‏הצגת רשומות עם תוויות בראש השנה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בראש השנה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 16 באוגוסט 2018

אמרי שפר ו' אלול ה'תשע"ח



  אומרים בתפילה: ״והסר ממנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו אתה השם לבדך בחסד וברחמים״. כלומר על האדם לבקש מהשם שיסיר ממנו את היגון והאנחה ושיהיה שמח בחלקו ואז ממילא יאיר עליו אור מלכותו של השם בחסד וברחמים.

     אחד מגדולי ישראל בהיותו ילד, לימדו אותו בליל ה 'ניטל' לשחק שחמט. לאחר שתיארו לו את כללי הצעדים של הכלים השונים, אמרו לו שיש כלל יסודי: לאחר שעושים מהלך אין דרך חזרה. א"א להתחרט. אמר: א"כ איני מוכן לשחק במשחק הזה, כי זה לא משחק יהודי. יהודי יודע שגם אם עשה מהלך שגוי ומוטעה, הוא יכול לחזור בתשובה. 

     באו נזכור שהכול, כל מאורע של כל רגע, נגזר עלינו בראש השנה ה'תשע"ח.

     בתוך כל גוש אבן שוכנת "יצירת אומנות" צריך לדעת להסיר את החומר המיותר, כדי לחשוף את עבודת האומנות שבתוכו, כך גם האדם.

     דרכו של עולם לבקר ולשפוט את הזולת, לפיכך הורתה התורה – שפטים ושוטרים – אותה מדת בקורת שהנך מפנה כלפי אחרים – תיתן לך – תהיה מכוונת כנגד עצמך, וכשם שהנך תובע מהזולת שיהיה ירא ושלם, כך לפחות תנהג כלפיך לדרוש מעצמך אותה דרישה לשלמות. (תולדות יעקב יוסף)

      חזרו בתשובה עכשיו ותעקפו את הפקקים של אלול-

     יש הנוטים להפוך את המצוות לסגולות: זו סגולתה לשמירה, זו מביאה לעשירות, האחרת לזרע של קיימא, ועוד כהנה וכהנה אולם לא זוהי דרכה של תורה הקב"ה מצווה אותנו להתהלך עמו בתמימות, מבלי לחקור אחר העתידות ומבלי לתור אחר 'חכמות' באמונה, עלינו להניח את ה 'מושכות' בידי מי שאמר והיה העולם, ולהכניע את עצמנו בפני ידו המכוונת את העולם.

     יש מקום לפילוסופיה ביהדות, אנו מוצאים את הרמב"ם שואל במורה נבוכים שאלות פילוסופיות רבות, אולם כל מקומה של הפילוסופיה הוא רק אחרי האמונה התמימה.
ברכה או קללה (עלינו לשבח(
     יהודי אחד נכנס לבית הכנסת 'לידרמן' בשיכון חזון אי"ש בבני-ברק, וביקש לברר, היכן מתגורר מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א. המתפללים, שהבחינו שהוא הגיע ממרחקים, ויש לו משאלה חשובה מאוד, ניסו לדובב אותו כדי לשמוע, מה מציק לו. לאחר הפצרות חוזרות ונשנות סיפר להם: "אני רוצה לבקש מהרב קניבסקי 'קללה'..." השיב. סתם ולא פירש כיוון שעל פניו נראה היה, שמדובר ביהודי טוב, ושומר מצוות, הביאוהו המתפללים לביתו של הגאון ר' חיים, ומשהגיע תורו חזר על המשאלה המוזרה. "באתי לבקש מהרב 'קללה'..." וביאר את בקשתו: "לפני מספר חודשים, עליתי ארצה עם אחי לאחר שההורים שלנו נפטרו, הרכוש המשפחתי היה גדול מאוד, והגיע לסכום של חמישה מיליון דולרים!". " הכסף היה אצל אחי, כיוון שסמכתי עליו במלוא המובן, ובדמיונותייַ השחוריםַ ביותרַ לאַ חלמתי, שהואַ ינסה לעשוקַ אותי לא חתמתי איתו על שטר, לראיה שהכסף אצלו. והנה, משהגענו ארצה, ובקשתי מאחי שייתן לי את מחצית הסכום. אולם הוא התעלם מכל העניין, ואף הגדיל לעשות באומרו, שמעולםַ לאַ היהַ אצלו כסף, בוודאיַ לאַ סכוםַ גדולַ שכזה"... "בנוסף, אחיַ הלך כברַ ועשהַ מעשה, והשקיעַ אתַ כלַ הכסףַ בשיפוץַ בית-מלוןַ באילת. אני מבקש, שהרב יקלל את אחי בגין מעשיו", סיים היהודי את דבריו.
     הגר"ח השיב, שמעולם לא הוציא מפיו קללה על שום יהודי, וגם עכשיו לא יעשה זאת. " אבל אני מוכן לברך אותך שהכסף המגיע לך, יחזור אליך", ואכן כך עשה. סופו של המעשה היה, שבאחת השריפות הגדולות שהתחוללו באילת, עלה באש כל בית המלון המשופץ, ולא נותר ממנו, כי אם עיי חרבות. האח ששיפץ את המקום, לאַ עשהַ עדיין ביטוח, כךַ שהואַ איבדַ בן-לילהַ אתַ כלַ הכסףַ שהשקיע.
     סוף הסיפור היה, שמשרדַ התיירותַ החליטַ להחזירַ למשפץַ מחצית מסכוםַ ההשקעתו, בסךַ שנייםַ וחציַ מיליוןַ דולרים, כאותַ הוקרה עלַ 'הדאגהַ שגילהַ לעירַ אילת'. האח, שראה בכך את יד ה', והבין כי מעשה זה אירע בגלל שהוא עשק את אחיו, החליט לאחר חשבון נפש, להחזיר את הסכום שקיבל, לאחיו, ואף התעורר מכל העניין לתשובה שלימה. 
התחרות (נשלח ע"י יוסי אייזיקוביץ)
     שתי ערים תאומות, האחת ישראלית והשנייה יפנית, החליטו להתחרות בחתירה. הגיע יום התחרות, והנבחרת היפנית ניצחה בהפרש ניכר. המורל בצד הישראלי היה, באופן טבעי, נמוך, והחליטו שבתחרות הגומלין בשנה הבאה הם מנצחים..., ויהי מה!
     הוקמה ועדת חקירה לבדוק את שורשי הפאשלה. מסקנות הוועדה היו: היפנים הציבו לתחרות שבעה חותרים ומנהל אחד, בשעה שבסירה הישראלית היה חותר אחד ושבעה מנהלים, כמקובל.
     גויס יועץ חיצוני, על מנת לבחון מקרוב את מבנה הקבוצה הישראלית. לאחר חודשים של עבודה, הגיע היועץ למסקנה: "שיש בקבוצה הישראלית יותר מידי מנהלים ופחות מידי חותרים". לאור הדו"ח שהגיש היועץ, נערכו מספר שינויים במבנה הקבוצה הישראלית, כדלהלן: במקום שבעה מנהלים וחותר אחד, נבחרו ארבעה מנהלים בכירים ביותר, שני מנהלים בכירים, מנהל אחד בדרגת ביניים וחותר אחד.
     בנוסף, נקבעה טבלת בונוסים, המבוססת על הישגים לצורך עידוד ותמריץ החותר. בתחרות הגומלין, שנערכה, כאמור, לאחר שנה, ניצח הצוות היפני בפער כפול מהשנה הקודמת.
     לאור ההישגים העלובים, הוחלט לפטר לאלתר את החותר, ולשלם בכל זאת בונוסים למנהלים, כהערכה על מאמציהם, ובעקבות הכישלון הוזמן שוב הבוחן החיצוני, והגיע למסקנה, שכנראה הבעיה היא בסירה...
     אדם מנסה להתחמק מעבודה קשה, אך צריך לדעת, שאם לא נשקיע - לא נגיע...

החוויה היהודית

יום שני, 5 בפברואר 2018

אמרי שפר כ' שבט ה'תשע"ח


גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלים לכול העולם כולו.

    ''גדולי החכמים - היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".(הרמב''ם)

    גדולי החסידות אמרו שכל הדברים שמשיגים בראש השנה וביום הכיפורים על-ידי בכי ולב נשבר, משיגים בשמחת תורה על-ידי שמחה וריקודים. אם אתם רוצים לשמוח בשנה החדשה – צאו בריקוד נלהב בשמחת תורה, וקחו שפע של שמחה לכל השנה כולה!

    גדולתו ועליונותו של הכוהן הגדול, של המנהיג בישראל, צריכה להיות בעיקר "משל אחיו" — גדולה יהודית, גדולה בתורה וביהדות, ולא בתורות זרות. )עיטורי תורה(

אמת - דרך חיים (מאורות הדף היומי, גיליון 971)
    מעשה מעניין התרחש עם רבה של קוממיות, הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל.
    לאחר השואה האיומה, שרדו לו לרב מנדלזון זצ"ל, קרובים ספורים בלבד שעלו לארץ ישראל, שאחד מהם זכה להקים משפחה שהרב מנדלזון זצ"ל היה לה כאב אוהב, דואג ומכוון בכל ענייניה. פעם אחת, היה זה מספר ימים לפני פרוס חג הפסח, חשק בחור צעיר בן לאותה משפחה, לראות במו עיניו את אפיית המצות במאפיית קוממיות שבהשגחת קרובו הדגול. השמש להטה באותו יום, והבחור עשה את דרכו באוטובוס מיושן בואכה המושב קוממיות. כדרכו, קיבלו הרב בביתו במאור פנים, וכפי שנוהג היה תמיד, צירפו אליו ללימודו תוך שהוא מקלף עבורו פרי ומגישו לו למען יתרענן מן הדרך הארוכה והמייגעת. כעבור זמן מה סיימו השניים את לימודם, והבחור שח בפני קרובו הגאון, כי טרח ובא אליו כדי לראות את אפיית המצות שבמאפיה הנמצאת תחת פיקוחו של הרב. "וודאי, וודאי" נענה הרב, ונטל את הצעיר בזרועו להוליכו לעבר המאפיה.
    כאשר נגלה לעיניו המבנה בו שכנה המאפיה, החל הבחור לנקות את בגדיו במרץ, ופשפש בכיסיו שוב ושוב כדי לבדוק שאין בהם פירור חמץ חלילה והמשיך לצעוד בחדווה עם הרב לעבר פתח המאפיה. משהגיעו השניים אל המבנה, החל הרב לסובב את בניין המאפיה אנה ואנה, כשהוא תר בעיניו אחר דבר-מה. הבחור ביקש לעזור, ושאל את הרב מנדלזון זצ"ל במה הוא יכול לסייע לו. "כסא או שרפרף אני מחפש", השיב הרב. "כסא? שרפרף?" שאל הצעיר, "לשם מה?" הרב כבר אחז בידו שרפרף עץ ישן ורעוע, כאשר הניח יד רכה על כתפו של קרובו הצעיר ולידו  לקח מופלא בהלכות דרך ארץ: "הבט חביבי. כדי להימנע במאפייתנו מחשש חמץ, חס וחלילה, הנהגנו חוק ולא יעבור, שלאיש אין זכות כניסה לתוך המאפיה לבד מאשר לעובדיה". הבחור כבר עמד להצביע על עצמו, כאומר: "אבל דוד, הן קרובים אנו, כלום אינך יכול לעשות דבר-מה עבורי?" אך הרב מנדלזון זצ"ל המשיך בדבריו, תוך שהוא מתבונן בו בעיניו הפיקחיות: "אלא מה אתה רוצה לומר, שמשום שאתה קרובי היקר אעשה עמך "פרוטקציה", אה? ובכן יקירי, "פרוטקציה איז חוסר יושר!" - פרוטקציה הינה חוסר יושר - לצערי הרב איני יכול להיענות לבקשתך להיכנס אל המאפיה ". הרב מנדלזון זצ"ל סיים את דבריו, והעמיד את השרפרף ליד קיר המאפיה כשהוא מסמן לקרובו: "עלה על השרפרף. שם, למעלה, ישנו אשנב צר דרכו תוכל להביט על מלאכת האפייה"... "
    כל חיי", סיפר אותו בחור, "לא אשכח את הלקח שלמדתי מקרובי הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל, שהאמת הייתה נר לרגליו, ובכל מצב ואופן הוא לא סר ממנה ימין ושמאל".


החוויה היהודית