סמך העתיד שאינו קיים עדיין, כי אולי לא יפצעו חיילים נוספים ולא יזדקקו לו. וכבר חקק לנו הנודע ביהודה את פסקו המפורסם, שאין רשות לנוול מת על מנת ללמוד ממנו חכמת רפואה, עבור חולים שעדיין לא נמצאים לפנינו, מאחר ואיסורי תורה נדחים רק בפני חולה שלפנינו. וגם בענייננו נאמר כך: את החולה שהוא לפנינו הוזהרנו להציל, ולא את החיילים הבריאים, שהלואי ולא יפצעו.  ברם, כאשר הצעתי את הדברים לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, חיווה דעתו כי על הרופא להישאר עם החיילים הנלחמים, וזאת משום שגם שאר החיילים הנלחמים תחת אש כבדה של האויב, מוגדרים כחולה לפנינו, ואף על פי שעדיין כולם בריאים, בכל זאת מאחר וידוע לנו ש"כזה וכזה תאכל החרב" (כי דרך המלחמה שאוכל החרב, מצודות), לכן כל החיילים הם בחזקת סכנה, ולא רק פצוע קשה זה. ובפרט aביטחונם וכושר הלחימה שלהם יגבר ביודעם שבמקרה ואחד יפצע יהיה לו ממי לקבל עזרה רפואית, ולא יאחז בהם הפחד,  שהוא עצמו סכנת נפשות, שהרי "תחילת נפילה ניסה" . לסיכום: יש לשלוח את החובש עם הפצוע הקשה, והרופא יישאר עם החיילים. ויהי רצון ולא נצטרך עוד לשאלות מעין אלו להלכה ולמעשה, אלא נעסוק בהם בבית המדרש בלבד.

     ברצוני לספר, סיים מו"ר, שלאחר שאמרתי לרופא את תשובת מורי חמי זצ"ל, שעל הרופא להישאר עם החיילים,  שאלתי אותו: איך נהגת למעשה? האם לוות את הפצוע או נשארת עם החיילים? השיבני הרופא: לא ידעתי מה לעשות. התחלתי להתפלל לה' יתברך מעומק לבי ולצפות לישועה, והנה אני רואה ששלחו לי מסוק ענק שאסף את הפצוע עם כל החיילים, וב"ה הפצוע ניצל עם החיילים כולם... רופא זה מסר נפשו להצלת פצועים, וה' יתברך העלה אותו מעלה מעלה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ז אייר ה'תשע"ו

 אם בחוקותי תלכו: אם תלמדו תורה בזמנכם הפנוי... אזי 'תלכו'-רשאים אתם ללכת לעבודה ולמסחר. (תורת הפרשה)   

     אמר רבי אבא בר כהנה,  השוה הכתוב מצווה קלה שבקלות למצווה חמורה שבחמורות,  קלה שבקלה זה שלוח הקן,  חמורה שבחמורות זה כיבוד אב ואם, ובשניהם כתיב והארכת ימים. (ירושלמי מסכת פאה פ"א)   

     המורה הכי טוב שלך הוא הטעות האחרונה שלך.

     השיחות הארוכות ביותר מתחילות במילים: יש לך שנייה ?

הנסיעה למירון ... (פנינים, ל''ג בעומר)

     עובדה נפלאה המראה לנו עד כמה הייתה חשובה אצל צדיקים העליה למירון ביומא דהילולא, ולפעמים עד כדי מסירות נפש שהתבטאה באמונה איתנה - אביא בפניכם. את עובדא זו זכיתי לשמוע אשתקד "מכ''ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א בעת נסיעתו המסורתית ביום ל''ד בעומר - למירון ולמערת רבי שמעון שבכפר פקיעין, שם הוא מעלה את שלהבת ההדלקה ברחבה שבפתח המערה.

     וכך סיפר: כשעלה אבי הרה"ק בעל הזכרון אליעזר ממישקולץ זי''ע לארץ ישראל אחר המלחמה, התגורר בכפר אתא, לשם הגיע יחד עם עוד צדיקים יראים ושלמים שעלו עמו לאחר ששתו את כוס התרעלה במלחמה הנוראה. ובהיותי נער צעיר לימים זוכר אני, כי באחת השנים התקיימה בו השתוקקות רבה לנסוע לציון הרשב"י במירון, אך בימים ההם עדיין לא הייתה התחבורה מסודרת כהיום, ולכן היה זה בגדר חלום. אבל רצון יראיו יעשה. והנה אחד מתושבי העיר שהיה ברשותו משאית ענקית עבור צרכי עבודתו הסכים לשאת אותו יחד עם קבוצה מאנשי שלומו . אך הייתה בעיה קטנה! המשאית שהייתה פתוחה ללא גג ומכסה בהיותה מיועדת עבור הובלת סחורה, הייתה צריכה להיהפך לרכב להובלת נוסעים ... אבל גם את זה פתרו. לצורך כך לקחו מספר בדים וסדינים וסגרוה כגג... גם לקחו מספר ספסלים מבית המדרש כדי שיהיו בתור מושבים... וכך נסעו בשמחה ובטוב לבב ... אך מה אפשר לצפות ממשאית ישנה ומקרטעת? כמובן, שלא הרבה! וכך בעליה הראשונה של הרי הגליל כבר עצרה לה המשאית ללא יכולת לנסוע הלאה. הנהג ירד לבדוק מה קרה, והנה הוא רואה שהרדיאטור יבש ללא מים. מה עושים? אין בקרבת מקום מים, וגם אין ממי לבקש בדרך. וכך כבר ממש התייאשו שם הנוסעים מלהגיע למירון . המשיך כ"ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א וסיפר:

     זוכר אני בתור ילד את גודל האכזבה שקיננה בי ובקרב הנוסעים שלא נזכה להגיע אל ר' שמעון ... אך לא איש כאבי הק' שיאמר נואש! לפתע הביט סביבו וראה מרחוק פרדס תפוזים, ננער וקרא לכולם: מה הבעיה? לכו ושאלו רשות מבעל הפרדס וקטפו מספר תפוזים מהעצים והביאו לכאן, נסחוט אותם ואזי יהיה מה להכניס ברדיאטור... העומדים שם לא הבינו האם מדובר ברצינות או בדברי צחות בכדי להרים את מצב הרוח הירוד, אך אבי הק' החווה בידו ברצינות ואמר:  אינני מתכוין לצחוק! לכו וקיטפו מספר תפוזים מהעצים והביאו לכאן,  נסחוט אותם ואזי יהיה מה להכניס ברדיאטור ... הנהג ששמע זאת הרים את קולו ואמר: מה? זה הרי יכול להרוס את כל המנוע, אבל אבי הק' לא מוותר! ואמר: על ר' חנינא בן דוסא אומרת הגמ' שאמר "מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק"... וגם כאן ", מי שאמר למים, יאמר למיץ התפוזים... הנהג, בראותו את האמונה הגדולה ודבריו הנחרצים של אבי הק' לא היסס וכך עשה, סחט תפוז אחר תפוז ושפכו לתוך הרדיאטור, ויהי לפלא המשאית החלה לנוע וזכינו לעלות למירון ולחזור לחיים ולשלום...  

     סיים כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א לא אשכח את השיעור הגדול באמונה שנתן אבי הק' לכל הנוכחים - ועד כמה צריכים מסירות נפש בכדי להגיע לר' שמעון...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר א' מנחם אב ה'תשע"ה

היחלצו מאתכם אנשים לצבא (לא,ג(  אם נחלוץ מעמנו את ה"אתכם", היינו האנכיות שבכל אדם, אז שייך שנהיה "אנשים לצבא" ללחום מלחמת ועבודת הבורא יתברך. (ליקוטים נפלאים(

     "מוח זקוק לספרים כמו שחרב זקוקה לאבן השחזה כדי להישאר חד."

     "מוטב להדליק נר מלקונן על חושך" (פתגם סיני עתיק)

     מוטב להיכשל במקוריות,  מאשר להצליח בחיקוי...

     מוכרחים לעבור דרך החושך כדי להגיע אל האור

     מומחה, הוא מי שיודע יותר ויותר על פחות ופחות

     מורה בינוני אומר, מורה טוב מסביר. מורה מעולה מדגים. מורה גדול מעורר השראה  (הגנרל ויליאם ורד)

"     מורה שלא יכול להשיב לעצמו לשאלה, מדוע על התלמידים להקשיב לו במשך 45 דקות, אינו יכול להיכנס לכיתה."

המזוזות (למען שמו באהבה)

     סיפור מדהים מובא בספר "טובך יביעו , "על מנהל בנק הדם בבית חולים מעיני הישועה והשרון" ד''ר אורליך, שעד לפני מספר שנים התגורר בקליפורניה. והכיר שם רופאים רבים דתיים ולא דתיים, לפני כמה שנים הוא נסע לביקור בקליפורניה, והחליט להביא מתנה מאוד מקורית לשלשה חברים שלו כולם רופאים יהודים בכירים. הוא הזמין אצל סופר סת"ם מומחה שלש מזוזות מהודרות בשבעים דולר כל מזוזה. ולקח אותם לקליפורניה הרחוקה, כשהגיע לשם דבר ראשון ניגש לחבריו הרופאים, ואחר שאילת שלום קצרה הגיש להם את המתנה, מזוזה מפוארת בתוך נרתיק מפואר! כל אחד מהרופאים הגיב בצורה שונה. הראשון התייחס בזלזול גדול למתנה והחזיר אותה ואמר "אינני מעוניין במתנות כאלו", איזה ביזיון! והשני לא התלהב אבל גם לא ביזה, לקח את המזוזה אבל לא הסכים לקבועה בפתח הבית. השלישי הודה מקירות ליבו נישק את המזוזה בחום רב, ומיהר לקבעה בברכה על פתח ביתו.

     כאן זה לא נגמר. שבועיים לאחר מכן החלה סופת הוריקן נוראה, סערת רוחות חזקה שלא הייתה כמוה שנים רבות, והרסה חלקים גדולים של מדינת קליפורניה, עשרות אלפים נותרו ללא קורת גג, אחד האסונות החמורים ביותר בהיסטוריה של אמריקה. מיודעינו, שלשת הרופאים, גרים בשכונות אחד ליד השני ממש מטרים ספורים, מי שיש בו קצת אמונה צריך להתעורר למה שקרה שם. הרופא הראשון שזלזל במזוזה והחזיר אותה בבוז איבד את ביתו לגמרי, פשוט הווילה שלו התעופפה כמו עפיפון, ולא נשאר ממנה אבן על אבן, שום זכר! הרופא השני שהיה "פושר קרוב לקר, " שהסכים לקבל את המזוזה אבל לא רצה לקבעה בביתו, הבית שלו נפגע קשות אבל ביחס לראשון נשאר לו משהו לפליטה. אבל הרופא השלישי ששמח על המזוזה כמוצא שלל רב, וקבע אותה בביתו יצא בלא פגע, הבית על יושביו נשארו שלמים צוותי ההצלה שהגיעו למקום לא האמינו למראה עיניהם! הבית הזה הוא היחיד שלא נראו עליו שום סימנים של נזק, רוחות עזות של מאה וחמישים קמ"ש כאילו פסחו על הבית.

     זוהי עדות מוחשית שבורא עולם משגיח ושומר על עושי רצונו! וכך אומר הקב''ה לישראל ''ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית" (שמות י''ג,ב') כל הסופות שבעולם, לא הוריקן ולא טייפון, לא יזיקו כי יש שומר בפתח, שומר דלתות ישראל - ה' יתברך שמו.

המים שהצילו (נוען שיח, דברים)

     שמעתי לאחרונה מאחד ממכרי סיפור נפלא ביותר. לאדם זה היה בת שהגיעה לפרקה זה זמן רב, היא הייתה בת 31 שנים, והם התקשו מאוד מאוד במציאת זיווגה ההגון. לאחרונה עזרו השי"ת והוציאו מצרה לרווחה ומאפילה לאור גדול, וזכה לארס את בתו הבוגרת עם בחור בן 26 שנים. החתן הוא בחור חשוב וכליל המעלות ומידות טובות, והמשפחה היא משפחה מיוחדת, ענבי הגפן בענבי הגפן. כמובן שהשמחה היתה גדולה ביותר, וראו בחוש ובגלוי שהקב"ה מזווג זיווגים...

     ממשיך האדם לספר: היה זה בשנת תש"ח, העניות והדחקות שלטו בירושלים עיה"ק באופן נורא ביותר רח"ל - היו משפחות שהגיעו עד לכדי פת לחם ממש - לא היו אז בבתים ברזים עם מים כמו שיש בזמנינו אנו, והיו צריכים לטרוח וללכת לבאר מים ששם היה מים, ושאיבת המים הייתה כרוכה בטרחה גדולה ביותר.

     מספר היהודי, שאביו היה ממונה על שאיבת המים, ופעם אחת ביום היה יורד לבאר המים לשאוב משם מים - את המים היו מחלקים לכל המשפחות לפי מספר הנפשות - כל משפחה הביאה דלי, והיו שואבים את המים וממלאים את הדלי. יום אחד לאחר שאבי עלה מהבאר - מתוך התאמצות מרובה בירידתו לבאר המים - ראה שילד אחד בוכה בכי תמרורים. ניגש אליו אבי ושאלו למה הוא בוכה, אמר לו הילד שכבר ב' ימים שלא נכנס לפיו טיפת מים, ולשונו דבק לחכו, והוא מרגיש שאם הוא לא ישתה עכשיו הוא יגווע למות רח"ל. כששמע אבי את דבריו הנרגשים, אמר לילד שהוא יורד עבורו עוד פעם לבאר המים שיהיה לו מים לשתות. אבי התאמץ עוד פעם, ועשה את כל הטרחה הגדולה עבור הילד, והעלה לו כוס גדולה עם מים. הילד שתה לרוויה והודה לאבי מעומק לבו, ואמר לו "החייתני! דע לך, שהצלת את נפשי ממות".

     לפני שנתיים - מספר היהודי - קיבלתי טלפון מאת יהודי זקן, והוא אמר לי ששמע שיש לי בת מבוגרת שלא הולך לה בשידוכים, והוא רוצה לעזור בכל דרך אפשרי. נתתי לו את הפרטים של בתי, ומני אז היה מציע כמה הצעות עבור בתי - ההצעות עלו וירדו לחלופין - ולא היה נראה איזה שידוך באופק. לפני שנה הציע אותו יהודי את הבחור הזה - שבתי התארסה עמו כעת - ואדם יקר זה פעל מעבר לכוחותיו, סיקל את המכשולים ועשה כל מה שביכלתו שהשידוך יצא לפועל, ואכן חפץ ה' בידו הצליח וברוב סייעתא דשמיא התארסה בתי עם אותו בחור. כמובן ששמחתי ושמחת בני משפחתי הרקיעה שחקים, אך שמחת אותו היהודי - שזכה להיות השדכן בשידוך זה - הייתה לאין קץ - שכן עכשיו הזדמן לו מן השמים להביע את רגשי הכרת הטוב - כי אותו אדם היה לא אחר מאשר אותו ילד שאבי הציל לפני שנים ממיתת צמא...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/